סיפור בהמשכים "הבוחשים בקדרה" -סיפור בהמשכים.

  • הוסף לסימניות
  • #61
התחברתי מאוד לעלילה, מתמוגג מכל פרק שיוצא. אהבתי במיוחד את הקטע הזה:

כאילו מועתק מעיתון של השנתים האחרונות ;)
כלומר מועתק מהשבוע האחרון...
שזה מועתק מכל שנה ושנה כשהחרדים בקואליציה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #63
אגב -
כשתיארתי את שימי קסלר, עמדה לנגד עיני דמות פוליטית מסוימת. מעניין אותי, האם חובבי הפוליטיקה מביננו, קלטו במי מדובר. (כלומר, האם היטבתי לתאר את דמות המקור.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #64
אליעזר רובינשטיין – חבר כנסת צעיר מטעם דרך התורה.

בונים קרימלובסקי – יו"ר מפלגת מקהלות ישראל, יושב על מקומה של הסיעה הכללית.

דרך התורה – אחת המפלגות החרדיות, מייצגת בעיקר את הציבור הליטאי.

הסיעה הכללית – אחת הסיעות בתוך מפלגת מקהלות ישראל, מייצגת בעיקר את חסידי גור.

זאב בר דיין – ראש השב"כ.

זאב קלרמן – מועמד דרך התורה, לראשות העיר זורעה.

זורעה – עיר חרדית בדרום הארץ. במשך כשלושים שנה, לא התקיימו בעיר בחירות מקומיות, בשל הסכם רוטציה שנחתם בין שלושת המפלגות החרדיות.

זלמן בלוי – מספר 2 במפלגת מקהלות ישראל, יושב על מקומה של סיעת שלום ואמונה.

חנניה כהן – יו"ר מפלגת שו"ע.

יוסי – ה"עלטערער" של ישיבת "חשקת התורה". מתוסכל מאד, מהזלזול שהבחורים הצעירים מפגינים כלפיו.

יעקב ישראל דה האן - יהודי הולנדי שעזב את הדת בגיל צעיר, בגיל 31 הוא חוזר מרוסיה וחוזר בתשובה. הוא הופך להיות פעיל ציוני. לאחר עלייתו לארץ, הוא לוחם נגד הציונות, ומחוסל.

יצחק רוזנשטוק – ראש עיריית בני ברק מטעם דרך התורה.

כפיר רוזן – רכז נפת ג'נין בשב"כ.

מאיר גרינשטיין – יו"ר מפלגת דרך התורה.

מוסא רג'ר = אבו רפיק - מחבל שביצע את פיגוע האוטובוס בכביש 85, הוא מחוסל במקום מסתורו על ידי צלף. מצד שני, מתקבל מידע שהוא מתכנן פיגוע.

מנדי שטיינר – איש ה"שטיבלאך" בזורעה.

מקהלות ישראל – אחת המפלגות החרדיות, מייצגת בעיקר את הציבור החסידי. המפלגה מורכבת מכמה סיעות.

סיעת שלום ואמונה – אחת הסיעות בתוך מפלגת מקהלות ישראל, מייצגת את הציבור הכלל חסידי ואת בני ירושלים.

ראובן עזני – ראש עיריית זורעה. מועמד לקדנציה נוספת מטעם שו"ע.

רותי – אשתו של ראובן עזני.

שו"ע – אחת המפלגות החרדיות, מייצגת בעיקר את הציבור הספרדי.

שימי קסלר – מספר 2 בדרך התורה.

שלמה אייזנבך – מועמד מקהלות ישראל, לראשות העיר זורעה.
בשנת תער"ב

יעקב ישראל דה האן, חוזר בתשובה והופך להיות פעיל ציוני. לאחר עלייתו לארץ, הוא מתייצב לצידו של הגרי"ח זוננפלד זיע"א. הוא מקבל מכתב איום עם דרישה לעזוב את הארץ. בשנת תרע"ג הוא נרצח, זהות הרוצח לא ברורה.

בשנת תשנ"ב

יוסי, בחור מבוגר ב"חשקת התורה", מרגיש פגוע מהיחס אותו הוא מקבל, מהבחורים ומצוות הישיבה.

בשנת תשנ"ג

אוטובוס מתהפך בכביש 85 צמוד לכרמיאל, סימני ירי נמצאים על חלון הנהג, המחבל מוסא אבו רפיק, מחוסל על ידי כוחות הבטחון.

בהווה

העיר זורעה, שהייתה תמיד סמל של שלום, נכנסת למערכת בחירות סוערת, בה שלושת המפלגות החרדיות, מריצות מועמד לראשות העיר ורשימה למועצת העיר. ראובן עזני, ראש העיר ומועמד שו"ע, מקבל מכתב איום ליד ביתו, המשטרה מזלזלת בנושא, הוא מחליט לשתף את יו"ר מפלגתו כהן. בשל שיחה אקראית, הוא חושד בשלמה אייזנבך.

בדרך התורה מנסים לברר מי עומד מאחורי הפרת ההסכם, קלרמן מחליט להשתמש בשירותיו של מנדי שטיינר.

במטה השב"כ מתכנסת ישיבה מתוחה, הנושא הוא פיגוע גדול מאד שאמור לצאת לדרך. למרבה הפלא, מתקבלת ידיעה שמי שעומד מאחורי התכנון הוא מוסא אבו רפיק. מתקבלת תמונה ישנה של אבו רפיק בעיתון פלסטיני שמדווח על החיסול, בנוסף מתקבלת תמונה עדכנית שלו שמוכיחה שהוא חי.

אי שם, בנימין נלחץ מתוכניותיו של זה שמדבר איתו.
פרק שמיני

מטה השב"כ.

"משהו מציק לי... אני לא יודע מה, אבל ברור לי שמשהו בתמונות פה מוזר..."

המשפט המגומגם למחצה, כלל לא השתלב באווירת המסתורין שבחדר. הנוכחים כולם, היו עדיין בהלם מוחלט מהמידע שנחת עליהם. את פליאתם ואת תסכולם, הם פרקו כדרכם בשרשרת אין סופית של סיגריות וכוסות קפה שחור בוציים ורותחים.

אבל לסגן ראש השב"כ י' הפריע משהו בתמונות של אבו רפיק. וכאשר משהו מציק לו, ידעו כבר כל מכריו, כולם חייבים להיות מעודכנים בכך.

בר דיין לא סבל את התכונה הזאת של סגנו. "לחשוב, חושבים בשקט, לא בקול!" – היה סונט בו בחיבה. אולם למרות הכל ידע להעריך אותו בסתר ליבו. הוא הבין היטיב שעל חסרון קטן זה, גוברים בהרבה מעלותיו הנדירות.

מעבר לכשרונות ה'רגילים' שבהם התברכו כל ראשי השב"כ, היה לו לי' משהו מעבר. הייתה לו עין חדה שקלטה גם דברים שאיש מלבדו לא היה מזהה לעולם. אין ספור תגליות מודיעיניות של הארגון, נזקפו לזכותה של עינו החדה והבלתי מתפשרת.

כעת הרגיש י' שמשהו כאן אינו כשורה. הוא לא ידע לשים את האצבע על הדבר החריג, אבל הוא ידע בוודאות שהוא קיים ומציק לעין הבדולח שלו.

בר דיין היה מסוקרן כפי שלא היה מעולם. עין חדה כשל סגנו לא הייתה לו אמנם, אך חושים מחודדים לא חסרו לו כלל... הרגשת ליבו אף פעם עוד לא אכזבה אותו, וכעת היא בישרה לו בגלי התרגשות פועמים שפתרון התעלומה מסתתר באותה נקודה עלומה שקלטה עינו של י'.

"תנסה להסתכל על שתי התמונות בנפרד" – הוא יעץ לו בחוסר סבלנות בולט – " ותגיד לי איזו מבין התמונות, היא זו שמציקה לך. התמונה בעיתון או התמונה העדכנית."

"ניסיתי כבר את העצה הגאונית הזאת" – המתח גרם לי' להתבטא בציניות מול מפקדו הבכיר. הוא מצידו, לא שם לב בכלל לפגיעה בכבודו – "אבל, כשאני מסתכל בנפרד על התמונות, הן נראות לי בסדר גמור. רק כאשר אני מסתכל מלמעלה על שתי התמונות יחד, אני מרגיש שמשהו חריג כאן."

סבלנותו של בר דיין פקעה לגמרי. "כשתמצא משהו, תעדכן אותי..." – הוא פלט לעבר י'.

"תגיד לי" – הוא פנה כעת לעבר כפיר רוזן – "למה שלא תשאל את המודיע הזה, שנתן לך את המידע ושלח את התמונות, איך זה יכול להיות שאבו רפיק עדיין חי?"

"אני מנסה ליצור איתו קשר" – מלמל כפיר במבוכה – "אבל הוא פשוט מתעלם ממני. אתה צריך להכיר אותו. מידי פעם כשמתחשק לו, הוא שולח לי איזשהו פריט מידע ששווה זהב, אך כשלא בא לו, הוא פשוט לא מתייחס אלי , כאילו והייתי אוויר..."

"אבל לפני רגע, הוא כתב לך הודעה ושלח לך אפילו שתי תמונות" – לא הבין בר דיין – "איך פתאום הוא נעלם לך ככה???"

"ככה זה עובד איתו" – ענה כפיר – "הוא פשוט משחק בי כבצעצוע. הבעיה היא" – המשיך – "שאני לא יכול להגיד לו כלום. פעם כבר נזפתי בו והוא איים לנתק איתי קשר. בינינו, אני צריך אותו הרבה יותר ממה שהוא צריך אותי..."

"זהו! עליתי על זה!!!" – השאגה נשמעה מכיוונו של י', עיני כולם הופנו אליו במתח.

"לא התמונה הישנה של אבו רפיק הטרידה אותי ולא התמונה העדכנית שלו, התמונה שביניהם היא זו שלכדה את מבטי" – פניו של י' צהלו, כפניו של ילד שלראשונה גילה כיצד מצליחים לפתוח דלת נעולה.

"התמונה שביניהם?!" – מלמל בר דיין בחוסר הבנה – "על איזו תמונה אתה מדבר בכלל?" – הוא שאל את י'.

"על התמונה השנייה בעיתון" – ענה י' בחדווה לא מוסתרת - "התמונה של ההלוויה של אבו רפיק. תסתכלו על המיטה ותבינו מה מוזר כאן."

"וואו!" – צעק בר דיין – "איך לא שמתי לב לזה מיד?! זה כל כך בולט."

"אבו רפיק יקירי" – הצהיר לפתע בפאתוס – "כרגע אתה אמנם מצליח לשטות בנו, אבל חכה חכה! גם סופו של כלב כמוך, יגיע יום אחד! וזה יהיה בקרוב ממש!!!"​

* * *​

בני ברק.

רחוב הרב שך היה כבר עמוס בהולכי רגל מיוזעים. ילדים חינניים מיהרו להגיע לתלמוד תורה בזמן, מקווים להינצל מגערתו המייסרת של מחנכם. הילדות לבושות התלבושת האחידה, פחות פחדו מגערה. הסיבה למרוצתן, הייתה בשל חוסר רצונן להגדיל את מספר האיחורים, שיוצג כאות קלון בתעודה.

לוח השנה אמנם בישר על עונת הסתיו, אך בבני ברק הזיעו כרגיל... שמש חמה טיפסה במעלה הרקיע, טובלת בלחות כבדה ומציקה.

יצחק רוזנשטוק צעד בעיניים טרוטות מעייפות, שולי ה'פראק' מתבדרים מאחוריו בשל הליכתו המהירה.

"איזה לילה קשה זה היה" – חשב לעצמו – "לו הייתי יודע כשנכנסתי לתפקיד לפני חמש שנים, שלקראת סוף הקדנציה אחכה כבר בכליון עיניים שתיגמר, אולי לא הייתי לוקח לעצמי את התפקיד..."

"אבל, הנה זה נגמר" – הרגיע את עצמו – "יבוא עכשיו איזה חסידישער ממקהלות ישראל, יהיה ראש העיר בשנים הבאות ואני אחגוג עם תפקיד הסגנות, שכר כמעט דומה באפס מאמץ..."

חלק מן העוברים על פניו, נדו לו לשלום, נהנים מן האפשרות להתחכך בראש העיר בכבודו ובעצמו... אך היו גם כאלו, שהביטו בו במבט כעוס. הוא לא הצליח להבין מדוע.

לוח המודעות החצי רשמי, גרם לו לעצור ולרפרף קלות. שום דבר לא הכין אותו, להלם שהוא עומד לחטוף.

על גבי מודעות ענק, חייך אליו בחיוך נבוב, פרצוף מוכר עד אימה. הוא הכיר היטיב את האיש המחויך, אולי אפילו יותר מידי, היה זה הוא בעצמו...

"יצחק רוזנשטוק" – נכתב באותיות ברורות שאינן מותירות מקום לספק – "ממשיכים יחד לעוד שנים של עשיה!"

למשך מספר דקות עמד ובהה מול המודעות. לבסוף, הוא החליט להרים טלפון ליו"ר מפלגתו גרינשטיין, הודעה נימוסית הזמינה אותו אחר כבוד להשאיר הודעה בתא הקולי.

"מאיר" – הוא צרח את נשמתו, מתעלם מגדוד הסקרנים שהקיף אותו – "מה זה אמור להיות? אף אחד לא דיבר איתי מילה על התמודדות נוספת. אמרתי לך כבר כמה פעמים שאין לי כח לעוד קדנציה. ובכלל, עכשיו זה לא התור שלנו, עכשיו זה התור של מקהלות ישראל. מה קורה פה מאיר? תחזור אלי כמה שיותר מהר!"

בקושי רב חילץ את עצמו ממעגל הסקרנים, צועד במהירות אל עבר 'איצקוביץ', סוף זמן התפילה התקרב כבר בצעדי ענק.

כאשר היה כבר קרוב, זיהה קבוצת בחורים חסידיים. הם עמדו בצורה מאיימת, מבט עוין בעיניהם.

"שייגץ!" – צעקו יחדיו לעברו, בטרם הספיק להתרחק. "אתה פוגע באדמורי"ם" – הטיח בו הגבוה מביניהם – "איך אתה מעז להפר את ההסכם?"

בצעדים מהירים, החל להתרחק, מחפש בעיניו פינה נסתרת. מאחורי בניין ישן, מצא את אשר איוותה נפשו, חצר ישנה וריקה, מוסתרת מעיניים לא רצויות.

בלב הולם הוציא את הטלפון הלא כשר, מתעלם מכך שאך לפני יומיים התראיין בעלון 'אשריכם' והודיע בחגיגיות שאפשר לנהל עיר גם בלי סמארטפון. הוא פתח את אתר החדשות האהוב עליו, כותרת ענק נגלתה לעיניו.

"דרמה חרדית כלל ארצית" – נכתב שם – "כתגובה להפרת ההסכם בזורעה, דרך התורה מבטלת את כל ההסכמים ומציבה מועמדים לראשות העיר בכל הערים החרדיות!"
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #66
פרק יפה כרגיל, מחכים להמשך...

(סתם הערה בדבר הקשור לסיפור, ביום שישי הקודם מלאו 100 שנים להירצחו של ר' יעקב ישראל בן ר' יצחק איזיק הלוי דה האן, נודה למי שיוכל לקרוא פרק תהילים לע"נ [ולהבדיל, גם למי שיפתור לנו את תעלומת הירצחו, כגון סיפור זה...].).
 
  • הוסף לסימניות
  • #67
בלב הולם הוציא את הטלפון הלא כשר, מתעלם מכך שאך לפני יומיים התראיין בעלון 'אשריכם' והודיע בחגיגיות שאפשר לנהל עיר גם בלי סמארטפון. הוא פתח את אתר החדשות האהוב עליו, כותרת ענק נגלתה לעיניו.
:ROFLMAO:
הייתי חייבת סמיילי מתאים לשורות האלו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #68
פרק יפה כרגיל, מחכים להמשך...

(סתם הערה בדבר הקשור לסיפור, ביום שישי הקודם מלאו 100 שנים להירצחו של ר' יעקב ישראל בן ר' יצחק איזיק הלוי דה האן, נודה למי שיוכל לקרוא פרק תהילים לע"נ [ולהבדיל, גם למי שיפתור לנו את תעלומת הירצחו, כגון סיפור זה...].).
אני לא חושב שהרצח הזה כל כך תעלומה.
הציונים מעולם לא הסתירו שהם רצחו אותו (לא לפני הרבה שנים מת הרוצח שלו שהתגאה בזה עד סוף ימיו).
הם טענו שהוא הפריע להקמת המדינה הציונית, והוא רצה להקים כאן אוטונומיה חרדית שזה סותר את הקמת בית יהודי יחיד (וציוני) לעם ישראל.
והם מנעו ממנו להיפגש עם מלך ירדן ונציגי המנדט הבריטי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #69
אני לא חושב שהרצח הזה כל כך תעלומה.
הציונים מעולם לא הסתירו שהם רצחו אותו (לא לפני הרבה שנים מת הרוצח שלו שהתגאה בזה עד סוף ימיו).
הם טענו שהוא הפריע להקמת המדינה הציונית, והוא רצה להקים כאן אוטונומיה חרדית שזה סותר את הקמת בית יהודי יחיד (וציוני) לעם ישראל.
והם מנעו ממנו להיפגש עם מלך ירדן ונציגי המנדט הבריטי.
למי שכועס...
שיברר מי זה אברהם תהומי אחד ממפקדי האצ”ל וחבריו...
שהודו בפה מלא שהם היו מעורבים והיו בחוליית הרצח! (אברהם תהומי גם שלח מכתב שבו ציין שהוא עצמו ירה, ע”מ למנוע מדה האן הי”ד לנסוע ללונדון ולנסות לבטל את הצהרת בלפור)
 
  • הוסף לסימניות
  • #71
קודם כל, משמח מאוד לשמוע!
לגבי עצם הענין - אני הייתי ועדיין מאוד עסוק בתקופה האחרונה, (ב"ה מסיבות משמחות - לידת בת) ולכן לא הייתי פנוי לסיפור.
תיכף מגיע בין הזמנים ובעז"ה נחזור למסלול....
 
  • הוסף לסימניות
  • #74
מחכים להמשך!!!!!!!!!
תכף עוברים 3 חודשים וכבר אסור להקפיץ את האשכול...

מקפיץ שוב. (מחר יעברו 3 חדשים!!!)
@שפירא - ישראל מצפים לפרק חדש.
אז ככה -
ראיתי את ההודעות הללו ומאוד התרגשתי.
רציתי להגיב ואף להעלות פרק, אלא שאז התברר שכבר אינני חבר בקהילה...
מייד ביקשתי להצטרף חזרה, ורק היום התקבלתי מחדש.
אז בעז"ה בקרוב ממשיכים!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

לא יודעת למה אני רואה שאין דיון על הנושא.
ובכן, כמה מילים שלי:
נניח ואני סופרת מתחילה ואני מחפשת לעצמי רעיון לפתח אותו.
מדע בדיוני -מעדיפה להיכנס עם משהו אחר ופחות --- (תשלימו אתם).
מתח - פחות בנושא של אקדחים וכו' אולי בהמשך.
פנטזיה - נשאיר ליונה ספיר.
רגש - איך מוצאים משהו מעניין שלא נחפר עד היסוד?
היסטורי - עכשיו אנחנו מדברים!
(פספסתי משהו?)

(הדגשה קטנה - זה לא אני!!! זה נניח! מי אני? מישהי אחת בשם אינפרא שכותבת עכשיו)

יתרונות - לא נחפר עד היסוד, לא פנטזיה עם מאה בעיות שאני לא אגלוש אליהן עכשיו, לא מדע בדיוני שפחות מתאים להתחלה, לא משהו שבכח אצטרך להיכנס למשהו שהוא לא אני. הוא מעניין, מחדש ומעורר עניין.

אז למה אנחנו לא מוצפים בזה?

חסרונות - תחקיר, תחקיר ועוד פעם תחקיר. והכתיבה עצמה: קשה, קשה ועוד פעם קשה. כל מילה חייבת להתאים בהתאם לתקופה, כל משפט לא יכול לכלול את המילה אוקי וכו' כל הנושאים, השיח, הכל שונה וקשה. אי אפשר לגלוש עכשיו בכתיבה בלי לברר קודם. זה עושה את זה מעיק וחסר סיפוק.

ואני הדלה, לא כותבת תחת דד ליין קשוח ומערכת ביקורת וקוראים שכל טעות קטנה הופכת את הקערה המלאה במאמץ לעיסה בלתי מזוהה, לא חייבת לאף אחד כלום ובמקרה הכי רע - אעלם באוושה לצללים.

ובכן, אם יש לכם שיג ושיח פה, ויכולים להגיד על כל נושא יתרונות, חסרונות, רעיונות פיתוח וכמה מילים על תחקיר -
מוזמנים להגיב.

מדובר בכתיבת סיפור בהמשכים או ספר ולא סיפור קצר. סיפור קצר זה שיח נפרד ושם גם הכל הרבה יותר קל:)
אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה