שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

בעז"ה










ג'יפ הוולוו השחור, המבריק, עצר בחנייה הצנועה שליד הבניין. ארבעתם יצאו מתוכו, ורחש דלתות הרכב שנסגרו בטריקה היה זר בתכלית לאופייה של השכונה הישנה שבפאתי בני ברק.
אבי, הגברתן מבין החבורה, פסע קדימה לפני מעסיקו, ורק לאחר שהם עלו בחמשת המדרגות המובילות אל הבניין, הניח לדּוֹד אלברט להתקדם לפניו, וללחוץ על הסיסמא.
היו אלו רק רגעים ספורים של דממה, ועיניו של יקי, שעמד האחרון מבין הארבעה, הספיקו עוד לסקור את הגינה הסמוכה, שעל אף השעה המאוחרת הייתה עדיין מאוכלסת. פעוט אחד בעל פנים עגולות ותלתלים ארוכים הפסיק ממשחקיו והעיף בהם מבט סקרן, כשאמו המנומנמת יושבת על הספסל מאחוריו. רחש של זמזום נשמע, והדלת נפתחה. רגע לפני שפסע לתוך הבניין, ראה יקי את הפעוט מחייך אליו חיוך רחב.
החיוך נצרב בו, משום מה, גם כאשר הם עלו במדרגות הישנות לכיוון הקומה הראשונה. הייתה שם דלת ישנה ואפורה, ואבי פתח אותה ללא היסוס.
הם נכנסו לתוך החדר, שהיווה חלל משרדי לא גדול עם כמה עמדות שהיו נראות כמיועדות לטלפניות. כעת, בשתיים עשרה בלילה, רק אדם אחד היה שם, מול אחד המחשבים, שכמעט נפל מכסאו כאשר ראה אותם נכנסים, בזה אחר זה.
"א-אלברט," הוא אמר, מגמגם, ונעמד בחוסר יציבות, "וואו, לא ציפיתי- לא ציפיתי לראות אותך כאן." עיניו, פעורות ונחרדות, עברו מדמותו החסונה של אבי אל עבר פנחס, שהתיישב בנונשלנטיות מחויכת על אחד הכיסאות, מעשה בעל בית; ואז על הנער הגבוה והרזה, לבוש ז'קט שחור, שנעמד ליד הקיר.
אלברט עצמו נעמד למול האיש המבוהל, וקולו היה רגוע, כאילו הם עומדים כעת בפתיחתה של שיחת רעים. "למה לא ציפית, שמעון? אה? עבר חודש, ואתה לא עונה לטלפונים. נראה לך שאני שוכח?"
האוויר בחדר היה חנוק, ויקי התקרב בשקט לחלון. מבעד לחלון הוא ראה את הפעוט למטה חזר להשתובב ברחבי הגינה, וקול צחוקו הגיע עד אליו, רענן כמו אוויר הלילה שבחוץ.
"לא, לא, מה פתאום, ממש לא," האיש יצא מעמדת העבודה שלו, נשימותיו מהירות וקולו סדוק, "אני, יש לי את כל הכסף להחזיר לך, אני מבטיח-"
שקר. גבותיו של יקי התכווצו מעל עיניו, כשאוזניו קלטו את הצרימה הדקה שלוותה למשפט האחרון. צרימה שעל אף שהייתה דקה כמו משב רוח, הייתה גם בולטת לאוזניו כמו צלילו של מיתר שפקע.
אלברט הסב את ראשו לעבר הנער, שהתקשה לרגע להתיק את עיניו מהחלון. אבל משעשה זאת, נענע לעבר דודו את ראשו בצורה כמעט בלתי נראית לשלילה.
אלברט החזיר את פניו לאיש, והוציא סיגריה מכיסו. "אתה יודע מה אני חושב, טולדנו?" הוא שאל רטורית, אבל התשובה התמהמה מלהגיע במשך רגעים ארוכים עד שהצית את הסיגריה. "אני חושב שאתה מדבר שטויות. אני חושב שאין לך שום דבר להחזיר לי."
אבי, הר אדם ושרירים, שילב את זרועותיו, ושמעון טולדנו נרעד. "לא, אני נשבע לך, בחיי, אלברט," אמר האיש עם הכיפה הקטנה, השחורה, שעור פניו היה נראה לבן כעת לחלוטין, "אני נשבע לך, יש לי צ'ק מחבר שלי על כל הסכום, הוא נתן לי בערבות, אני נשבע לך, עד מחר בבוקר זה אצלך."
שקר. שקר. שקר. השקרים כמו הלמו ביקי, מכאיבים לו כמעט פיזית. עיניו השחורות, כהות עוד יותר בשל העובדה שהחדר מאופל חלקית, הורמו לעבר האיש שנשבע לשקר בכדי להגן על חייו, וזיק של כאב חלף בהן.
אלברט שב והתבונן בו, מצפה. יקי הסב מבטו לעברו, ולאחר רגע, בתנועה איטית, הניע שוב את ראשו לשלילה.
אלברט ינק מהסיגריה שוב פעם, ואז טפח בידו פעמיים בכדי לנער את האפר על הרצפה.
"אתה חתיכת שקרן, טולדנו," אמר בפשטות, "אבי, פנחס, פרקו אותו."
ובעוד אבי מתקרב לאיש, שהשמיע זעקת אימה, פנחס סקר במהירות את החדר ומצא תוך שניות את שחיפש: מצלמת אבטחה. בזריזות של חתול הוא נעמד תחתיה על אחד הכיסאות ושלף את אולרו.
בפריים האחרון של המצלמה, היא תפסה את חמישתם. את טולדנו, נרתע לאחוריו ונכשל בשולחן העבודה, את אבי, תופס כיסא עץ, את פניו הקרובות של פנחס, שהיה עסוק בחיתוך החוטים, את אלברט המעשן, וגם את הנער לבוש הז'קט, שעיניו, שוב פעם, נפנו לעבר החלון.
ואז הפסיקה המצלמה לעבוד.










--
@סיפור8 רק שאלה ( :
למה זה לא ראוי לאשכול נפרד?
קטע מדהים ממש.
 
שיר חדש מיוחד שהוצאתי ממש היום!!
כמובן שהשיר מוקלט אבל אתם תרוויחו רק לקרוא ולזמזמם לעצמכם...

כתיבה: אנוכי
לחן:- "שיר היונה"


בת קטנה ויחידה מול דור שלם,
נלחמת בדמעות, של הלב,
לא רוצה ליפול, ולא להתייאש,
שואפת לעמוד ולבקש.

מול חומות של תקווה ימים של דאגה,
חולמת על שמחה, ומחכה שתגיעה,
רוצה עוד קצת קרבה, אל בורא עולמות,
ובסוף מסך כבד, עומד מול החלומות.

והוא יושב ומחכה, ממתין לתפילתך,
רוצה לשמוע, זעקתך, את שליבך מבקש,
ואת שבורה כה רחוקה, מתקשה להאמין,
שהוא יבוא, יהיה קרוב, יותר מתמיד.

בת קטנה ויחידה, מול דור שלם,
יושבת ממתינה, להיגאל,
עוברים ימים וגם שעות, עיניך מצפות,
לקבל תשובות על שאלות.

ומזמן אמרו לך שהנה הוא כבר בא,
וחיכית ממנו לשמוע הבשורה,
עכשיו את מבינה, עמוק בתוכו פנימה,
שהיה שווה לעבור את המסע.

עוד מודעה שהודפסה, על פטירה היא מודיעה,
כל תפילה שנשמעה, ולא נענתה,
כל דמעה שירדה, אחרי כאב עמוק,
עכשיו את שם נעמדת, מביטה מרחוק.

וקול שופר עוד מהדהד, הבית כבר יורד,
והדמעות שממלאות, מעיניך נשפכות,
קול תרועה, כאן נשמע, אחרי עמל ויזע,
בגאווה, את מובילה, תורה ועבודה.

זה חלום ישן של כל אחד,
כבר אלפים שנה בגלות,
יושבת שם לבד, לו את ממתינה,
עוד תבוא הגאולה השלמה.
 
נערך לאחרונה ב:
מחזור המים בטבע

האדם הזה שקפץ מהגג
והדמעות שלו עלו איתו לשמים.
אולי בקצה השני של העולם
מישהו בחר ללכת לטיפול;
והמים עתירי המלח
שנכלאו יותר מידי זמן בארובות העיניים,
הצליחו לרדת.
 
יש לי חלום
לבנות עולם שלם עשוי משתיקות.

זה אולי מוזר, כלכך הרבה אנחנו שומעים שלמילים יש כוח.
שיש להם עוצמה, הם יכולות אשכרה לשנות מציאות.

אבל אני חולמת על שתיקה;
אמיתית, שתקשיב לדממה, שלא תרגיש מחויבת לשנות.
שתהיה שם. שתנכח. שתאסוף אליה את כל המילים הקשות שנאמרו.
שתבטל את הצעקות והזעם.

יש לי חלום.
עולם של שתיקה
מלא באנשים שמדברים עם העיניים,
מקשיבים. ושותקים.
 
באמת שאני לא רוצה. באמת!
אבל אין לי ברירה.
אין לי מקום אחר ללכת אליו.
ורע לי. רע לי באמת.
רגשי בדידות, אשם וכאב מציפים אותי.
ובאמת שרע לי.
באמת.
רע לי מאוד.
ואין לי לאן ללכת.
אין!
 
שיר חדש מיוחד שהוצאתי ממש היום!!
כמובן שהשיר מוקלט אבל אתם תרוויחו רק לקרוא ולזמזמם לעצמכם...

כתיבה: אנוכי
לחן:- "שיר היונה"


בת קטנה ויחידה מול דור שלם,
נלחמת בדמעות, של הלב,
לא רוצה ליפול, ולא להתייאש,
שואפת לעמוד ולבקש.

מול חומות של תקווה ימים של דאגה,
חולמת על שמחה, ומחכה שתגיעה,
רוצה עוד קצת קרבה, אל בורא עולמות,
ובסוף מסך כבד, עומד מול החלומות.

והוא יושב ומחכה, ממתין לתפילתך,
רוצה לשמוע, זעקתך, את שליבך מבקש,
ואת שבורה כה רחוקה, מתקשה להאמין,
שהוא יבוא, יהיה קרוב, יותר מתמיד.

בת קטנה ויחידה, מול דור שלם,
יושבת ממתינה, להיגאל,
עוברים ימים וגם שעות, עיניך מצפות,
לקבל תשובות על שאלות.

ומזמן אמרו לך שהנה הוא כבר בא,
וחיכית ממנו לשמוע הבשורה,
עכשיו את מבינה, עמוק בתוכו פנימה,
שהיה שווה לעבור את המסע.

עוד מודעה שהודפסה, על פטירה היא מודיעה,
כל תפילה שנשמעה, ולא נענתה,
כל דמעה שירדה, אחרי כאב עמוק,
עכשיו את שם נעמדת, מביטה מרחוק.

וקול שופר עוד מהדהד, הבית כבר יורד,
והדמעות שממלאות, מעיניך נשפכות,
קול תרועה, כאן נשמע, אחרי עמל ויזע,
בגאווה, את מובילה, תורה ועבודה.

זה חלום ישן של כל אחד,
כבר אלפים שנה בגלות,
יושבת שם לבד, לו את ממתינה,
עוד תבוא הגאולה השלמה.
מדהים זה לא מילה.............
 
@סיפור8 רק שאלה ( :
למה זה לא ראוי לאשכול נפרד?
קטע מדהים ממש.
תודה:)
לא שמתי באשכול משלו כי זה לא סיפור בהמשכים כרגע...
אבל נתת לי חשק לכתוב את הפרק הבא לפחות:) בעז"ה..
 
רצה בורחת,
זוכרת שאם אמשיך כל הזמן ישר,
אגיע אליו.
כמו תמיד.
והוא מחכה לי בזרועות פתוחות,
ושקט שמכיל הרבה מעבר.

ותמיד שאני מגיעה,
מבטו מלטף,
ואני יודעת שזה הזמן שלי לדבר עם אבא.
אז אני מוציאה דף ועט, מתנתקת מכולם,
עוצמת עינים, שומעת את הגלים.
שומעת את השקט שאני מחכה לו כל כך.

אך בסוף תמיד השקט הזה נגנז לעיתו,
כשהשמש יורדת ואני נשארת לצידו,
והמילים היחידות שנכתבות בין השורות,
מביטות בי לועגות, חרוטות, שחורות.

#ורק אני מול ים שלם ולב שבור#
 
נשימות קצובות
מצפצפות
עולם אחר
חרש לצעקות
מאזין בין השתיקות
שזועקות

בדקות איטיות
להיכנס ולבכות
לדמוע מחיים שלמים
להילחם על רגעים
לראות מלאכים
שבהתמודדותם הנצחית
הם מנצחים

לרצות לחבק
לתת אוזן ולב
מעט נחמה
ללב קטן ורך
שנאבק
על נשימות
על תזוזות
רק לנשום
עמוק...
 
בעז"ה


בעז"ה





המשך לזה







2.



ערימות של ספרים. ספרי מתמטיקה, כימיה, פיזיקה, גאוגרפיה, אטלסים. שוכבים זה על גבי זה בגיבוב חסר פשר, מכסים כמעט לחלוטין את המסך הענק שהסתתר מאחוריהם. מעליהם חמגשית מלאה, קרה, של עוף ואורז. על הפסנתר הפתוח בצד החדר- עטיפה של ממתק וקופסת עוגיות ריקה. ברקע, טפטוף עדין של ברז חדר השירותים הצמוד, ובמרכז הכל, צמוד לחלון, מיטת היחיד שעליה שכב כעת נער, זרועו האחת מתחת לראשו ועיניו נעוצות בתקרה.
מחוץ לחלון החל השחר למוסס את חשכת השמיים, והזכרונות מאותו משרד, שליוו את הרהוריו בשעות האחרונות, הלכו והתפוגגו גם הם, מותירים את מחשבותיו של יקי ריקות וחסרות משמעות כמו טפטוף המים. בשעה הזו- שבה בדרך כלל הוא כבר עייף מכדי לרוץ, ללמוד או לנגן- היה זה הזמן שבו הוא מושיט את ידו אל ספר התהילים, ואומר מספר פרקים.
לספר התהילים היה קסם משלו. ועל אף שברוב הספרים מהם למד לא היו שקרים מבלבלים ומסיחי דעת, הרי שקריאה בספר התהילים העניקה תחושה שונה לחלוטין. זו לא רק הייתה אמת. המילים שבספר הקטן, התכול והמרופט, הכילו את המנגינה היפה ביותר שיקי הכיר; מנגינה זכה, טהורה, שהייתה מחלחלת בין עצמותיו ושוטפת אותו ברכות מבפנים. אבל הבוקר, משום מה, הוא רק התבונן בספר הקטן רגעים ארוכים, כאילו בוחן אותו, עד שהושיט את ידו ולקח אותו.
אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד…
שפתיו של יקי לא הגו את המילים, ועיניו רק עברו עליהן.
איש דמים ומרמה יתעב השם...
הוא לא יודע מתי התחיל להבין זאת, אבל בנקודת זמן מסוימת בשנה האחרונה החל להבחין כי ספר התהילים מדבר בדיוק על אנשים מסוגו. האנשים ההם שאחרים צריכים להתפלל מפניהם. אלו שפרק אחרי פרק, מוסבר עד כמה הם רחוקים מאלוקים, עד כמה הוא אינו חפץ בהם.
סורו ממני כל פועלי אוון כי שמע השם קול בכיי…
בקרוב, אולי עוד שעה או שעתיים, מישהו ימצא את האיש ההוא; אולי אחד העובדים שלו, יפתח את הדלת ויראה את הדמות השרועה על הרצפה, בין המחשבים המרוסקים. יקחו אותו לבית החולים, כמובן, והוא יאושפז שם זמן מה עד שיכול להניע שוב את גפיו השבורות; ובנתיים, האיש הזה יתפלל, כמו שכל הדתיים עושים, ויאמר תהילים, ויתחנן לאלוקים שיגן עליו.
מפניהם.
מפניו.
הוא סגר את הספר והניח אותו שוב על השולחן, כשעיניו קולטות את השם הסדוק, המוכר, הטבוע על כריכתו. יענקי לוי. השם גרם לצל לחלוף בעיניו הכהות, והוא הסתובב על מיטתו לצד השני, עיניו ננעצות בתמונה התלויה שם עם דבק סלוטייפ. תמונה קטנה של ילד בן חמש עם עיניים כהות ומבט צרוב שמש, פאות מתבדרות ברוח וחיוך רחב.
פעם היה ילד שקראו לו יענקי לוי.
ועל אף שהוא ואותו יענקי חולקים תווי פנים זהות, הרי שהוא לא מצליח לזהות את עצמו בשום אופן בילד הזה, שמחייך חיוך משוחרר כל כך, מלא צחוק. ועד כמה שניסה, כל כך הרבה פעמים במהלך שלושת השנים שחלפו מאז שקיבל את התמונה מדודו אלברט- שלא יכל לשער עד כמה היא תהיה יקרה עבורו- לא הצליח יקי להבין מה גרם לילד הזה להיות מאושר כל כך.
בקרוב הוא בן שבע עשרה. ועל אף שלאותו יענקי הייתה ככל הנראה הזכות המלאה להתפלל לאלוקים ולבקש את עזרתו, גם בתקופות שבהם הכל נראה חסום וללא מוצא, הרי שליקי בן השבע עשרה ככל הנראה אין כזו זכות.
ולרגע קטן אחד, רגע קטנטן וצורב כמו מחט לוהטת, השתוקק יקי שהיכולת לזהות אמת תלקח ממנו, ותמורתה תינתן לו היכולת להתפלל. תפילה אחת, אחת בלבד, קרובה כל כך, שגם אם תאמר מהמקום העמוק והחשוך ביותר- היא תשמע גם בשמיים.








-
@וריטסרום קשור אלייך:)
 
בעז"ה





המשך לזה







2.



ערימות של ספרים. ספרי מתמטיקה, כימיה, פיזיקה, גאוגרפיה, אטלסים. שוכבים זה על גבי זה בגיבוב חסר פשר, מכסים כמעט לחלוטין את המסך הענק שהסתתר מאחוריהם. מעליהם חמגשית מלאה, קרה, של עוף ואורז. על הפסנתר הפתוח בצד החדר- עטיפה של ממתק וקופסת עוגיות ריקה. ברקע, טפטוף עדין של ברז חדר השירותים הצמוד, ובמרכז הכל, צמוד לחלון, מיטת היחיד שעליה שכב כעת נער, זרועו האחת מתחת לראשו ועיניו נעוצות בתקרה.
מחוץ לחלון החל השחר למוסס את חשכת השמיים, והזכרונות מאותו משרד, שליוו את הרהוריו בשעות האחרונות, הלכו והתפוגגו גם הם, מותירים את מחשבותיו של יקי ריקות וחסרות משמעות כמו טפטוף המים. בשעה הזו- שבה בדרך כלל הוא כבר עייף מכדי לרוץ, ללמוד או לנגן- היה זה הזמן שבו הוא מושיט את ידו אל ספר התהילים, ואומר מספר פרקים.
לספר התהילים היה קסם משלו. ועל אף שברוב הספרים מהם למד לא היו שקרים מבלבלים ומסיחי דעת, הרי שקריאה בספר התהילים העניקה תחושה שונה לחלוטין. זו לא רק הייתה אמת. המילים שבספר הקטן, התכול והמרופט, הכילו את המנגינה היפה ביותר שיקי הכיר; מנגינה זכה, טהורה, שהייתה מחלחלת בין עצמותיו ושוטפת אותו ברכות מבפנים. אבל הבוקר, משום מה, הוא רק התבונן בספר הקטן רגעים ארוכים, כאילו בוחן אותו, עד שהושיט את ידו ולקח אותו.
אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד…
שפתיו של יקי לא הגו את המילים, ועיניו רק עברו עליהן.
איש דמים ומרמה יתעב השם...
הוא לא יודע מתי התחיל להבין זאת, אבל בנקודת זמן מסוימת בשנה האחרונה החל להבחין כי ספר התהילים מדבר בדיוק על אנשים מסוגו. האנשים ההם שאחרים צריכים להתפלל מפניהם. אלו שפרק אחרי פרק, מוסבר עד כמה הם רחוקים מאלוקים, עד כמה הוא אינו חפץ בהם.
סורו ממני כל פועלי אוון כי שמע השם קול בכיי…
בקרוב, אולי עוד שעה או שעתיים, מישהו ימצא את האיש ההוא; אולי אחד העובדים שלו, יפתח את הדלת ויראה את הדמות השרועה על הרצפה, בין המחשבים המרוסקים. יקחו אותו לבית החולים, כמובן, והוא יאושפז שם זמן מה עד שיכול להניע שוב את גפיו השבורות; ובנתיים, האיש הזה יתפלל, כמו שכל הדתיים עושים, ויאמר תהילים, ויתחנן לאלוקים שיגן עליו.
מפניהם.
מפניו.
הוא סגר את הספר והניח אותו שוב על השולחן, כשעיניו קולטות את השם הסדוק, המוכר, הטבוע על כריכתו. יענקי לוי. השם גרם לצל לחלוף בעיניו הכהות, והוא הסתובב על מיטתו לצד השני, עיניו ננעצות בתמונה התלויה שם עם דבק סלוטייפ. תמונה קטנה של ילד בן חמש עם עיניים כהות ומבט צרוב שמש, פאות מתבדרות ברוח וחיוך רחב.
פעם היה ילד שקראו לו יענקי לוי.
ועל אף שהוא ואותו יענקי חולקים תווי פנים זהות, הרי שהוא לא מצליח לזהות את עצמו בשום אופן בילד הזה, שמחייך חיוך משוחרר כל כך, מלא צחוק. ועד כמה שניסה, כל כך הרבה פעמים במהלך שלושת השנים שחלפו מאז שקיבל את התמונה מדודו אלברט- שלא יכל לשער עד כמה היא תהיה יקרה עבורו- לא הצליח יקי להבין מה גרם לילד הזה להיות מאושר כל כך.
בקרוב הוא בן שבע עשרה. ועל אף שלאותו יענקי הייתה ככל הנראה הזכות המלאה להתפלל לאלוקים ולבקש את עזרתו, גם בתקופות שבהם הכל נראה חסום וללא מוצא, הרי שליקי בן השבע עשרה ככל הנראה אין כזו זכות.
ולרגע קטן אחד, רגע קטנטן וצורב כמו מחט לוהטת, השתוקק יקי שהיכולת לזהות אמת תלקח ממנו, ותמורתה תינתן לו היכולת להתפלל. תפילה אחת, אחת בלבד, קרובה כל כך, שגם אם תאמר מהמקום העמוק והחשוך ביותר- היא תשמע גם בשמיים.








-

@סיפור8
ואווו
ואווו

המשך משובח במיוחד.
התהפנטתי.
הרגש, יסורי המצפון והכנות טלטלו אותי.
אהבתי את הכיוון שאליו לקחת את הסיפור הזה,
העלילה מתמקדת בזירה אחת, תוך ירידת לרזולציות דמותו של יקי, ועומק רגשותיו.

אם הפרק הזה נכתב בזכות הבקשה שלי, אני ממש מתחננת לפרק הבא:)

אם את באמת מתכננת המשך, למה שלא תעבירי את הסיפור לאשכול משלו?
הוא לחלוטין ראוי לאחד כזה.
 
עוד שבוע עבר
עם דמיון מזעזע לשבוע מלפניו
ריק מתוכן לחלוטין
בלי שנוי בלי תקומה
רק אני את עצמי מרמה
איך אצל כולם כל יום שונה, אצלי תמיד אותו דבר?
מתי יבוא היום
שאסמן עליו בלב מלא
ובחריטה זכה-
קמתי.
והפעם לתמיד.
 
'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'
הוא סלוגן שלא כדאי לאמץ כדרך חיים
אבל משום מה אני מוצא את עצמי-
פוגש בו באופן יום-יומי
 
מעל ומתחת לכל הבורות הקטנים

שבלב

יש שביל נעלם שמוביל לכאב

ואיך תלך ותלך

מוקף באור ושמש

תפזם נעימות,

לאן שלא תלך תיקח אותך הרוח הטובה

תנעים את זמנך

תמלא אהבה

וכמו משום מקום

אתה תיפול

לבור קטן, עמוק או לא

והחושך יעטוף

ויהיה הרבה לא, קצת כן

דמעות, תהיה מסכן.

ומתוך הבכי והיגון

תטפס מתוך הבור

תגרד את הקירות

עד שתראה שוב את האור

וככה זה כל חייך

נופל וקם

מבור אל בור

והדרך לא סלולה,

אבל אתה בעליה.

צדיק.
 
כשחתיכות מהלב מתפזרות על הרצפה, אפשר לאסוף אותן.
כשעשתונות נאבדים בין אלפי הרי שנאן, אפשר לגלות אותם.
ואין בי שום דבר מלבד תקווה, שיום אחד אהיה מי שאני עתידה להיות.
ואין בי עוד מילים מלבד -
אין עוד מלבדו.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

וואו, החיים האלה עוברים מהר!

אני זוכר את שנות ילדותי כאילו הן כאן על ידי במרחק נגיעה, אך הן לא! הן רחוקות מכדי שאשאב לתוכן בניסיון לעצור את הזמן.
ובכל זאת...
מידי פעם מתנוצצים להם רגעים יפים כאלה שמחזירים אותי אחורה בזמן, להתרפק על העבר הרחוק, להרגיש קצת 'ילד' למרות היותי 'בוגר' משכבר הימים.

לא אשקר, בבואם של רגעים מהסוג הזה אני מנסה למתוח אותם כמה שאפשר, לתת להם עוד ועוד זמן מסך שיאפשר לי להישאר בחוויות הילדות המלאות בתמימות חיננית וצבועות בצבעים עזים.
אין כמו לנדוד אל המרחבים האינסופיים של הילדות, הכל חדש, הכל מעניין, והכל כל כך ילדותי...

מול כל הרגעים היפהפיים הללו, ישנו רגע אחד מזוקק וחזק מאין כמוהו שהחזיר אותי באחת למציאות הנוכחית, הוא העמיד אותי במקום, ולחש באוזניי בקול בוגר – היי חבר, התבגרת, אתה כבר לא ילד!

לא יודע למה אני מרגיש צורך לשתף איתכם את הרגע הזה, לא יודע, אולי זה קטע של מבוגרים...

אני אוהב ילדים!
ילדים זה שמחה! ועוד כל מיני קלישאות...
אני אוהב את הילד שבי, זה שמסתכל על העולם בעיניים מופתעות, זה שמתלהב מיונה וממלט שנשפך ממשאית בטון.
אני אוהב ורוצה כל דבר שילדים אוהבים ורוצים! אם להיות מדויק אז אני אוהב כל דבר חוץ מדבר אחד – הדבר המוזר הזה שילדים רוצים להיות מבוגרים!
תמיד הרגשתי ילד! מאז שאני מכיר אות עצמי... במשך השנים גדלתי והתפתחתי אבל עדיין נשארתי ילד!

בטח עכשיו אתם שואלים את עצמכם – מתי הבנתי שאני לא ילד?

אז ככה!
לא ב'בר מצווה' וגם לא כשהתקבלתי ל'ישיבה קטנה'.

כשעשיתי 'תעודת זהות' קיבלתי בעיקר מחמאות ש'וואו אני נראה ממש ילד', וגם ב'ישיבה גדולה' כשגדלו לי זיפים, זה עדיין לא הרגיש הדבר האמיתי, בפנים בפנים אם להיות כנה, הייתי ילד!

גם כשעשיתי 'רישיון' זה לא ממש הוסיף לתחושת ה'בגרות' שלי, להיפך! זה רק חיזק אצלי את הילדותיות כשנהניתי כל כך לסובב את ההגה כמו איזה ילד בן שש שמשחק במכונית על שלט.
טוב, אולי זה לא ממש הרגיש כמו ילד, זה הרגיש יותר כמו 'ילד גדול'...

כשהתחתנתי גם לא! מה לעשות... מידי פעם זה לגמרי מרגיש לי כמו בילדות כשהיינו משחקים ב'אבא ואמא'...

נו, מתי? אתם שוב שואלים, הרי אני יכול להמשיך ככה את כל החיים...

מוצאי שבת, תפילת ערבית, מניין אחד לפני האחרון שזה אומר חמש דקות לפני זמן ר"ת [סתם שתדעו...], החדר שליד ההיכל המרכזי.
החדר היה מלא ברובו במתפללים, אני ישבתי מאחור ומולי על הספסל ילד חינני ישוב על ברכיו כשהוא נגד כיוון התנועה...

הילד סקר במבטו את כלל המתפללים, עושה את מה שילדים אוהבים לעשות, לספור לכמה אנשים יש משקפיים, לבדוק למי יש את הזקן הכי ארוך בשכונה, למדוד מרחוק את הגובה הממוצע של אבא מצוי... בקיצור, סטטיסטיקות של ילדים...

ואז, ברגע אחד, מבטו נתקל בעיניי

וזהו!

באותו רגע הבנתי, מה שלא הבנתי שלושים שנה!

רגע של שיתוף



אל הידית העגולה של דלת המרפאה נשלחה יד קמוטה, נאחזה בה ומשכה.

הדלת נפתחה כדי רבע, ונעצרה. אחר כך נעה לכאן ולשם, מתאמצת, רועדת, ומתחילה להיסגר בחזרה כשפתאום תפסה בחלקה העליון יד אחרת, איתנה. ובתנופה פתחה אותה עד הסוף. "בבקשה אדוני, תזהר אדוני מהמדרגה".

והזקן מודה למושיעו בניד ראש ויוצא בצעד איטי אל השביל.

בעל היד האיתנה מוסיף להחזיק בדלת פתוחה, שריריו הצעירים גוברים בקלות על קפיץ המשקוף הלוחץ כנגדו. והוא מביט אחרי הדמות הכפופה המתרחקת לאט, ומשהגיע למסקנה שהזקן בסדר, עזב את הדלת ונכנס פנימה, מניח לקפיץ להסיע את הדלת הכבדה בתנועה איטית אך נחושה, ולסגור אותה בנקישה נחרצת.

הזקן פסע לאורך השביל וכשהגיע לספסל התיישב עליו באנחה.

מכיסו הוציא טלפון נייד ישן שחוק ומרופט, שכפתוריו נשרו ממנו ומסכו הסדוק מודבק ברצועות סלוטייפ צהובות. הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור היחידי שנותר במכשיר, והרימו אל אזנו.

לאחר מספר רגעים התפשטה נהרה על פניו החרושות. "חנה מרים?"

"כן כן, ברוך השם ברוך השם, הכל הכל בסיידר".

"בטח, הוא עבר על הבדיקות בעיון רב, בעיון רב הוא הסתכל על כל הבדיקות, חמש דפים גדולים, הוא הסתכל על הכל בדקדוק. את מכירה את דוקטור אלכסנדר, עם הפה ככה, עקום קצת. את יודעת זה שעושה בדיחות. את היית אצלו גם כן...

נכון זה היה מזמן, הרבה שנים.

בקיצער, הוא מסתכל טוב טוב בניירות, קורא בדקדוק גדול. ואחר כך הוא אומר לי: מר אייזן! - את שומעת חנה מרים, ככה הוא קורא לי - מר אייזן. שכה יהיה לי טוב.

מר אייזן יש לך לב כמו נער בן שש עשרה!

ככה הוא אוהב, את יודעת, לעשות בדיחות.

רק קצת ברזל הוא אומר, ותבוא עוד חצי שנה לביקורת.

את שמחה חנה מרים? מאושרת?! ידעתי שתהיי מאושרת, בגלל זה צלצלתי. דבר ראשון אחרי שיצאתי מהרופא התיישבתי על ספסל לבשר לך. ואני מאושר שאת מאושרת. חנה'לה. אני מאושר מזה שאת מאושרת יותר מעצם הבשורה.

בקושי הצלחתי לצאת מהמרפאה, בקושי. הדלת שם, שרעקלאך. מישהו היה צריך לעזור לי לפתוח. אבל הלב, חנה מרים. לב של נער בן שש עשרה!

לץ, דוקטור אלכסנדר הזה, הוא לוחץ במחשב שלו קצת פה וקצת שם ופתאום יוצא מרשם לברזל, יוצא לבד מהמכונה שלידי. היית צריכה לראות. פלאי פלאים. 'שני כדורים ביום אחרי האוכל' הוא אומר לי. ואז הוא שם את היד שלו על הברך שלי, והפה שלו העקום, נהיה עוד יותר עקום, בזמן שהוא אומר לי 'תבוא עוד חצי שנה לביקורת'. איזה משפט יפה זה, חנה מרים, הא, כמו שיר. חצי שנה בריאות. לא שבוע לא חודש, חצי שנה! וכשאני קם ללכת הוא אומר "אל תשכח את הכרטיס מר אייזן". עוד פעם מר אייזן. לץ שכזה.

ואני ישר מחפש ספסל להתקשר אליך. כי. הבדידות, חנה מרים. אוי כנגד הבדידות אפילו לב בן שש עשרה לא עומד. ילד כי ימצא צדף יפה על החוף, ירוץ מיד להראות לאימו. בחורה שגמרה מבחן חוץ, מיד מתקשרת לחברות. את זוכרת את המבחני חוץ של אסתי? גהינום, הא.

בקיצור, האדם אין שמחתו שלמה עד שישתפנה עם אחרים, עם אהובים.

ואם כל המתח הגדול הזה, הרשרושים, הסחרחורות, הבדיקות המקיפות, חמש דפים גדולים באנגלית. פתאום נעלם בבת אחת - 'קצת ברזל וביקורת עוד חצי שנה'. כל השמחה הזאת, האושר הנפלא הזה, שווה כקליפת השום.

קליפת השום, חנה'לה!

אם אין לך למי לספר אותו. לשתף".

עיניו של הזקן נצצו בלחלוחית וידו התהדקה על מכשיר הטלפון.

"ואין נחמה ל'מר אייזן', ואין ולו טיפת שמחה בלב של נער בן שש עשרה. כי הלב הזה מת. מת מגעגוע".

קולו של הזקן מתרסק "נו די, חנה מרים, די עם הרגשנות. אני צריך למהר לבית מרקחת לקנות את הברזל.

אז להתראות, בנתיים.

נפגש עוד חודשיים וחצי בערך הא, י"ג תמוז. ארבע עשרה שנה כבר, איך שהזמן טס. ואסתי תניח לך הזמנה, ותשים עליה אבן שלא תעוף.

זהו, שלום חנה מרים, שלום".

ילד קרב אל הזקן בהיסוס

"אפשר שיחה? אני צריך להתקשר לאמא שלי".

"מצטער ילד, אין לי טלפון", ענה הזקן.

וכשראה שהילד מסתכל בו בעיני פליאה, ננער "אה, זה? זה לא עובד! הנה, אפילו בטריה אין פה. רואה, וגם הכפתורים נפלו חוץ מהכפתור הזה, שאיתו אפשר לצלצל רק למישהו אחד". ענה בהתרוממו מהספסל.

"למי?" שאל הילד בקול תמים.

אך הזקן שכבר הסתובב והחל ללכת לא ענה.

רק כתפיו רטטו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה