ביקורת ספרות יחידאי - המסע מתחיל

  • הוסף לסימניות
  • #1
זהירות, ספויילרים

אז לאחר ציפיה ממושכת, כמה פרקים שנחשפו כאן בפורום ועשרות תגובות נלהבות, סוף סוף הוא יוצא לאור: יחידאי - המסע מתחיל.

כאן אמור להופיע משפט קלישאתי מסוג "איך שראיתי את הספר בחנות - ידעתי שהוא מגיע איתי"... אז לא שיש לי איזה משפט שנון חדש במקום, אבל סתם, שתדעו שזה באמת קרה. כריכת הספר אינה כזאת שמאפשרת לך להותיר את הספר מאחוריך ולהמשיך הלאה. היא מעוצבת בטוב טעם, מושכת ומסקרנת. אגב, מעניין שתמונת יחידאי מטפס על נעל היא זאת שנבחרה לייצג את העלילה בשעה בה המושג מיטת נעל מופיע רק פעמיים שלוש בספר... כנ"ל לגבי תמונת הנעל המופיעה בכל תחילת פרק, אבל עזבו, נמשיך הלאה. (נ.ב. שאלת סקרנות: בגב הכריכה מופיע יחידאי הרוכב על ציפור, רק לי זה מזכיר משהו?... למה לא ניתן היה להציג אותו רוכב על ארנבת, למשל?... טוב, לא משנה).

נעבור אל הספר עצמו:

  • העלילה
בנויה לתלפיות, איכותית, ניתן לומר אפילו שמקורית למדי. (חוץ מהקטע עם סנטון. ברגע הראשון לא חשבתי שאמור להיות בוגד, אבל ברגע שבו הבנתי שהוא בהכרח קיים, לא היה לי צל של ספר מיהו. הקטע עם השלושה, לעומת זאת, מקורי בהחלט, אבל אליו נגיע בהמשך). העלילה מחברת אותך היטב לדמויות הספר. מנסיון, מורכב יותר להתחבר בעצמך ולחבר את הקורא אל יקום שאתה עצמך המצאת, אבל הסופרת עומדת באתגר בכבוד. היא מכירה לך את האקטים, את ההסתכלות שלהם על העולם, ותחושת יחודיות שלא חשתי כבר זמן רב (גם לא במהלך קריאת ספרי פנטזיה שונים) ליוותה אותי לאורך כל הקריאה. (קצת הצחיק אותי, למען האמת, לחשוב על לוחמי הזרומ"ב כעל לוחמים אימתניים ובעלי יכולות מרשימות, בסך הכל אני עלול לדרוך על אחד מהם בטעות... אבל זה, בין היתר, אחד הנקודות היחודיות של הספר).

ואם כבר העלילה, אחד הדברים שהוציאו אותי ממנה עם טעם טוב בפה זה המחסור החמור בהפי אנד שבו היא נגמרת. אם חשבנו שזה ייגמר בכך שיחידאי משוחרר לביתו לשמחה לחיים ולשלום, חוזר אל כוכו כשהפעם הוא בחור בוגר יותר, נבון יותר, וכל יתר הקלישאות הספרותיות, אז תדעו שממש לא. יחידאי אמנם ניצל ברגע האחרון ממוות לחיים, אבל סיפורו עדיין אינו נגמר. בקיצור, מחכים לספר הבא...


ואפרופו מחסור בהפי אנד, מה באמת עלה בשלומו של ד"ר רובינס?... התחברתי אליו ממש, יהודי בעל צורה, טוב לב... נקווה שתשובה לכך מחכה לנו בספרים הבאים.

  • הדמויות
נקודה נוספת היא בניית הדמויות. השלושה אינם סתם נבלים שטוחים שהחליטו לנצל את יכולותיהם לרעה, בסך הכל כוונותיהם טובות, הם רוצים להיזכר בהיסטוריה ככאלו שהביאו שינוי, רוצים טוב עבור האקטים אותם הם מנהיגים. כמה טעויות בדרך הביאו אותם (או את חלקם) אל המקום שבו הם נמצאים. אפילו נקודת מבטו של ארנסט, שמצטייר כנבל המרכזי, מוּבַּעַת היטב. לאחר שתכניתו הראשונית נכשלה, הוא משכנע את עצמו שאנשי הגמ"ת עלולים להזיק להם בבוא היום ולכן דינם מוות. השאר היסטוריה. (נקודה למחשבה: אנחנו יכולים ללמוד מזה לחיינו הפרטיים, כשאנחנו מחליקים לעצמנו על כל מיני דברים ומשכנעים את עצמנו ש"בעצם זה בסדר כי..." איני יודע עם הסופרת כיוונה לשם או לא, אבל תודה על כך בכל אופן.)

אה, אם כבר דיברנו על הדמויות: יחידאי מתחיל את הספר כנער מהוסס וחסר ביטחון עצמי, אבל עוד לפני שאנחנו בקושי מצליחים לקלוט את זה הוא כבר מדבר בעוז עם קלוד, הגנרל האגדי לשעבר, נואם בפני קבוצה גדולה של מבוגרים ממנו בגיל ובשנים, מופתע מעצמו, לפתע הוא מנהיג, ועשרות נערים ומבוגרים תולים בו עיניים מעריצות. לטעמי זה קורה קצת מדי מהר, ניתן היה להוסיף עוד איזה משפט או שניים (ואפילו יותר) שיספרו לקורא על המסע אותו עובר גיבור הספר. סיפורו האישי של האחרון קצת שטחי.

שוב, לטעמי.



ונעבור לביקורת ממוקדת קצת יותר:

במהלך הספר, בכמה נקודות, הסופרת מתעלמת באלגנטיות מקטעים שהייתי מעדיף לדעת עליהם יותר, לדוגמה:

1. להיכן נעלמה הציפור של יחידאי? הוא נעצר על ידי המשטרה השוויצרית, נלקח למעצר, וציפורו אינה עוד. מה קרה איתה?

2. הקופסונית שבה נוסעים יחידאי, סנטון וסקראפ משוויץ לצרפת. הייתי שמח לקרוא קצת יותר כיצד מצליחים שלושה בני אדם לסחוב קראוון שיכול להכיל בתוכו בקלות שלושה אנשים, לגרור אותו במקום הומה יצורי ענק שיכולים לדרוך עליהם בכל רגע בטעות, מדביקים אותו לתחתית רכבת ומטפסים אל תוכו? אז נכון שיחידאי טוען בפני הרב שטיין (דמות מופת, דרך אגב. הקטע עם כוס הפליימוביל והמכתב שכתב ליחידאי מקורי וסחט קריאת התפעלות (פיזית ממש...) מפי) שכוחם הפיזי גדול הרבה יותר ביחס לכוחו הפיזי של אג, אבל בכל זאת...

3. בתקופת טרום הטכנולוגיה, כיצד יצרו האקטים קשר ביניהם? כיצד ידעו היכן להיפגש בכדי להילחם, לצורך העניין?...

4. נקודה משעשעת יותר מאשר ביקורתית: הקטע בו מתארת הסופרת את הרגעים בהם גילו האקטים הראשונים את התקטנותם (קטע שמתואר באמנות ומחדיר בקורא היטב את תחושת חוסר האונים של אלו), כיצד הצליח, בסופו של דבר, הכושי לצאת מתוך המגף שאל תוכו נפל?...

נקודה נוספת למחשבה: שמותיהם של בני הקהילה האקטית, יחידאי, רייף, רשל, דולאן (גיבור הספר הבא, מהמר על יהדותו...) וכו' וכו', מילא אם מדובר היה בתקופה קדומה שעליה עוד לא נכתב דבר (לדוג', סדרת ממלכה במבחן) או בספר פנטזיה שאינו מחויב לדבר והעלילה שבו מתרחשת ביקום שאינו קיים (לדוג': להי נאאר) - לא הייתי אומר מילה על שמות מסוג זה. אבל מכיוון שמדובר בספר שמתיימר להיות מדע בדיוני, וזה לא שקהילות היהודים האקטים מנותקות לגמרי, הם מכירים את התורה, מכירים שמות יהודיים למכביר, אז כיצד הגיעו שמות כאלו אל ילדים יהודים תמימים?

ואם כבר, כשיחידאי משוחח עם הרב הוא מציין בפניו כמה מצוות אותן לא יכולים בני הקהילה האקטית לקיים, כדוג' הוא מציין בפניו את מצות ארבעת המינים, כזית מצה... מדוע הוא אינו יכול לציין בפניו מצוה בסיסית הרבה יותר, מצוות תפילין, למשל?...



לסיכום: על אף ההערות הבלתי נמנעות, מדובר בספר מעולה, אולי הטוב ביותר שקראתי במהלך השנה וחצי האחרונות (מאז פדהאל... ולא, אני לא מקצין). ממליץ בחום.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
חשוב להדגיש: הביקורת עברה את אישורו של בעל הספר!!! הלה ביקש למסור שישמח לביקורת נוספת (כמובן, כל זמן שתהיה הוגנת וראויה, הוספת המערכת)
בעייני ביקורת ספרותית על ספר- היא מחמאה ענקית
אפילו אם יש בה חלקים שלילים או מחמיאים פחות.
זה אומר שאהבת את הספר מספיק בשביל לנתח אותו,
ואת הנקודות שהיו טובות בעינייך, או לא טובות מספיק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אני רק שאלה - איפה קונים? כמה עולה? יש למישהו להעלות תמונה של הכריכה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מסכימה מאוד עם הביקורת
דבר ראשון, אני חייבת לציין, שהספר לא נראה ספר ביכורים בכלל
וודאי לא ביחס לספרים האחרים שאור החיים מוציאים במסגרת הפרויקט הזה.
היה כדאי עוד כמה דקות בתנור, אבל זה לגמרי בקטנה.

כמה מחשבות שלי על הספר:
(חוץ מהקטע עם סנטון. ברגע הראשון לא חשבתי שאמור להיות בוגד, אבל ברגע שבו הבנתי שהוא בהכרח קיים, לא היה לי צל של ספר מיהו.
אני דווקא חושבת אחרת.
הקטע עם סנטון לא היה ברור לי כ"כ
נכון, בתחילה הוא היה מאוד דומיננטי בסיפור
אבל לקראת התקדמות המסע התפקיד שלו היה פחות משמעותי
לכן לא החליק לי טוב בגרון תחושת הבגידה וכו' של יחידאי.
התחושות האלו התקשרו לי למקרה שבו הוא היה מגלה שהנער שהוציא מהאשפה בגד בו.

הסיום היה מעולה!!
לגבי הדמויות @חגי שהם תמלל היטב את התחושות שלי, תודה.

היהדות היה מוכנסת בצורה מ-ו-ש-ל-מ-ת
@יונה ספיר מוזמנת ללמוד ממכם איך מכניסים פנטזיה ביהדות,
איך גדולי ישראל נכנסים לא בשביל לתת אישור לפעילות של הגיבורים,
לא בשביל צורך רשמי ביהדות
אלא להוביל את העלילה באמת.
הצורך ברב, היה כ"כ מורגש כשראו את הידרדרות קהילת האקטים היהודית לאחר שהרב נפטר,
ולאן רייף התגלגל בגלל זה.

נקודה למחשבה
בסופו של דבר, המטרה של ארנסט היה נכונה.
אמנם המטרה לא מקדשת את האמצעים, והדרך הייתה פסולה לגמרי,
אבל אחרי שהדרך נעשה, לא היה חכם יותר לתת לאקטים להיחשף בפני האגים?
האם באמת אמור כפר שלם להירצח באכזריות ע"י חתולי רחוב?
למה חייבים מיליוני אקטים לחיות בפחד מתמיד?
האם אנשים זעירים, באמת קטנים יותר מאנשים רגילים?

תודה על שעתיים וחצי של הנאה
יישר כח
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
נקודה למחשבה
בסופו של דבר, המטרה של ארנסט היה נכונה.
אמנם המטרה לא מקדשת את האמצעים, והדרך הייתה פסולה לגמרי
הוא אשר אמרתי:
השלושה אינם סתם נבלים שטוחים שהחליטו לנצל את יכולותיהם לרעה, בסך הכל כוונותיהם טובות
אפילו נקודת מבטו של ארנסט, שמצטייר כנבל המרכזי, מוּבַּעַת היטב. לאחר שתכניתו הראשונית נכשלה, הוא משכנע את עצמו שאנשי הגמ"ת עלולים להזיק להם בבוא היום ולכן דינם מוות.

ולגבי זה:
אבל אחרי שהדרך נעשה, לא היה חכם יותר לתת לאקטים להיחשף בפני האגים?
אולי זה כן קרה, עוד לא קראנו את הספר הבא...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
ספר מדהים!
קראתי בלי להפסיק באמצע.

הפרופורציות של כל דבר שמתוארות בספר בצורה כל כך יפה, גרמו לי לא פעם לצחוק או לפלוט וואו.
פעם אחת עם כוס הפליימוביל של הרב. פעם שניה עם גרעיני הרימון. פעם שלישית התיאור של הפעלת המקלדת והיו עוד :)

גם אותי עניין איך הכושי הצליח לצאת :)
וגם עוד כמה שאלות טכניות כמו- איך 230 אנשים בגודל 7 ס''מ בממוצע יכולים להיכנס לארגז? או שמדובר על ארגז גדול מאד?
גם להיכנס מתחת למפרש נראה לי משימת התאבדות...
אבל לא הפריע לי שלא קיבלתי תשובות. להפך, זה נותן מקום לדמיון.
מה שכן, שאלתי את עצמי איך הם הצליחו לייצר משקפת? ועד כמה היא יעילה?
ולמה שלא יוכלו לייצר לעצמם מכשירי קשר?

העלילה בספר יפה מאד. שונה מסיפורי נבל-שרוצה-להרוס-את-כל-העולם הקלאסיים. גם היהדות מגיעה בצורה מאד יפה. האמת שמעניין אותי יותר לעומק איך הם מסתדרים מבחינת יהדות.

תודה רבה, מחכה לספר המשך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
ברגע הראשון לא חשבתי שאמור להיות בוגד, אבל ברגע שבו הבנתי שהוא בהכרח קיים, לא היה לי צל של ספר מיהו.
לי היה ברור מהשנייה שהם נפגשו שהוא שתול.
רק לא היה ברור לי אם מבחינת הסופרת היינו אמורים להבין את זה או לא.
אה, אם כבר דיברנו על הדמויות: יחידאי מתחיל את הספר כנער מהוסס וחסר ביטחון עצמי, אבל עוד לפני שאנחנו בקושי מצליחים לקלוט את זה הוא כבר מדבר בעוז עם קלוד, הגנרל האגדי לשעבר, נואם בפני קבוצה גדולה של מבוגרים ממנו בגיל ובשנים, מופתע מעצמו, לפתע הוא מנהיג, ועשרות נערים ומבוגרים תולים בו עיניים מעריצות. לטעמי זה קורה קצת מדי מהר, ניתן היה להוסיף עוד איזה משפט או שניים (ואפילו יותר) שיספרו לקורא על המסע אותו עובר גיבור הספר. סיפורו האישי של האחרון קצת שטחי.
דווקא אהבתי את התהליך.
2. הקופסונית שבה נוסעים יחידאי, סנטון וסקראפ משוויץ לצרפת. הייתי שמח לקרוא קצת יותר כיצד מצליחים שלושה בני אדם לסחוב קראוון שיכול להכיל בתוכו בקלות שלושה אנשים, לגרור אותו במקום הומה יצורי ענק שיכולים לדרוך עליהם בכל רגע בטעות, מדביקים אותו לתחתית רכבת ומטפסים אל תוכו? אז נכון שיחידאי טוען בפני הרב שטיין (דמות מופת, דרך אגב. הקטע עם כוס הפליימוביל והמכתב שכתב ליחידאי מקורי וסחט קריאת התפעלות (פיזית ממש...) מפי) שכוחם הפיזי גדול הרבה יותר ביחס לכוחו הפיזי של אג, אבל בכל זאת...
למה לא הגיוני?
אני מאמינה ששלושה גברים יכולים לסחוב ארון, לדוג'.
הם מכירים את התורה, מכירים שמות יהודיים למכביר, אז כיצד הגיעו שמות כאלו אל ילדים יהודים תמימים
נו, כמו שיקרו ליוסף ג'ו וליעקב ג'ייקוב.
רשל = רחל
יחידאי = יחזקאל דוד
וכיו"ב
ואם כבר, כשיחידאי משוחח עם הרב הוא מציין בפניו כמה מצוות אותן לא יכולים בני הקהילה האקטית לקיים, כדוג' הוא מציין בפניו את מצות ארבעת המינים, כזית מצה... מדוע הוא אינו יכול לציין בפניו מצוה בסיסית הרבה יותר, מצוות תפילין, למשל?...
וואלה, לא חשבתי על זה.
אבל אפשר להכין תפילין קטנות, לא?
פעם אחת עם כוס הפליימוביל של הרב. פעם שניה עם גרעיני הרימון. פעם שלישית התיאור של הפעלת המקלדת והיו עוד :)
איך לא כתבת על האורז הממולא???
התעלפתי!
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
סליחה על הבורות, אבל מה זה "הלקחנים"?
הלקחנים (באנגלית The Borrowers) הוא הספר הראשון בסדרה מאת הסופרת מרי נורטון, שיצא לאור בשנת 1952.
הספר מספר על עדה כלה והולכת של אנשים זעירים, החיים בעיקר בבתים ישנים, שבונים את ביתם מחפצי יומיום שהם לוקחים מבני הבית ה"גדולים", שאינם מודעים לקיומם...
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
קראתי השבת את הספר, גאה בכך שהצלחתי להתאפק מכניסה לאשכול עד עכשיו ;)
בהחלט משהו נדיר מבחינת איכות העלילה, המסרים והשילוב ביניהם. הביקורת מצויינת והזדהיתי עם הרבה מהשאלות והנקודות שהועלו בה ובאשכול.
הם מכירים את התורה, מכירים שמות יהודיים למכביר, אז כיצד הגיעו שמות כאלו אל ילדים יהודים תמימים?
נו, כמו שיקרו ליוסף ג'ו וליעקב ג'ייקוב.
רשל = רחל
יחידאי = יחזקאל דוד
כתוב בפירוש בספר שרייף זה רפאל (פנו אליו בשם הזה לפחות פעמיים. אאל"ט הייתה פעם שזה היה המורה ופעם יחידאי אולי גם אחד ההורים שלו השתמש בשם המלא) ככה שזה נשמע הגיוני.
יחידאי באמת לא הבנתי מאיפה זה הגיע אבל אהבתי את הכיוון של @אש קודש!
מעניין שחלק מהדמויות נשארו בשמם היהודי (כגון יהוא, יהודית...) וחלקם מכונים ב"שמות כאלו".
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
קפצנו לביקור בשביל לתת קצת תשובות...

ראשית אני רוצה להודות בשם אשתי (וגם בשמי ;) ) על התגובות המפרגנות כאן, בפרטי, ובפורומים השונים. וגם כמובן במייל. למי שלא שם לב או שהספר אינו תחת ידו המייל הוא - yhydy1234 שטרודל ג'ימייל וכו' גם אם לוקח קצת זמן להגיב, אשתי קוראת את התגובות והן משמחות, מחזקות ונותנות כוח לקראת הספר הבא בעז"ה.

תחילה בנוגע לשאלות של כותב הביקורת, על חלקן כבר ענו כאן באשכול, אבל אני מעתיק את התגובה שענינו בפרטי:

"ראשית כל - אנחנו לא סבורים שהספר חף מטעויות. מושלמות כידוע קיימת אצל מישהו אחד!
(ד"א השאלות חשובות מאוד! כתיבת ספר נוסף מאפשרת לענות על שאלות שלא חשבנו עליהם)
בנוסף סגנון הכתיבה של אשתי מאופיין בנתינת ספייס לקורא להשלים מדמיונו את מה שהיא לא כתבה במפורש.

בנוגע לשאלות:
1. להיכן נעלמה הציפור של יחידאי? הוא נעצר על ידי המשטרה השוויצרית, נלקח למעצר, וציפורו אינה עוד. מה קרה איתה?
התעופפה עם הרוח... היא לא גודלה על ידו מינקות והנאמנות הפכפכה מעט בימים אלו...
2. הקופסונית שבה נוסעים יחידאי, סנטון וסקראפ משוויץ לצרפת. הייתי שמח לקרוא קצת יותר כיצד מצליחים שלושה בני אדם לסחוב קראוון שיכול להכיל בתוכו בקלות שלושה אנשים, לגרור אותו במקום הומה יצורי ענק שיכולים לדרוך עליהם בכל רגע בטעות, מדביקים אותו לתחתית רכבת ומטפסים אל תוכו? אז נכון שיחידאי טוען בפני הרב שטיין (דמות מופת, דרך אגב. הקטע עם כוס הפליימוביל והמכתב שכתב ליחידאי מקורי וסחט קריאת התפעלות (פיזית ממש...) מפי) שכוחם הפיזי גדול הרבה יותר ביחס לכוחו הפיזי של אג, אבל בכל זאת...
אכן נקודה למחשבה. אפשר למצוא תשובות להכל (ישנו מנשא מיוחד על גלגלים, הקופסונית נבנתה מחומר קל יחסית (כמו בנייה קלה למשל) וכו' וכו'
3. בתקופת טרום הטכנולוגיה, כיצד יצרו האקטים קשר ביניהם? כיצד ידעו היכן להיפגש בכדי להילחם, לצורך העניין?...
יוני דואר. בגדול חייהם נותרו דומים מאוד לחייהם בעבר, ארנסט מנסה לשנות את זה עד כמה שיכול.
4. נקודה משעשעת יותר מאשר ביקורתית: הקטע בו מתארת הסופרת את הרגעים בהם גילו האקטים הראשונים את התקטנותם (קטע שמתואר באמנות ומחדיר בקורא היטב את תחושת חוסר האונים של אלו), כיצד הצליח, בסופו של דבר, הכושי לצאת מתוך המגף שאל תוכו נפל?...
הכושי מת מרעב בתוך מגפו... או לחילופין טלטל את המגף מבפנים עד שהוא נפל על צידו או ש... אני יודע?! תמציא לבד...
5. שמותיהם של בני הקהילה האקטית, יחידאי, רייף, רשל, דולאן (גיבור הספר הבא, מהמר על יהדותו...) וכו' וכו', מילא אם מדובר היה בתקופה קדומה שעליה עוד לא נכתב דבר (לדוג', סדרת ממלכה במבחן) או בספר פנטזיה שאינו מחויב לדבר והעלילה שבו מתרחשת ביקום שאינו קיים (לדוג': להי נאאר) - לא הייתי אומר מילה על שמות מסוג זה. אבל מכיוון שמדובר בספר שמתיימר להיות מדע בדיוני, וזה לא שקהילות היהודים האקטים מנותקות לגמרי, הם מכירים את התורה, מכירים שמות יהודיים למכביר, אז כיצד הגיעו שמות כאלו אל ילדים יהודים תמימים?
השמות רייף ורשל שכיחים מאוד אצל חוצניקים (רייף - רפאל, רשל - רחל) יחידאי דולאן - כל תקופה ובכל עדה נולדים שמות שונים (כמו שיראל ו נויה הישראליים. דולאן - עוד חזון למועד ביאור השם...)
6. כשיחידאי משוחח עם הרב הוא מציין בפניו כמה מצוות אותן לא יכולים בני הקהילה האקטית לקיים, כדוג' הוא מציין בפניו את מצות ארבעת המינים, כזית מצה... מדוע הוא אינו יכול לציין בפניו מצוה בסיסית הרבה יותר, מצוות תפילין, למשל?...
מה הבעיה הטכנית/ הלכתית להכין תפילין זעירות?

בנוגע לסנטון אכן ניסינו לטשטש את בגידתו עד כמה שיכולנו (העורכת טענה שזה לא מאוד ברור שהוא הבוגד וגם עוד כמה קוראי בטא. ד"א ישנה טכניקה מקובלת לתת לקורא היותר מתוחכם לנחש דבר או שניים לפני כולם. סוג של ג'סטה לקורא... אז הכל ביחד...)
בקשר לד"ר רובינס אולי עד הספר הבא הוא יחלים... ואולי בספר שאחריו... מי יודע?!

בנוגע לכריכה הנעל מסמלת יציאה מאיזור הנוחות, יציאה למסע, טיפוס ועלייה
המעצבת @אוריה ; ) פירטה כאן . בנוגע לציפור, רכיבה על ציפור היא דבר מאוד נפוץ בספרות פנטזיה, אני מאמין שכוונת לדופליקטים, אבל אשתי שביקשה מהמעצבת איור שלו רוכב על ציפור לא ראתה אפילו את הכריכה של הספר הזה ורצתה באיור הזה הרבה לפני שהספר הנ"ל יצא לאור."
עד כאן בנוגע לביקורת של @חגי שהם .
בסופו של דבר, המטרה של ארנסט היה נכונה.
אמנם המטרה לא מקדשת את האמצעים, והדרך הייתה פסולה לגמרי,
אבל אחרי שהדרך נעשה, לא היה חכם יותר לתת לאקטים להיחשף בפני האגים?
האם באמת אמור כפר שלם להירצח באכזריות ע"י חתולי רחוב?
למה חייבים מיליוני אקטים לחיות בפחד מתמיד?
האם אנשים זעירים, באמת קטנים יותר מאנשים רגילים?
שאלה טובה.
זהו הקונפליקט לפניו ניצבו בלגארד וכאמיל האם משהדבר כבר נעשה ננצל את אפקט הרציחות לטוב או שכפי שהתנסח בלגארד בנאומו האחרון "אי אפשר לפרוש מפה צחורה של עולם טוב יותר על שולחן של טרור וחורבן" (ליחידאי וחבריו לא היה קונפליקט שכזה, הם כידוע לא היו מודעים לסיבת הרציחות)

ואחרי כל זה, כפי שנכתב כאן

אולי זה כן קרה, עוד לא קראנו את הספר הבא...
(אגב גם אנחנו עוד לא קראנו את הספר הבא;))


איך 230 אנשים בגודל 7 ס''מ בממוצע יכולים להיכנס לארגז?
איזה ארגז? של הקברניט? לא זכור לי שמדובר שם על ארגז אלא על חפציו האישיים
או שמדובר על ארגז גדול מאד?
זה עשוי להיות גם בכמה ארגזים
גם להיכנס מתחת למפרש נראה לי משימת התאבדות...
ההכרח לא יגונה...
אני היחידה שזה מזכיר לה יותר מידי את "הלקחנים" ?

מצטרפת
הלקחנים מהווים פה בוודאי השראה משמעותית
לא שמענו מעולם על הספר הזה (ואני מאמין שכמונו תשעים ותשע אחוז מגולשי הפורום הזה), אפשר לומר שההשראה ל"יחידאי" נלקחה כמו כל הספרות ועולם המדיה שנגע בדמויות זעירות - מספרו המפורסם של ג'ונתן סוויפט שנכתב לפני כ300 שנה "מסעי גוליבר"
יחידאי באמת לא הבנתי מאיפה זה הגיע
יחידאי מסמל את היותו יחידי לבוראו, בעל תפקיד יחודי בעולם, כמו כל אחד מאיתנו, בעצם
אבל אהבתי את הכיוון של @אש קודש!
גם אנחנו. הרעיון של @אש קודש! הצחיק אותנו מאוד.

ושוב תודה על הביקורות והמחמאות.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #16
טוב, אז אהבתי לספר מפורסמת, אבל אני חייבת להסתייג מהעניין הזה:
בנוגע לסנטון אכן ניסינו לטשטש את בגידתו עד כמה שיכולנו (העורכת טענה שזה לא מאוד ברור שהוא הבוגד וגם עוד כמה קוראי בטא. ד"א ישנה טכניקה מקובלת לתת לקורא היותר מתוחכם לנחש דבר או שניים לפני כולם. סוג של ג'סטה לקורא... אז הכל ביחד...)
זה היה ממש שקוף.
אם היה משהו שגרם לי לפקפק בכך, זה עצם זה שלא גיליתם לקוראים את עניין הבגידה לאורך כל הספר...
גם אנחנו. הרעיון של @אש קודש! הצחיק אותנו מאוד.
אני שמחה לשמוע :)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שמח וגאה לשתף כי עולם האקטים שנוצר בין כתלי הבמה החשובה הזו, ונחשף בספר "יחידאי", הוליד המשך בדמות "דולאן - המסע נמשך".
מצרף את ההודעה מאשכול הספרים החדשים:
לכל השואלים והמתעניינים - הספר "דולאן - המסע ממשיך" מאת רבקה זילברמן, המשכו של רב המכר "יחידאי" יגיע לחנויות הספרים בעז"ה בהמשך השבוע.
יודגש שהספר אמנם ממשיך את סיפור עולמו של יחידאי ואומת האקטים, אבל הוא עומד גם כיצירה עצמאית.
למעוניינים בכל זאת לקרוא גם כן את "יחידאי", מודפסת בימים אלו מהדורה נוספת, לאחר שב"ה אזלו המהדורות הקודמות.

על הספר - דולאן, המסע ממשיך:

מסעות חוצי יבשת, איום שחודר כל הגנה, וגיבור אחד שמחפש את מקומו.

הציר יעקב מלונדון, ובמקביל - היחידאיים ורייף - מותחים גבולות כדי להציל את יחידאי, בעוד בנג'י
מנסה להיחלץ מצילו של אחיו הנעדר. אך כשהאגים ניצבים מול סיכון קטלני, ומסך ההסתרה של
האקטים מאיים להתנפץ – הכל משתנה:
במרכזו של המאבק הפוליטי - קיומי נעוץ דולאן, הכבול לציפיות של אחרים. הוא מושלך למשימה
בלתי אפשרית, בה עליו ליצור ברית פיקטיבית תוך שמירה על שלום הקונפדרציה.
דולאן מגלה שדווקא דרך הייחודיות שלו ניתן ליצור מרחב לשותפות שתאחד את שני העולמות, והכל
בא על מקומו.
פנטזיה מסעירה, נוגעת עמוק ולוקחת רחוק. חוויה קצבית ורעננה, אומנותית ומחברת.
055dbd5e-e475-4534-8635-82d3bc1c127d copy (1).jpgלל.jpg
גילוי נאות: הטקסט הנ"ל נכתב ע"י בת אנוש המזדהה ככותבת השורות.
הוא עבר עריכה דקדוקית בלבד של פיסוק ומיקוף לפי כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות צ'אט GPT.


המסע אל קצה הארץ / דבורי רנד

בטרם אגש לניתוח ולביקורת, אציין בנימה אישית שזהו אחד הספרים האהובים עליי ביותר בכל הזמנים. הוא לא יורד כבר שנים מהעשירייה הפותחת. הוא גם הספר שאני ממליצה תמיד למי שמחפש משהו כיפי ומרתק לקרוא, ודוחפת בחרדת קודש חינוכית — יען כי הנוער הולך ומידרדר — לכל בייביסיטר שנועצת עיניים חמדניות בספרייה הביתית.

המסע אל קצה הארץ הוא רומן היסטורי שמבוסס באופן אמין למדי, עם חירויות ספרותיות מסוימות כמובן, על אירועים אמיתיים מהמאה ה-17.
אל תתנו למילה "היסטוריה" להרתיע אתכם או לגרום לעיניכם להתגלגל בנוסח "את שיעורי היסטוריה השארתי בתיכון, תודה". אמנם זהו ספר שהרקע ההיסטורי שלו מהודק כמעט לכל סצנה ופרק, אך אל נא באפכם. הספר הזה עוד יכיר לכם את המילה "היסטוריה" מחדש, כי בין הדפים שלו היא הופכת לעוד דמות יפהפייה ורבת פנים.

האקספוזיציה — או בלאדינו זה נשמע יותר טוב

כבר בעמוד הראשון הקורא נוחת באלגנטיות באמסטרדם היהודית של המאה ה-17, אבל את זה הקורא אינו יודע. הוא מוצא את עצמו יושב על כתפו הצנומה של יוסף, הנער שנחת לו בקהילה היהודית ההולנדית לאחר שנמלט מפרעות בעיירת מכורתו זמושץ שבמחוז לובלין, ומגלה את העולם דרך עיניו הרדופות של הגיבור.
יוסף נופל לעולם זר, בו קהילת היהודים האנוסים שברחו מתחומי שליטת המלכים הקתוליים משגשגת לה על גדת נהר האמסטל. דרך ימיו הראשונים של יוסף באמסטרדם הקורא מגלה בהדרגה עוד טפח בסמטאות המפותלות של שכונת היהודים, ועוד טפחיים באורחות חיי הקהילה.
הסופרת משבצת באומנות דמויות אמיתיות (ר' שאול מורטירה ולהבדיל ברוך שפינוזה) בין הדמויות הבדיוניות, ולכל אחת מהן חיים וצבע משלה, בעוד יוסף הצעיר מהלך ביניהן בצעד מהוסס ומבויש ומנסה ללמוד עוד ועוד מילים בפורטוגזית, בהולנדית ובלאדינו.
הוא מאומץ על ידי משפחתו של ר' מנשה בן ישראל, ומקבל במתנה כאח גדול את שמואל בן ישראל, עלם חמודות שבזמן שהוא לא מנהל את בית הדפוס המוציא לאור את ספרי הקודש וההגות של אביו, הוא מלמד את יוסף עוד פרק בהליכות עולם, אהבת ה' וחדוות חיים. בין לבין הוא נותן קולו בפיוט, במוסר השכל ובעוד סיפור מרתק.

הכתיבה — או כך כותבים סיפור שמספרת דמות בתוך סיפור

הכתיבה יפהפייה, נעימה, פשטנית — ללא הצטעצעות ומשחקי מילים.
אין מילה חסרה או מיותרת בספר הזה. הוא לא ארוך ועמוס כמו ספרים אחרים של הסופרת, הוא גם לא חסר ומותיר עודף מקום לדמיון.
מי שמתלונן על עודף מילים כששמואל בן ישראל פוצח בעוד סיפור על המלך ארתור, מחמיץ את התענוג שבסיפור בתוך סיפור. וכאלו יש כאן למכביר. יחד עם יוסף, הקורא ממתין בכיליון עיניים לרגע בו תנוח על שמואל הרוח, והוא יפצח בסיפור נוסף על וילם השתקן.
ואם זה לא מספיק, זרקו עלינו אקסטרה סוכריות (לא טופי — סוכריות קרמל חלביות) בדמות פיוטים ממיסי לב, ששוטפים את העיניים בעברית יפה וצחה, עד שכמעט אפשר לשמוע אותם באוזניים.

הדמויות — או הנער, הפייטן והנוכל הספקן

יוסף, הנער הקטון עם העיניים הריקות שחזו בזוועות ת"ח ות"ט, בעל הלב התמים והטהור — הוא דמות שקל כל כך לאהוב.
הוא דמות שהקורא מצפה לכל מילה שתצא מפיה — והוא לא מנדב הרבה.
הוא דמות שהקורא מחכה לגלות את סודה האפל.
יוסף הילד, הגדל לנער והופך לבחור, מביא היישר אל לב הקורא שאיפה כמוסה שקל מאוד להזדהות עמה: הרצון להיות שייך למישהו; הרצון להיות אהוב; הרצון להיות שייך למשהו גדול ממנו.
ככל שהוא גדל, הוא רוצה לבחור בטוב — אבל לא מוותר על זה שהטוב יבחר בו בתמורה.

ושל מי הפנינה הזו, על הטוב הבוחר בנו, אם לא של שמואל? בנו הצעיר של ר' מנשה בן ישראל, מנהל בית הדפוס שלו, בחור כארז ומורה הדרך של יוסף הצעיר.
הייתי מוכנה לשלם כפול על ספר שבו מתחילתו ועד סופו אזכה לקרוא ציטוטים והגיגים של שמואל, שנראה שיש בו מיזוג מושלם של תכונות של דמות משנה שקשה לא לאהוב.

אליהם מצטרפים ר' מנשה ואשתו הרבנית רחל, חבריו של יוסף לספסל הלימוד, פרנצ'סקה — בתו הצעירה של הרב, ר' שאול מורטירה (דמות אמיתית), כמה נערים פוחזים, ואפילו דמות נבל מוצלחת המתבססת אף היא על דמות אמיתית של ממש.
דרך הסיפורים הקולחים שלהם — מפיהם של ר' מנשה (בתוספת חיוך חם ואוהב), של שמואל (בתוספת הומור דק וכובש ומוסר השכל עדין וערב לאוזן) ושל הרבנית רחל (בגיבוי אגסים מסוכרים ואהבת אם) — מוצגת לנו הדמות הנסתרת של הספר הזה: ההיסטוריה.
והיא כובשת כמו עוד דמות קפריזית, שובבה, עקשנית ומלאת פניות ופינות אפלות.

ומכאן, לנבל. ברוך שפינוזה — הנבל שקל ונוח לשנוא אותו בכל לב, אם מתבססים על הדעה שגורסת שסיפור טוב מספק לקורא מישהו לשנוא בהתלהבות.
על פניו, הוא לכאורה משמש כדמות רשע די שטוחה: הוא כופר בעיקר, ראוי לחרמות והשמטות שהוטלו עליו, זומם מזימות אפלות שמסבכות את יוסף, את שמואל ואפילו את ר' מנשה, ואף מנסה להסית ולהדיח את יוסף הצעיר והנוח להשפעה — היישר אל זרועות כת הספקנים שהוא מטפח בדווקנות מטרידה.
אבל לברוך יש תפקיד נוסף: הוא משמש מעין דמות מראה ליוסף הצעיר. גם הוא וגם יוסף רוצים את אותו הדבר — להיות שייכים למישהו, להיות שייכים למשהו גדול מהם.
בבואתו של יוסף, הניצבת אל מול זו של ברוך, מחדדת את משמעות בחירותיו של יוסף — עבורו ועבור הקורא. יוסף בוחר להשתייך למשפחת בן מנשה ולהיות ראוי לאהבה שהם מרעיפים עליו. הוא רוצה להפוך לתלמיד חכם הראוי למסירותם, ולהשתחרר מתסמונת המתחזה שהוא סוחב לאורך מרבית הספר.
וברוך, לעומתו, נשמט ומנודה מהקהילה היהודית, ובוחר להשתייך למשהו אחר שגדול ממנו — חברת המשכילים הנוצרית.
יוסף רוצה להתמסר לחזונו של ר' מנשה — לקרב את הגאולה ולהביא את היהודים אל קצה הארץ. וברוך מתמסר לחזון הפרטי שלו: להטיל ספק בכל מה שניתן ולעקור תורה מהשורש באמצעות כישוריו כתלמיד עילוי לשעבר בישיבתו של ר' מנשה.
הוא הולך רחוק — אבל במן כפייתיות חולנית, אינו מרפה מעובדת יהדותו, ויוצר את הזרם הרעיוני ממנו התפתחה "ביקורת המקרא" הכפרנית.

על אף ששורשי הספר נטועים עמוק בהיסטוריה של המאה ה-17 בהולנד ובאנגליה, הוא אינו מרגיש מונחה־עלילה. לאורכו של הסיפור, הדמויות ומסען הפנימי הן שמובילות את המסע החיצוני — אל אנגליה, אל קצה הארץ ואל האור והאמת.
העיקריות והחשובות שבדמויות לא רק מסייעות ליוסף הצעיר במסעו להכיר את עצמו ולפלס את דרכו בעולם הגשמי והרוחני, הן מספקות לקורא חוויה של חיבור לעולם ישן של מסירות נפש, אהבת ה' ואהבת הבריות האמיתית.
כל שיחת נפש בין יוסף לשמואל, כל סיפור או הסבר מלא כיסופים לציון של ר' מנשה, מרגשים ומחברים את הקורא וגורמים לו להתגעגע עוד קצת לימים בהם היינו ילדים, וטרדות היומיום הרגיל עוד לא השכיחו לנו את הרצון לגאולה שלמה ועכשיו.

אי אפשר להישאר אדישים כשקוראים על ר' מנשה, ששולח את הבן היחיד שנותר לו לאחר שאיבד את בנו הבכור, היישר אל לוע הסכנה האינקוויזיטורית, רק כדי להכניס בסתר עוד תינוק יהודי בבריתו של אברהם אבינו.
והעיניים לא נשארות יבשות בטקס הברית המדובר.



העלילה — או מסע של אלף מילים מתחיל בספר אחד

העלילה נעה סביב הגשמת חלומו של ר' מנשה בן ישראל ליישב בחזרה את אנגליה ("קצה הארץ") ביהודים, לאחר שגורשו ממנה יותר מ־300 שנה קודם לכן, ונעה בעקבות המכשולים בהם הוא נתקל בדרך להגשמתו, האנשים והעלילות שבדרך.
לצד זאת אנחנו נהנים מעוד כמה קווי עלילה צדדיים, הקשורים בעיקר בהתפתחותו של גיבור הסיפור הראשי, יוסף, שהספר הוא גם סוג של רומן חניכה והתבגרות שלו.
את כל התהליך הזה מלוות אנקדוטות וסיפורים היסטוריים על ההיסטוריה של עצמאות הולנד, על עלילותיהם הנפתלות של כמה ממלכי אנגליה האמיתיים והאגדיים — שלא ברור אם היו באמת — ועוד כמה דמויות מרתקות.

למי שלא מונח בחומר ההיסטורי ולא בהכרח מחבב היסטוריה, אלו חלקים מענגים ומרתקים שמוסיפים עומק לסיפור של ר' מנשה ומשפחתו.
הם עוברים אל יוסף הסקרן ואל הקורא כמובן, בלשונו הזהב של שמואל.
למי שכן מונח בחומר — זו לא עוד חזרה משמימה על הסיבות לפריצת מלחמות השושנים או על אגדות המלך ארתור, אלא מבט חדש ורענן שלוקח כל אפיזודה היסטורית יבשה ומוציא ממנה מסר שחודר היישר ללב.
לא רק רלוונטי לשלב בהתבגרות וההתגברות בו נתון יוסף, אלא רלוונטי גם עבור הקורא באשר הוא.

העלילה איטית והדרגתית. לעיתים היא מזנקת קדימה, ולעיתים נעצרת להפוגה ולמחשבה.
אבל זה אורגני, זה הגיוני, זה מעורר מחשבה — ולא דוחף קדימה רק לקרוא מה קרה בסוף, אלא לטעום כל מילה ופסקה בנפרד וליהנות ממנה.
אין יותר מדי הפתעות, גם לא בגילוי הסוד האפל של יוסף.
קורא שם לב לפרטים קטנים יוכל בנקל לעלות על הטוויסט הראשי בעלילה.
אבל כשהכול כתוב בכזה חן ועדינות — זה לא באמת משנה.
הגילוי הצפוי הוא עוד צעד אורגני.

עוד כמה מחשבות — או למה לנו פנטזיה כשיש רומן היסטורי?

הספר הזה מעורר מחשבה סביב השאלה מדוע אין לנו מספיק רומנים היסטוריים על מדף הספרים החרדי.
האם זה בגלל החשש שלא ימכרו מספיק בגלל התיוג שלהם כרומנים היסטוריים?
או שמא משום שהם דורשים מהמושכים בעט לערוך תחקירים מקיפים ומדויקים, לצבור כמויות של חומר עוד בטרם נכתבה מילה בודדה?
האם בגלל שכתיבתם דורשת מהכותב לאהוב, לחקור ולהעריך את מה שכבר קיים בתולדות האדם — ולא רק את מה שברא מוחו שלו?

לסיכום

ספר מלבב מכל בחינה אפשרית.
תענוג בקריאה ראשונה ומרגיש כמו לחזור הביתה בכל קריאה אחרת.
ספר שכיף לחזור אליו בכל הזדמנות כמו לחבר טוב.
כי "אמת מארץ תצמח".
קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!
דופליקטים 2 - ביקורת ספרות
אז הנה זה הגיע. אחרי שחיכינו שנה מאז ה'התגלות' והתבשרנו שהספר הבא לא יצא לתשרי ונאלץ להמתין עד ניסן. לאחר המתנה ארוכה הגיע הרגע וקיבלתי במייל הודעה מ'אור החיים' על הספר במכירה מוקדמת.

אז לפני שנתחיל עם הביקורות נקדים ונאמר שברור לכל דורש שיונה ספיר כבר מזמן כבשה את הכיסא של הסופרת מספר אחת בתחום ספרות המתח החרדית בכלל, והספר הזה בפרט הוא אחד הספרים הטובים שידעה הספרות החרדית מימיה, וכל הביקורות שיבואו כאן הם לפי דרגתה על אף שברור שאני לא יכול לכתוב ספר גאוני ומורכב כזה. ואצל אנשים בסדר גודל כזה מדקדקים כחוט השערה. ועוד אומר ואוסיף שקראתי את הספר בסך הכל פעם אחת לפני שהביקורת הזאת נכתבה, ככה שיתכן שישנם אי אלו דברים שלא אחזתי בקריאה הראשונה וידרשו פעם נוספת.

היא ללא ספק הולידה משהו חדש בספרות המתח שלנו. ממתח שהסתכם בסוכני ביון ומרגלים נושאי אקדחים, היא הביאה משהו חדשני ועתיק בא זמנית. אני בטוח שזו סדרה שתהדהד עוד שנים רבות על אף ספרי הפנטזיה הבאים שיבואו בעקבותיה. יש בה שילוב גאוני של דמות פנטזיונית יהודית בעולם שמוכר ולא מוכר לנו. לצעד כזה לא דרוש רק אומץ בלקחת אחריות לכתוב אותו, אלא גם את השכל והרגש המתאימים לעשות את זה נכון.

וכעת לביקורת:

ובכן, נתחיל עם הדבר שנגלה לעיני כולם עוד מבלי שנתעמק בספר שאני נושאים בידינו, והוא השם של הספר "אוצרים: כבלי החירות". לא הבנתי איפה בדיוק הקשר דוקא ל"אוצרים" בכל הספר הזה? מה גם שהוא שם פחות קליט, שלוש מילים שבתוכם יש גם נקודתיים. היה נראה לי יותר מתאים "כבלי החירות". ניתן אולי לשער שזה בגלל שבהמשך יהיה ספר שנושא שם דומה "אוצרים: דופליקי הדופליקטים וכו'". אבל עדיין לי זה נראה קצת פחות מתאים.

וכעת ניגש לדבר הבא, הדבר שנראה לעיני כל כבר מהרגע הראשון והוא כריכת הספר. כמו בספר הקודם גם בזה יונה ספיר לא מאכזבת ונותנת לספר כריכה שבולטת מאד במדף הספרים החרדי (והאמת שגם בציבור הכללי היא לא נפוצה כל כך) ויותר נוטה להזכיר תמונה של סרט הוליוודי. ללא ספק כריכה מושכת שגורמת לכל מי שניגש לחפש מתנה לאפיקומן באור החיים להושיט את ידו לספר גם אם הוא לא שמע מעולם את המילה 'דופליקטים'. כריכה יפהפייה, אפילו מאד. עם כל מה שהתלהבתי מהכריכה של הספר הראשון, מזאת התלהבתי יותר. הגרפיקאית כאן ללא ספק עשתה עבודה מדהימה ונדירה. (יש בי מחשבה לפנות אליה לגבי הכריכה לספר שלי). אבל עוד לפני שנרד לרזולוציות אני שואל: איזה קטע בספר היא באה להמחיש? מילא בספר הראשון היתה זו הבקתה בה התגוררו דני וחבריו במשך המשימה שלהם בסיים. אבל בספר הנוכחי חיפשתי סצנה של טירה בראש הר עולה בלהבות על רקע שמי הלילה - ולא מצאתי. יש את המגדל של זירו בראש ההר, שכנראה לא מדובר בו; יש את המלחמה בסוף על הקרצ'ר, אבל לא תיארתי את מבנה המשושה בתור טירה כזאת. חוצמזה שזה לא נראה מתרחש בתוך בועה בלב האוקיינוס – קיצער, עם כל היופי שלה, קצת קשה למצוא קשר בינה לבין ההתרחשויות בספר הזה.

וכעת בואו נרד טיפה לרזולוציות (ושוב, אני מתנצל עד הקפדנות. אבל כמו שאמרתי, בספרים בסדר גודל כזה מדקדקים גם על הפרטים הקטנים): א. הדואוסיינס שמופיע בכריכה לא זהה בצבעיו (גווני שחור ולבן עם ראש כהה) לתיאורים שבתוך הספר (גווני כחול וירוק), וגם לא לצבעי התמונה שבכרך הראשון. ב. האדם שרוכב עליו לא נראה בדיוק יושב עליו, אלא אם כן נאמר שיש לדואוסיינס איזו דבשת שמסתתרת מאחורי הכנף שלו (ועל הכנף עצמה לא יתכן שהוא יושב, אלא אם כן הוא רוצה למות), ואילו בספר הראשון הוא ממש ישב על הצוואר שלו בצורה מאד ברורה. נעבור לגב הספר. בגב הספר אם אינני טועה נראה זירו אוחז בשפופרת הזכוכית שבתוכה כטור הטונגו ליד הגוליבר הענקי. אז ככה: ג. במחילה, אבל ככה לא נראה זירו שמתואר בספר עם עור ושיער בהירים ועיני קרח תכולות. האדם שעומד שם נראה ממוצא מזרחי, אולי אפילו ערבי עם עור ושיער כהים. אולי זה בנדו או אאודו? לא ברור כל כך, מסתבר שלא. ד. לגבי הכלב שמופיע שם: קודם כל לפני שקראתי את הספר הוא בכלל לא היה נראה לי ענק, אלא פשוט יותר קרוב למצלמה מהאדם שעומד הרבה מאחוריו – כנראה שהפרספקטיבה לא מספיק ברורה. אולי היה ניתן לשפר את זה אם היו מוסיפים לשניהם צל על הקרקע. מה גם שהכלב מרים את הראש למעלה במבט מתחנחן כאילו הוא מסתכל לאדם שעומד מעליו ולא לבני אדם קטנים שמטיילים בין רגליו, דבר נותן תחושה שהוא נמוך וקטן. דבר נוסף: הכלב הזה לא נראה גוליבר מעוות גנטית בעקבות קרינה רדיואקטיבית, אין לו עיניים אדומות ומבע מפלצתי כמו שמתואר בספר. הוא דומה יותר לכלב מסטינו נפוליטנו איטלקי. הזאב שבגב הכרך הראשון לעומת זאת נראה הרבה יותר מאיים ומפחיד.

וכעת נעבור לדבר על תוכן הספר, ונחלק זאת לשני חלקים. האחד: הביקורות החיוביות על הספר. והשני: קצת הערות לשיפור.

* אחד הדברים הקשים בכתיבת סדרת פנטזיה, היא העובדה שהקוראים סיימו עם הספר הקודם כבר מלפני שנה וכבר הספיקו לשכוח הרבה מהחוקים והכוחות של העולם, וכעת אתה בא לתת להם עלילה באותו עולם שרוב הסיכויים שחלק גדול ממנו הם כבר הספיקו לשכוח. הדבר הזה קשה שבעתיים כשמדובר בסך הכל בכרך שני כשעל העולם הקסום שלך יש רק ספר אחד, והקוראים לא בדיוק זוכרים את מסגרת ה'גלובל', היחס המדוייק לסקנדר, צורת הזימון, מתי הוא מתאפשר, חוקי היורהמנטום וכו'. על הסופרת מוטלת כאן עבודה מקצועית כבר בעשרות העמודים הראשונים להכניס אותנו לאווירת העולם באלגנטיות, מבלי שנרגיש שאנחנו קוראים כאן איזה תקציר או איזכורים יבשים מהעולם ומהספר הקודם. והתהליך הזה עבר בספר בצורה מוצלחת ביותר. יונה ספיר ידעה להציף תוכך כדי קריאה באלגנטיות מחדש את כל המושגים והאיזכורים החשובים מהספרים הקודמים, מבלי לעצור ולהזכיר אותם בצורה עניינית ויבשה.

* נקודה נוספת שראויה לשבח היא שזה הספר הראשון בו אנחנו מתוודעים לגיבור-על יהודי אוטנטי. הוא נצרך להאכיל את הדואוסיינס לפניו, הוא מתייעץ עם רב על המשך דרכו בגלובל, הוא לא נכנס לכנסיה, יש ערכים יותר חשובים מחוקי היורהמנטום. בסוף הפ היו סיטואציות מאד ראליות והיוניות שהוא יתקל בהם ואני שמח שהסופרת לא ברחה מהם. והכי אהבתי שהדברים נעשו בצורה אלגנטית ולא מולחמת ומטיפה. (גם הקטע האצילי שהוא לא נדחף למכות עם דיואו בשוק ממש מצאה חן בעיני).

* רמת המת של הסיפור עוצמתית ביותר. כל קטע נגמר בצורה שגרמה לי לדפדף לחלק בהא שבו הוא ממשיך רק כדי לברר שהכל בסדר (עד שגיליתי שלא והייתי חייב לקרוא את כל העמודים עד לשם). אומנות ראוייה לשבח. זו טכניקה שהרבה סופרים משתמשים בה, אבל החוכמה היא לא רק לסיים במתח, אלא גם להראות שזו לא היתה סיומת סתמית ובאמת התפתח משהו רציני בעלילה. (בשונה מהסופרים שגומרים פרק במתח שמתברר כמיצג שוא בעמוד הבא, דבר שגורם לקורא לאבד אמון, כמו בסיפור על הוא שצעק "זאב זאב").

* זירו – הוא נבל פשוט גאוני. נראה לי שהוא הנבך הכי מפחיד שפגשתי. ככל שקייזר ומסדר הדופליקטים מנסים להיות חכמים יותר, זירו נהיה מפחיד יותר. אהבתי איך שהיא נכנסה לפרטים עם כל התרגיל שהוא עשה עם קאזנס והמוות שלו. הוא נבל באמת לא צפוי, מצד אחד רצחני להחריד, ומאידך כל כך מתרפס כלפי דני, ועוד בסוף אם הספר... אין מה לומר נבל פנטסטי.

* שמות יותר מקוריים – בספר הזה בשונה מקודמו יונה ספיר הביאה מכלול שמות מקורי וקסום יותר כמו 'ריקורדום', 'פאוטור', 'חרב המורטם', 'ואגבונדים' (שאגב, הם דמויות גאוניות ומתוקות להפליא). יותר טוב מהספר הקודם שכמעט כל השמות שפגשנו היו לקוחים מהשפה האנגלית כמו 'סקנדר', 'בייס', 'פיוצ'ר', 'פרדייס', 'סיים' וכדו'.

* היסטוריה מדהימה מוסיפה המון עומק לעלילה ולדמויות

* סיומת מטורפת – לא זכור לי שקראתי אי פעם סוף כל כך בלתי צפוי (כל הרחבה ותיאור שאוסיף רק יגרע).



ועכשיו לדברים הטעונים שיפור:

* הפרולוג – הספר פותח בדני שנכנס לתוך דלת סתרים ומוצא את עצמו בעבר ומקבל ספר מדוקטור קאלי. הקורא הקלאסי בטוח שזה קרה בתחילת הסיפור עוד לפני חזרתו של דני להמשך שנת ההתגלות, אבל פתאום פוגשים את הקטע הזה שוב בהמשך הספר כשהוא מוצא את המקום שפגע בו הריקורדום, ואז הקורא תופס שהפרולוג בכלל לא היה חלק בסיפור.

* טעויות מקלדת רבות מידי.

* כל ספר טוב מעביר את הקורא איזו חוויה של הרמוניה מסויימת, גם אם הוא חלק בסדרה הוא דואג להשלים איזה פרק מוגדר ומשאיר את הקורא עם תחושת שובע מסויימת (שלא סותרת את התיאבון למנה של הספר הבא). הספר הזה לא סגר מעגל מבחינתי. הגם שלאי נרפאה מהחולי שלה, המצב נהיה יותר מסובך מהמצב בו הספר התחיל, היתה לי תחושה של חוסר השלמה מצד העלילה שהרגישה כאילו נקטעה באמצע – נשארתי רעב. דבר נוסף: בתור קורא ציפיתי לתגמול בסוף הספר של איזה קרב מרשים או אירוע בומבסתי. האמת שהיה, אבל הקרב בבועת האוצרים יכל להיות הרבה יותר בעל צבע, פרטים ותחושות ולא להסתכם בדף אחד.

* עומס מידע מכביד – אני יודע שזה ספר פנטזיה שמתאר עולם אחר, אבל היו הרבה נקודות לאורך הספר שהיו די מייגעות, הן מצד הכפילות שלהם (יכולתי למצוא את עצמי מול שתי פיסקאות באותו עמוד שהסבירו את אותו רעיון) והן מצד המורכבות בה הם מוצגים. הרבה דברים של כללי זימון הסקנדרים והתפקוד שלהם, ההסבר על הריקורדום וההשלכות שלו בעולם ועוד דברים רבים היו מעט מורכבים בשביל קורא קלאסי. צריך למצוא דרך לפשט אותם יותר.

* חוסר שימוש בסאב-טקסט – לאורך התחביר נתקלים במשפטים ופסקאות בעלי עודף מילים מיותרות. ניקח למשל את עמ' 640 (בפסקא השניה בעמוד) רק כדוגמא: כשהספר מדבר של כך שרופיו הוא זאב לא תמים כמו שהוא נראה כתוב "לא רק מקסימיליאן ידע שהוא אינו כזה, אלא כל בעלי החיים שלחמו בו וניסו להרוג אותו. למרבה הצער הללו כבר לא יכלו לשתף אף אחד במה שחוו על בשרם: הם מתו מנשיכת שיניו המורעלות". המשפט האחרון בפסקה הזו מיותר. הרי כולנו יודעים כבר מכמה התרחשויות בספר שהנשיכה שלו רעילה והורגת כל מי שנלכד בה, אז למה לחזור על זה שוב? ומלבד זאת, הרבה יותר מחבר את הקורא כשהוא ממשיך את המשפט המתבקש בראש שלו. בכללי סאב-טקטס הוא אומנות מורכבת, אבל אני חושב שיונה ספיר יכולה לצלוח אותה בקלות יחסית לשאר הסופרים.



נותרו לי עדיין הרבה תהיות ושאלות לא פטורות לגבי הסדרה והדמויות, אבל נראה לי מוקדם מידי להעלות אותם על הכתב. בכל זאת לא עברנו אפילו חצי דרך עם הדופליקטים ואני משער שמחכות לנו עוד המון הפתעות (זה ממש מפחיד ומרגש בא זמנית) שבהם יתבארו כל השאלות והתהיות. צריך לזכור שכל תסבוכת שכתובה בספר נהגתה בידי סופרת שכבר חשבה על מוצא ממנה (סתם ככה יש בזה מסר מחזק לחיים שלנו), ולנו נותר רק להדק חגורות ולהיצמד למשענת הכיסא ולתת לנהגת לעשות את עבודתה נאמנה.

מסקנה: דופליקטים – אוצרים: כבלי החירות ספר נדיר במינו (שגם הוא עצמו נדיר בציבור). מומלץ בחום!

מחכים בקוצר רוח לספר הבא!!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה