סיפור בהמשכים אני רק רוצה לכתוב על קצת שעמום נחמד

[שמואל י]

פרק חדש באיחור קל

 

[שמואל י]

יום שלישי כב כסליו, כבר מאוחר בלילה. אני לא כותב שאני עייף כי צריך לכתוב כל פעם משהו אחר, שיהיה מעניין.


מעניין איך מרגישים ילדים כמו - זה לשון הרע להגיד מי - שכל היום כועסים עליהם. הם מתרגלים מתי שהוא? הם ממשיכים לשים לב? הם כועסים בחזרה על כל העולם? או שהם כועסים בעיקר על עצמם?

אני רגיל שמתוסכלים ממני כי אני מרחף או מאחר, ותמיד חשבתי שזה אותו דבר, אבל זה לא.

אולי כי היה מדובר על חבר ממש טוב שלי, אולי כי אני קצת הרבה אשם בזה שהוא כעס עליי, ואולי כי גם אני קצת כעסתי, למרות שזה לא בדיוק היה עליו. אני שונא לכעוס, ואולי זה גם קשור. העיקר שהייתי אומלל.

רק אחרי שראיתי את חזקי והאוטובוס מתרחקים הבנתי שאני תקוע בלי רב-קו, אז חיכיתי בתחנה ופיספסתי עוד אוטובוס עד שהגיע ילד מהכיתה שלי. השאלתי ממנו ניקוב, מודע לעובדה שעד לפני שעה הוא החרים אותי.

בסוף הנסיעה השקטה מאוד באוטובוס הקופצני מאוד נגמרה. עליתי לבית שלי (שהיה ריק), אכלתי צהריים, עשיתי עוד כל מיני דברים חסרי משמעות, בשלב מסויים הגיע הזמן ששמתי מעיל, הלכתי לבית כנסת והתפללתי ערבית.

הערב היה קר ויבש, אף אחד מהחברים שלי לא היה שם אז הלכתי לבד לכיוון המרכז המסחרי. אמא שלי אמרה לי אתמול שהיא תבוא ישר לשם.

התנחמתי שלקחתי איתי את היומן אז אם יהיה לפניי תור תיהיה לי אפשרות לכתוב בו. בנתיים הפרק משעמם מאוד.

איך הרחוב כל כך שקט לילה לפני ערב חנוכה, אנשים לא אמורים ללכת לקנות סופגניות?
בהיתי בקצוות מגפיי הדורכות על המדרכה. צליל הסוליה שלהם נתן מקצב כלשהו לשקט שמסביבי. מעניין אם באמת הרחוב הרבה יותר שקט מהרגיל או שזה הבדידות שבראשי...

אאוץ!

"מה יהיה איתך?" חזקי עמד מולי, משפשף את מצחו.

שפשפתי גם אני את מצחי. אני אמור לבקש סליחה עכשיו. ואם כבר מבקשים, אז אולי גם על זה שכעסתי לא בצדק.

שתקתי, בודק ביסודיות שהמשקפיים שרדו את ההתנגשות.

"הם בסדר" חזקי כבר המשיך ללכת, לא טורח להסתכל אחורה.

הלכתי אחריו, כמעט נתקע בעמוד שלידו.
"אתה הולך לפצוע את עצמך עד שאני ארחם עליך?" הוא אמר מבלי להאט.

"אני לא צריך שירחמו עליי" עניתי, מרגיש כמו ילד מעצבן.

"כן, כי ממש הסדרת שם, ילד שאפילו לא שם לב שמחרימים אותו". רק אחרי שהמשפט נורה לעברי, חזקי סובב לרגע את ראשו ואז המשיך ללכת, אבל קצת יותר לאט.

כנראה באמת נראתי מסכן.

התקדמתי לעברו, מצליח לא להיתקע בשום עמוד. "שמת לב שמחרים ומרחם זה אותם אותיות?" הפעם הרגשתי כמו ילד טמבל.

"לא וזה לא מדויק." הוא משיך ללכת תוך כדי קביעה.

"לאן אתה הולך בכלל?" העברתי נושא באלגנטיות של בחור ישיבה צעיר בעדאלאידע שרק רצה לברך את כולם ו...לא משנה.

חזקי בכל זאת ענה, "לקנות רב קו חדש, נעלם לי הארנק, אמא שלי מחכה לי שם".

"היי גם אני! רגע... מה קרה לארנק?" מצמצתי. חזקי לא אחד שמאבד ארנקים, או כל דבר אחר בעצם.

"נעלם, כמו שלך, כמו של מויישה." הוא לא אמר נגנב, אבל המילה טיילה בשמחה בין השורות.

"הייתי שם לב אם מישהו חשוד היה מנסה לגנוב-" התחלתי להגיד, ואז נזכרתי שלא שמתי לב שעשו עליי חרם. השפלתי מבט.

"תודה שעזרת לי בכיתה היום" אמרתי.

הפעם חזקי נעצר. "אתה לא אתה בזמן האחרון" הוא אמר בקול הקר הנוזף שלו, אבל איפה שהוא בעיניים קוויתי לראות דאגה.

"נראה לי שאף פעם לא הייתי שם לב לחרמות" ניסיתי להחזיר בקלילות.

"זה לא מה שמוזר בך עכשיו" הוא ענה.

השתררה שתיקה ארוכה ומביכה למשך קצת פחות מחלקיק שנייה.

"קניתי תיק כמו שלך ומויישה קנה תיק כמו שלי" אמרתי לבסוף, "אולי יש בו איזה חור שהארנקים נופלים דרכו?"

"אולי גם יש גנב, ואני מקווה שזה לא קשור לאציו" ענה חזקי "הוא עדיין מסתובב חופשי והוא רוצה לנקום בך".

"אל תדאג" הפעם באמת החזרתי בקלילות, מצביע על השעון שלי "יש בו מעקב ולחצן מצוקה, שינסו להתקרב אליי"
"טוב, זה כבר יותר אתה" חזקי נכנס למרכז המסחרי, מנופף לשלום אל אימו.

התיישבתי בתור לחידוש רב-קו, וחיכיתי לתורי ולאימי. אני עדיין מחכה, ומעדכן את היומן.

"מה אתה עדיין מחכה?" חזקי עכשיו סיים.

"כן" אני עונה וכותב בו זמניר

-מצטער, ניסיתי לכתוב את המילה זמנית, אבל חזקי חטף לי את היומן, הוא תמיד עושה את זה. אני מרשה לו כמובן, לא שהוא שואל.

הוא קרא את הכל במהירות. בדיוק אימי הגיעה והתחילה לדבר עם אימו, אז היה לו זמן.

"אתה מנסה להפוך את החיים שלך לסיפור דרמה" הוא החזיר לי את היומן, מנסה להסתיר חיוך מעצבן.

"לא, לסיפור משעמם" החזרתי את היומן לתיקי.

"לא משנה" הוא כבר כמעט חייך "זה רק מצחיק כי בספרי דרמה כולם רבים".

הוצאתי לו לשון. בתגובה, הוא רדף אחריי. אפשר לקרוא לזה חזרה לשגרה?

 

[שמואל י]

ובעוד איחור קל. מקווה לחזור לקצב. תכנון המערכה האחרונה לקח קצת זמן...

 

[שמואל י]

יום רביעי כג כסליו. אין לי משהו חשוב להוסיף כאן.

יש בעיה בכתיבת יומן בשעות מאוחרות בלילה. בסוף קמים בבוקר עייפים, לא שמים לב לדברים חשובים ונרדמים כל הזמן. זה מה שקרה לי היום.
למכתב דווקא שמתי לב, בעיקר כי הוא היה מונח מול הפרצוף שלי. רגע, עוד לא סיפרתי לכם על המכתב...אוף, מצטער.

אז קמתי בבוקר ממש עייף. בזבזתי יותר מעשר דקות רק על שטיפות הפנים שעשיתי כדי להתעורר, זה לא כל כך עזר. איחרתי בגלל זה.

אחר כך כמעט פיספסתי את התחנה של התלמוד תורה. התעוררתי רק מהחבטות של החלון בראש שלי ( ...וזה וזו לא הייתה אשמתו של החלון). זה היה נס כי חזקי לא בא היום, אז החלון היה היחיד שיכל להעיר אותי.

הצלחתי לרדת בזמן, מתנדנד רק קצת פחות מבחור בעדאלאידע. קשה להיות עייף.

התנחמתי בעובדה שהיום ערב חנוכה, אז נלמד רצוף עד השעה אחד עשרה ואחר כך נלך הביתה להתארגן לאבות ובנים. אני לא בטוח שהייתי מתנחם בכך אם הייתי יודע לאן האירועים יתפתחו, אבל הייתי מאוד עייף.

בכל מקרה, המכתב.
הוא חיכה לי על השולחן בכיתה. דף מחברת חצוי לשניים עם טקסט מלא שגיאות כתיב. וזה בערך מה שהיה כתוב בו:

"שלום.
גם עני ילד כמו שאתה. גם עני אוהב להשטובב ולטפס על העצים ובאיקר לפתור תהלומות. כי גם עני סכרן שאוהב ארפתקאות.

עני יודע על התעלומה המסטורית שאתה מסתבך איתה עכשיו. אבל עני צריך את העזרה שרק אתה יכול לטט לי.כי רק אתה יכול לעזור לי בגלל העומץ שלך וגם הטושיה שלך.

עני יודע מי החשוד המרקזי. זה האיש הזועף והכואס ששונה ילדים, ועני מדבר קמובן על גדעון עם הצלקט המפחידה. בטוח שאיש כזה הוא פושע נחון?

אבל יש לי תוחנית מבריכה שתהפוך אוטנו לגיבורים: בסוף איום, תשים את השעון שלך רפאלי בחדר שלו שיקליט רעיות. אחר קח תיכך לו את המפתכות ואז טבוא אליי למקלט ונתפוס אוטו.

בהצלכה!!"

עד שסיימתי לקרוא את המכתב הזה נרדמתי שלושה פעמים, ופיהקתי כמעט כל שורה. כמעט ריחמתי על אציו, שבזמן שלפושעים עשירים יותר יש מחשבי על ואולי אפילו כלבים רובוטים, הוא כותב מכתבים מזויפים בעזרת בינה מלאכותית חינמית. חוץ מזה, הוא באמת מאמין שאני אוריד את מכשיר המצוקה שלי רק כי קראתי מכתב?

חשבתי בטישטוש על זה שמה שמשותף בין פושעים שנלחמים בחבורות ילדים וסופרים שכותבים על חבורות כאלה, זה ששניהם חושבים שילדים טיפשים. לא הצלחתי לפתח את המחשבה הזאת, כי כמו שכתבתי כבר הייתי עייף. אז קיפלתי אך המכתב למטוס נייר, זרקתי אותו לכיוון הפח ונרדמתי.

התעוררתי רק כשהלימודים נגמרו ונשארו בתלמוד תורה שלושה אנשים, אבל אולי כדאי שאכתוב קודם מה פיספסתי.

פספסתי את זה שמויישה הרים את המכתב שזרקתי, והכניס אותו לכיס.
פספסתי את זה שגדעון, אב הבית פתח את דלת הכיתה. הוא נראה ממהר. אולי הוא רצה להגיד משהו למישהו, אולי לילד שישן.

פיספסתי את זה שהוא כל כך מיהר, שהוא שכח את הטלפון והמפתחות בחדר הקטן שלו. אבל האמת שאת זה לא הייתי יודע גם אם הייתי ער לחלוטין.

פיספסתי את זה שכיתה שלימה שחשדה בו בתור גנב, הביטה בדלת הנפתחת. פיספסתי את זה שהדלת נסגרה באיטיות, אולי אפילו במבוכה.

פיספסתי את זה שילד אחד ביקש לצאת לשתות, פיספתי את זה שרגע לפני כן השעון שלי הורד מהיד שלי.

פיספסתי את זה שחילקו סופגניות.

פיספסתי את זה שכולם הלכו, אבל רק ילד אחד הלך לכיוון המקלט.

זה היה הרגע שהוערתי.

"ילד, ילד" קול זועף הקים אותי על רגליי.

זה היה גדעון, עומד מולי, מביט בי מלמעלה.

מצמצתי בעייפות, מרגיש משהו מוזר בידי.
גדעון הכניס יד לאחד מכיסי הדגמ"ח שלו, וללא אזהרה מוקדמת זרק לעברי -

שלושה ארנקים, אחד מהם מוכר מאוד.

"הם היו זרוקים בכל מיני פינות בתלמוד תורה" הוא אמר "נראה כאילו הם סתם נפלו לכם, לאיודע איך".

חשבתי על התיאוריה שלי בקשר לחורים בתיקים. אני אבדוק אותה אחר כך, מה השעה בכלל?

הצצתי במקום-שבו-היה-אמור-להיות שעוני, מביט בזרוע ריקה לגמרי.

"אויי ויי" אמרתי לעצמי. אם היה לי אסימון הוא היה נופל עכשיו בצלצול עמוק. מויישה יושב בשורה הקדמית, הפח ליד, המכתב נפל שם.
זיכרון מטושטש מהזמן שישנתי לחש שמויישה ביקש לשתות כשמשהו נגע לי ביד.
הוא הוריד את השעון שלי, הוא נעל אותו בחדר. הוא בטח במקלט כבר, מחכה לילד המסתורי.
אציו אמור להגיע לשם בכל רגע.
לאיטלקים יש דם חם, וכשאציו רוצה לנקום בי, הדם שלו רותח. הוא לא ירחם על ילד אקראי שעמד בדרכו.
הוא לא ירחם על מויישה.

הרמתי את עיניי.
רציתי לכתוב על שיעמום נחמד. האמת שאני עדיין רוצה את זה, אבל לחיות בהכחשה זה לא פתרון.
אני צריך לתקן קצת את היומן הזה. אני אעשה את זה עוד רגע, בפרק הבא.

ואולי אני צריך להוסיף גם תקציר...

 

[מוריופ]

בתקווה שהסיפור לא נגמר כאן!
הסאב-טקסט של ה'יומן המשעמם' הזה מיוחד מאוד
עכשיו יהיה חלק ב': 'כשאציו נכנס בכוח לתוך השעמום המיוחל שלי'...
נכון?

 

[שמואל י]

יום רביעי כג כסליו, הפעם נעשה את זה כמו שצריך.

שלום,
חברים שלי קוראים לי רפאלי, אתם יכולים לקרוא לי גם סתם רפאל. אני בן אחת עשרה, נראה קצת קטן לגילי, יש לי עיניים כחולות וקול דק מידי. נפסיק עם התיאורים כאן, זה לא מעניין אתכם.

אני לא אוהב להגיד שאני חלק מחבורת ילדים - אני יודע שמיד תתייחסו אליי אחרת. האמת שגם אין לנו סיסמא או כל מיני שטויות כאלה, אבל זה לא עוזר. ברגע שהסתבכת עם פושע אחד תסתבך עם כל השאר, וברגע שיש איתך עוד כמה ילדים אתם כבר חבורה.

אז בלי לאהוב להגיד:
אני חלק מחבורת ילדים. כמו בספרים, רק שהלב דופק הרבה יותר חזק וההורים שלנו שונאים את העניין. גם המשטרה, גם הרווחה, גם הפושעים (אבל מסיבות אחרות). זה לא עוזר, תמיד אנחנו נמצאים במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
פעם זה היה לי כיף. הייתי קטן יותר, לא הבנתי את ההשלכות או את המבטים של ההורים שלי. אני לא יודע מתי התעייפתי. אולי באלול האחרון כשפושע אחד, לא מאוד חכם אבל חזק, שבר לי את הרגל כמו שאתם חוצים פסק זמן כדי להתחלק עם אחים'שלכם. זה היה אציו, אגב.

לכן לא רציתי לכתוב על זה. רציתי שהיומן הזה יהיה מקום שקט, שיהיה לי אפשרות לרגעים רגילים יותר בחיים. כמו שאתם רואים, זה לא כל כך הצליח.

בכל אופן, הבטחתי תקציר:

גדעון, שהוא האב בית, הביא לי את הארנקים שנעלמו. מויישה, שהוא ילד, לקח לי את השעון כי הוא האמין למכתב מטופש של אציו, שהוא הפושע.
ועכשיו הוא הולך לתוך המלכודת, ומי יודע מה אציו יעשה כשהוא יגלה שילד אחר הגיע במקומי.

הרמתי את ראשי, רואה את גדעון.
אין במוח שלי גלגלים, לאף אחד אחד אין, אז גלגלי המוח שלי לא הסתובבו במהירות. במקום זה, קצב זרימת הדם שלי למוח הואץ.

הוא יעזור לי? אני יכול לבטוח בו?

"הכל בסדר ילד?" גדעון שאל בזעפו הרגיל.

סקרתי את הכיס שלו, "יש עליך פלאפון?"

"לא" הוא תמה, "הוא בחדר שלי".

-שמויישה נעל כנראה.

"והמפתחות שלך?" שאלתי רק כדי לוודא.

"איפה הם באמת?" ידיו של גדעון עברו במהירות מחגורתו לכיסי מכנסיו, כמו מאבטח שעושה בידוק בטחוני לעצמו.
אני חייב לבטוח בו, אני צריך שהוא יעזור לי, אני מוכרח לנסות.
החלטתי.

(רק בשביל ההגינות, לפני שממשיכים. נעזרתי במילון בשביל כל המילים הנרדפות בפסקה הקודמת. זהו, תמשיכו לקרוא).

"גדעון" היססתי, תמיד הקול שלי ניהיה בכייני ברגעים כאלה "אני צריך את העזרה שלך".

גדעון השמיע צליל שנשמע כמו שילוב של מנוע קיטור וטיגריס נוהם. "לא" הוא אמר, "אני לא משתף פעולה עם השטויות של חבורות הילדים שלכם. הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות בשבילכם הוא לגרום שתצאו מהקומיקס שאתם חיים בו ותפסיקו לשלוח מבטים חשדניים באנשים".

"אבל אני לא חשדתי בך" צייצתי "להפך! אני חושב שאתה טוב לב, לכן אני מבקש שתעזור לי".

גדעון נשף אוויר, ספק-עייף ספק-רוטן ספק-משועמם. "אז אתה חי בקומיקס קצת יותר חכם" הוא אמר "במקום להאמין שאנשים מפחידים חייבים להיות רעים, אתה מאמין שחייבים לגלות בסוף שהם טובי לב" הוא כמעט נאנח, "הסופרים של היום".

אם הייתי חי בקומיקס, היה לי באותו רגע סימן קריאה מעל הראש, הבעת פנים מוקצנת שמשקפת את התדהמה הנעלבת שלי, וכל השיער שלי היה קופץ (האמת שהחלק עם השיער קורה לי גם במציאות). במקום כל זה, סתם עניתי בטון שקט וקצת מושפל: "אני לא, אני סתם חושב שכל היהודים טובי לב".

לרגע גדעון שתק. גם אני.
"פעם שנייה שאני טועה לגביך בחור" הוא אמר לבסוף "ועדיין, אני לא אשתף איתך פעולה" גדעון נשף ושאף אוויר, כאילו הוא מנפח בלון "אתה עדיין ילד, אני לא יכול להסביר לך."

תליתי בו את העיניים הכי גדולות ושואלות שלי, אבל הוא המשיך לנפח את הבלון הדמיוני.

"אני יכול להגיד רק שהייתי במלחמה. הייתי נחוש כמוך, כמו האנשים שהיו איתי, האנשים שהובלתי..." קולו נסדק לרגע, והוא נדם.

לא שאלתי מה קרה. אולי ידעתי שהוא לא יגיד, אולי לא רציתי לדעת. במקום זה, ניסיתי לנחש על איזו מלחמה מדובר, ואם גדעון מספיק מבוגר כדי שזו תיהיה מלחמת יום הכיפורים.

אבל לא יכולתי לברוח למחשבות, הייתי חייב להמשיך לדבר. מויישה צריך אותי, אותנו.

"אני לא רוצה לשמוע מה קרה" לחשתי "ואולי אני באמת לא יכול להבין". ניסיתי להרים את ראשי "אבל אני יודע דברים אחרים. כמו הרגשה של אחריות מועכת כמו תיק ענקי שדחסו לתוכו מערבל בטון, או להרגיש שאין לך סיכוי כי אתה נלחם בפושעים מבוגרים ובטוח תעשה טעות בסוף, או המצפון שדוקר לך את הלב יותר משודד ים מושחת של גדי פולק ומזכיר לך שהאנשים שהכי סובלים מהמעשים שלך הם האלה שהכי אכפת לך מהם" גדעון האזין לי, אבל לא באמת הקשיב.

אין לי סיכוי לשכנע אותו.

"גם אני ניסיתי להתעלם" קרעתי מפי עוד לחישה צרודה, "ולהתעסק בדברים אחרים. ניסיתי לחיות בספר דרמה, לא בקומיקס" בחנתי את הציפורניים שלי, "אבל זה לא עזר. סתם הייתי מסכן" עוד לחישה קטנטנה נפלטה מפי "ועכשיו מויישה בסכנה".

רעש פתאומי גרם לי להרים מבט מצפורניי המרתקות. זה היה הזינוק של גדעון.

"חבר שלך בסכנה?" הוא כמעט צעק "למה לא אמרת לי מההתחלה?"

אני לא אכתוב שהסמקתי, כי לא ראיתי את עצמי מבחוץ "חשבתי שזה ברור" מלמלתי.

"ואנחנו מדברים על רגשות..." גדעון כבר היה מחוץ לכיתה, הוא כל כך מיהר שהוא כמעט ולא רטן "איפה החבר שלך?"

"במקלט" אמרתי, רץ אחרי גדעון "אבל אנחנו צריכים גם להילחם עם אציו. זה הפושע" הסברתי.

לפתע גדעון עצר, "לא אנחנו" הוא אמר.

 

[שמואל י]

פרק שהרגיש לי קצת מורכב לכתיבה. אשמח להארות!

 

[מה שניחשת]

איזה כיף שחזרת!
התגעגענו...

 

[מקליד...]

קראתי בשקיקה.
סיפור מרתק.
תודה רבה

 

[שמואל י]

איזה כיף שחזרת!
התגעגענו...

קראתי בשקיקה.
סיפור מרתק.
תודה רבה

תודה רבה!! נותן חשק להמשיך!

כמובן שאפשר גם הערות

 

[מרדכי דוד קרלין]

אהבתי את הפרק
מאוד יפה!!!
מחכים להמשך.

 

[שמואל י]

יום רביעי כג כסליו, הבטחות צריך לקיים

וזו אחת מאוד מטופשת. תקציר. ביומן.
באמת שאני לא מבין את עצמי, זה שאני עושה הפסקות כי קשה לי לכתוב על היום הזה ברצף לא אומר שאם מישהו יקרא את היומן הוא יעשה הפסקה בקריאה כל פעם שאני הפסקתי בכתיבה... מי בכלל יקרא את היומן הזה חוץ מחזקי?

בכל מקרה, תקציר:
מויישה, הילד מהכיתה שלי, בדרך למקלט. כנראה גם אציו, הפושע (זה אתם חייבים לזכור, כמה אציוים אתם מכירים חוץ ממנו?) בדרך למקלט.

אחרי מאמץ אדיר, שהיה נמנע אם הייתי פחות טיפש, שכנעתי את גדעון האב בית שלנו לעזור לי להציל את מויישה מאציו.

הוא הסכים, אבל-

-טוב. מכאן זה כבר לא תקציר-

"אני אטפל באציו, אתה תרחיק את החבר שלך ותזמין משטרה" אמר גדעון.

הסתכלתי עליו במבט של שוטר לונדוני שמגלה את כמות הילדים במשפחה של '21 בבית אחד'.

"ומי יאבטח אותך?" גימגמתי בדאגה.

כמו ראי, גם הפרצוף של גדעון הפך לשוטר הלונדוני הנ"ל "אתה ילד בן תשע".

"אחד עשרה" היססתי לרגע "וחצי".

"יש לי נשק ויש לי ניסיון, ואני מקווה שגם אותם אני לא אצטרך" הוא הוריד את עיניו כדי להביט בעיניי, "אני לא צריך שתיהיה שם" הוא אמר, מתחיל לרוץ.

מצמצתי שוב ושוב בעודנו רצים לכיוון המקלט, מביט במסדרון במשקפיים רטובים.

עד לפני רגע רק רציתי לכתוב על שיעמום נחמד, אני לא הייתי אמור לשמוח שיש מישהו מבוגר שעושה במקומי את החלק הלא-משעמם?

גדעון סובב את ראשו לעברי, מבחין במצמוץ נוסף. "מצטער ילד" הוא נאנח בעודו ממשיך לרוץ "גם את היית שוטר בן שלושים לא הייתי יכול לסכן מישהו שוב".

אני שונא שהקול שלי רועד, "זה בסדר" אמרתי בלי ליצור קשר עין "אני רק-"

גדעון קטע אותי "חושב שאתה כל כך חשוב שאתה מי שאחראי לתפוס את כל פושעי העולם".

נשכתי את שפתיי, אוכל את התוכחה הסמויה "אני פשוט רוצה לעשות את מה שאני צריך".

הגענו למדרגות המקלט באמצע המסדרון האפרורי, השתופפנו.

"אתה עושה מה שצריך" לחש גדעון, ידו טפחה באיטיות על כתפי "רק תן לאנשים אחרים לעשות גם" הוא ניסה לחייך "תן לאבא שבשמיים לנהל אותך".

פסיעות מהירות נשמעו משני צידי המסדרון. פסיעותיו הקטנות של מויישה נשמעו מימיננו, פוסעות לכיווני. הליכתו הצבאית של אציו נשמעה משמאל, לצד של גדעון. אנחנו רק צריכים להתפצל ומויישה ואציו לא יפגשו לעולם. השגחה פרטית או לא?

משכתי באפי , מתעלם מהדמעות "אני לא רוצה שתמות"

"אני לא" גדעון חייך מעליי, "תגיד תהילים".

והוא נגע בבליטה שבירכו, שקיוויתי שהיא אקדח, ונעלם בקצה המסדרון.

שמעתי מרחוק קולות שיחה.

בטח אציו אמר משהו בסגנון "שוב אנחנו נפגשים"
וגדעון ענה "מה?"

ואז שמעתי קול שהזכיר שולחן נופל , וצעקות, וקולות של מאבק.

נשענתי על הקיר, מרגיש זקן כמו מבוגר ומתבכיין כמו תינוק. מביט במשקפיי הרטובות במויישה שמגיע.

 

[מה שניחשת]

הופהה אחרי כזו הפסקה ארוכה..

 

[מרדכי דוד קרלין]

סוף סוף חזרת!!! כבר התחלתי להתגעגע.... פרק יפה.

מי בכלל יקרא את היומן הזה חוץ מחזקי?

אמממ אני.

גם את היית שוטר בן שלושים לא הייתי יכול לסכן מישהו שוב".

*אם
ומחכים להמשך!!

 

[שמואל י]

הופהה אחרי כזו הפסקה ארוכה..

זה הפרקים האחרונים של הסיפור אז הם לוקחים לי יותר זמן... מקווה בעז"ה לפרק חדש אחרי החג.

 

[שמואל י]

סליחה על האיחור. פרק חדש:

 

[שמואל י]

יום רביעי כג כסליו

תקציר: נולדתי לפני אחת עשרה וחצי שנים בבית החולים ביקור חולים בירושלים. כבר אז אמרו שאני חמוד, אבל אני חושד שהם סתם היו מנומסים...
אני סתם מתחמק. קשה לי לכתוב על רגעים לא נעימים. סליחה. אני חוזר לספר לכם מיד, אני לא אזניח את חובתי לתעד את פיסת ההיסטוריה המאוד-מאוד קטנה שהתחלתי לכתוב פה. אני לא אפסיק עכשיו לפני הסוף. בלי נדר, כמובן. אני ממשיך עכשיו, מיד אחרי התקציר.

תקציר: הכל היה גרוע. סוף סיפור.

 

[שמואל י]

יום רביעי כג כסליו.

מתנצל על מה שכתבתי לפני רגע. איפה היינו?

גדעון האב בית הלך להילחם באציו, אני חיכיתי במסדרון עד שמויישה מהכיתה שלי הגיע אליי. עכשיו אני צריך לכתוב לכם את ההמשך.

זה לא הוגן.

כאילו, אני מודה שזו אשמתי, עשיתי טעות כשהתחלתי לכתוב את היומן הזה. לא חשבתי שאני עושה טעות כמובן, ההתחלה של הכתיבה תמיד מלהיבה ומעניינת. הבעיה זה ההמשך.
אתם רוצים לדעת איך נפתרו כל מיני בעיות שנקלעתי אליהם בימים הקודמים, בעיות שמבחינתי כבר הייתי שוכח את קיומם. אתם רוצים סוף טוב, איך אני יכול להבטיח לכם סוף טוב? ברור שבסוף יבוא המשיח אבל עכשיו, בעולם הזה, הסוף לא תמיד נראה טוב, גם אם הוא לטובה. לא נדבר על זה שאתם בוחנים אותי כל הזמן, תוהים לעצמכם אם יש במה שאני מספר משהו לא הגיוני, משתמשים במושגים כמו ז'אנר ופיתוח דמויות על קטע קצר מסיפור החיים שלי. כל זה כמובן אם אתם קיימים, אם מישהו יקרא אי פעם את היומן הזה וישרוד עד לסוף, זה לא שהוא מתפרסם באיזה שהוא מקום.

מצד שני, אני כבר התחלתי, אז אני מחוייב. אני לא רוצה לכתוב עכשיו את ההמשך, אבל אני גם לא רוצה לגדול להיות אדם שלא מקיים את ההבטחות שלו.

אז אולי אני לא אכתוב על עצמי, גם ככה לא עשיתי כלום.

נכתוב סיפור אחר, את הסיפור של מויישה.

מויישה וויספיש הוא ילד כמו כולם.
הוא אוהב לחם עם שוקולד ושביום שישי מסיימים מוקדם,
(וגם לחמניה עם שוקולד או סתם שוקולד לבן.)

אבל למויישה היה קושי שעשה אותו עצוב, בכיתה הוא לא הרגיש אהוב.
צחקו עליו ולא דיברו איתו בכלל,
והאמת שזה היה לו כלל לא קל.

-טוב, אני מפסיק עם החרוזים האלה. גם כי הם לא טובים כל כך, וגם כי זאת סתם דרך ליצור אשליה של קלילות, כדי שהמבוגרים שכותבים סיפורים כאלה יוכלו להתעלם מהרובד הכואב יותר של הסיפור. זה כמו לכתוב על סירופ אנטיביוטיקה "בטעם וניל שילדים אוהבים!!" ולהוסיף ציור של דובי.
לענייננו:

מויישה מצא את עצמו מתרגל לשבת לבד, אפוף אומללות, ולבלות את זמן ההפסקה שלו בבהייה בחבורות הילדים המתגודדות לקבוצות ברחבי הכיתה. כמה שהוא רצה להיות כמוהם.

מדי פעם הוא השתעשע במחשבה על איך להיות כמוהם. הוא הוסיף הקשבה לבהייה שלו בחבורות הילדים, וניסה להבין איך להיות מצחיק כמו אלחנן, או טוב בכדורגל כמו אלחנן, או חזק כמו אלחנן, או מדהים כמו רפאל.
(זה הוא חשב עליי, לא אני. אני עכשיו סתם קול שקוף ברקע).

אם רק הייתי מצליח להתקבל לחבורה או לנצח בכדורגל, חשב מויישה ,הכל היה שונה. אבל בכדורגל הוא תמיד התבלבל, ואף חבורה לא רצתה לקבל אותו.

יום אחד, בחודש כסליו, משהו קטן קרה: הארנק של מויישה נעלם. רוב הילדים היו עצובים אם היה נעלם להם הארנק, אבל מויישה קיווה שהארנק לא סתם נעלם, אלא נגנב. הוא רצה להיות האחד שימצא את הגנב ויציל את חבריו מאובדן הארנקים שלהם. נראה מי יחרים אותי אז, הוא חשב.

ולכן, כשהוא קיבל מכתב מילד מסתורי בחבורת ילדים, הוא לא חשב פעמיים: וקיים אחר כל ההוראות שהיו בו.
ההוראות היו פשוטות: לקחת את השעון של רפאל, שכלל מכשיר הקלטה, ולהחביא אותו בחדר של אב הבית שהיה החשוד המרכזי. מויישה עשה את תוך רגע. הוא לקח את השעון של רפאל בזמן שהוא ישן, ביקש לשתות והלך לחדר הריק של גדעון, אב הבית. החדר היה ריק והמפתחות היו מונחות על השולחן. הוא הניח את השעון בתוך אחת המגירות ואפילו עשה חיפוש קצר אחר הארנקים, שלא היו שם.

לא נורא, הוא חשב, הילד המסתורי ששלחת המכתב יעשה את שאר העבודה.

במקום כלשהו בליבו הוא האמין שהילד המסתורי הוא רפאל בעצמו, ושהמשימה המסתורית היא מבחן האם מויישה מתאים להצטרף לחבורה שלו. ככה החלק של גנבת השעון יהיה הרבה פחות מביך בסוף הסיפור.

הכל היה מושלם, והוא תכנן לרוץ בסוף השיעור למקלט, לחכות לילד המסתורי, אבל אז הגיע אלחנן.

"מה זה המפתחות האלה וויספיכס?" הוא קרה, שולף אותם מידו של מויישה "קנית מחסן?"

"תן לי אותם" מויישה ליחשש, אבל אלחנן התעלם ושם את התיק על כתיפו.

"אני מאחר לאוטובוס" הוא אמר למויישה והלך.

מויישה אפילו לא ניסה לרדוף אחריו. הוא ישב על המדרגות במסדרון והרגיש מובס.

לבסוף הוא קם. אסביר לילד המסתורי מה קרה, הוא חשב, ואני רק מקווה שהוא לא ישנא אותי לעולמים ויוציא אותי מהחבורה שלו לפני שנכנסתי.
(כן, כל פעם שאני כותב מה שמויישה חשב זה בדיוק מה שהוא חשב באותם רגעים. איך אני יודע את זה? אני לא. אני סתם מנחש בהצלחה.)

אבל וחפוי ראש, מויישה הלך באיחור לכיוון המקלט, עד שהוא שמע קול התייפחות של ילד בגילו.

זה היה רפאל, אחד הילדים שמויישה רצה להיות כמוהם, והוא נשען על הקיר ובכה, שלושה ארנקים בידו.

אולי זה באמת היה מבחן, חשב מויישה, ובקול הוא אמר: "גנבו לי את המפתחות של המחסן אז אני לא יכול להחזיר לך את השעון" רפאל לא ענה, ומויישה ניסה עוד משפט: "מצאנו את הגנב של הארנקים?"

"אין גנב" יצאו בלחש המילים מפיו של רפאל.

מויישה שמח שהוא צדק ושזה באמת היה מבחן, אבל הוא עדיין לא הבין למה רפאל בוכה.

הוא הביט על המסדרון הריק והחשוך. זה לא היה מקום נעים, והוא כמעט דמיין שהוא שומע קולות מאבק, אבל לא היה שום דבר שאמור לגרום לילד רגיל לבכות, אלא אם כן...

מויישה נזכר שרפאל יוצא לפעמים מהכיתה כי 'צפוף' לו, יכול להיות שהוא סובל מקלסטרופוביה?

כנראה שכן, החליט מויישה.
(הוא טעה כמובן, אבל תתעלמו. אני סתם קול שקוף עכשיו.)

משהו השתנה במויישה באותו רגע. המראה של ילד מוצלח יותר נואש לעזרתו גרם לקולו להתחזק מעט כשהוא אמר "בוא רפאל".

"אתה...חייב...לצאת..מכאן..." רפאל מלמל אליו.

"ולהשאיר אותך בוכה? אתה בא איתי". ובנימה מרגיעה הוסיף "אני לא מספר לאף אחד שבכית".
רפאל לא היה מסוגל לזוז (ספציפית את זה אני באמת יודע) ומויישה משך את ידו והוליך אותו כל הדרך, כמו שמוליכים עיוור.

הוא המשיך גם כשרפאל התכווץ מפני ריח שהזכיר קצת עשן, והוא אפילו ניסה לדבר עם רפאל ולהרגיע אותו כשהוא רעד לקול שניתן היה לדמיין כיריות.

כשהם יצאו לחצר ורפאל עדיין עמד כמו נציב מלח, מויישה כמעט נכנע. השער כבר היה נעול מזמן ומויישה לא היה מספיק חזק כדי להרים את רפאל מעבר לגדר.

"רק נגיע לשוטרים ששם, רפאל" הוא אמר בטון מרגיע כשראה שלושה שוטרים יושבים בפלאפל שבהמשך הרחוב וסועדים את ליבם "הם בטח יודעים מה לעשות עם קלסטרופובים".

לשמחתו של מויישה, זה עבד. משהו במראה השוטרים העיר מעט את רפאל. הוא טיפס על הגדר במהירות, ורץ לכיוון השוטרים.

"היי רפאלי!" קרא שוטר שזקנו מלוכלך בטחינה.

"הוא בוכה מאז שמצאתי אותו לבד במסדרון" הסביר מויישה המתנשף "אתם יודעים מה לעשות?"

"כן, אני יתקשר לאבא שלו" אמר שוטר שקם באמצע לעיסת צ'יפס "איזה מסדרון?"

מויישה ידע שאבא של רפאל מתנדב במשהו שקשור למשטרה, התפוח לא נופל רחוק מהעץ.

"בתלמוד תורה שלנו, שם". הוא הצביע "תוכלו לעזור לו מכאן?"

"כן ילד, אתה יכול ללכת". אמר השוטר השלישי.

מויישה נופף בידו לרפאל והלך.

בבוקר יום המחרת הוא קם לתלמוד תורה בהרגשה אחרת. הוא כבר הבין שגם לילדים אותם הוא החשיב כמוצלחים ממנו יש חולשות ושלא כל הנוצץ זהב. יותר מכך, הוא גם ראה שיש לו דברים טובים אותם הוא יכול לתת לחבריו. אולי, הוא העז לחשוב, היום הזה, או היום שאחריו, או אחריו, או אפילו עוד כמה ימים, יהיה היום שחייו ישתנו.

 הסוף​

אבל זה לא היה הסוף. אני ואתם יודעים את זה.
לפעמים סופרים כותבים רק את החלק שנוח להם, ופה הייתה נקודה מאוד נוחה לסיים את הסיפור: מויישה עבר תהליך עם עצמו ומבחינתו כולם היו שמחים.

אולי זה נכון.
אולי עדיף לוותר על מה שמויישה לא ידע.

אולי לא צריך לכתוב על זה ששניים מהשוטרים רצו מיד לכוון התלמוד תורה, שולפים אקדחים, ושהשוטר השלישי שהתקשר לאבא שלי החזיק אותי כדי שלא ארוץ אחריהם.
אולי אין טעם לתאר את זה שצרחתי ובכיתי ונאבקתי עד שהצלחתי להשתחרר ממנו.
אולי עדיף לא לספר על היריות ששמעתי עד שהשוטרים צעקו שהאויב נוטרל.
אולי לא נכון להתעכב על זה שהשוטר השני ניסה למנוע ממני להגיע אל גדעון בזמן שהראשון גהר מעליו.
ואולי את הרגעים שאחרי אני לא יכול לכתוב גם אם תרצו, כי התעלפתי כשראיתי את הדם.

 

[מרדכי דוד קרלין]

ממש יפה!
אהבתי ממש את הפרק, פרק הבא זה אחרון?

 

[שמואל י]

ממש יפה!
אהבתי ממש את הפרק, פרק הבא זה אחרון?

תודה!
כן הפרק הבא הוא האחרון, בע"ה יעלה בשבוע הבא...