סיפור בהמשכים אני רק רוצה לכתוב על קצת שעמום נחמד

  • הוסף לסימניות
  • #42
יום שלישי כב כסליו, כבר מאוחר בלילה. אני לא כותב שאני עייף כי צריך לכתוב כל פעם משהו אחר, שיהיה מעניין.


מעניין איך מרגישים ילדים כמו - זה לשון הרע להגיד מי - שכל היום כועסים עליהם. הם מתרגלים מתי שהוא? הם ממשיכים לשים לב? הם כועסים בחזרה על כל העולם? או שהם כועסים בעיקר על עצמם?

אני רגיל שמתוסכלים ממני כי אני מרחף או מאחר, ותמיד חשבתי שזה אותו דבר, אבל זה לא.

אולי כי היה מדובר על חבר ממש טוב שלי, אולי כי אני קצת הרבה אשם בזה שהוא כעס עליי, ואולי כי גם אני קצת כעסתי, למרות שזה לא בדיוק היה עליו. אני שונא לכעוס, ואולי זה גם קשור. העיקר שהייתי אומלל.

רק אחרי שראיתי את חזקי והאוטובוס מתרחקים הבנתי שאני תקוע בלי רב-קו, אז חיכיתי בתחנה ופיספסתי עוד אוטובוס עד שהגיע ילד מהכיתה שלי. השאלתי ממנו ניקוב, מודע לעובדה שעד לפני שעה הוא החרים אותי.

בסוף הנסיעה השקטה מאוד באוטובוס הקופצני מאוד נגמרה. עליתי לבית שלי (שהיה ריק), אכלתי צהריים, עשיתי עוד כל מיני דברים חסרי משמעות, בשלב מסויים הגיע הזמן ששמתי מעיל, הלכתי לבית כנסת והתפללתי ערבית.

הערב היה קר ויבש, אף אחד מהחברים שלי לא היה שם אז הלכתי לבד לכיוון המרכז המסחרי. אמא שלי אמרה לי אתמול שהיא תבוא ישר לשם.

התנחמתי שלקחתי איתי את היומן אז אם יהיה לפניי תור תיהיה לי אפשרות לכתוב בו. בנתיים הפרק משעמם מאוד.

איך הרחוב כל כך שקט לילה לפני ערב חנוכה, אנשים לא אמורים ללכת לקנות סופגניות?
בהיתי בקצוות מגפיי הדורכות על המדרכה. צליל הסוליה שלהם נתן מקצב כלשהו לשקט שמסביבי. מעניין אם באמת הרחוב הרבה יותר שקט מהרגיל או שזה הבדידות שבראשי...

אאוץ!

"מה יהיה איתך?" חזקי עמד מולי, משפשף את מצחו.

שפשפתי גם אני את מצחי. אני אמור לבקש סליחה עכשיו. ואם כבר מבקשים, אז אולי גם על זה שכעסתי לא בצדק.

שתקתי, בודק ביסודיות שהמשקפיים שרדו את ההתנגשות.

"הם בסדר" חזקי כבר המשיך ללכת, לא טורח להסתכל אחורה.

הלכתי אחריו, כמעט נתקע בעמוד שלידו.
"אתה הולך לפצוע את עצמך עד שאני ארחם עליך?" הוא אמר מבלי להאט.

"אני לא צריך שירחמו עליי" עניתי, מרגיש כמו ילד מעצבן.

"כן, כי ממש הסדרת שם, ילד שאפילו לא שם לב שמחרימים אותו". רק אחרי שהמשפט נורה לעברי, חזקי סובב לרגע את ראשו ואז המשיך ללכת, אבל קצת יותר לאט.

כנראה באמת נראתי מסכן.

התקדמתי לעברו, מצליח לא להיתקע בשום עמוד. "שמת לב שמחרים ומרחם זה אותם אותיות?" הפעם הרגשתי כמו ילד טמבל.

"לא וזה לא מדויק." הוא משיך ללכת תוך כדי קביעה.

"לאן אתה הולך בכלל?" העברתי נושא באלגנטיות של בחור ישיבה צעיר בעדאלאידע שרק רצה לברך את כולם ו...לא משנה.

חזקי בכל זאת ענה, "לקנות רב קו חדש, נעלם לי הארנק, אמא שלי מחכה לי שם".

"היי גם אני! רגע... מה קרה לארנק?" מצמצתי. חזקי לא אחד שמאבד ארנקים, או כל דבר אחר בעצם.

"נעלם, כמו שלך, כמו של מויישה." הוא לא אמר נגנב, אבל המילה טיילה בשמחה בין השורות.

"הייתי שם לב אם מישהו חשוד היה מנסה לגנוב-" התחלתי להגיד, ואז נזכרתי שלא שמתי לב שעשו עליי חרם. השפלתי מבט.

"תודה שעזרת לי בכיתה היום" אמרתי.

הפעם חזקי נעצר. "אתה לא אתה בזמן האחרון" הוא אמר בקול הקר הנוזף שלו, אבל איפה שהוא בעיניים קוויתי לראות דאגה.

"נראה לי שאף פעם לא הייתי שם לב לחרמות" ניסיתי להחזיר בקלילות.

"זה לא מה שמוזר בך עכשיו" הוא ענה.

השתררה שתיקה ארוכה ומביכה למשך קצת פחות מחלקיק שנייה.

"קניתי תיק כמו שלך ומויישה קנה תיק כמו שלי" אמרתי לבסוף, "אולי יש בו איזה חור שהארנקים נופלים דרכו?"

"אולי גם יש גנב, ואני מקווה שזה לא קשור לאציו" ענה חזקי "הוא עדיין מסתובב חופשי והוא רוצה לנקום בך".

"אל תדאג" הפעם באמת החזרתי בקלילות, מצביע על השעון שלי "יש בו מעקב ולחצן מצוקה, שינסו להתקרב אליי"
"טוב, זה כבר יותר אתה" חזקי נכנס למרכז המסחרי, מנופף לשלום אל אימו.

התיישבתי בתור לחידוש רב-קו, וחיכיתי לתורי ולאימי. אני עדיין מחכה, ומעדכן את היומן.

"מה אתה עדיין מחכה?" חזקי עכשיו סיים.

"כן" אני עונה וכותב בו זמניר

-מצטער, ניסיתי לכתוב את המילה זמנית, אבל חזקי חטף לי את היומן, הוא תמיד עושה את זה. אני מרשה לו כמובן, לא שהוא שואל.

הוא קרא את הכל במהירות. בדיוק אימי הגיעה והתחילה לדבר עם אימו, אז היה לו זמן.

"אתה מנסה להפוך את החיים שלך לסיפור דרמה" הוא החזיר לי את היומן, מנסה להסתיר חיוך מעצבן.

"לא, לסיפור משעמם" החזרתי את היומן לתיקי.

"לא משנה" הוא כבר כמעט חייך "זה רק מצחיק כי בספרי דרמה כולם רבים".

הוצאתי לו לשון. בתגובה, הוא רדף אחריי. אפשר לקרוא לזה חזרה לשגרה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
יום רביעי כג כסליו. אין לי משהו חשוב להוסיף כאן.

יש בעיה בכתיבת יומן בשעות מאוחרות בלילה. בסוף קמים בבוקר עייפים, לא שמים לב לדברים חשובים ונרדמים כל הזמן. זה מה שקרה לי היום.
למכתב דווקא שמתי לב, בעיקר כי הוא היה מונח מול הפרצוף שלי. רגע, עוד לא סיפרתי לכם על המכתב...אוף, מצטער.

אז קמתי בבוקר ממש עייף. בזבזתי יותר מעשר דקות רק על שטיפות הפנים שעשיתי כדי להתעורר, זה לא כל כך עזר. איחרתי בגלל זה.

אחר כך כמעט פיספסתי את התחנה של התלמוד תורה. התעוררתי רק מהחבטות של החלון בראש שלי ( ...וזה וזו לא הייתה אשמתו של החלון). זה היה נס כי חזקי לא בא היום, אז החלון היה היחיד שיכל להעיר אותי.

הצלחתי לרדת בזמן, מתנדנד רק קצת פחות מבחור בעדאלאידע. קשה להיות עייף.

התנחמתי בעובדה שהיום ערב חנוכה, אז נלמד רצוף עד השעה אחד עשרה ואחר כך נלך הביתה להתארגן לאבות ובנים. אני לא בטוח שהייתי מתנחם בכך אם הייתי יודע לאן האירועים יתפתחו, אבל הייתי מאוד עייף.

בכל מקרה, המכתב.
הוא חיכה לי על השולחן בכיתה. דף מחברת חצוי לשניים עם טקסט מלא שגיאות כתיב. וזה בערך מה שהיה כתוב בו:

"שלום.
גם עני ילד כמו שאתה. גם עני אוהב להשטובב ולטפס על העצים ובאיקר לפתור תהלומות. כי גם עני סכרן שאוהב ארפתקאות.

עני יודע על התעלומה המסטורית שאתה מסתבך איתה עכשיו. אבל עני צריך את העזרה שרק אתה יכול לטט לי.כי רק אתה יכול לעזור לי בגלל העומץ שלך וגם הטושיה שלך.

עני יודע מי החשוד המרקזי. זה האיש הזועף והכואס ששונה ילדים, ועני מדבר קמובן על גדעון עם הצלקט המפחידה. בטוח שאיש כזה הוא פושע נחון?

אבל יש לי תוחנית מבריכה שתהפוך אוטנו לגיבורים: בסוף איום, תשים את השעון שלך רפאלי בחדר שלו שיקליט רעיות. אחר קח תיכך לו את המפתכות ואז טבוא אליי למקלט ונתפוס אוטו.

בהצלכה!!"

עד שסיימתי לקרוא את המכתב הזה נרדמתי שלושה פעמים, ופיהקתי כמעט כל שורה. כמעט ריחמתי על אציו, שבזמן שלפושעים עשירים יותר יש מחשבי על ואולי אפילו כלבים רובוטים, הוא כותב מכתבים מזויפים בעזרת בינה מלאכותית חינמית. חוץ מזה, הוא באמת מאמין שאני אוריד את מכשיר המצוקה שלי רק כי קראתי מכתב?

חשבתי בטישטוש על זה שמה שמשותף בין פושעים שנלחמים בחבורות ילדים וסופרים שכותבים על חבורות כאלה, זה ששניהם חושבים שילדים טיפשים. לא הצלחתי לפתח את המחשבה הזאת, כי כמו שכתבתי כבר הייתי עייף. אז קיפלתי אך המכתב למטוס נייר, זרקתי אותו לכיוון הפח ונרדמתי.

התעוררתי רק כשהלימודים נגמרו ונשארו בתלמוד תורה שלושה אנשים, אבל אולי כדאי שאכתוב קודם מה פיספסתי.

פספסתי את זה שמויישה הרים את המכתב שזרקתי, והכניס אותו לכיס.
פספסתי את זה שגדעון, אב הבית פתח את דלת הכיתה. הוא נראה ממהר. אולי הוא רצה להגיד משהו למישהו, אולי לילד שישן.

פיספסתי את זה שהוא כל כך מיהר, שהוא שכח את הטלפון והמפתחות בחדר הקטן שלו. אבל האמת שאת זה לא הייתי יודע גם אם הייתי ער לחלוטין.

פיספסתי את זה שכיתה שלימה שחשדה בו בתור גנב, הביטה בדלת הנפתחת. פיספסתי את זה שהדלת נסגרה באיטיות, אולי אפילו במבוכה.

פיספסתי את זה שילד אחד ביקש לצאת לשתות, פיספתי את זה שרגע לפני כן השעון שלי הורד מהיד שלי.

פיספסתי את זה שחילקו סופגניות.

פיספסתי את זה שכולם הלכו, אבל רק ילד אחד הלך לכיוון המקלט.

זה היה הרגע שהוערתי.

"ילד, ילד" קול זועף הקים אותי על רגליי.

זה היה גדעון, עומד מולי, מביט בי מלמעלה.

מצמצתי בעייפות, מרגיש משהו מוזר בידי.
גדעון הכניס יד לאחד מכיסי הדגמ"ח שלו, וללא אזהרה מוקדמת זרק לעברי -

שלושה ארנקים, אחד מהם מוכר מאוד.

"הם היו זרוקים בכל מיני פינות בתלמוד תורה" הוא אמר "נראה כאילו הם סתם נפלו לכם, לאיודע איך".

חשבתי על התיאוריה שלי בקשר לחורים בתיקים. אני אבדוק אותה אחר כך, מה השעה בכלל?

הצצתי במקום-שבו-היה-אמור-להיות שעוני, מביט בזרוע ריקה לגמרי.

"אויי ויי" אמרתי לעצמי. אם היה לי אסימון הוא היה נופל עכשיו בצלצול עמוק. מויישה יושב בשורה הקדמית, הפח ליד, המכתב נפל שם.
זיכרון מטושטש מהזמן שישנתי לחש שמויישה ביקש לשתות כשמשהו נגע לי ביד.
הוא הוריד את השעון שלי, הוא נעל אותו בחדר. הוא בטח במקלט כבר, מחכה לילד המסתורי.
אציו אמור להגיע לשם בכל רגע.
לאיטלקים יש דם חם, וכשאציו רוצה לנקום בי, הדם שלו רותח. הוא לא ירחם על ילד אקראי שעמד בדרכו.
הוא לא ירחם על מויישה.

הרמתי את עיניי.
רציתי לכתוב על שיעמום נחמד. האמת שאני עדיין רוצה את זה, אבל לחיות בהכחשה זה לא פתרון.
אני צריך לתקן קצת את היומן הזה. אני אעשה את זה עוד רגע, בפרק הבא.

ואולי אני צריך להוסיף גם תקציר...
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
בתקווה שהסיפור לא נגמר כאן!
הסאב-טקסט של ה'יומן המשעמם' הזה מיוחד מאוד
עכשיו יהיה חלק ב': 'כשאציו נכנס בכוח לתוך השעמום המיוחל שלי'...
נכון?
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
יום רביעי כג כסליו, הפעם נעשה את זה כמו שצריך.

שלום,
חברים שלי קוראים לי רפאלי, אתם יכולים לקרוא לי גם סתם רפאל. אני בן אחת עשרה, נראה קצת קטן לגילי, יש לי עיניים כחולות וקול דק מידי. נפסיק עם התיאורים כאן, זה לא מעניין אתכם.

אני לא אוהב להגיד שאני חלק מחבורת ילדים - אני יודע שמיד תתייחסו אליי אחרת. האמת שגם אין לנו סיסמא או כל מיני שטויות כאלה, אבל זה לא עוזר. ברגע שהסתבכת עם פושע אחד תסתבך עם כל השאר, וברגע שיש איתך עוד כמה ילדים אתם כבר חבורה.

אז בלי לאהוב להגיד:
אני חלק מחבורת ילדים. כמו בספרים, רק שהלב דופק הרבה יותר חזק וההורים שלנו שונאים את העניין. גם המשטרה, גם הרווחה, גם הפושעים (אבל מסיבות אחרות). זה לא עוזר, תמיד אנחנו נמצאים במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
פעם זה היה לי כיף. הייתי קטן יותר, לא הבנתי את ההשלכות או את המבטים של ההורים שלי. אני לא יודע מתי התעייפתי. אולי באלול האחרון כשפושע אחד, לא מאוד חכם אבל חזק, שבר לי את הרגל כמו שאתם חוצים פסק זמן כדי להתחלק עם אחים'שלכם. זה היה אציו, אגב.

לכן לא רציתי לכתוב על זה. רציתי שהיומן הזה יהיה מקום שקט, שיהיה לי אפשרות לרגעים רגילים יותר בחיים. כמו שאתם רואים, זה לא כל כך הצליח.

בכל אופן, הבטחתי תקציר:

גדעון, שהוא האב בית, הביא לי את הארנקים שנעלמו. מויישה, שהוא ילד, לקח לי את השעון כי הוא האמין למכתב מטופש של אציו, שהוא הפושע.
ועכשיו הוא הולך לתוך המלכודת, ומי יודע מה אציו יעשה כשהוא יגלה שילד אחר הגיע במקומי.

הרמתי את ראשי, רואה את גדעון.
אין במוח שלי גלגלים, לאף אחד אחד אין, אז גלגלי המוח שלי לא הסתובבו במהירות. במקום זה, קצב זרימת הדם שלי למוח הואץ.

הוא יעזור לי? אני יכול לבטוח בו?

"הכל בסדר ילד?" גדעון שאל בזעפו הרגיל.

סקרתי את הכיס שלו, "יש עליך פלאפון?"

"לא" הוא תמה, "הוא בחדר שלי".

-שמויישה נעל כנראה.

"והמפתחות שלך?" שאלתי רק כדי לוודא.

"איפה הם באמת?" ידיו של גדעון עברו במהירות מחגורתו לכיסי מכנסיו, כמו מאבטח שעושה בידוק בטחוני לעצמו.
אני חייב לבטוח בו, אני צריך שהוא יעזור לי, אני מוכרח לנסות.
החלטתי.

(רק בשביל ההגינות, לפני שממשיכים. נעזרתי במילון בשביל כל המילים הנרדפות בפסקה הקודמת. זהו, תמשיכו לקרוא).

"גדעון" היססתי, תמיד הקול שלי ניהיה בכייני ברגעים כאלה "אני צריך את העזרה שלך".

גדעון השמיע צליל שנשמע כמו שילוב של מנוע קיטור וטיגריס נוהם. "לא" הוא אמר, "אני לא משתף פעולה עם השטויות של חבורות הילדים שלכם. הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות בשבילכם הוא לגרום שתצאו מהקומיקס שאתם חיים בו ותפסיקו לשלוח מבטים חשדניים באנשים".

"אבל אני לא חשדתי בך" צייצתי "להפך! אני חושב שאתה טוב לב, לכן אני מבקש שתעזור לי".

גדעון נשף אוויר, ספק-עייף ספק-רוטן ספק-משועמם. "אז אתה חי בקומיקס קצת יותר חכם" הוא אמר "במקום להאמין שאנשים מפחידים חייבים להיות רעים, אתה מאמין שחייבים לגלות בסוף שהם טובי לב" הוא כמעט נאנח, "הסופרים של היום".

אם הייתי חי בקומיקס, היה לי באותו רגע סימן קריאה מעל הראש, הבעת פנים מוקצנת שמשקפת את התדהמה הנעלבת שלי, וכל השיער שלי היה קופץ (האמת שהחלק עם השיער קורה לי גם במציאות). במקום כל זה, סתם עניתי בטון שקט וקצת מושפל: "אני לא, אני סתם חושב שכל היהודים טובי לב".

לרגע גדעון שתק. גם אני.
"פעם שנייה שאני טועה לגביך בחור" הוא אמר לבסוף "ועדיין, אני לא אשתף איתך פעולה" גדעון נשף ושאף אוויר, כאילו הוא מנפח בלון "אתה עדיין ילד, אני לא יכול להסביר לך."

תליתי בו את העיניים הכי גדולות ושואלות שלי, אבל הוא המשיך לנפח את הבלון הדמיוני.

"אני יכול להגיד רק שהייתי במלחמה. הייתי נחוש כמוך, כמו האנשים שהיו איתי, האנשים שהובלתי..." קולו נסדק לרגע, והוא נדם.

לא שאלתי מה קרה. אולי ידעתי שהוא לא יגיד, אולי לא רציתי לדעת. במקום זה, ניסיתי לנחש על איזו מלחמה מדובר, ואם גדעון מספיק מבוגר כדי שזו תיהיה מלחמת יום הכיפורים.

אבל לא יכולתי לברוח למחשבות, הייתי חייב להמשיך לדבר. מויישה צריך אותי, אותנו.

"אני לא רוצה לשמוע מה קרה" לחשתי "ואולי אני באמת לא יכול להבין". ניסיתי להרים את ראשי "אבל אני יודע דברים אחרים. כמו הרגשה של אחריות מועכת כמו תיק ענקי שדחסו לתוכו מערבל בטון, או להרגיש שאין לך סיכוי כי אתה נלחם בפושעים מבוגרים ובטוח תעשה טעות בסוף, או המצפון שדוקר לך את הלב יותר משודד ים מושחת של גדי פולק ומזכיר לך שהאנשים שהכי סובלים מהמעשים שלך הם האלה שהכי אכפת לך מהם" גדעון האזין לי, אבל לא באמת הקשיב.

אין לי סיכוי לשכנע אותו.

"גם אני ניסיתי להתעלם" קרעתי מפי עוד לחישה צרודה, "ולהתעסק בדברים אחרים. ניסיתי לחיות בספר דרמה, לא בקומיקס" בחנתי את הציפורניים שלי, "אבל זה לא עזר. סתם הייתי מסכן" עוד לחישה קטנטנה נפלטה מפי "ועכשיו מויישה בסכנה".

רעש פתאומי גרם לי להרים מבט מצפורניי המרתקות. זה היה הזינוק של גדעון.

"חבר שלך בסכנה?" הוא כמעט צעק "למה לא אמרת לי מההתחלה?"

אני לא אכתוב שהסמקתי, כי לא ראיתי את עצמי מבחוץ "חשבתי שזה ברור" מלמלתי.

"ואנחנו מדברים על רגשות..." גדעון כבר היה מחוץ לכיתה, הוא כל כך מיהר שהוא כמעט ולא רטן "איפה החבר שלך?"

"במקלט" אמרתי, רץ אחרי גדעון "אבל אנחנו צריכים גם להילחם עם אציו. זה הפושע" הסברתי.

לפתע גדעון עצר, "לא אנחנו" הוא אמר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
  • הוסף לסימניות
  • #52
יום רביעי כג כסליו, הבטחות צריך לקיים

וזו אחת מאוד מטופשת. תקציר. ביומן.
באמת שאני לא מבין את עצמי, זה שאני עושה הפסקות כי קשה לי לכתוב על היום הזה ברצף לא אומר שאם מישהו יקרא את היומן הוא יעשה הפסקה בקריאה כל פעם שאני הפסקתי בכתיבה... מי בכלל יקרא את היומן הזה חוץ מחזקי?

בכל מקרה, תקציר:
מויישה, הילד מהכיתה שלי, בדרך למקלט. כנראה גם אציו, הפושע (זה אתם חייבים לזכור, כמה אציוים אתם מכירים חוץ ממנו?) בדרך למקלט.

אחרי מאמץ אדיר, שהיה נמנע אם הייתי פחות טיפש, שכנעתי את גדעון האב בית שלנו לעזור לי להציל את מויישה מאציו.

הוא הסכים, אבל-

-טוב. מכאן זה כבר לא תקציר-


"אני אטפל באציו, אתה תרחיק את החבר שלך ותזמין משטרה" אמר גדעון.

הסתכלתי עליו במבט של שוטר לונדוני שמגלה את כמות הילדים במשפחה של '21 בבית אחד'.

"ומי יאבטח אותך?" גימגמתי בדאגה.

כמו ראי, גם הפרצוף של גדעון הפך לשוטר הלונדוני הנ"ל "אתה ילד בן תשע".

"אחד עשרה" היססתי לרגע "וחצי".

"יש לי נשק ויש לי ניסיון, ואני מקווה שגם אותם אני לא אצטרך" הוא הוריד את עיניו כדי להביט בעיניי, "אני לא צריך שתיהיה שם" הוא אמר, מתחיל לרוץ.

מצמצתי שוב ושוב בעודנו רצים לכיוון המקלט, מביט במסדרון במשקפיים רטובים.

עד לפני רגע רק רציתי לכתוב על שיעמום נחמד, אני לא הייתי אמור לשמוח שיש מישהו מבוגר שעושה במקומי את החלק הלא-משעמם?

גדעון סובב את ראשו לעברי, מבחין במצמוץ נוסף. "מצטער ילד" הוא נאנח בעודו ממשיך לרוץ "גם את היית שוטר בן שלושים לא הייתי יכול לסכן מישהו שוב".

אני שונא שהקול שלי רועד, "זה בסדר" אמרתי בלי ליצור קשר עין "אני רק-"

גדעון קטע אותי "חושב שאתה כל כך חשוב שאתה מי שאחראי לתפוס את כל פושעי העולם".

נשכתי את שפתיי, אוכל את התוכחה הסמויה "אני פשוט רוצה לעשות את מה שאני צריך".

הגענו למדרגות המקלט באמצע המסדרון האפרורי, השתופפנו.

"אתה עושה מה שצריך" לחש גדעון, ידו טפחה באיטיות על כתפי "רק תן לאנשים אחרים לעשות גם" הוא ניסה לחייך "תן לאבא שבשמיים לנהל אותך".

פסיעות מהירות נשמעו משני צידי המסדרון. פסיעותיו הקטנות של מויישה נשמעו מימיננו, פוסעות לכיווני. הליכתו הצבאית של אציו נשמעה משמאל, לצד של גדעון. אנחנו רק צריכים להתפצל ומויישה ואציו לא יפגשו לעולם. השגחה פרטית או לא?

משכתי באפי , מתעלם מהדמעות "אני לא רוצה שתמות"

"אני לא" גדעון חייך מעליי, "תגיד תהילים".

והוא נגע בבליטה שבירכו, שקיוויתי שהיא אקדח, ונעלם בקצה המסדרון.

שמעתי מרחוק קולות שיחה.

בטח אציו אמר משהו בסגנון "שוב אנחנו נפגשים"
וגדעון ענה "מה?"

ואז שמעתי קול שהזכיר שולחן נופל , וצעקות, וקולות של מאבק.

נשענתי על הקיר, מרגיש זקן כמו מבוגר ומתבכיין כמו תינוק. מביט במשקפיי הרטובות במויישה שמגיע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #54
  • הוסף לסימניות
  • #55
  • הוסף לסימניות
  • #57
יום רביעי כג כסליו

תקציר: נולדתי לפני אחת עשרה וחצי שנים בבית החולים ביקור חולים בירושלים. כבר אז אמרו שאני חמוד, אבל אני חושד שהם סתם היו מנומסים...
אני סתם מתחמק. קשה לי לכתוב על רגעים לא נעימים. סליחה. אני חוזר לספר לכם מיד, אני לא אזניח את חובתי לתעד את פיסת ההיסטוריה המאוד-מאוד קטנה שהתחלתי לכתוב פה. אני לא אפסיק עכשיו לפני הסוף. בלי נדר, כמובן. אני ממשיך עכשיו, מיד אחרי התקציר.

תקציר: הכל היה גרוע. סוף סיפור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
יום רביעי כג כסליו.

מתנצל על מה שכתבתי לפני רגע. איפה היינו?

גדעון האב בית הלך להילחם באציו, אני חיכיתי במסדרון עד שמויישה מהכיתה שלי הגיע אליי. עכשיו אני צריך לכתוב לכם את ההמשך.

זה לא הוגן.

כאילו, אני מודה שזו אשמתי, עשיתי טעות כשהתחלתי לכתוב את היומן הזה. לא חשבתי שאני עושה טעות כמובן, ההתחלה של הכתיבה תמיד מלהיבה ומעניינת. הבעיה זה ההמשך.
אתם רוצים לדעת איך נפתרו כל מיני בעיות שנקלעתי אליהם בימים הקודמים, בעיות שמבחינתי כבר הייתי שוכח את קיומם. אתם רוצים סוף טוב, איך אני יכול להבטיח לכם סוף טוב? ברור שבסוף יבוא המשיח אבל עכשיו, בעולם הזה, הסוף לא תמיד נראה טוב, גם אם הוא לטובה. לא נדבר על זה שאתם בוחנים אותי כל הזמן, תוהים לעצמכם אם יש במה שאני מספר משהו לא הגיוני, משתמשים במושגים כמו ז'אנר ופיתוח דמויות על קטע קצר מסיפור החיים שלי. כל זה כמובן אם אתם קיימים, אם מישהו יקרא אי פעם את היומן הזה וישרוד עד לסוף, זה לא שהוא מתפרסם באיזה שהוא מקום.

מצד שני, אני כבר התחלתי, אז אני מחוייב. אני לא רוצה לכתוב עכשיו את ההמשך, אבל אני גם לא רוצה לגדול להיות אדם שלא מקיים את ההבטחות שלו.

אז אולי אני לא אכתוב על עצמי, גם ככה לא עשיתי כלום.

נכתוב סיפור אחר, את הסיפור של מויישה.

מויישה וויספיש הוא ילד כמו כולם.
הוא אוהב לחם עם שוקולד ושביום שישי מסיימים מוקדם,
(וגם לחמניה עם שוקולד או סתם שוקולד לבן.)

אבל למויישה היה קושי שעשה אותו עצוב, בכיתה הוא לא הרגיש אהוב.
צחקו עליו ולא דיברו איתו בכלל,
והאמת שזה היה לו כלל לא קל.

-טוב, אני מפסיק עם החרוזים האלה. גם כי הם לא טובים כל כך, וגם כי זאת סתם דרך ליצור אשליה של קלילות, כדי שהמבוגרים שכותבים סיפורים כאלה יוכלו להתעלם מהרובד הכואב יותר של הסיפור. זה כמו לכתוב על סירופ אנטיביוטיקה "בטעם וניל שילדים אוהבים!!" ולהוסיף ציור של דובי.
לענייננו:

מויישה מצא את עצמו מתרגל לשבת לבד, אפוף אומללות, ולבלות את זמן ההפסקה שלו בבהייה בחבורות הילדים המתגודדות לקבוצות ברחבי הכיתה. כמה שהוא רצה להיות כמוהם.

מדי פעם הוא השתעשע במחשבה על איך להיות כמוהם. הוא הוסיף הקשבה לבהייה שלו בחבורות הילדים, וניסה להבין איך להיות מצחיק כמו אלחנן, או טוב בכדורגל כמו אלחנן, או חזק כמו אלחנן, או מדהים כמו רפאל.
(זה הוא חשב עליי, לא אני. אני עכשיו סתם קול שקוף ברקע).

אם רק הייתי מצליח להתקבל לחבורה או לנצח בכדורגל, חשב מויישה ,הכל היה שונה. אבל בכדורגל הוא תמיד התבלבל, ואף חבורה לא רצתה לקבל אותו.

יום אחד, בחודש כסליו, משהו קטן קרה: הארנק של מויישה נעלם. רוב הילדים היו עצובים אם היה נעלם להם הארנק, אבל מויישה קיווה שהארנק לא סתם נעלם, אלא נגנב. הוא רצה להיות האחד שימצא את הגנב ויציל את חבריו מאובדן הארנקים שלהם. נראה מי יחרים אותי אז, הוא חשב.

ולכן, כשהוא קיבל מכתב מילד מסתורי בחבורת ילדים, הוא לא חשב פעמיים: וקיים אחר כל ההוראות שהיו בו.
ההוראות היו פשוטות: לקחת את השעון של רפאל, שכלל מכשיר הקלטה, ולהחביא אותו בחדר של אב הבית שהיה החשוד המרכזי. מויישה עשה את תוך רגע. הוא לקח את השעון של רפאל בזמן שהוא ישן, ביקש לשתות והלך לחדר הריק של גדעון, אב הבית. החדר היה ריק והמפתחות היו מונחות על השולחן. הוא הניח את השעון בתוך אחת המגירות ואפילו עשה חיפוש קצר אחר הארנקים, שלא היו שם.

לא נורא, הוא חשב, הילד המסתורי ששלחת המכתב יעשה את שאר העבודה.

במקום כלשהו בליבו הוא האמין שהילד המסתורי הוא רפאל בעצמו, ושהמשימה המסתורית היא מבחן האם מויישה מתאים להצטרף לחבורה שלו. ככה החלק של גנבת השעון יהיה הרבה פחות מביך בסוף הסיפור.

הכל היה מושלם, והוא תכנן לרוץ בסוף השיעור למקלט, לחכות לילד המסתורי, אבל אז הגיע אלחנן.

"מה זה המפתחות האלה וויספיכס?" הוא קרה, שולף אותם מידו של מויישה "קנית מחסן?"

"תן לי אותם" מויישה ליחשש, אבל אלחנן התעלם ושם את התיק על כתיפו.

"אני מאחר לאוטובוס" הוא אמר למויישה והלך.

מויישה אפילו לא ניסה לרדוף אחריו. הוא ישב על המדרגות במסדרון והרגיש מובס.

לבסוף הוא קם. אסביר לילד המסתורי מה קרה, הוא חשב, ואני רק מקווה שהוא לא ישנא אותי לעולמים ויוציא אותי מהחבורה שלו לפני שנכנסתי.
(כן, כל פעם שאני כותב מה שמויישה חשב זה בדיוק מה שהוא חשב באותם רגעים. איך אני יודע את זה? אני לא. אני סתם מנחש בהצלחה.)

אבל וחפוי ראש, מויישה הלך באיחור לכיוון המקלט, עד שהוא שמע קול התייפחות של ילד בגילו.

זה היה רפאל, אחד הילדים שמויישה רצה להיות כמוהם, והוא נשען על הקיר ובכה, שלושה ארנקים בידו.

אולי זה באמת היה מבחן, חשב מויישה, ובקול הוא אמר: "גנבו לי את המפתחות של המחסן אז אני לא יכול להחזיר לך את השעון" רפאל לא ענה, ומויישה ניסה עוד משפט: "מצאנו את הגנב של הארנקים?"

"אין גנב" יצאו בלחש המילים מפיו של רפאל.

מויישה שמח שהוא צדק ושזה באמת היה מבחן, אבל הוא עדיין לא הבין למה רפאל בוכה.

הוא הביט על המסדרון הריק והחשוך. זה לא היה מקום נעים, והוא כמעט דמיין שהוא שומע קולות מאבק, אבל לא היה שום דבר שאמור לגרום לילד רגיל לבכות, אלא אם כן...

מויישה נזכר שרפאל יוצא לפעמים מהכיתה כי 'צפוף' לו, יכול להיות שהוא סובל מקלסטרופוביה?

כנראה שכן, החליט מויישה.
(הוא טעה כמובן, אבל תתעלמו. אני סתם קול שקוף עכשיו.)

משהו השתנה במויישה באותו רגע. המראה של ילד מוצלח יותר נואש לעזרתו גרם לקולו להתחזק מעט כשהוא אמר "בוא רפאל".

"אתה...חייב...לצאת..מכאן..." רפאל מלמל אליו.

"ולהשאיר אותך בוכה? אתה בא איתי". ובנימה מרגיעה הוסיף "אני לא מספר לאף אחד שבכית".
רפאל לא היה מסוגל לזוז (ספציפית את זה אני באמת יודע) ומויישה משך את ידו והוליך אותו כל הדרך, כמו שמוליכים עיוור.

הוא המשיך גם כשרפאל התכווץ מפני ריח שהזכיר קצת עשן, והוא אפילו ניסה לדבר עם רפאל ולהרגיע אותו כשהוא רעד לקול שניתן היה לדמיין כיריות.

כשהם יצאו לחצר ורפאל עדיין עמד כמו נציב מלח, מויישה כמעט נכנע. השער כבר היה נעול מזמן ומויישה לא היה מספיק חזק כדי להרים את רפאל מעבר לגדר.

"רק נגיע לשוטרים ששם, רפאל" הוא אמר בטון מרגיע כשראה שלושה שוטרים יושבים בפלאפל שבהמשך הרחוב וסועדים את ליבם "הם בטח יודעים מה לעשות עם קלסטרופובים".

לשמחתו של מויישה, זה עבד. משהו במראה השוטרים העיר מעט את רפאל. הוא טיפס על הגדר במהירות, ורץ לכיוון השוטרים.

"היי רפאלי!" קרא שוטר שזקנו מלוכלך בטחינה.

"הוא בוכה מאז שמצאתי אותו לבד במסדרון" הסביר מויישה המתנשף "אתם יודעים מה לעשות?"

"כן, אני יתקשר לאבא שלו" אמר שוטר שקם באמצע לעיסת צ'יפס "איזה מסדרון?"

מויישה ידע שאבא של רפאל מתנדב במשהו שקשור למשטרה, התפוח לא נופל רחוק מהעץ.

"בתלמוד תורה שלנו, שם". הוא הצביע "תוכלו לעזור לו מכאן?"

"כן ילד, אתה יכול ללכת". אמר השוטר השלישי.

מויישה נופף בידו לרפאל והלך.

בבוקר יום המחרת הוא קם לתלמוד תורה בהרגשה אחרת. הוא כבר הבין שגם לילדים אותם הוא החשיב כמוצלחים ממנו יש חולשות ושלא כל הנוצץ זהב. יותר מכך, הוא גם ראה שיש לו דברים טובים אותם הוא יכול לתת לחבריו. אולי, הוא העז לחשוב, היום הזה, או היום שאחריו, או אחריו, או אפילו עוד כמה ימים, יהיה היום שחייו ישתנו.

הסוף




אבל זה לא היה הסוף. אני ואתם יודעים את זה.
לפעמים סופרים כותבים רק את החלק שנוח להם, ופה הייתה נקודה מאוד נוחה לסיים את הסיפור: מויישה עבר תהליך עם עצמו ומבחינתו כולם היו שמחים.

אולי זה נכון.
אולי עדיף לוותר על מה שמויישה לא ידע.

אולי לא צריך לכתוב על זה ששניים מהשוטרים רצו מיד לכוון התלמוד תורה, שולפים אקדחים, ושהשוטר השלישי שהתקשר לאבא שלי החזיק אותי כדי שלא ארוץ אחריהם.
אולי אין טעם לתאר את זה שצרחתי ובכיתי ונאבקתי עד שהצלחתי להשתחרר ממנו.
אולי עדיף לא לספר על היריות ששמעתי עד שהשוטרים צעקו שהאויב נוטרל.
אולי לא נכון להתעכב על זה שהשוטר השני ניסה למנוע ממני להגיע אל גדעון בזמן שהראשון גהר מעליו.
ואולי את הרגעים שאחרי אני לא יכול לכתוב גם אם תרצו, כי התעלפתי כשראיתי את הדם.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.
הקדמה נחוצה- (הסיפור נכתב על רקע חלוקת המלכות בין ישראל ליהודה כשפרסדאות מפרידות בין ירושלים לישראל, וחלק מהגלויות כבר הוגלו)

פרק א'-הפעם...
גיתית-

הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.

תמיד היה הראל סוד.

ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.

ניצוץ סגלגל.

תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"

היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"

והייתי אומרת.

פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.

פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.

ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.

לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.

ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.

לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.

מפגשינו הולך להיות אחר.

אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.

הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.

זהו. נגמר הכל.

***

אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.

זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה

"בניהו"

"כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.

רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.

"תתחדש" פלטתי.

"יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.

שתקתי.

"לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.

"לא" חד וחלק.

"נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.

אני לא.

נכנסתי לבית.

לא נכנסת אחרי.

התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.

בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.

היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.

מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.

מהדק שפתיי לפס כאוב.

לא יכולה יותר.

לא.

***

"צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"

"אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"

בלעתי רוק.

"גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.

הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.

"היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"

אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"

"נערה היא"

"תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"

"שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"

הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.

הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו

"תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"

"אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"

הראל החויר.

גם אני.

מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"

אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"

הראל שתק. נשען על הגדר דומם.

"הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.

"תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"

הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.

"לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.

"הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.

הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.

יצא.

סוגר את הדלת.

אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.

שתקתי. עוצרת נשימה.

ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.

אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.

אני לא.

בניהו הניד לי ראש לשלום.

אני לא נשמתי.

לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.

רק שרשרת. פסל. מסכה.

מעצבת את דמותי המרוקנת.

חותמת על פני את תמצית היותי.

אחות.
1766386261582.png


פרק ראשון: היום בו לא קורה שום דבר מעניין.

---

"סלח לי, האם אתה תקוע בלולאה?".

---


בוקר. שלושה עשר בינואר, שנת 2010. יום רביעי.

הוא פקח את העיניים לאיטו, התהפך על הגב והתרומם על מרפקיו. השעון המעורר הוותיק שלו הבהב מולו באותיות אדומות גדולות: 07:34.

קשה להיפרד מהכרית לבוקרו של יום סתמי, שגרתי ובלי אירועים מיוחדים או מעניינים. השגרה, על כל מה שהיא מביאה.

ספל נטילת הידיים היה מרוחק מעט מהמיטה מאשר כל יום רגיל. וזהו.

במבט לאחור זה היה שגוי, בבירור. היום הזה היה צריך להיפתח בסופת רעמים לכל הפחות, אם לא בהפסקת חשמל אז אולי תרגיל צבאי כולל להיערכות מפני פיגוע ביולוגי או משהו. במקום זאת היום הזה נפתח פשוט רגיל.

הוא עבר לאיטו למצב ישיבה ואז הניח את רגליו היחפות על הרצפה החמימה, חימום תת רצפתי היה לפעמים דבר נפלא.

לאחר נטילת ידיים חנן יצא מחדרו לעבר המטבח ונתקל בדרך באחיו קובי בן ה-17 יושב לו על הרצפה ומכוון את הגיטרה שלו בקפדנות. טיימינג פשוט מושלם.

חנן ביצע את הבעת הפנים הרגילה שלו למקרים מעין אלה והמשיך למטבח. אימו כבר הייתה שם, מטגנת חביתה לארוחת בוקר.

"בוקר טוב" אמר בטון צרוד מעט.

"בוקר טוב" היא השיבה, נראית עייפה מהרגיל.

הוא הנהן קלות והרתיח את המים לקפה. מוחו עדכן אותו שאין משהו ספציפי שעליו הוא צריך לדבר, אז לאחר ששתה את הקפה הוא המשיך ברוטינת הבוקר הרגילה ויצא לדרכו בריצה קלה. חנן תמיד טען שלא לרוץ בבוקר לישיבה שלו יהיה הפסד מביך של כושר-בוקר פלוס הגעה בזמן, בתשלום זעיר של זיעה מציקה על הבוקר.

אז הוא רץ.

היום ההוא היה יום קריר, לא ירד גשם אך האוויר היה צלול ונקי שלא כרגיל. כשאתה גר בעיר שאנשים מסוימים טוענים שהיא כלל לא קיימת, אך הפחמן הדו חמצני הנפלט מכל מקום מוכיח אחרת (פתח תקווה, כמובן) – אתה צריך להעריך כל טיפה של אוויר נקי בבוקר.

הוא עצר באחת. מולו במרחק של כמאה מטר בערך עמדו שני צעירים באמצע הרחוב והכו זה את זה. למעשה, אחד הכה את חברו די בחוזקה והשני ניסה להכות אותו. זה לפחות מה שהיה אפשר לראות מהמרחק הזה.

זה לא קשור אליו – אז הוא לא צריך להיות כאן, הוא חצה לצד השני של המדרכה ועקף את המכשול.

הוא הגיע ב-8:30 בדיוק לשער הישיבה התיכונית הדתית בה למד (חנן תמיד חשב שצריך להיות חוק נגד מספרים עגולים, ברור שהרבה יותר הגיוני להתחיל את הלימודים ב-8:32, זה פשוט יהיה כל-כך יותר נוח שזה מגוחך שנשארו ב-8:30 רק בגלל שזה עגול).

לאחר התפילה (החזן היה זה החביב עליו, הוא כמובן לא טרח לומר לו את זה אי פעם) חנן צעד לאיטו לעבר חדר האוכל והתיישב ליד שמעון, חברו הטוב.

"בוקר טוב", חנן.

שתיקה.

"שמעון?" הוא טפח על כתפו בחוזקה מוציא אגב כך את האוזניות שהיו תקועות באוזניו.

"אה, בוקר טוב" הואיל שמעון בטובו.

"אני חושש ששמעת את השיר הזה יותר מידי פעמים", אמר חנן.

שמעון מיד נדלק. "תגיד, השתגעת?! לעולם אני לא אשמע אותו מספיק! גם אם אשב כל היום ואשמע אותו בלופים זה לא יספיק! גם אם אשב כל חיי ואקשיב לו ברצף – זה עדיין לא יספיק!" הוא ידע לכעוס באופן אמין כשרצה.

חנן חייך, לומר משהו על השירים של שמעון, תמיד הפך את השיחה שבאה אחר כך למעניינת יותר.

"מה?" התרעם שמעון, "הבנאדם רוצה לשמוע קצת מוזיקה וכבר צריך להפריע לו? מה זאת מצווה?" הוא הניח את ידיו על הנגן כמגונן עליו.

"מצווה לאכול ארוחת בוקר, בין היתר" השיב חנן בנחת. "לא הייתי מעז להפריע להוד מעלתו אם לא היה לי ברור מניסויים קודמים מה יקרה אם לא אעשה זאת".

שמעון המהם משהו כתגובה ואז קם באי רצון קל לעבר שולחן האוכל והתחיל למלא לעצמו את הצלחת. חנן בא אחריו.

"אז מה חדש?" שאל שמעון כשאלת פתיחה מנומסת למחצה לאחר שחיסל את תכולת צלחתו.

חנן משך בכתפו, אף פעם הוא לא חיבב במיוחד את השאלה הבנאלית והתעניינות המזויפת הזאת. מה זה 'מה חדש?', מה חדש בעולם? בישיבה? ביבי?

"איך אתה מסתדר בלימודי המתמטיקה שלך?" החזיר שאלה מתעניינת באמת.

"בסדר, אני יהיה בסדר".

"אהיה" תיקן חנן.

"'אהיה', מר נודניק".

בתכלס', מה שכיף בלתקן שגיאות דקדוק של אחרים היה התיקון, לא משנה באמת עד כמה הוא נכון. חנן נקרע כל חייו בין הרצון לתקן שגיאות דקדוק לבין הרצון שיהיו לו חברים. הראשון ניצח, זה היה כל-כך הרבה יותר כיף.

הם דיברו עוד כמה דקות לאחר שסיימו לאכול, בעיקר מצידו של חנן. שמעון נראה כרוצה לחזור לנגן שלו כל אותו הזמן, חנן התייאש בסופו של דבר והשאיר אותו לבד והמשיך לעבר בית המדרש, סדר בוקר.

---

רחוק יותר מהיכן שרוב הבחורים ישבו, אי שם בשולחן האחרון זבולון צפה על שניהם. חיוך קטן ועגמומי על פניו. נראה כאילו עבר הרבה יותר מגילו.

הו, זה היה כל-כך צפוי.

---

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה