סיפור בהמשכים אני רק רוצה לכתוב על קצת שעמום נחמד

  • הוסף לסימניות
  • #21
זה בכלל לא משעמם...

חביב ביותר!


למה הוא צריך לכתוב משהו משעמם? כלומר, של מי הצורך לכתוב משעמם? של הילד או של הסופר? (כי אם זה של הסופר זה מרגיש קצת יותר מדי התערבות של הסופר, זה נקרא 'שבירת הקיר הרביעי' נראה לי)


זה הרגיש כמו קפיצת משלב, פחות מתאים ליומן.

כל השאר פשוט נהדר!
המילון וחסרונו! הדאגה של מוישי, הריחוף החשוד של חזקי, ואפס החשדות של רפאל הכותב, וההתפתחות העדינה של העלילה.
תודה על הארות!
למה הוא צריך לכתוב משהו משעמם? כלומר, של מי הצורך לכתוב משעמם? של הילד או של הסופר? (כי אם זה של הסופר זה מרגיש קצת יותר מדי התערבות של הסופר, זה נקרא 'שבירת הקיר הרביעי' נראה לי)
של הילד. התייחסתי לזה כמה פעמים,
לדוגמא:
"זה יומן מיוחד" התיישבתי לידו לפני שהאוטובוס יפנה ויעיף אותי עד הנהג, תוהה אם הוא באמת ירדם בפיסקה שאני מתאר את גדעון "אני כותב בו רק דברים רגילים ומשעממים יחסית. זה אקס אספ... נו, בריחה מהמציאות".

"אסקפיזם" אמר חזקי, אני לא מבין איך הוא זוכר דברים כאלה, "אבל אתה לא חושב שיומן צריך להיות אמיתי? לספר על כל החיים שלך?"

"אני גם ככה לא כותב כל דבר שהיה לי ביום" חשבתי בקול "יומן שבמשך עשרה עמודים כל פרק יספר על הזמן שמחכים לאוטובוס הוא יומן שמאוד קשה לכתוב אותו".
אשמח לדעת אם זה לא מובן מספיק...

ושוב תודה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
  • הוסף לסימניות
  • #23
יום ראשון כ' כסליו, 12:30 בלילה, רק עכשיו חזרתי הביתה, אני צריך לישון.


אנשים תמיד אומרים שלא יכול להיות שאותו סיפור יקרה לבן אדם פעמיים.

אני חושב שאני מבין למה הם אומרים את זה, זה נותן להם תירוץ לאהוב את ספרי ההמשך פחות מאת הספר הראשון. חוץ מזה, השאלה הזאת נשמעת מאוד נכונה: גם אם יש סיכוי קטנטן שילד מסויים ירכב על האופניים שלו במרכז המסחרי בדיוק מתי שמנסים לשדוד את הבנק שנמצא שם, למה שאותו ילד ימצא את עצמו באתר בנייה נטוש בו מתחבאים חבורת פושעים נמלטים?

בטח גם אתם מסכימים עם זה כמו כולם, אבל תסתכלו רגע על המציאות. כל אחד מכיר את המשפחה שעוברת מליון דירות בשנה. לכל אח גדול יש איזה חבר שניצל מתאונה כל יומיים. בכל כיתה יש את הילד הזה ששובר כל פעם את היד, אז למה זה לא הגיוני כשזה כתוב ב"אלי לומד להיזהר?"

אני עייף, אין לי כוח לחשוב על זה יותר מידי. דיברתי על זה קודם עם אבא שלי, בדרך לבית. חשבתי שאולי זה בעיות של אופי. שילד כמו אלי לדוגמא פשוט לא לומד מהטעויות שלו, ולכן הוא כל פעם שוב לא נזהר.
אני חושב שאבא שלי הבין למה אני שואל את זה. הוא אמר שאם אדם עבר חוייה מסויימת כנראה הוא צריך לתקן בעולם הזה משהו שקשור אליה, אז זה לא פלא שאותו בן אדם יעבור הרבה חוויות דומות. ככה זה, החיים הם לא ספר שאפשר לתקן הכל במאתיים עמודים ורגע שיא אחד.

הוא אמר עוד דברים, אבל אין לי כוח לכתוב. אם אני ימשיך אמשיך לכתוב אני יהיה צריך לספר על כל האירועים שהיו לי הערב, והבטחתי יומן משעמם.

אני לא רוצה לכתוב על דברים כאלה, אני רוצה לישון.

לא על אקדחים, לא על איומים, לא על רגעים מפחידים ואפילו לא על סוף טוב.

אני רוצה לכתוב על הקורנפלקס שאכלתי בעייפות. זה יכול להיות סיפור נחמד, על ילד שאוכל קורנפלקס, מצוברח כמו נער ומתבכיין כמו תינוק.

אבל אז אני יהיה חייב לכתוב על אמא שלי ששאלה אותי מה היה הפעם, ואני לא רוצה לכתוב על זה.

אני אשאיר את הפרק הזה ככה, בלי התרחשות ובלי קורנ...קוני... קונפליקט, בדקתי במילון.

אולי מחר אני יצליח למצוא משהו רגיל לכתוב עליו ביומן שלי. אולי יעשו עליי חרם או שאיזה שכן מפחיד יצעק עליי.

טוב, אני חייב לישון. אם לא אני ירדם ככה עם הבגדים תוך כדי כתיבה, ויתעורר מחר ברגע האחרון עם הראש עדיין על השולחן ויספיק בקושי לזרוק אוכל לתיק ולקחת את היומן ולרוץ לאוטובוס וחזקי יצחק עליי כל הדרך.

אולי זה טוב, אולי הוא לא ישאל אותי איך היה היום בערב ומה קרה. אולי רק בשביל זה עדיף לי להירדם על השולחן...

אצליח.
כתבתי יצליח, כותבים אצליח.
וגם ארדם.

לא משנה, אני עייף.

לילה טוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
אני חשבת שהוא פגש את כל הדברים שהוא - לא- רוצה לכתוב עליהם? טעיתי? הוא רק אכל קורנפלקס אתמול?
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
  • הוסף לסימניות
  • #32
יום שני כא' כסליו

שוב עליתי לאוטובוס, ושוב חזקי ניקב עליי.

אני מצטער שאני לא מגוון במקומות אבל אין לי מה לעשות. זה יומן, לא ספר.
תאמינו שהייתי שמח לעשות הליכה בחוף הים כדי שהסיפור יהיה יותר מעניין, אבל אין ים בדרך לתלמוד תורה שלי.
לא רק בדרך, אין בכלל ים בירושלים. תאלצו להסתפק בתיאור של הגשם שתפטף על הפיאות שלי בתוך האוטובוס.

חבשתי את הכובע של המעיל, מרגיש מטופש.

"לפחות היום זכרת לנעול את החיקוי-בלנסטון שלך" ניחם אותי חזקי. או שעקץ אותי חזקי. אולי העיר לי חזקי? ניסה לעודד אותי? אני לא ממש הבנתי, יכול להיות הכל ביחד.

"אמממ כן" עניתי תשובה שמתאימה להכל ביחד, מרגיש מטופש ביותר.

חזקי כבר מצא מושב יבש מאחורה ושמר לי מקום.
"נו, אז איך היה אתמול?" הוא ניגש לעניין בעדינות של מטוס קרב.

"אני לא רוצה להגיד עכשיו" הורדתי את הכובע, משקפיי נופלות איתו, "אין לי כוח למחוק את השיחה הזאת מהיומן החדש".

"אבל עוד לא כתבת היום... לא משנה," חזקי הושיט לי את המשקפיים שנפלו על ברכיו, "פשוט תספר לי בצורה מספיק קצרה. היומן שלך לא יהרס בגלל משפט אחד".

"טוב" חבשתי אותם, "אז הפגישות האלה שראיתם מהמשקפת זה משהו שקשור להלבנת כספים. לא הבנתי בדיוק מה, לא ממש הקשבתי כשמוטי הסביר את זה. המשטרה הייתה אמורה לסיים את זה לבד לפני שהפושעים ישימו לב, אבל התברר שאחד מהפושעים הוא אציו שברח מהכלא. הבעיה הייתה שהוא זיהה אותי ממרחק, אז הוא הספיק לברוח והלך ישר לנקום בילד הקטן והמסכן שתמיד מסתבך, כרגיל" האצבע שלי יישרה את המשקפיים בדרמטיות.
חזקי לא התרגש.

"בדרך כלל אתה נשמע פחות מסכן" הפעם בטוח הוא העיר לי.

"יכול להיות" משקפיי זלגו מעט על האף, לא טרחתי לסדר אותם "אולי אני צריך כבר פנסיה".

"אתה צריך לחכות רק... בערך חמישים ושש שנים. זה כל החיים שלך חמש פעמים קטנצ'יק"

"אתה גדול ממני רק בחצי שנה" רטנתי בצורה שלא ממש גרמה לי להישמע גדול.

"עובדה שאתה תמיד מסתבך, ואני לא" ענה חזקי.

לא עניתי. אני לא יודע מה הייתי עונה, אבל משמיים חסכו לי את הצורך לחשוב על תשובה. מויישה מהכיתה שלנו עלה לאוטובוס והביט בנו בהיסוס.

"אתה צריך שאני ינקב עליך?" חזקי זרק את השאלה לעברו.

"לא, תודה" מויישה כאילו חייך "לקחתי את הרב קו של האח לי".

"אוקי." חזקי הוציא מתיקו תפוח שהוא-לא-הכי ירוק-ולא-הכי-אדום-אז-קשה-לתאר-אותו-בכתיבה, ברך ונגס.

ישבנו בדממה, מקשיבים ללעיסות של חזקי כאילו זה היה מצעד הזמר השנתי ברדיו.

"שמעתי שאתם אתמול-" ידעתי שמויישה יגיד בסוף משהו.

"לא אנחנו" דייקתי "חזקי לא היה ומוטי בכלל נסע לשבוע, רק אני, יוסף וראובן".

חשבתי שחזקי יעיר שעל שלושה עדיין אפשר להגיד את המילה אתם, אבל הוא היה עסוק בתפוח. כנראה התפוח הזה היה ממש טעים.

"בטח אף פעם לא משעמם לך" המשיך מויישה, לא ידעתי שהעיניים שלו יכולות לנצוץ ככה.

"לא משעמם" האוטובוס עצר, ירדתי מאחורי חזקי.

"איך זה?" מויישה המשיך לשאול לצידי "אני מתכוון, להיות חלק מ...דבר כזה!"

זוועה, לא אמרתי. "אני עושה מה שאני צריך לעשות" נלחשו מפי מילים.

"כן, ברור" מויישה חייך.

עברנו את השער, רעש הילדים מסביבי הראים הרעים באוזניי.

אני הייתי צריך לענות לו משהו, נכון?

"אתה יודע שיש הרבה חבורות של ילדים, כמעט כל ילד נמצא בחבורה" בלגנתי מעט את הפיאות שלי, נכנס לכיתה. "אתה יכול לחפש איזה אחת לא מסוכנת ולהצטרף אליה".

מויישה שתק. הרגשתי כאילו כולם השתתקו פתאום.

"אם אתה רוצה כמובן" המשכתי בלי להסתכל על אף אחד, משאיר באוויר גם איזה בוקר טוב שהיה אמור להיות בשביל כולם, אבל בסוף סתם יצא מהפה שלי לשום מקום.

התיישבתי בכיסא והתחלתי לכתוב. עד עכשיו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
יום שני כא כסליו, צהריים ואין לי משהו חשוב להוסיף כאן.

למה כולם מתלחששים כל הזמן?

לא באמת כולם. אף פעם לא ראיתי את המוכר במכולת מתלחשש, והקול של הרב אבן כל כך חזק שכדי להתלחשש הוא פשוט מזיז את השפתיים בלי להשמיע קול.

ועדיין שמעתי כל כך הרבה התלחששויות היום שאני כבר מקווה שלא שכחתי אוזניה מקולקלת בתוך אחת מהאוזניים שלי.

בדקתי ליתר ביטחון עכשיו, אין לי אחת כזאת באוזן.

טוב, נעזוב את זה, אני רוצה לספר לכם מה קרה.

אולי זה היה בגלל ההרגשה הזאת של התלחששויות, אולי כי חזקי שוב הסתכל עליי מוזר ואולי כי אני תמיד רחפן, אני לא יודע.

מה שאני יודע הוא שקמתי מהר מידי מהכיסא בסוף השיעור, ואז הלכתי מהר מידי לכיוון הדלת, והיד שלי בדיוק הכניסה את היומן לתיק (לא כתבתי לכם, אבל יש לי תיק צד קטן חדש שהיומן בדיוק בגודל להיכנס לתוכו) ולכן היא הייתה באוויר, ולכן היא פגעה בו.

ברגע הראשון הכל דימם. דמם, הכל דמם, אני מתכוון שכל ההתלחשויות בכיתה דממו.
אם שמשון גוטמן היה מדמם בגללי זה היה יותר מידי מלחיץ אותי.

שתבינו, אני מהילדים שמוצפים בנקיפות מצפון כי הם דרכו על נמלה, שכשהם משאילים אופניים לחבר הם מתנצלים על זה שהגלגל לא מנופח. אני לא אחד שייתן סטירה לילד אחר סתם. אני לא אשם שגוטמן נכנס בטעות ישר אל תוך היד שלי, אבל זה מה שקרה.

הוא נפל על הרצפה, המשקפיים שלו תלויים על אוזנו הימנית. הוא בהה בי כאילו הייתי לפחות שר הצבא מקאן.
הפרצוף שלו נראה חצי אדום - חצי ירוק, כמו התפוח שחזקי אכל בבוקר, והוא העביר יד על הלחי שלו כאילו נוצרה שם צלקת.

מי היה מאמין שאני יכול היות כל כך חזק כשאני לא מנסה.
"אוייש סליחה, זה לא היה אמור להיות כל כך חזק" שמעתי את עצמי מגמגם, "כאילו" ותיקנתי את עצמי מיד "זה לא היה אמור לקרות בכלל".

משכתי את ידו של שמשון גוטמן, מרגיש את הדממה שמסביבי.

החלטתי שאסור לי להסתכל אחורה, שאני לא אפגוש את המבטים הדוממים הננעצים בי, שאני לא ירגיש את הזרקור המטאפורי שמופנה אליי, שאני לא אחוש את רגע השקט הזה (כתבתי יפה? דפדפתי הרבה במילון).

מסתבר שזה לא עזר. הדמיון שלי מפותח מידי והשקט הספיק לי כדי לתאר לעצמי את כל השאר.

מצמצתי.

"הכל בסדר שימי" יריתי מילים, מצמיד לשמשון את המשקפיים על עיניו, מסובב את כיפתו ומיישר את צווארון חולצתו "תנוח, תשתה קצת מים, תשטוף פנים" דחפתי כיסא מתחת לרגליו, שופך על פניו מעט מהבקבוק שלי "רק תבדוק שאתה לא נרדם, אתה יודע, שזה לא זעזוע מוח או משהו..." הרמתי את פרק כף היד שלו, מנסה לנחש אם הדופק בסדר "העיקר שלא תיכנס ללחץ. זה יעובר...זה יעבור, זה יעבור. עד החתונה זה יעבור" ציטטתי את אמא שלי ונמלטתי מהכיתה, לא מעז להסתובב לכיוון ה-" רפאל!" שחזקי צעק אליי.

נשענתי על קיר המסדרון, מתנחם שהאירוע הזה נותן לי משהו לכתוב ביומן.

"ילד." גדעון איש התחזוקה רטן לעברי בברכה, קצה המטאטא שלו מטייל ליד רגליי.

"אויי, סליחה" זזתי קצת, נותן לו לעבור.

גדעון נהם בתגובה צליל לא ברור שכנראה רימז שהכל טוב. רק אז הבחנתי בחבורות הילדים שמתלחששים מאחוריו.

גדעון הבחין במבטי. "אני מעריך את זה שהחבורה שלך לא חושדת בי" הוא סינן, המפתחות שלו משקשקים בחגורה.

"טוב, רק אני וחזקי לומדים פה. זה לא ממש חבורה" גמגמתי.

"והאחד שעוקב אחריך כל הזמן?" גדעון דחף את האבק במטאטא שלו.

סובבתי את הראש, מבחין במויישה.

"הוא לא בחבורה," אמרתי "פשוט חבר".

גדעון השתעל קצת במקום לענות.

"אם אתה רואה את הארנקים שלנו בזמן שאתה מנקה" היססתי "תביא לכיתה של הרב אבן?"

גדעון הביט בי בהפתעה. "בטח...בטח..." הוא מלמל, מתרחק להמשך המסדרון, המטאטא סורק את הרצפה.

חזרתי להישען על הקיר, מוריד את עיני לחצי-תורן.

מויישה עמד עוד רגע במסדרון, ואז נעלם.

"הנה אתה" חזקי צץ לידי "קראתי לך קודם. כל הכבוד לך, לא ידעתי שאתה יכול לעשות את זה".

"לבקש סליחה על משהו שעשיתי בטעות?" אני מודה שהייתי מופתע, אני לא חושב שאני עד כדי כך גרוע.

חזקי שוב הביט בי במבט המוזר הזה.

"השיעור מתחיל" הוא אמר, נכנס לכיתה.

הרמתי רבע גבה, יודע שזה גורם לי להראות קצת כמוהו, ונכנסתי אחריו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
כרגיל חביב, ועדיין מסתורי
מתי נתחיל להבין מה קורה?

כאילו הייתי לפחות שר הצבא מקאן.
מילד שכותב בשגיאות כתיב לאמצופה להכיר את בסטיאן מקאן, משום שהוא לא קורא מספיק...
אלא אם הוא הגיע מתקופת ממלכה במבחן או משהו, ואז הוא מכיר אותו מ'המציאות' ולא מהספר של מ. קינן
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
כרגיל חביב, ועדיין מסתורי
מתי נתחיל להבין מה קורה?
תודה, אפשר פירוט מה מתוך הסיפור מובן ומה לא? אני רוצה לוודא שאין פה מצב שהסופר והקוראים אוחזים במקומות שונים...
במיוחד שהעלילה הולכת להתקדם בע"ה בפרקים הבאים ואני לא רוצה שיוותר פער מידע. (אגב, השאלה מופנת לכל הקוראים...)

מילד שכותב בשגיאות כתיב לאמצופה להכיר את בסטיאן מקאן, משום שהוא לא קורא מספיק...
אלא אם הוא הגיע מתקופת ממלכה במבחן

מדובר על ילד שלוקח מילון כדי לכתוב תיאורים מספיק טובים ליומן שלו, ויודע מה זה מטאפורה או אסקפיזם, סביר להניח שהוא קורא יותר מידי 😉

תכלס אין לו הרבה שגיאות כתיב (בעיקר טעויות כמו אני יעשה במקום אני אעשה או בכתיבת מילים נדירות) והוא מתקן אותם. קשה לי להאמין שילד בן אחת עשרה לא יפול בדברים כאלה בכלל, גם אם הוא קורא המון. לא?


ושוב תודה! התגובות ממש עוזרות ללמוד ולהשתפר תוך כדי הכתיבה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
תכלס אין לו הרבה שגיאות כתיב (בעיקר טעויות כמו אני יעשה במקום אני אעשה או בכתיבת מילים נדירות) והוא מתקן אותם. קשה לי להאמין שילד בן אחת עשרה לא יפול בדברים כאלה בכלל, גם אם הוא קורא המון. לא?
עד כמה שאני מכירה ילדים שקוראים - לא. הם לא נופלים בטעויות אם הם קוראים מספיק. אלא אם הוא התחיל לקרוא לפני, נגיד, חצי שנה, והוא עדיין בתחילת העניין

תודה, אפשר פירוט מה מתוך הסיפור מובן ומה לא? אני רוצה לוודא שאין פה מצב שהסופר והקוראים אוחזים במקומות שונים...
במיוחד שהעלילה הולכת להתקדם בע"ה בפרקים הבאים ואני לא רוצה שיוותר פער מידע. (אגב, השאלה מופנת לכל הקוראים...)
מה שזכור לי מלמעלה: יש לנו ילד. יש לו אח. יש לו חבר חזקי. הוא חושד במנקה ביה"ס החשוד במשו, אבל מאחורי הקלעים שעליהם הוא משומה לא מספר, יש הרבה התרחשויות ברמת אקשן שמתאימה לאייל גלבוע... כנראה
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #37
יום שלישי כב כסליו, ערב. אני מרגיש טיפש מטופש, ולא כי כבר יומיים אני מתבלבל בתאריך של היומן ורק עכשיו שמתי לב.


רציתי לכתוב שאני תמים, אבל תמים זה נשמע נחמד מידי. אני טיפש מטופש.
חשבתי שאני ממושקף כי קשה לי לראות את הלוח, אבל כנראה אני יותר קצר רואי בלראות את המציאות. טיפש מטופש, זה מה שאני.

טוב, כדאי גם שאני יסביר שאסביר למה אני טיפש מטופש, אם אי פעם מישהו יקרא את זה.

אז השיעור היה רגיל לחלוטין, ועדיין חזקי בהה בי במבט המוזר הזה שלו. אולי אם הייתי קצת פחות... אני, הייתי יכול להשים לב שהמבט שלו קופץ ממני לשמשון גוטמן. אולי אפילו הייתי רואה איך המבט הזה של חזקי משתנה, והופך לנחוש וחד כמו חרב סיף ספרדית.

לא שמתי לב לזה עד לסוף היום, כששניהם ניגשו אליי.
יותר מדויק לכתוב שגוטמן ניגש אליי. חזקי הלך מאחוריו, נראה לי שהוא גם טפס לו באוזן.

נדיר לראות את חזרי כועס כשהבגד שלו נקי, וגם אז הוא לא ב-א-מ-ת כועס. קצת מוזר לי לכתוב את זה על חזקי, אבל הוא היה נראה כמו הרב אבן.

"תעשה את זה" הוא ירק את המילים לעבר גוטמן ודחף אותו לעברי.

רק עכשיו שמתי לב שכל הכיתה מתבוננת בנו.
אני שנוא שכולם מתבוננים בי.

לשונו של שמשון שיחקה בקוביות שבשיניו, אחת מהעיניים שלו ניסתה לפזול לעבר חזקי, ואז הוא התמקד בי בחיוך זועם.

"בקשר ליום וחצי האחרונים" הוא אמר בקלילות.

אצבע של חזקי נקשה על השולחן.

"וגם על מה שקרה בהפסקה הקודמת" הוסיף שמשון "רציתי לבקש סליחה בשם כל הכיתה".

הילדים, כולם כמעט, הנהנו במבוכה.

עכביש מטאפורי קטן וקר טייל על גבי ליבי
"סליחה על מה?" צייצתי בלחש, כולם שמעו.

"על הכל" אמר שמשון "על זה שהחרמנו אותך, שלא דיברנו איתך, שאמרתי לכולם לו להזמין אותך למשחקים, שניסיתי להרביץ לך קודם..."

"לא ידענו שאתה כל כך חזק" החמיא? איזה ילד מרחוק, "ואחרי שהפלת אותו ככה עוד ביקשת סליחה" הוסיף אחר. אני לא יודע מי הם, כי השפלתי את המבט.
יום וחצי, ואני לא מבין, טיפש מטופש.

"אז על זה כולם התלחששו" אני חושב שמלמלתי לעצמי. הפעם אף אחד לא שמע, אבל חזקי הבין לבד.
"לא שמת לב לכלום?" הוא סימן לי בשפתיו.
אני חושב שאולי המבט שלו היה חיובי, אולי הייתה שם דאגה, או שעשוע או אולי אפילו הערכה. אני לא בטוח, כי הדבר היחיד שראיתי היה את הצל הדק של הרחמים שטייל שם. כנראה הצל הזה גרם לי לסובב את ראשי במהירות.
זקפתי את צווארי - וזה לא סתם תיאור, עד עכשיו כואב לי הצוואר מהתנועה המטופשת הזו. מיקדתי את מבטי בעיניים של שמשון, לא רוצה לראות את המבטים של חזקי ושאר הילדים.

"אני סולח" זייפתי קול יציב "אבל רק אם לא תעשה את זה לאף אחד אף פעם".

שוב שקט, גורם לי להבין שאני יותר טיפש ממה שהבנתי לפני רגע. "למה החרמתם אותי בכלל?" שאלתי, מתחיל להבין את התשובה שתבוא.

"כי דיברת איתו"
"המחובר לטמא טמא"
"מי שמפר חרם מחרימים גם אותו"
צעקו ילדים שאני לא כותב את שמם כי זה לשון הרע.

לא הייתי צריך לשאול מי הילד המוחרם שדיברתי איתו. גם מבעד לעדשות המטושטשות שלי הצלחתי לראות את מויישה בורח מהכיתה.

לא רצתי אחריו, רק הלכתי מאוד מהר. לא סובבתי את הראש לשמשון או לאחרים, אפילו לא לחזקי. רק המשכתי ללכת לחצר, מקשיב לנקישות של מגפיי דרך ההד של הקירות.
העיקר התלוננתי שאין לי מה לכתוב כאן אם לא יעשו עליי חרם.

מויישה ישב בספסל בחוץ, מביט בנקודה דמיונית בגג.

עצרתי ליד הספסל, נשען על העץ הכי קרוב ומנגב את משקפיי.
"למה החרימו אותך?" הצלחתי לשאול בסוף.

מויישה משך בכתפיו, "תמיד צריך להחרים מישהו, אז צריך מישהו שיחרימו אותו"

"לא צריך להחרים אף אחד, רק בספרים זה ככה" רכסתי את מעילי "בכיתה סתם יש כמה ילדים טיפשים"

"עזוב, אתה לא תבין" מויישה תלש מהאדמה גבעול דשא "אתה סתם ילד גיבור שהחרימו אותו ליום ומיד התנצלו. בטח שתוך רגע תגיד שהם טיפשים ותשכח מזה, ואז תרוץ לעזור לאיזה ילד מסכן תורן".

"אין כזה דבר ילד גיבור" עזבתי את העץ, בטוח לא אני.

"כן?" מויישה נעמד על העשב שנשאר "אז אם כולם אותו דבר, אני יכול להצטרף לחבורה שלכם?"
שתקתי, טובע בין זיכרונות של אקדחים מונפים.
"לא כדאי לך" עניתי.

"ידעתי." מויישה התכופף, תולש את העשב הדרוך "אולי כשאני ימצא את הגנב של הארנקים תראו שאני לא סתם ילד מסכן תורן"

"אין שום גנב, הארנקים הלכו לאיבוד" דייקתי את גבו המתרחק.

"איך אתה יודע? אפילו לא שמת לב שהחרימו אותך" הגב ענה לי.

טיפש מטופש שכמותי.

נגבתי שוב את משקפיי, מספיק לראות מרחוק את חזקי עולה לאוטובוס.

ניסיתי לנופף לו לשלום, אבל הפלתי בטעות את המשקפיי. עד שהרמתי אותם האוטובוס כבר התרחק.

כבר אמרתי לכם, טיפש מטופש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
קראתי עכשיו את כל הפרקים. תודה על הכתיבה!
סיפור ייחודי וכתוב בצורה מאוד מעניינת!
בדרך כלל קטעי יומן הם די בנאליים אבל כאן זה נכתב בצורה מקורית ושונה, וסגנון הכתיבה מאוד אחיד לכל אורך העלילה.
גם הדמות של הילד (מה שמו בעצם?) מאוד צבעונית ומעניינת.
מצד אחד הוא יוצר רושם של ילד רחפן, בשולי החברה, מפוזר ולא מצטיין במשהו מיוחד,
(למרות שלפי הכתיבה והתיאורים שלו מובן שמדובר בילד מוכשר)
ומצד שני הוא חלק מחבורה מסעירה עם סיפורים יוצאי דופן, ובדרך כלל חבורה כזאת יוצרת איזה הילה סביבה, תחושת עליונות כזאת וכאן זה ממש לא נראה ככה.
יכול להיות שחוסר המודעות שלו לכישורים שלו ולמצבו החברתי, גורם לו גם לא להיות מודע לצורה בה אחרים רואים אותו ואת חבורה שלו?
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
קראתי עכשיו את כל הפרקים. תודה על הכתיבה!
סיפור ייחודי וכתוב בצורה מאוד מעניינת!
בדרך כלל קטעי יומן הם די בנאליים אבל כאן זה נכתב בצורה מקורית ושונה, וסגנון הכתיבה מאוד אחיד לכל אורך העלילה.
גם הדמות של הילד (מה שמו בעצם?) מאוד צבעונית ומעניינת.
מצד אחד הוא יוצר רושם של ילד רחפן, בשולי החברה, מפוזר ולא מצטיין במשהו מיוחד,
(למרות שלפי הכתיבה והתיאורים שלו מובן שמדובר בילד מוכשר)
ומצד שני הוא חלק מחבורה מסעירה עם סיפורים יוצאי דופן, ובדרך כלל חבורה כזאת יוצרת איזה הילה סביבה, תחושת עליונות כזאת וכאן זה ממש לא נראה ככה.
יכול להיות שחוסר המודעות שלו לכישורים שלו ולמצבו החברתי, גורם לו גם לא להיות מודע לצורה בה אחרים רואים אותו ואת חבורה שלו?
שונא*
ואווו מחכה להמשך...
תודה! בפרט על ההתעמקות בדמות של רפאל, תגובות כאלה עוזרות לי להבין יותר טוב את מה שאני כותב...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.
הקדמה נחוצה- (הסיפור נכתב על רקע חלוקת המלכות בין ישראל ליהודה כשפרסדאות מפרידות בין ירושלים לישראל, וחלק מהגלויות כבר הוגלו)

פרק א'-הפעם...
גיתית-

הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.

תמיד היה הראל סוד.

ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.

ניצוץ סגלגל.

תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"

היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"

והייתי אומרת.

פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.

פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.

ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.

לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.

ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.

לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.

מפגשינו הולך להיות אחר.

אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.

הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.

זהו. נגמר הכל.

***

אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.

זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה

"בניהו"

"כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.

רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.

"תתחדש" פלטתי.

"יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.

שתקתי.

"לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.

"לא" חד וחלק.

"נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.

אני לא.

נכנסתי לבית.

לא נכנסת אחרי.

התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.

בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.

היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.

מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.

מהדק שפתיי לפס כאוב.

לא יכולה יותר.

לא.

***

"צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"

"אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"

בלעתי רוק.

"גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.

הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.

"היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"

אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"

"נערה היא"

"תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"

"שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"

הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.

הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו

"תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"

"אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"

הראל החויר.

גם אני.

מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"

אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"

הראל שתק. נשען על הגדר דומם.

"הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.

"תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"

הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.

"לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.

"הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.

הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.

יצא.

סוגר את הדלת.

אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.

שתקתי. עוצרת נשימה.

ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.

אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.

אני לא.

בניהו הניד לי ראש לשלום.

אני לא נשמתי.

לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.

רק שרשרת. פסל. מסכה.

מעצבת את דמותי המרוקנת.

חותמת על פני את תמצית היותי.

אחות.
1766386261582.png


פרק ראשון: היום בו לא קורה שום דבר מעניין.

---

"סלח לי, האם אתה תקוע בלולאה?".

---


בוקר. שלושה עשר בינואר, שנת 2010. יום רביעי.

הוא פקח את העיניים לאיטו, התהפך על הגב והתרומם על מרפקיו. השעון המעורר הוותיק שלו הבהב מולו באותיות אדומות גדולות: 07:34.

קשה להיפרד מהכרית לבוקרו של יום סתמי, שגרתי ובלי אירועים מיוחדים או מעניינים. השגרה, על כל מה שהיא מביאה.

ספל נטילת הידיים היה מרוחק מעט מהמיטה מאשר כל יום רגיל. וזהו.

במבט לאחור זה היה שגוי, בבירור. היום הזה היה צריך להיפתח בסופת רעמים לכל הפחות, אם לא בהפסקת חשמל אז אולי תרגיל צבאי כולל להיערכות מפני פיגוע ביולוגי או משהו. במקום זאת היום הזה נפתח פשוט רגיל.

הוא עבר לאיטו למצב ישיבה ואז הניח את רגליו היחפות על הרצפה החמימה, חימום תת רצפתי היה לפעמים דבר נפלא.

לאחר נטילת ידיים חנן יצא מחדרו לעבר המטבח ונתקל בדרך באחיו קובי בן ה-17 יושב לו על הרצפה ומכוון את הגיטרה שלו בקפדנות. טיימינג פשוט מושלם.

חנן ביצע את הבעת הפנים הרגילה שלו למקרים מעין אלה והמשיך למטבח. אימו כבר הייתה שם, מטגנת חביתה לארוחת בוקר.

"בוקר טוב" אמר בטון צרוד מעט.

"בוקר טוב" היא השיבה, נראית עייפה מהרגיל.

הוא הנהן קלות והרתיח את המים לקפה. מוחו עדכן אותו שאין משהו ספציפי שעליו הוא צריך לדבר, אז לאחר ששתה את הקפה הוא המשיך ברוטינת הבוקר הרגילה ויצא לדרכו בריצה קלה. חנן תמיד טען שלא לרוץ בבוקר לישיבה שלו יהיה הפסד מביך של כושר-בוקר פלוס הגעה בזמן, בתשלום זעיר של זיעה מציקה על הבוקר.

אז הוא רץ.

היום ההוא היה יום קריר, לא ירד גשם אך האוויר היה צלול ונקי שלא כרגיל. כשאתה גר בעיר שאנשים מסוימים טוענים שהיא כלל לא קיימת, אך הפחמן הדו חמצני הנפלט מכל מקום מוכיח אחרת (פתח תקווה, כמובן) – אתה צריך להעריך כל טיפה של אוויר נקי בבוקר.

הוא עצר באחת. מולו במרחק של כמאה מטר בערך עמדו שני צעירים באמצע הרחוב והכו זה את זה. למעשה, אחד הכה את חברו די בחוזקה והשני ניסה להכות אותו. זה לפחות מה שהיה אפשר לראות מהמרחק הזה.

זה לא קשור אליו – אז הוא לא צריך להיות כאן, הוא חצה לצד השני של המדרכה ועקף את המכשול.

הוא הגיע ב-8:30 בדיוק לשער הישיבה התיכונית הדתית בה למד (חנן תמיד חשב שצריך להיות חוק נגד מספרים עגולים, ברור שהרבה יותר הגיוני להתחיל את הלימודים ב-8:32, זה פשוט יהיה כל-כך יותר נוח שזה מגוחך שנשארו ב-8:30 רק בגלל שזה עגול).

לאחר התפילה (החזן היה זה החביב עליו, הוא כמובן לא טרח לומר לו את זה אי פעם) חנן צעד לאיטו לעבר חדר האוכל והתיישב ליד שמעון, חברו הטוב.

"בוקר טוב", חנן.

שתיקה.

"שמעון?" הוא טפח על כתפו בחוזקה מוציא אגב כך את האוזניות שהיו תקועות באוזניו.

"אה, בוקר טוב" הואיל שמעון בטובו.

"אני חושש ששמעת את השיר הזה יותר מידי פעמים", אמר חנן.

שמעון מיד נדלק. "תגיד, השתגעת?! לעולם אני לא אשמע אותו מספיק! גם אם אשב כל היום ואשמע אותו בלופים זה לא יספיק! גם אם אשב כל חיי ואקשיב לו ברצף – זה עדיין לא יספיק!" הוא ידע לכעוס באופן אמין כשרצה.

חנן חייך, לומר משהו על השירים של שמעון, תמיד הפך את השיחה שבאה אחר כך למעניינת יותר.

"מה?" התרעם שמעון, "הבנאדם רוצה לשמוע קצת מוזיקה וכבר צריך להפריע לו? מה זאת מצווה?" הוא הניח את ידיו על הנגן כמגונן עליו.

"מצווה לאכול ארוחת בוקר, בין היתר" השיב חנן בנחת. "לא הייתי מעז להפריע להוד מעלתו אם לא היה לי ברור מניסויים קודמים מה יקרה אם לא אעשה זאת".

שמעון המהם משהו כתגובה ואז קם באי רצון קל לעבר שולחן האוכל והתחיל למלא לעצמו את הצלחת. חנן בא אחריו.

"אז מה חדש?" שאל שמעון כשאלת פתיחה מנומסת למחצה לאחר שחיסל את תכולת צלחתו.

חנן משך בכתפו, אף פעם הוא לא חיבב במיוחד את השאלה הבנאלית והתעניינות המזויפת הזאת. מה זה 'מה חדש?', מה חדש בעולם? בישיבה? ביבי?

"איך אתה מסתדר בלימודי המתמטיקה שלך?" החזיר שאלה מתעניינת באמת.

"בסדר, אני יהיה בסדר".

"אהיה" תיקן חנן.

"'אהיה', מר נודניק".

בתכלס', מה שכיף בלתקן שגיאות דקדוק של אחרים היה התיקון, לא משנה באמת עד כמה הוא נכון. חנן נקרע כל חייו בין הרצון לתקן שגיאות דקדוק לבין הרצון שיהיו לו חברים. הראשון ניצח, זה היה כל-כך הרבה יותר כיף.

הם דיברו עוד כמה דקות לאחר שסיימו לאכול, בעיקר מצידו של חנן. שמעון נראה כרוצה לחזור לנגן שלו כל אותו הזמן, חנן התייאש בסופו של דבר והשאיר אותו לבד והמשיך לעבר בית המדרש, סדר בוקר.

---

רחוק יותר מהיכן שרוב הבחורים ישבו, אי שם בשולחן האחרון זבולון צפה על שניהם. חיוך קטן ועגמומי על פניו. נראה כאילו עבר הרבה יותר מגילו.

הו, זה היה כל-כך צפוי.

---

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה