ביקורת ספרות יחידאי - המסע מתחיל

  • הוסף לסימניות
  • #1
זהירות, ספויילרים

אז לאחר ציפיה ממושכת, כמה פרקים שנחשפו כאן בפורום ועשרות תגובות נלהבות, סוף סוף הוא יוצא לאור: יחידאי - המסע מתחיל.

כאן אמור להופיע משפט קלישאתי מסוג "איך שראיתי את הספר בחנות - ידעתי שהוא מגיע איתי"... אז לא שיש לי איזה משפט שנון חדש במקום, אבל סתם, שתדעו שזה באמת קרה. כריכת הספר אינה כזאת שמאפשרת לך להותיר את הספר מאחוריך ולהמשיך הלאה. היא מעוצבת בטוב טעם, מושכת ומסקרנת. אגב, מעניין שתמונת יחידאי מטפס על נעל היא זאת שנבחרה לייצג את העלילה בשעה בה המושג מיטת נעל מופיע רק פעמיים שלוש בספר... כנ"ל לגבי תמונת הנעל המופיעה בכל תחילת פרק, אבל עזבו, נמשיך הלאה. (נ.ב. שאלת סקרנות: בגב הכריכה מופיע יחידאי הרוכב על ציפור, רק לי זה מזכיר משהו?... למה לא ניתן היה להציג אותו רוכב על ארנבת, למשל?... טוב, לא משנה).

נעבור אל הספר עצמו:

  • העלילה
בנויה לתלפיות, איכותית, ניתן לומר אפילו שמקורית למדי. (חוץ מהקטע עם סנטון. ברגע הראשון לא חשבתי שאמור להיות בוגד, אבל ברגע שבו הבנתי שהוא בהכרח קיים, לא היה לי צל של ספר מיהו. הקטע עם השלושה, לעומת זאת, מקורי בהחלט, אבל אליו נגיע בהמשך). העלילה מחברת אותך היטב לדמויות הספר. מנסיון, מורכב יותר להתחבר בעצמך ולחבר את הקורא אל יקום שאתה עצמך המצאת, אבל הסופרת עומדת באתגר בכבוד. היא מכירה לך את האקטים, את ההסתכלות שלהם על העולם, ותחושת יחודיות שלא חשתי כבר זמן רב (גם לא במהלך קריאת ספרי פנטזיה שונים) ליוותה אותי לאורך כל הקריאה. (קצת הצחיק אותי, למען האמת, לחשוב על לוחמי הזרומ"ב כעל לוחמים אימתניים ובעלי יכולות מרשימות, בסך הכל אני עלול לדרוך על אחד מהם בטעות... אבל זה, בין היתר, אחד הנקודות היחודיות של הספר).

ואם כבר העלילה, אחד הדברים שהוציאו אותי ממנה עם טעם טוב בפה זה המחסור החמור בהפי אנד שבו היא נגמרת. אם חשבנו שזה ייגמר בכך שיחידאי משוחרר לביתו לשמחה לחיים ולשלום, חוזר אל כוכו כשהפעם הוא בחור בוגר יותר, נבון יותר, וכל יתר הקלישאות הספרותיות, אז תדעו שממש לא. יחידאי אמנם ניצל ברגע האחרון ממוות לחיים, אבל סיפורו עדיין אינו נגמר. בקיצור, מחכים לספר הבא...


ואפרופו מחסור בהפי אנד, מה באמת עלה בשלומו של ד"ר רובינס?... התחברתי אליו ממש, יהודי בעל צורה, טוב לב... נקווה שתשובה לכך מחכה לנו בספרים הבאים.

  • הדמויות
נקודה נוספת היא בניית הדמויות. השלושה אינם סתם נבלים שטוחים שהחליטו לנצל את יכולותיהם לרעה, בסך הכל כוונותיהם טובות, הם רוצים להיזכר בהיסטוריה ככאלו שהביאו שינוי, רוצים טוב עבור האקטים אותם הם מנהיגים. כמה טעויות בדרך הביאו אותם (או את חלקם) אל המקום שבו הם נמצאים. אפילו נקודת מבטו של ארנסט, שמצטייר כנבל המרכזי, מוּבַּעַת היטב. לאחר שתכניתו הראשונית נכשלה, הוא משכנע את עצמו שאנשי הגמ"ת עלולים להזיק להם בבוא היום ולכן דינם מוות. השאר היסטוריה. (נקודה למחשבה: אנחנו יכולים ללמוד מזה לחיינו הפרטיים, כשאנחנו מחליקים לעצמנו על כל מיני דברים ומשכנעים את עצמנו ש"בעצם זה בסדר כי..." איני יודע עם הסופרת כיוונה לשם או לא, אבל תודה על כך בכל אופן.)

אה, אם כבר דיברנו על הדמויות: יחידאי מתחיל את הספר כנער מהוסס וחסר ביטחון עצמי, אבל עוד לפני שאנחנו בקושי מצליחים לקלוט את זה הוא כבר מדבר בעוז עם קלוד, הגנרל האגדי לשעבר, נואם בפני קבוצה גדולה של מבוגרים ממנו בגיל ובשנים, מופתע מעצמו, לפתע הוא מנהיג, ועשרות נערים ומבוגרים תולים בו עיניים מעריצות. לטעמי זה קורה קצת מדי מהר, ניתן היה להוסיף עוד איזה משפט או שניים (ואפילו יותר) שיספרו לקורא על המסע אותו עובר גיבור הספר. סיפורו האישי של האחרון קצת שטחי.

שוב, לטעמי.



ונעבור לביקורת ממוקדת קצת יותר:

במהלך הספר, בכמה נקודות, הסופרת מתעלמת באלגנטיות מקטעים שהייתי מעדיף לדעת עליהם יותר, לדוגמה:

1. להיכן נעלמה הציפור של יחידאי? הוא נעצר על ידי המשטרה השוויצרית, נלקח למעצר, וציפורו אינה עוד. מה קרה איתה?

2. הקופסונית שבה נוסעים יחידאי, סנטון וסקראפ משוויץ לצרפת. הייתי שמח לקרוא קצת יותר כיצד מצליחים שלושה בני אדם לסחוב קראוון שיכול להכיל בתוכו בקלות שלושה אנשים, לגרור אותו במקום הומה יצורי ענק שיכולים לדרוך עליהם בכל רגע בטעות, מדביקים אותו לתחתית רכבת ומטפסים אל תוכו? אז נכון שיחידאי טוען בפני הרב שטיין (דמות מופת, דרך אגב. הקטע עם כוס הפליימוביל והמכתב שכתב ליחידאי מקורי וסחט קריאת התפעלות (פיזית ממש...) מפי) שכוחם הפיזי גדול הרבה יותר ביחס לכוחו הפיזי של אג, אבל בכל זאת...

3. בתקופת טרום הטכנולוגיה, כיצד יצרו האקטים קשר ביניהם? כיצד ידעו היכן להיפגש בכדי להילחם, לצורך העניין?...

4. נקודה משעשעת יותר מאשר ביקורתית: הקטע בו מתארת הסופרת את הרגעים בהם גילו האקטים הראשונים את התקטנותם (קטע שמתואר באמנות ומחדיר בקורא היטב את תחושת חוסר האונים של אלו), כיצד הצליח, בסופו של דבר, הכושי לצאת מתוך המגף שאל תוכו נפל?...

נקודה נוספת למחשבה: שמותיהם של בני הקהילה האקטית, יחידאי, רייף, רשל, דולאן (גיבור הספר הבא, מהמר על יהדותו...) וכו' וכו', מילא אם מדובר היה בתקופה קדומה שעליה עוד לא נכתב דבר (לדוג', סדרת ממלכה במבחן) או בספר פנטזיה שאינו מחויב לדבר והעלילה שבו מתרחשת ביקום שאינו קיים (לדוג': להי נאאר) - לא הייתי אומר מילה על שמות מסוג זה. אבל מכיוון שמדובר בספר שמתיימר להיות מדע בדיוני, וזה לא שקהילות היהודים האקטים מנותקות לגמרי, הם מכירים את התורה, מכירים שמות יהודיים למכביר, אז כיצד הגיעו שמות כאלו אל ילדים יהודים תמימים?

ואם כבר, כשיחידאי משוחח עם הרב הוא מציין בפניו כמה מצוות אותן לא יכולים בני הקהילה האקטית לקיים, כדוג' הוא מציין בפניו את מצות ארבעת המינים, כזית מצה... מדוע הוא אינו יכול לציין בפניו מצוה בסיסית הרבה יותר, מצוות תפילין, למשל?...



לסיכום: על אף ההערות הבלתי נמנעות, מדובר בספר מעולה, אולי הטוב ביותר שקראתי במהלך השנה וחצי האחרונות (מאז פדהאל... ולא, אני לא מקצין). ממליץ בחום.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
חשוב להדגיש: הביקורת עברה את אישורו של בעל הספר!!! הלה ביקש למסור שישמח לביקורת נוספת (כמובן, כל זמן שתהיה הוגנת וראויה, הוספת המערכת)
בעייני ביקורת ספרותית על ספר- היא מחמאה ענקית
אפילו אם יש בה חלקים שלילים או מחמיאים פחות.
זה אומר שאהבת את הספר מספיק בשביל לנתח אותו,
ואת הנקודות שהיו טובות בעינייך, או לא טובות מספיק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אני רק שאלה - איפה קונים? כמה עולה? יש למישהו להעלות תמונה של הכריכה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מסכימה מאוד עם הביקורת
דבר ראשון, אני חייבת לציין, שהספר לא נראה ספר ביכורים בכלל
וודאי לא ביחס לספרים האחרים שאור החיים מוציאים במסגרת הפרויקט הזה.
היה כדאי עוד כמה דקות בתנור, אבל זה לגמרי בקטנה.

כמה מחשבות שלי על הספר:
(חוץ מהקטע עם סנטון. ברגע הראשון לא חשבתי שאמור להיות בוגד, אבל ברגע שבו הבנתי שהוא בהכרח קיים, לא היה לי צל של ספר מיהו.
אני דווקא חושבת אחרת.
הקטע עם סנטון לא היה ברור לי כ"כ
נכון, בתחילה הוא היה מאוד דומיננטי בסיפור
אבל לקראת התקדמות המסע התפקיד שלו היה פחות משמעותי
לכן לא החליק לי טוב בגרון תחושת הבגידה וכו' של יחידאי.
התחושות האלו התקשרו לי למקרה שבו הוא היה מגלה שהנער שהוציא מהאשפה בגד בו.

הסיום היה מעולה!!
לגבי הדמויות @חגי שהם תמלל היטב את התחושות שלי, תודה.

היהדות היה מוכנסת בצורה מ-ו-ש-ל-מ-ת
@יונה ספיר מוזמנת ללמוד ממכם איך מכניסים פנטזיה ביהדות,
איך גדולי ישראל נכנסים לא בשביל לתת אישור לפעילות של הגיבורים,
לא בשביל צורך רשמי ביהדות
אלא להוביל את העלילה באמת.
הצורך ברב, היה כ"כ מורגש כשראו את הידרדרות קהילת האקטים היהודית לאחר שהרב נפטר,
ולאן רייף התגלגל בגלל זה.

נקודה למחשבה
בסופו של דבר, המטרה של ארנסט היה נכונה.
אמנם המטרה לא מקדשת את האמצעים, והדרך הייתה פסולה לגמרי,
אבל אחרי שהדרך נעשה, לא היה חכם יותר לתת לאקטים להיחשף בפני האגים?
האם באמת אמור כפר שלם להירצח באכזריות ע"י חתולי רחוב?
למה חייבים מיליוני אקטים לחיות בפחד מתמיד?
האם אנשים זעירים, באמת קטנים יותר מאנשים רגילים?

תודה על שעתיים וחצי של הנאה
יישר כח
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
נקודה למחשבה
בסופו של דבר, המטרה של ארנסט היה נכונה.
אמנם המטרה לא מקדשת את האמצעים, והדרך הייתה פסולה לגמרי
הוא אשר אמרתי:
השלושה אינם סתם נבלים שטוחים שהחליטו לנצל את יכולותיהם לרעה, בסך הכל כוונותיהם טובות
אפילו נקודת מבטו של ארנסט, שמצטייר כנבל המרכזי, מוּבַּעַת היטב. לאחר שתכניתו הראשונית נכשלה, הוא משכנע את עצמו שאנשי הגמ"ת עלולים להזיק להם בבוא היום ולכן דינם מוות.

ולגבי זה:
אבל אחרי שהדרך נעשה, לא היה חכם יותר לתת לאקטים להיחשף בפני האגים?
אולי זה כן קרה, עוד לא קראנו את הספר הבא...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
ספר מדהים!
קראתי בלי להפסיק באמצע.

הפרופורציות של כל דבר שמתוארות בספר בצורה כל כך יפה, גרמו לי לא פעם לצחוק או לפלוט וואו.
פעם אחת עם כוס הפליימוביל של הרב. פעם שניה עם גרעיני הרימון. פעם שלישית התיאור של הפעלת המקלדת והיו עוד :)

גם אותי עניין איך הכושי הצליח לצאת :)
וגם עוד כמה שאלות טכניות כמו- איך 230 אנשים בגודל 7 ס''מ בממוצע יכולים להיכנס לארגז? או שמדובר על ארגז גדול מאד?
גם להיכנס מתחת למפרש נראה לי משימת התאבדות...
אבל לא הפריע לי שלא קיבלתי תשובות. להפך, זה נותן מקום לדמיון.
מה שכן, שאלתי את עצמי איך הם הצליחו לייצר משקפת? ועד כמה היא יעילה?
ולמה שלא יוכלו לייצר לעצמם מכשירי קשר?

העלילה בספר יפה מאד. שונה מסיפורי נבל-שרוצה-להרוס-את-כל-העולם הקלאסיים. גם היהדות מגיעה בצורה מאד יפה. האמת שמעניין אותי יותר לעומק איך הם מסתדרים מבחינת יהדות.

תודה רבה, מחכה לספר המשך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
ברגע הראשון לא חשבתי שאמור להיות בוגד, אבל ברגע שבו הבנתי שהוא בהכרח קיים, לא היה לי צל של ספר מיהו.
לי היה ברור מהשנייה שהם נפגשו שהוא שתול.
רק לא היה ברור לי אם מבחינת הסופרת היינו אמורים להבין את זה או לא.
אה, אם כבר דיברנו על הדמויות: יחידאי מתחיל את הספר כנער מהוסס וחסר ביטחון עצמי, אבל עוד לפני שאנחנו בקושי מצליחים לקלוט את זה הוא כבר מדבר בעוז עם קלוד, הגנרל האגדי לשעבר, נואם בפני קבוצה גדולה של מבוגרים ממנו בגיל ובשנים, מופתע מעצמו, לפתע הוא מנהיג, ועשרות נערים ומבוגרים תולים בו עיניים מעריצות. לטעמי זה קורה קצת מדי מהר, ניתן היה להוסיף עוד איזה משפט או שניים (ואפילו יותר) שיספרו לקורא על המסע אותו עובר גיבור הספר. סיפורו האישי של האחרון קצת שטחי.
דווקא אהבתי את התהליך.
2. הקופסונית שבה נוסעים יחידאי, סנטון וסקראפ משוויץ לצרפת. הייתי שמח לקרוא קצת יותר כיצד מצליחים שלושה בני אדם לסחוב קראוון שיכול להכיל בתוכו בקלות שלושה אנשים, לגרור אותו במקום הומה יצורי ענק שיכולים לדרוך עליהם בכל רגע בטעות, מדביקים אותו לתחתית רכבת ומטפסים אל תוכו? אז נכון שיחידאי טוען בפני הרב שטיין (דמות מופת, דרך אגב. הקטע עם כוס הפליימוביל והמכתב שכתב ליחידאי מקורי וסחט קריאת התפעלות (פיזית ממש...) מפי) שכוחם הפיזי גדול הרבה יותר ביחס לכוחו הפיזי של אג, אבל בכל זאת...
למה לא הגיוני?
אני מאמינה ששלושה גברים יכולים לסחוב ארון, לדוג'.
הם מכירים את התורה, מכירים שמות יהודיים למכביר, אז כיצד הגיעו שמות כאלו אל ילדים יהודים תמימים
נו, כמו שיקרו ליוסף ג'ו וליעקב ג'ייקוב.
רשל = רחל
יחידאי = יחזקאל דוד
וכיו"ב
ואם כבר, כשיחידאי משוחח עם הרב הוא מציין בפניו כמה מצוות אותן לא יכולים בני הקהילה האקטית לקיים, כדוג' הוא מציין בפניו את מצות ארבעת המינים, כזית מצה... מדוע הוא אינו יכול לציין בפניו מצוה בסיסית הרבה יותר, מצוות תפילין, למשל?...
וואלה, לא חשבתי על זה.
אבל אפשר להכין תפילין קטנות, לא?
פעם אחת עם כוס הפליימוביל של הרב. פעם שניה עם גרעיני הרימון. פעם שלישית התיאור של הפעלת המקלדת והיו עוד :)
איך לא כתבת על האורז הממולא???
התעלפתי!
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
סליחה על הבורות, אבל מה זה "הלקחנים"?
הלקחנים (באנגלית The Borrowers) הוא הספר הראשון בסדרה מאת הסופרת מרי נורטון, שיצא לאור בשנת 1952.
הספר מספר על עדה כלה והולכת של אנשים זעירים, החיים בעיקר בבתים ישנים, שבונים את ביתם מחפצי יומיום שהם לוקחים מבני הבית ה"גדולים", שאינם מודעים לקיומם...
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
קראתי השבת את הספר, גאה בכך שהצלחתי להתאפק מכניסה לאשכול עד עכשיו ;)
בהחלט משהו נדיר מבחינת איכות העלילה, המסרים והשילוב ביניהם. הביקורת מצויינת והזדהיתי עם הרבה מהשאלות והנקודות שהועלו בה ובאשכול.
הם מכירים את התורה, מכירים שמות יהודיים למכביר, אז כיצד הגיעו שמות כאלו אל ילדים יהודים תמימים?
נו, כמו שיקרו ליוסף ג'ו וליעקב ג'ייקוב.
רשל = רחל
יחידאי = יחזקאל דוד
כתוב בפירוש בספר שרייף זה רפאל (פנו אליו בשם הזה לפחות פעמיים. אאל"ט הייתה פעם שזה היה המורה ופעם יחידאי אולי גם אחד ההורים שלו השתמש בשם המלא) ככה שזה נשמע הגיוני.
יחידאי באמת לא הבנתי מאיפה זה הגיע אבל אהבתי את הכיוון של @אש קודש!
מעניין שחלק מהדמויות נשארו בשמם היהודי (כגון יהוא, יהודית...) וחלקם מכונים ב"שמות כאלו".
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
קפצנו לביקור בשביל לתת קצת תשובות...

ראשית אני רוצה להודות בשם אשתי (וגם בשמי ;) ) על התגובות המפרגנות כאן, בפרטי, ובפורומים השונים. וגם כמובן במייל. למי שלא שם לב או שהספר אינו תחת ידו המייל הוא - yhydy1234 שטרודל ג'ימייל וכו' גם אם לוקח קצת זמן להגיב, אשתי קוראת את התגובות והן משמחות, מחזקות ונותנות כוח לקראת הספר הבא בעז"ה.

תחילה בנוגע לשאלות של כותב הביקורת, על חלקן כבר ענו כאן באשכול, אבל אני מעתיק את התגובה שענינו בפרטי:

"ראשית כל - אנחנו לא סבורים שהספר חף מטעויות. מושלמות כידוע קיימת אצל מישהו אחד!
(ד"א השאלות חשובות מאוד! כתיבת ספר נוסף מאפשרת לענות על שאלות שלא חשבנו עליהם)
בנוסף סגנון הכתיבה של אשתי מאופיין בנתינת ספייס לקורא להשלים מדמיונו את מה שהיא לא כתבה במפורש.

בנוגע לשאלות:
1. להיכן נעלמה הציפור של יחידאי? הוא נעצר על ידי המשטרה השוויצרית, נלקח למעצר, וציפורו אינה עוד. מה קרה איתה?
התעופפה עם הרוח... היא לא גודלה על ידו מינקות והנאמנות הפכפכה מעט בימים אלו...
2. הקופסונית שבה נוסעים יחידאי, סנטון וסקראפ משוויץ לצרפת. הייתי שמח לקרוא קצת יותר כיצד מצליחים שלושה בני אדם לסחוב קראוון שיכול להכיל בתוכו בקלות שלושה אנשים, לגרור אותו במקום הומה יצורי ענק שיכולים לדרוך עליהם בכל רגע בטעות, מדביקים אותו לתחתית רכבת ומטפסים אל תוכו? אז נכון שיחידאי טוען בפני הרב שטיין (דמות מופת, דרך אגב. הקטע עם כוס הפליימוביל והמכתב שכתב ליחידאי מקורי וסחט קריאת התפעלות (פיזית ממש...) מפי) שכוחם הפיזי גדול הרבה יותר ביחס לכוחו הפיזי של אג, אבל בכל זאת...
אכן נקודה למחשבה. אפשר למצוא תשובות להכל (ישנו מנשא מיוחד על גלגלים, הקופסונית נבנתה מחומר קל יחסית (כמו בנייה קלה למשל) וכו' וכו'
3. בתקופת טרום הטכנולוגיה, כיצד יצרו האקטים קשר ביניהם? כיצד ידעו היכן להיפגש בכדי להילחם, לצורך העניין?...
יוני דואר. בגדול חייהם נותרו דומים מאוד לחייהם בעבר, ארנסט מנסה לשנות את זה עד כמה שיכול.
4. נקודה משעשעת יותר מאשר ביקורתית: הקטע בו מתארת הסופרת את הרגעים בהם גילו האקטים הראשונים את התקטנותם (קטע שמתואר באמנות ומחדיר בקורא היטב את תחושת חוסר האונים של אלו), כיצד הצליח, בסופו של דבר, הכושי לצאת מתוך המגף שאל תוכו נפל?...
הכושי מת מרעב בתוך מגפו... או לחילופין טלטל את המגף מבפנים עד שהוא נפל על צידו או ש... אני יודע?! תמציא לבד...
5. שמותיהם של בני הקהילה האקטית, יחידאי, רייף, רשל, דולאן (גיבור הספר הבא, מהמר על יהדותו...) וכו' וכו', מילא אם מדובר היה בתקופה קדומה שעליה עוד לא נכתב דבר (לדוג', סדרת ממלכה במבחן) או בספר פנטזיה שאינו מחויב לדבר והעלילה שבו מתרחשת ביקום שאינו קיים (לדוג': להי נאאר) - לא הייתי אומר מילה על שמות מסוג זה. אבל מכיוון שמדובר בספר שמתיימר להיות מדע בדיוני, וזה לא שקהילות היהודים האקטים מנותקות לגמרי, הם מכירים את התורה, מכירים שמות יהודיים למכביר, אז כיצד הגיעו שמות כאלו אל ילדים יהודים תמימים?
השמות רייף ורשל שכיחים מאוד אצל חוצניקים (רייף - רפאל, רשל - רחל) יחידאי דולאן - כל תקופה ובכל עדה נולדים שמות שונים (כמו שיראל ו נויה הישראליים. דולאן - עוד חזון למועד ביאור השם...)
6. כשיחידאי משוחח עם הרב הוא מציין בפניו כמה מצוות אותן לא יכולים בני הקהילה האקטית לקיים, כדוג' הוא מציין בפניו את מצות ארבעת המינים, כזית מצה... מדוע הוא אינו יכול לציין בפניו מצוה בסיסית הרבה יותר, מצוות תפילין, למשל?...
מה הבעיה הטכנית/ הלכתית להכין תפילין זעירות?

בנוגע לסנטון אכן ניסינו לטשטש את בגידתו עד כמה שיכולנו (העורכת טענה שזה לא מאוד ברור שהוא הבוגד וגם עוד כמה קוראי בטא. ד"א ישנה טכניקה מקובלת לתת לקורא היותר מתוחכם לנחש דבר או שניים לפני כולם. סוג של ג'סטה לקורא... אז הכל ביחד...)
בקשר לד"ר רובינס אולי עד הספר הבא הוא יחלים... ואולי בספר שאחריו... מי יודע?!

בנוגע לכריכה הנעל מסמלת יציאה מאיזור הנוחות, יציאה למסע, טיפוס ועלייה
המעצבת @אוריה ; ) פירטה כאן . בנוגע לציפור, רכיבה על ציפור היא דבר מאוד נפוץ בספרות פנטזיה, אני מאמין שכוונת לדופליקטים, אבל אשתי שביקשה מהמעצבת איור שלו רוכב על ציפור לא ראתה אפילו את הכריכה של הספר הזה ורצתה באיור הזה הרבה לפני שהספר הנ"ל יצא לאור."
עד כאן בנוגע לביקורת של @חגי שהם .
בסופו של דבר, המטרה של ארנסט היה נכונה.
אמנם המטרה לא מקדשת את האמצעים, והדרך הייתה פסולה לגמרי,
אבל אחרי שהדרך נעשה, לא היה חכם יותר לתת לאקטים להיחשף בפני האגים?
האם באמת אמור כפר שלם להירצח באכזריות ע"י חתולי רחוב?
למה חייבים מיליוני אקטים לחיות בפחד מתמיד?
האם אנשים זעירים, באמת קטנים יותר מאנשים רגילים?
שאלה טובה.
זהו הקונפליקט לפניו ניצבו בלגארד וכאמיל האם משהדבר כבר נעשה ננצל את אפקט הרציחות לטוב או שכפי שהתנסח בלגארד בנאומו האחרון "אי אפשר לפרוש מפה צחורה של עולם טוב יותר על שולחן של טרור וחורבן" (ליחידאי וחבריו לא היה קונפליקט שכזה, הם כידוע לא היו מודעים לסיבת הרציחות)

ואחרי כל זה, כפי שנכתב כאן

אולי זה כן קרה, עוד לא קראנו את הספר הבא...
(אגב גם אנחנו עוד לא קראנו את הספר הבא;))


איך 230 אנשים בגודל 7 ס''מ בממוצע יכולים להיכנס לארגז?
איזה ארגז? של הקברניט? לא זכור לי שמדובר שם על ארגז אלא על חפציו האישיים
או שמדובר על ארגז גדול מאד?
זה עשוי להיות גם בכמה ארגזים
גם להיכנס מתחת למפרש נראה לי משימת התאבדות...
ההכרח לא יגונה...
אני היחידה שזה מזכיר לה יותר מידי את "הלקחנים" ?

מצטרפת
הלקחנים מהווים פה בוודאי השראה משמעותית
לא שמענו מעולם על הספר הזה (ואני מאמין שכמונו תשעים ותשע אחוז מגולשי הפורום הזה), אפשר לומר שההשראה ל"יחידאי" נלקחה כמו כל הספרות ועולם המדיה שנגע בדמויות זעירות - מספרו המפורסם של ג'ונתן סוויפט שנכתב לפני כ300 שנה "מסעי גוליבר"
יחידאי באמת לא הבנתי מאיפה זה הגיע
יחידאי מסמל את היותו יחידי לבוראו, בעל תפקיד יחודי בעולם, כמו כל אחד מאיתנו, בעצם
אבל אהבתי את הכיוון של @אש קודש!
גם אנחנו. הרעיון של @אש קודש! הצחיק אותנו מאוד.

ושוב תודה על הביקורות והמחמאות.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #16
טוב, אז אהבתי לספר מפורסמת, אבל אני חייבת להסתייג מהעניין הזה:
בנוגע לסנטון אכן ניסינו לטשטש את בגידתו עד כמה שיכולנו (העורכת טענה שזה לא מאוד ברור שהוא הבוגד וגם עוד כמה קוראי בטא. ד"א ישנה טכניקה מקובלת לתת לקורא היותר מתוחכם לנחש דבר או שניים לפני כולם. סוג של ג'סטה לקורא... אז הכל ביחד...)
זה היה ממש שקוף.
אם היה משהו שגרם לי לפקפק בכך, זה עצם זה שלא גיליתם לקוראים את עניין הבגידה לאורך כל הספר...
גם אנחנו. הרעיון של @אש קודש! הצחיק אותנו מאוד.
אני שמחה לשמוע :)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

שמח וגאה לשתף כי עולם האקטים שנוצר בין כתלי הבמה החשובה הזו, ונחשף בספר "יחידאי", הוליד המשך בדמות "דולאן - המסע נמשך".
מצרף את ההודעה מאשכול הספרים החדשים:
לכל השואלים והמתעניינים - הספר "דולאן - המסע ממשיך" מאת רבקה זילברמן, המשכו של רב המכר "יחידאי" יגיע לחנויות הספרים בעז"ה בהמשך השבוע.
יודגש שהספר אמנם ממשיך את סיפור עולמו של יחידאי ואומת האקטים, אבל הוא עומד גם כיצירה עצמאית.
למעוניינים בכל זאת לקרוא גם כן את "יחידאי", מודפסת בימים אלו מהדורה נוספת, לאחר שב"ה אזלו המהדורות הקודמות.

על הספר - דולאן, המסע ממשיך:

מסעות חוצי יבשת, איום שחודר כל הגנה, וגיבור אחד שמחפש את מקומו.

הציר יעקב מלונדון, ובמקביל - היחידאיים ורייף - מותחים גבולות כדי להציל את יחידאי, בעוד בנג'י
מנסה להיחלץ מצילו של אחיו הנעדר. אך כשהאגים ניצבים מול סיכון קטלני, ומסך ההסתרה של
האקטים מאיים להתנפץ – הכל משתנה:
במרכזו של המאבק הפוליטי - קיומי נעוץ דולאן, הכבול לציפיות של אחרים. הוא מושלך למשימה
בלתי אפשרית, בה עליו ליצור ברית פיקטיבית תוך שמירה על שלום הקונפדרציה.
דולאן מגלה שדווקא דרך הייחודיות שלו ניתן ליצור מרחב לשותפות שתאחד את שני העולמות, והכל
בא על מקומו.
פנטזיה מסעירה, נוגעת עמוק ולוקחת רחוק. חוויה קצבית ורעננה, אומנותית ומחברת.
055dbd5e-e475-4534-8635-82d3bc1c127d copy (1).jpgלל.jpg
קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה