שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

[נ. גל]

שלום.
זו לא אני שכותבת לך.
זו גם לא אני שדומעת.
זו לא אני, אף פעם לא הייתי בכלל קיימת.
אני רק בדימיון של עצמי.
אני רק תעתוע, רוח עוועים.
אז שלום לך, זו שבאמת קיימת.
הייתי רוצה להיות איתך, להיות החברה שאף פעם לא היית בשבילי.
הייתי רוצה שתחלמי עליי בלילה, כמו שאני חלמתי על תקוות וחלומות.
הייתי רוצה בכלל שהחיים יראו אחרת, שיהיו לי חיים אמיתיים.
אבל בינתיים אני רק בדימיון שלך, שהוא בעצם גם הדימיון שלי.
הלוואי ויכולתי לסיים את המכתב ב"להתראות", אבל החיים לימדו אותי לא לצפות ממך לדבר.
אני רק מבטיחה שתמיד התגעגעתי לעצמי, כלומר - אלייך.
ולנצח גם אתגעגע, אם לא תיזכרי בי יום אחד.

ממני,
אני.

 

[דיני!]

לא הכי מנוסח בעולם...
אבל רק לזה היה לי זמן
כשאני
בעקבות השעון
מנסה לרדוף

ממשימה למשימה
עוד משהו לדחוף

ואין לי זמן להיעצר,
להסתכל
לנשימה

ואין לי זמן
לראות ת'נוף
לראות ת'סוף

הרגעים
קצרים מידי
והימים
חולפים מהר
אני בטירוף
רק לא לאחר

להספיק
הכל
מהתחלה עד סוף
רק בתוך ההספקים-
תגידו לי,
לאן נעלמו לי החיים?

 

[מלכי פריד]

שיר שכתבתי מתישהו...

ממש לא אהבתי את השורה האחרונה ונמאס לי לחשוב על חרוז.... למי שיש רעיון, מוזמן להציע.


הוא בא והולך
מזיק ותומך
מבזבז וחוסך
תלוי מי, תלוי איך.

ישנם שהוא כמעט בגדר מיותר
וישנם שהוא כמעט ובקושי נותר
ישנם שבשימוש הוא תמיד מותר
וישנם שרק בסוף הוא יותר.

כולם רצים, רודפים אחריו
כולם רוצים ממנו הרגע ועכשיו
אין אחד שבשבילו הוא יותר מידי
אין אחד שיאמר עליו מספיק ודי

ישנם שישימו אותו כמטרה
שכל חייהם יפעלו בעבורה
וישנם- החכמים, שהוא רק כלי עזר
להשגת מטרה ששווה פי עשר

 

[אריה גלבר]

פריקה של יום ארווווווך


זֶה כְּלוּם
זֶה רַק הַיּוֹם הַזֶּה
שֶׁנִּמְתַּח כְּמוֹ מַסְטִיק
וּכְלוּם לֹא קוֹרֶה
וְקוֹרֶה הַכֹּל
וּכְלוּם לֹא נוֹגֵעַ
וְהַכֹּל מַרְגִּישׁ
עַד שֶׁכִּמְעַט אֵין מָקוֹם
לִכְלוּם

 

[Chaya Lea]

אור מרקיע
כוסה בעבים
המתנגשים
מחשמלים
ורוח הופכת
משתוללת
כאילו הייתה
מעולם מערבולת
גשם ניתך
מכסה ארץ
יוצר בוץ
בהתערבותו
ושלוליות נקוות
הולכות וגדלות
משקפות שמיים
בבכיים

 

[לוטם]

יש ימים בהם הכל קפוא.
גם הזמן
גם המוח
גם הלב.

 

[נ. גל]

גם הדף הדק ביותר, הוא בעל שלושה מימדים.
ואת העומק רואה רק העט הדק.
זה שצובע בו קווים, חלומות וצבעי שמיים.
כאילו לא היו בו עוד...
אלא מימדים אלו.

 

[נ. גל]

מי שחי את החלום - כנראה חלם את החיים
והחיים האלו, היו הרבה יותר מאשר סתם חלום.
היה בהם עבר, ועתיד
ותקוות שאף פעם לא צבעו לו את השמיים בצבע חדש.
את השמיים האלו הוא רצה לחיות, כמו שהם היו לו פעם.
מי חלם שחיים הם בסך הכל אסופת חלומות?
ומי חי את חלומותיו בהקיץ?
ומי חלם אז בכיתה, כשלמדנו לדקלם:
את החיים אנחנו חיים.
לא אחרים.

 

[שיבת ציון]

בס"ד

לפעמים אני מפחדת להמשיך. לפעמים אני ממשיכה בכל זאת. לפעמים אני עוצרת בלי לפחד. לפעמים אני מפחדת בלי לעצור.

לפעמים החיים קוראים לי לסגת. לפעמים אני מקשיבה להם. לפעמים החיים קוראים לי לרוץ. לפעמים אני מתעלמת מהם.

לפעמים החיים קוראים לי. קוראים. אני לא מבינה מה. אבל הם קוראים. צועקים מילה שאיני מבינה את משמעותה. שאיני קולטת את צליליה, על אף שהם חוזרים על עצמם וברורים. איני קולטת. לא יודעת אילו עיצורים והטיות נאמרו. לא יודעת מה הם צועקים בגרון ניחר כל כך הרבה זמן. חרדה מכך, מהצעקה שאיני מבינה, היא נשמעת מבוהלת. גם אני.

אולי הם קוראים בשמי. רוצים שאצטרף אליהם. שאמנע מן המוות שרבים מדי מכנים חיים. שאבחר בהם, באמת.

אולי הם קוראים לי: "לברוח", חוששים מהשארותי במקום שמהווה לי מלכודת. אולי מפני המוות, אולי מפני עצמי.

אולי הם קוראים לתשומת לב. זמן רב שלא התייחסתי אליהם, שלא הענקתי להם שום חשיבות.

אולי הם צועקים לי את קוד חיי. את המפתח לפתוח אותם, להבין את סודם, לבכות שנים של הסתר, ללטף דמעה של גילוי. לראות אור, להסיר מים מעיניי ולהביט אליהם. להכיר אותם כמו שבן אדם מכיר את חייו לאחר שנתגלה לו סודם.

אולי. אבל אני איני מבינה מה הם קוראים.

 

[לרקוד על הירח]

המוות שרבים מדי מכנים חיים.

וואו!
משהו לחשוב עליו...

 

[נ. גל]

תמימות

צבעים צבעו את קירותי.
צבעים נקשו את לילותי.
צבעים היו לי, ואינם עוד.
צבעים נבראו בי, היו ראש החוד.
ובלי לילה, בלי יום,
הצבעים ההם היו בי כולם.
ובלי רעש, בלי שקט,
הצבעים ההם ביקשו להתנקות.
כמו חלום תכול,
כמו כוס עקרים,
כמו כל מה שהייתי
ואינני עוד.

 

[לוטם]

והעם שלנו,

כבשה אחת.

אחת בן שבעים זאבים.


והעם שלנו,

עם אחד.

עם של אריות.


והעם שלנו,

יונה צחורה.

מחפשת רק לשבת, בשלווה.

 

[Chaya Lea]

שאו עיניים
הביטו
בשמיים
בעננים
באור חמה
להט
מרחבים
שאו עיניים
להתבונן
ביוצרם
תנו לו
הכבוד
המלוכה

 

[מאושרת;)]

נראה לי שדווקא החוסר מקצועיות כאן מיוחד...
ואולי ימקד במסר - והיה זה לזכות....


הקושי הזה-

הוא קושי!!!!

אבל הוא לא סותר טוב ויופי!

הזריקה היא

זריקה וכואבת.

אבל המקור והמטרה-

מרפאה ביד אוהבת!!

וכאן אני זאת שבוחרת------------

כאן הבחירה שלי

בין-

לגדול- לליפול

לנצור או לחדול.

להתרפק או להתפרק.

לחייך לבין לשייך.

להתחבר או להתנתק.

להאמין או להאשים.

-----------

אז בחרתי – איתך.

כי נבחרתי – מאיתך.

------------

כלי שברירי וקטן

מלא בכוח –

אמונתך.

 

[שיבת ציון]

משהו שכתבתי במקור לאתגר בו העלו בכל יום קטע, אבל אחרי שכתבתי גיליתי שכתבתי למילה שכבר עברה...

לא מרגיש לי מתאים לאשכול משל עצמו, אבל עדיין מתחשק לי להעלות...


בס"ד

כל היום אני בורחת. מעצמי.

כל היום אני שואלת. למה?

כל היום אני לא עונה. נמאס.

בלאו הכי אני לא אבין את עצמי.



כל היום אני מחפשת.

כל היום אני מפסיקה.

כל היום אני בוכה. בשקט. בלב.

כל היום אני אומרת לעצמי די. כי אני לא יכולה רק לבכות ולא לעשות עם זה שום דבר.



כל הלילה אני חושבת.

כל הלילה אני פתאום יודעת.

כל הלילה אני מתכננת תכניות.

עכשיו אני לא יכולה לעשות אותן, לילה. אבל עוד מעט תזרח השמש.



כל יום אני לא עושה.

כל לילה מתחרטת.

כל יום בורחת. מעצמי.

כל לילה מעמידה עצמי פנים מול פנים. מחייכת.



תפסתי את עצמי לשיחה בשעה של בין הערביים. לא יום ולא לילה.

בלבול היום טרם הרפה, בהירות הלילה טרם סחפה בעז.

פתאום זו הייתה אני.



בלי יכולות בלתי מוגבלות של לילה,

בלי פחד מזמן שבורח של יום.



אני. ופתאום היה רגוע.

והבנתי.



יכולותיי לא משתנות מיום ללילה,

רק כיוון מבטי.



ובשעה זו, של לא יום ולא לילה, איחדתי את שניהם.

 

[אין פאנץ']

השראה

הדף כבר מקושקש
הצפרניים כסוסות
הכל נדחה בקש
המילים עדיין כמוסות

בעל הבית דוחק
מצפה לתוצאה
העט ממני צוחק
אין לי השראה

מנסה מכאן, מנסה משם
לא מוצא מאומה
כותב ומוחק
מרים ידיים בדממה

והנה מתוך הבעיה
צמח הפתרון
מה שהיה היה
עכשיו כבר יש לי שירון

 

[שולמית רוז]

לשלוח את ילדי

לשלוח את הילד שלי
אל עולם
גדול, עצום,
מלא באנשים.
לשטוף לו פנים
לתת חיבוק אחרון
לפני שהוא יוצא.
ואין לדעת
מה קורה לו
ואין שליטה
על החיים שלו.
ודאגה לופתת
ודמעות מתפללות.
הוא הילד שלי,
אבל לא תמיד
הסינר יכול לגונן עליו.

ילד שלי,
כן, אתה ילד שלי.
אך עוד יותר, תמיד
אתה בן של אבא גדול וטוב.
כמה שנאהב
אותך, ילד
ונאחל לך
את כל הטוב
יש לך אבא,
למעלה
שאוהב אותך-

עוד יותר.

 

[Yes it's me]

יורד עכשיו גשם
וזה מרגיש לי שהשם בוכה איתנו
על המצב ועל עוד שבת שהסתיימה בשישה חיילים שנפלו...

השמיים בוכים
בהמון קולות
מחברים אדמה
לרקיע

לטהר לנקות
דם שנספג
שקט ודממה
להבקיע

שנדע שאבא
אתנו בצרה
כואב ודומע
זה בטוח

להריח תקווה
עם עלה שמגיח
ולנו מבטיח
גואל יגיע

 

[sol key]

בא לי לדבר איתך אבא,

אתה פה? אתה שומע?

כבר המון זמן שלא שיתפתי אותך במה שעובר עלי,

הרבה מים עברו בנהר ואני נשארתי איי שם יושבת ומחכה לך.

אתה בטח זוכר איך ביום כיפור הייתי כל כך קרובה, דיברנו הכי פתוח שאפשר,

סיפרתי לך על המשפחה, החברות, הלימודים.

סיפרתי לך על המלחמות והאתגרים שעומדים לי בדרך.

והרגשתי אותך כל כך קרוב אלי,

ואז הגיע יום שהסתיר את הכל ברגע,

כבר הרבה זמן שלא הרגשתי אותך פה, לידי, קרוב.

כבר הרבה ימים שהתפילות שלי לא כמו ביום כיפור,

כבר הרבה ימים שהלב שלי אטום, כבר לא יכול להכיל להתמודד

לנשמה שלי קשה לשמוע.

על עוד פיגוע, ועוד הרוג, ועוד חולה, ועוד מסכן,

ועוד ילדה קטנה בודדה.



כשהייתי קטנה אמא לחשה לי באוזן שאתה הכי קרוב שאפשר, ובקרוב תבנה לנו את ביתך ונוכל להגיע קרוב להודות

ועברו ימים ועברו לילות ועדין אין בית ואין קרבה אמיתית.

ועכשיו אבא,

מאוחר,

ואני לא נרדמת,

חושבת על מחר,

לא רוצה לשמוע עוד אזעקות, עוד בשורות,

עוד צרות.

אני רק מחכה לשמוע קול שופר,

חזק, מהדהד, שירעיד את ליבי ואז אצליח לחזור להתפלל כמו ביום כיפור.

בינתיים אני לא הולכת לישון,

כי אני מחכה,

ואולי מחר בבוקר,

אזכה אני לדמעה האחרונה.

 

[מהממתתת]

טוב, זה באמת קשקוש
אמרו לי שטעיתי,
לא הסכימו לשמוע.
את הקול הזה,
האבוד שעוד נלחם עליי.
רוצה שיהיה לי טוב
ואני מחיתי, אל תוך הלילות,
כשלתי, גם גיבורים נפלו,
במלחמה הזאת.

באתי שוב,
עם מיליון ציפיות...
רציתי לצ-ע-ו-ק את מה שבער בפנים,
אכל אותי, הפך לי פנים.
והרוע והחוסר ששוב בא אלי באותה הדמות.
קרה נוקשה,
ואני צמאתי לטיפות של חיים
שוב,
נשכתי שפתיים,
בלעתי דמעות,
לא היה בי עוד כוח לספוג, לשתוק
לבלוע ביום,
ובלילה לדמוע.
ואולי יבוא יום וישמעו, ויראו
את כל האור שבי- בפסגת הרי החושך.
יראו בי אדם, ראוי לאוזן.
יום יבוא....