שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

[וריטסרום]

בעז"ה










ג'יפ הוולוו השחור, המבריק, עצר בחנייה הצנועה שליד הבניין. ארבעתם יצאו מתוכו, ורחש דלתות הרכב שנסגרו בטריקה היה זר בתכלית לאופייה של השכונה הישנה שבפאתי בני ברק.
אבי, הגברתן מבין החבורה, פסע קדימה לפני מעסיקו, ורק לאחר שהם עלו בחמשת המדרגות המובילות אל הבניין, הניח לדּוֹד אלברט להתקדם לפניו, וללחוץ על הסיסמא.
היו אלו רק רגעים ספורים של דממה, ועיניו של יקי, שעמד האחרון מבין הארבעה, הספיקו עוד לסקור את הגינה הסמוכה, שעל אף השעה המאוחרת הייתה עדיין מאוכלסת. פעוט אחד בעל פנים עגולות ותלתלים ארוכים הפסיק ממשחקיו והעיף בהם מבט סקרן, כשאמו המנומנמת יושבת על הספסל מאחוריו. רחש של זמזום נשמע, והדלת נפתחה. רגע לפני שפסע לתוך הבניין, ראה יקי את הפעוט מחייך אליו חיוך רחב.
החיוך נצרב בו, משום מה, גם כאשר הם עלו במדרגות הישנות לכיוון הקומה הראשונה. הייתה שם דלת ישנה ואפורה, ואבי פתח אותה ללא היסוס.
הם נכנסו לתוך החדר, שהיווה חלל משרדי לא גדול עם כמה עמדות שהיו נראות כמיועדות לטלפניות. כעת, בשתיים עשרה בלילה, רק אדם אחד היה שם, מול אחד המחשבים, שכמעט נפל מכסאו כאשר ראה אותם נכנסים, בזה אחר זה.
"א-אלברט," הוא אמר, מגמגם, ונעמד בחוסר יציבות, "וואו, לא ציפיתי- לא ציפיתי לראות אותך כאן." עיניו, פעורות ונחרדות, עברו מדמותו החסונה של אבי אל עבר פנחס, שהתיישב בנונשלנטיות מחויכת על אחד הכיסאות, מעשה בעל בית; ואז על הנער הגבוה והרזה, לבוש ז'קט שחור, שנעמד ליד הקיר.
אלברט עצמו נעמד למול האיש המבוהל, וקולו היה רגוע, כאילו הם עומדים כעת בפתיחתה של שיחת רעים. "למה לא ציפית, שמעון? אה? עבר חודש, ואתה לא עונה לטלפונים. נראה לך שאני שוכח?"
האוויר בחדר היה חנוק, ויקי התקרב בשקט לחלון. מבעד לחלון הוא ראה את הפעוט למטה חזר להשתובב ברחבי הגינה, וקול צחוקו הגיע עד אליו, רענן כמו אוויר הלילה שבחוץ.
"לא, לא, מה פתאום, ממש לא," האיש יצא מעמדת העבודה שלו, נשימותיו מהירות וקולו סדוק, "אני, יש לי את כל הכסף להחזיר לך, אני מבטיח-"
שקר. גבותיו של יקי התכווצו מעל עיניו, כשאוזניו קלטו את הצרימה הדקה שלוותה למשפט האחרון. צרימה שעל אף שהייתה דקה כמו משב רוח, הייתה גם בולטת לאוזניו כמו צלילו של מיתר שפקע.
אלברט הסב את ראשו לעבר הנער, שהתקשה לרגע להתיק את עיניו מהחלון. אבל משעשה זאת, נענע לעבר דודו את ראשו בצורה כמעט בלתי נראית לשלילה.
אלברט החזיר את פניו לאיש, והוציא סיגריה מכיסו. "אתה יודע מה אני חושב, טולדנו?" הוא שאל רטורית, אבל התשובה התמהמה מלהגיע במשך רגעים ארוכים עד שהצית את הסיגריה. "אני חושב שאתה מדבר שטויות. אני חושב שאין לך שום דבר להחזיר לי."
אבי, הר אדם ושרירים, שילב את זרועותיו, ושמעון טולדנו נרעד. "לא, אני נשבע לך, בחיי, אלברט," אמר האיש עם הכיפה הקטנה, השחורה, שעור פניו היה נראה לבן כעת לחלוטין, "אני נשבע לך, יש לי צ'ק מחבר שלי על כל הסכום, הוא נתן לי בערבות, אני נשבע לך, עד מחר בבוקר זה אצלך."
שקר. שקר. שקר. השקרים כמו הלמו ביקי, מכאיבים לו כמעט פיזית. עיניו השחורות, כהות עוד יותר בשל העובדה שהחדר מאופל חלקית, הורמו לעבר האיש שנשבע לשקר בכדי להגן על חייו, וזיק של כאב חלף בהן.
אלברט שב והתבונן בו, מצפה. יקי הסב מבטו לעברו, ולאחר רגע, בתנועה איטית, הניע שוב את ראשו לשלילה.
אלברט ינק מהסיגריה שוב פעם, ואז טפח בידו פעמיים בכדי לנער את האפר על הרצפה.
"אתה חתיכת שקרן, טולדנו," אמר בפשטות, "אבי, פנחס, פרקו אותו."
ובעוד אבי מתקרב לאיש, שהשמיע זעקת אימה, פנחס סקר במהירות את החדר ומצא תוך שניות את שחיפש: מצלמת אבטחה. בזריזות של חתול הוא נעמד תחתיה על אחד הכיסאות ושלף את אולרו.
בפריים האחרון של המצלמה, היא תפסה את חמישתם. את טולדנו, נרתע לאחוריו ונכשל בשולחן העבודה, את אבי, תופס כיסא עץ, את פניו הקרובות של פנחס, שהיה עסוק בחיתוך החוטים, את אלברט המעשן, וגם את הנער לבוש הז'קט, שעיניו, שוב פעם, נפנו לעבר החלון.
ואז הפסיקה המצלמה לעבוד.










--

@סיפור8 רק שאלה ( :
למה זה לא ראוי לאשכול נפרד?
קטע מדהים ממש.

 

[sol key]

שיר חדש מיוחד שהוצאתי ממש היום!!
כמובן שהשיר מוקלט אבל אתם תרוויחו רק לקרוא ולזמזמם לעצמכם...

כתיבה: אנוכי
לחן:- "שיר היונה"

בת קטנה ויחידה מול דור שלם,
נלחמת בדמעות, של הלב,
לא רוצה ליפול, ולא להתייאש,
שואפת לעמוד ולבקש.

מול חומות של תקווה ימים של דאגה,
חולמת על שמחה, ומחכה שתגיעה,
רוצה עוד קצת קרבה, אל בורא עולמות,
ובסוף מסך כבד, עומד מול החלומות.

והוא יושב ומחכה, ממתין לתפילתך,
רוצה לשמוע, זעקתך, את שליבך מבקש,
ואת שבורה כה רחוקה, מתקשה להאמין,
שהוא יבוא, יהיה קרוב, יותר מתמיד.

בת קטנה ויחידה, מול דור שלם,
יושבת ממתינה, להיגאל,
עוברים ימים וגם שעות, עיניך מצפות,
לקבל תשובות על שאלות.

ומזמן אמרו לך שהנה הוא כבר בא,
וחיכית ממנו לשמוע הבשורה,
עכשיו את מבינה, עמוק בתוכו פנימה,
שהיה שווה לעבור את המסע.

עוד מודעה שהודפסה, על פטירה היא מודיעה,
כל תפילה שנשמעה, ולא נענתה,
כל דמעה שירדה, אחרי כאב עמוק,
עכשיו את שם נעמדת, מביטה מרחוק.

וקול שופר עוד מהדהד, הבית כבר יורד,
והדמעות שממלאות, מעיניך נשפכות,
קול תרועה, כאן נשמע, אחרי עמל ויזע,
בגאווה, את מובילה, תורה ועבודה.

זה חלום ישן של כל אחד,
כבר אלפים שנה בגלות,
יושבת שם לבד, לו את ממתינה,
עוד תבוא הגאולה השלמה.

 

[וריטסרום]

בסוף זה רק אתה

גם מאה אנשים שמוחאים לך כפיים בהערצה
לא יחליפו מילה אחת טובה,
שלא אמרת לעצמך.

 

[וריטסרום]

מחזור המים בטבע

האדם הזה שקפץ מהגג
והדמעות שלו עלו איתו לשמים.
אולי בקצה השני של העולם
מישהו בחר ללכת לטיפול;
והמים עתירי המלח
שנכלאו יותר מידי זמן בארובות העיניים,
הצליחו לרדת.

 

[וריטסרום]

יש לי חלום
לבנות עולם שלם עשוי משתיקות.

זה אולי מוזר, כלכך הרבה אנחנו שומעים שלמילים יש כוח.
שיש להם עוצמה, הם יכולות אשכרה לשנות מציאות.

אבל אני חולמת על שתיקה;
אמיתית, שתקשיב לדממה, שלא תרגיש מחויבת לשנות.
שתהיה שם. שתנכח. שתאסוף אליה את כל המילים הקשות שנאמרו.
שתבטל את הצעקות והזעם.

יש לי חלום.
עולם של שתיקה
מלא באנשים שמדברים עם העיניים,
מקשיבים. ושותקים.

 

[אליש:)]

באמת שאני לא רוצה. באמת!
אבל אין לי ברירה.
אין לי מקום אחר ללכת אליו.
ורע לי. רע לי באמת.
רגשי בדידות, אשם וכאב מציפים אותי.
ובאמת שרע לי.
באמת.
רע לי מאוד.
ואין לי לאן ללכת.
אין!

 

[photo present]

שיר חדש מיוחד שהוצאתי ממש היום!!
כמובן שהשיר מוקלט אבל אתם תרוויחו רק לקרוא ולזמזמם לעצמכם...

כתיבה: אנוכי
לחן:- "שיר היונה"

בת קטנה ויחידה מול דור שלם,
נלחמת בדמעות, של הלב,
לא רוצה ליפול, ולא להתייאש,
שואפת לעמוד ולבקש.

מול חומות של תקווה ימים של דאגה,
חולמת על שמחה, ומחכה שתגיעה,
רוצה עוד קצת קרבה, אל בורא עולמות,
ובסוף מסך כבד, עומד מול החלומות.

והוא יושב ומחכה, ממתין לתפילתך,
רוצה לשמוע, זעקתך, את שליבך מבקש,
ואת שבורה כה רחוקה, מתקשה להאמין,
שהוא יבוא, יהיה קרוב, יותר מתמיד.

בת קטנה ויחידה, מול דור שלם,
יושבת ממתינה, להיגאל,
עוברים ימים וגם שעות, עיניך מצפות,
לקבל תשובות על שאלות.

ומזמן אמרו לך שהנה הוא כבר בא,
וחיכית ממנו לשמוע הבשורה,
עכשיו את מבינה, עמוק בתוכו פנימה,
שהיה שווה לעבור את המסע.

עוד מודעה שהודפסה, על פטירה היא מודיעה,
כל תפילה שנשמעה, ולא נענתה,
כל דמעה שירדה, אחרי כאב עמוק,
עכשיו את שם נעמדת, מביטה מרחוק.

וקול שופר עוד מהדהד, הבית כבר יורד,
והדמעות שממלאות, מעיניך נשפכות,
קול תרועה, כאן נשמע, אחרי עמל ויזע,
בגאווה, את מובילה, תורה ועבודה.

זה חלום ישן של כל אחד,
כבר אלפים שנה בגלות,
יושבת שם לבד, לו את ממתינה,
עוד תבוא הגאולה השלמה.

מדהים זה לא מילה.............

 

[אליש:)]

אני עוברת בריצה את כל הדרך.
מגיעה.
ורואה שלא חיכו לי.
כי לאף אחד לא אכפת ממני. לאף. אחד.

 

[אליש:)]

שוחה למרחק ורואה פרחים קטנים ניבטים מהדשא שמעל פני הבריכה.
ומבינה שמאחורי כל צער ויגון. חתך דם וכואב. יש תקווה.
ונקום מזה. יחד. בעזרת השם.

 

[סיפור8]

@סיפור8 רק שאלה ( :
למה זה לא ראוי לאשכול נפרד?
קטע מדהים ממש.

תודה
לא שמתי באשכול משלו כי זה לא סיפור בהמשכים כרגע...
אבל נתת לי חשק לכתוב את הפרק הבא לפחות בעז"ה..

 

[sol key]

רצה בורחת,
זוכרת שאם אמשיך כל הזמן ישר,
אגיע אליו.
כמו תמיד.
והוא מחכה לי בזרועות פתוחות,
ושקט שמכיל הרבה מעבר.

ותמיד שאני מגיעה,
מבטו מלטף,
ואני יודעת שזה הזמן שלי לדבר עם אבא.
אז אני מוציאה דף ועט, מתנתקת מכולם,
עוצמת עינים, שומעת את הגלים.
שומעת את השקט שאני מחכה לו כל כך.

אך בסוף תמיד השקט הזה נגנז לעיתו,
כשהשמש יורדת ואני נשארת לצידו,
והמילים היחידות שנכתבות בין השורות,
מביטות בי לועגות, חרוטות, שחורות.

#ורק אני מול ים שלם ולב שבור#

 

[איוליס]

נשימות קצובות
מצפצפות
עולם אחר
חרש לצעקות
מאזין בין השתיקות
שזועקות

בדקות איטיות
להיכנס ולבכות
לדמוע מחיים שלמים
להילחם על רגעים
לראות מלאכים
שבהתמודדותם הנצחית
הם מנצחים

לרצות לחבק
לתת אוזן ולב
מעט נחמה
ללב קטן ורך
שנאבק
על נשימות
על תזוזות
רק לנשום
עמוק...

 

[Chaya Lea]

ואם הלב
כואב
מנקז רעלים
ונמאס לו
להשתוקק
ללא מושג
מדוע
הוא חושב
שאבד חינו
תעה הערך
בעולם

 

[סיפור8]

בעז"ה

בעז"ה





המשך לזה







2.



ערימות של ספרים. ספרי מתמטיקה, כימיה, פיזיקה, גאוגרפיה, אטלסים. שוכבים זה על גבי זה בגיבוב חסר פשר, מכסים כמעט לחלוטין את המסך הענק שהסתתר מאחוריהם. מעליהם חמגשית מלאה, קרה, של עוף ואורז. על הפסנתר הפתוח בצד החדר- עטיפה של ממתק וקופסת עוגיות ריקה. ברקע, טפטוף עדין של ברז חדר השירותים הצמוד, ובמרכז הכל, צמוד לחלון, מיטת היחיד שעליה שכב כעת נער, זרועו האחת מתחת לראשו ועיניו נעוצות בתקרה.
מחוץ לחלון החל השחר למוסס את חשכת השמיים, והזכרונות מאותו משרד, שליוו את הרהוריו בשעות האחרונות, הלכו והתפוגגו גם הם, מותירים את מחשבותיו של יקי ריקות וחסרות משמעות כמו טפטוף המים. בשעה הזו- שבה בדרך כלל הוא כבר עייף מכדי לרוץ, ללמוד או לנגן- היה זה הזמן שבו הוא מושיט את ידו אל ספר התהילים, ואומר מספר פרקים.
לספר התהילים היה קסם משלו. ועל אף שברוב הספרים מהם למד לא היו שקרים מבלבלים ומסיחי דעת, הרי שקריאה בספר התהילים העניקה תחושה שונה לחלוטין. זו לא רק הייתה אמת. המילים שבספר הקטן, התכול והמרופט, הכילו את המנגינה היפה ביותר שיקי הכיר; מנגינה זכה, טהורה, שהייתה מחלחלת בין עצמותיו ושוטפת אותו ברכות מבפנים. אבל הבוקר, משום מה, הוא רק התבונן בספר הקטן רגעים ארוכים, כאילו בוחן אותו, עד שהושיט את ידו ולקח אותו.
אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד…
שפתיו של יקי לא הגו את המילים, ועיניו רק עברו עליהן.
איש דמים ומרמה יתעב השם...
הוא לא יודע מתי התחיל להבין זאת, אבל בנקודת זמן מסוימת בשנה האחרונה החל להבחין כי ספר התהילים מדבר בדיוק על אנשים מסוגו. האנשים ההם שאחרים צריכים להתפלל מפניהם. אלו שפרק אחרי פרק, מוסבר עד כמה הם רחוקים מאלוקים, עד כמה הוא אינו חפץ בהם.
סורו ממני כל פועלי אוון כי שמע השם קול בכיי…
בקרוב, אולי עוד שעה או שעתיים, מישהו ימצא את האיש ההוא; אולי אחד העובדים שלו, יפתח את הדלת ויראה את הדמות השרועה על הרצפה, בין המחשבים המרוסקים. יקחו אותו לבית החולים, כמובן, והוא יאושפז שם זמן מה עד שיכול להניע שוב את גפיו השבורות; ובנתיים, האיש הזה יתפלל, כמו שכל הדתיים עושים, ויאמר תהילים, ויתחנן לאלוקים שיגן עליו.
מפניהם.
מפניו.
הוא סגר את הספר והניח אותו שוב על השולחן, כשעיניו קולטות את השם הסדוק, המוכר, הטבוע על כריכתו. יענקי לוי. השם גרם לצל לחלוף בעיניו הכהות, והוא הסתובב על מיטתו לצד השני, עיניו ננעצות בתמונה התלויה שם עם דבק סלוטייפ. תמונה קטנה של ילד בן חמש עם עיניים כהות ומבט צרוב שמש, פאות מתבדרות ברוח וחיוך רחב.
פעם היה ילד שקראו לו יענקי לוי.
ועל אף שהוא ואותו יענקי חולקים תווי פנים זהות, הרי שהוא לא מצליח לזהות את עצמו בשום אופן בילד הזה, שמחייך חיוך משוחרר כל כך, מלא צחוק. ועד כמה שניסה, כל כך הרבה פעמים במהלך שלושת השנים שחלפו מאז שקיבל את התמונה מדודו אלברט- שלא יכל לשער עד כמה היא תהיה יקרה עבורו- לא הצליח יקי להבין מה גרם לילד הזה להיות מאושר כל כך.
בקרוב הוא בן שבע עשרה. ועל אף שלאותו יענקי הייתה ככל הנראה הזכות המלאה להתפלל לאלוקים ולבקש את עזרתו, גם בתקופות שבהם הכל נראה חסום וללא מוצא, הרי שליקי בן השבע עשרה ככל הנראה אין כזו זכות.
ולרגע קטן אחד, רגע קטנטן וצורב כמו מחט לוהטת, השתוקק יקי שהיכולת לזהות אמת תלקח ממנו, ותמורתה תינתן לו היכולת להתפלל. תפילה אחת, אחת בלבד, קרובה כל כך, שגם אם תאמר מהמקום העמוק והחשוך ביותר- היא תשמע גם בשמיים.








-

@וריטסרום קשור אלייך

 

[וריטסרום]

בעז"ה





המשך לזה







2.



ערימות של ספרים. ספרי מתמטיקה, כימיה, פיזיקה, גאוגרפיה, אטלסים. שוכבים זה על גבי זה בגיבוב חסר פשר, מכסים כמעט לחלוטין את המסך הענק שהסתתר מאחוריהם. מעליהם חמגשית מלאה, קרה, של עוף ואורז. על הפסנתר הפתוח בצד החדר- עטיפה של ממתק וקופסת עוגיות ריקה. ברקע, טפטוף עדין של ברז חדר השירותים הצמוד, ובמרכז הכל, צמוד לחלון, מיטת היחיד שעליה שכב כעת נער, זרועו האחת מתחת לראשו ועיניו נעוצות בתקרה.
מחוץ לחלון החל השחר למוסס את חשכת השמיים, והזכרונות מאותו משרד, שליוו את הרהוריו בשעות האחרונות, הלכו והתפוגגו גם הם, מותירים את מחשבותיו של יקי ריקות וחסרות משמעות כמו טפטוף המים. בשעה הזו- שבה בדרך כלל הוא כבר עייף מכדי לרוץ, ללמוד או לנגן- היה זה הזמן שבו הוא מושיט את ידו אל ספר התהילים, ואומר מספר פרקים.
לספר התהילים היה קסם משלו. ועל אף שברוב הספרים מהם למד לא היו שקרים מבלבלים ומסיחי דעת, הרי שקריאה בספר התהילים העניקה תחושה שונה לחלוטין. זו לא רק הייתה אמת. המילים שבספר הקטן, התכול והמרופט, הכילו את המנגינה היפה ביותר שיקי הכיר; מנגינה זכה, טהורה, שהייתה מחלחלת בין עצמותיו ושוטפת אותו ברכות מבפנים. אבל הבוקר, משום מה, הוא רק התבונן בספר הקטן רגעים ארוכים, כאילו בוחן אותו, עד שהושיט את ידו ולקח אותו.
אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד…
שפתיו של יקי לא הגו את המילים, ועיניו רק עברו עליהן.
איש דמים ומרמה יתעב השם...
הוא לא יודע מתי התחיל להבין זאת, אבל בנקודת זמן מסוימת בשנה האחרונה החל להבחין כי ספר התהילים מדבר בדיוק על אנשים מסוגו. האנשים ההם שאחרים צריכים להתפלל מפניהם. אלו שפרק אחרי פרק, מוסבר עד כמה הם רחוקים מאלוקים, עד כמה הוא אינו חפץ בהם.
סורו ממני כל פועלי אוון כי שמע השם קול בכיי…
בקרוב, אולי עוד שעה או שעתיים, מישהו ימצא את האיש ההוא; אולי אחד העובדים שלו, יפתח את הדלת ויראה את הדמות השרועה על הרצפה, בין המחשבים המרוסקים. יקחו אותו לבית החולים, כמובן, והוא יאושפז שם זמן מה עד שיכול להניע שוב את גפיו השבורות; ובנתיים, האיש הזה יתפלל, כמו שכל הדתיים עושים, ויאמר תהילים, ויתחנן לאלוקים שיגן עליו.
מפניהם.
מפניו.
הוא סגר את הספר והניח אותו שוב על השולחן, כשעיניו קולטות את השם הסדוק, המוכר, הטבוע על כריכתו. יענקי לוי. השם גרם לצל לחלוף בעיניו הכהות, והוא הסתובב על מיטתו לצד השני, עיניו ננעצות בתמונה התלויה שם עם דבק סלוטייפ. תמונה קטנה של ילד בן חמש עם עיניים כהות ומבט צרוב שמש, פאות מתבדרות ברוח וחיוך רחב.
פעם היה ילד שקראו לו יענקי לוי.
ועל אף שהוא ואותו יענקי חולקים תווי פנים זהות, הרי שהוא לא מצליח לזהות את עצמו בשום אופן בילד הזה, שמחייך חיוך משוחרר כל כך, מלא צחוק. ועד כמה שניסה, כל כך הרבה פעמים במהלך שלושת השנים שחלפו מאז שקיבל את התמונה מדודו אלברט- שלא יכל לשער עד כמה היא תהיה יקרה עבורו- לא הצליח יקי להבין מה גרם לילד הזה להיות מאושר כל כך.
בקרוב הוא בן שבע עשרה. ועל אף שלאותו יענקי הייתה ככל הנראה הזכות המלאה להתפלל לאלוקים ולבקש את עזרתו, גם בתקופות שבהם הכל נראה חסום וללא מוצא, הרי שליקי בן השבע עשרה ככל הנראה אין כזו זכות.
ולרגע קטן אחד, רגע קטנטן וצורב כמו מחט לוהטת, השתוקק יקי שהיכולת לזהות אמת תלקח ממנו, ותמורתה תינתן לו היכולת להתפלל. תפילה אחת, אחת בלבד, קרובה כל כך, שגם אם תאמר מהמקום העמוק והחשוך ביותר- היא תשמע גם בשמיים.








-

@סיפור8
ואווו
ואווו

המשך משובח במיוחד.
התהפנטתי.
הרגש, יסורי המצפון והכנות טלטלו אותי.
אהבתי את הכיוון שאליו לקחת את הסיפור הזה,
העלילה מתמקדת בזירה אחת, תוך ירידת לרזולציות דמותו של יקי, ועומק רגשותיו.

אם הפרק הזה נכתב בזכות הבקשה שלי, אני ממש מתחננת לפרק הבא

אם את באמת מתכננת המשך, למה שלא תעבירי את הסיפור לאשכול משלו?
הוא לחלוטין ראוי לאחד כזה.

 

[Yes it's me]

עוד שבוע עבר
עם דמיון מזעזע לשבוע מלפניו
ריק מתוכן לחלוטין
בלי שנוי בלי תקומה
רק אני את עצמי מרמה
איך אצל כולם כל יום שונה, אצלי תמיד אותו דבר?
מתי יבוא היום
שאסמן עליו בלב מלא
ובחריטה זכה-
קמתי.
והפעם לתמיד.

 

[Yes it's me]

'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'
הוא סלוגן שלא כדאי לאמץ כדרך חיים
אבל משום מה אני מוצא את עצמי-
פוגש בו באופן יום-יומי

 

[אתיס]

מעל ומתחת לכל הבורות הקטנים

שבלב

יש שביל נעלם שמוביל לכאב

ואיך תלך ותלך

מוקף באור ושמש

תפזם נעימות,

לאן שלא תלך תיקח אותך הרוח הטובה

תנעים את זמנך

תמלא אהבה

וכמו משום מקום

אתה תיפול

לבור קטן, עמוק או לא

והחושך יעטוף

ויהיה הרבה לא, קצת כן

דמעות, תהיה מסכן.

ומתוך הבכי והיגון

תטפס מתוך הבור

תגרד את הקירות

עד שתראה שוב את האור

וככה זה כל חייך

נופל וקם

מבור אל בור

והדרך לא סלולה,

אבל אתה בעליה.

צדיק.

 

[Chaya Lea]

תנו לי למשש רגעים
להיות בטוחה שהם קיימים
לטעום מראות וצלילים
לשאוף ריחות צלולים
לשאת עיניי אל על
להתבונן בתכלת ועב
לחתור שוב מעלה
אל פסגה של שאיפה

 

[נ. גל]

כשחתיכות מהלב מתפזרות על הרצפה, אפשר לאסוף אותן.
כשעשתונות נאבדים בין אלפי הרי שנאן, אפשר לגלות אותם.
ואין בי שום דבר מלבד תקווה, שיום אחד אהיה מי שאני עתידה להיות.
ואין בי עוד מילים מלבד -
אין עוד מלבדו.