סיפור בהמשכים נקודת שבירה

  • הוסף לסימניות
  • #61
האמת, בלי שום קשר, נזכרתי בקטע מסוים, ותמיהה שצפה לי בקריאה הראשונה, עלתה לי פעם נוספת.
"אתה לא מראה את המסך שלך לאף אחד, יש יותר מסיבה אחת שתשאיר את המעורבות שלי בסוד." מישהו פה השתגע, זה לא הוא. "כמו ששמת לב השם שלי לא נבחר במקרה. יש לי יכולות שלך אין ואני מנצל אותם למטרות שלי."
ההכנעה שבה אוריאל מקבל את ההוראות של אללה, והעובדה שכדרישתו - הוא לא מספר על מה שקורה במסך שלו, לא מובנת כל כך. אולי רק לי. אבל פעם ופעמיים חשבתי על זה, ולמרות שיש רמז של איום מצד אללה, עדיין זה מוזר ולא ברור כל כך. אין שום איום ממשי, שגורם לאוריאל להתחלחל ולמהר לעשות כל מה שיבקש. רק רמזים לא ברורים.
אגב, 'ואני מנצל אותן למטרות שלי'. צד את עיני...

"תסתכל בשולחן עבודה הקובץ עם תאריך השינוי האחרון. יש לך שם הוראות."
כאן חסר פסיק בין 'עבודה' ל'הקובץ'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #62
האמת, בלי שום קשר, נזכרתי בקטע מסוים, ותמיהה שצפה לי בקריאה הראשונה, עלתה לי פעם נוספת.
תודה.
מחמיא לי שנזכרים בסיפור הזה בלי שום קשר... זה בלי להזכיר את זה שאני מחכה לביקורת.
ההכנעה שבה אוריאל מקבל את ההוראות של אללה, והעובדה שכדרישתו - הוא לא מספר על מה שקורה במסך שלו, לא מובנת כל כך. אולי רק לי. אבל פעם ופעמיים חשבתי על זה, ולמרות שיש רמז של איום מצד אללה, עדיין זה מוזר ולא ברור כל כך. אין שום איום ממשי, שגורם לאוריאל להתחלחל ולמהר לעשות כל מה שיבקש. רק רמזים לא ברורים.
השאלה עד כמה ברור כאן מהם היכולות שעליהן אללה רומז.
לי היה מאוד ברור שהשם שהוא בחר לעצמו מרתיע את אוריאל.
"מי איש הקשר שלהם?"
"אני לא יודע." עונה "לא נפגשנו." הוא ממהר להסביר למראה גבותיו המתקמרות של החוקר. "הוא כינה את עצמו אללה" נראה שהוא להוט לרצות.
השאלה היא אם זה מה שלא ברור (- שאללה מראה לו שהוא יודע מה הולך בחדרי החקירות ולכאורה יש לו משתפי פעולה ולכן אוריאל נכנע לו מהר, )
או שלמרות שאוריאל מבין שיש סביבו בוגד אחד או יותר זה עדין כניעה לא טבעית?

אשמח לחוות דעתכם.

אגב, 'ואני מנצל אותן למטרות שלי'. צד את עיני...
כאן חסר פסיק בין 'עבודה' ל'הקובץ'.
משנה אצלי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #65
קפצתי לגיחה קצרה.
תהנו.
ואל תשכחו הארות...



לקח להם זמן לקיים את ההבטחה שלהם. אוריאל ממצמץ לרגע מול העולם. דקל נוגע בעדינות בכתפו. "אתה נכנס?" שואל.
הוא מביט ברכב בתהייה. "לאיפה?"
דקל בוחן אותו בזהירות. "חשבתי שיש לך תוכנית." הוא מוחה. "אתה רצית לצאת."
אוריאל מעווה את פיו. "לחתונה של אחותי." הוא אומר בניתוק.
דקל נאנח. "טוב, תיכנס לרכב קודם כל. נראה כבר לאן." הוא פותח את הדלת, מחליק אל מושב הנהג.
אוריאל נכנס אל המושב ליד, טורק את הדלת בכבדות.

עיניו של אוריאל צמודות לחלון. הוא מביט בכבישים, בנינים ורמזורים כמו בנוף מרתק במיוחד. דקל מתרכז בכביש. שותק.
הם עוצרים ליד מדשאות גדולות. דקל מצמיד תו כלשהו לשמשה.
"פארק הלאומי, מתאים לך?"
הוא נושם עמוק.

פארק הלאומי.
שימי סחב אותו לשם. "נעשה זיץ, אולי נצלה כמה תפודים. מה רע?"
עיניו נדלקו. אוורור. כמה שהוא צריך אותו עכשיו.
"אז אתה בא, כן? מיד אחרי סידר שלישי." המשיך ללחוץ.
"מי עוד בא?" הוא היה חייב לברר. גם ככה הרב רובין מידי שם עליו עין.
"אהרונסון, גולד וטיקוצ'ינסקי. יחד איתך זה חמש."
החדר היה ריק. בעיקרון, הם כבר מאחרים.

תהיה ילד טוב, אוריאל.
העיף מבט לשעון. הלך עליו אם מישהו שם לב. "פסדר." פלט. "אתה בא?"


"אוריאל?"
הוא מחייך קלות. היו ימים בהם פחד מהמשגיח. "זה רעיון." הוא עונה. "רק, אולי..." מעביר מבט על בגדיו. הם מקומטים, מזיעים.
דקל מצדיק את קיומו. "קודם נלך לקנות לך בגד נורמלי." שוב הוא מתניע.
"אממ..." אוריאל מכחכח בגרונו. "יש סיכוי שאתה מגיע לקניון איילון?"
דקל מסיט את מבטו מהכביש. מתבונן בעיניו.
"אני, פשוט." בולע רוק. "מכיר שם קצת ויהיה לי יותר נוח..."
"שיהיה." פולט דקל. לך תבין בחור שיוצא לרחוב אחרי חודש של כלא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #66
פארק הלאומי.
שימי סחב אותו לשם. "נעשה זיץ, אולי נצלה כמה תפודים. מה רע?"
עיניו נדלקו. אוורור. כמה שהוא צריך אותו עכשיו.
"אז אתה בא, כן? מיד אחרי סידר שלישי." המשיך ללחוץ.
"מי עוד בא?" הוא היה חייב לברר. גם ככה הרב רובין מידי שם עליו עין.
"אהרונסון, גולד וטיקוצ'ינסקי. יחד איתך זה חמש."
החדר היה ריק. בעיקרון, הם כבר מאחרים.

תהיה ילד טוב, אוריאל.
העיף מבט לשעון. הלך עליו אם מישהו שם לב. "פסדר." פלט. "אתה בא?"
לא ברור כל כך מה המשפט בא להגיד בעצם. בפרט שהוא לא כתוב בכתב נטוי. האם זה כדי להבדיל מהשורות הקודמות, על מנת להדגיש שזו מחשבה של אוריאל?
גם לא ברור לאן הם מאחרים. לסדר שלישי או לזיץ?

לך תבין בחור שיוצא לרחוב אחרי חודש של כלא.
לא נשמע הגיוני שהוא היה שם חודש. ממהלך האירועים הייתי נותנת לו גג שבוע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #67
לא ברור כל כך מה המשפט בא להגיד בעצם. בפרט שהוא לא כתוב בכתב נטוי. האם זה כדי להבדיל מהשורות הקודמות, על מנת להדגיש שזו מחשבה של אוריאל?
גם לא ברור לאן הם מאחרים. לסדר שלישי או לזיץ?
פארק הלאומי.
שימי סחב אותו לשם. "נעשה זיץ, אולי נצלה כמה תפודים. מה רע?"
עיניו נדלקו. אוורור. כמה שהוא צריך אותו עכשיו.
"אז אתה בא, כן? מיד אחרי סידר שלישי." המשיך ללחוץ.
"מי עוד בא?" הוא היה חייב לברר. גם ככה הרב רובין מידי שם עליו עין.
"אהרונסון, גולד וטיקוצ'ינסקי. יחד איתך זה חמש."
החדר היה ריק. בעיקרון, הם כבר מאחרים. המשגיח ממש לא יאהב את זה.

תהיה ילד טוב, אוריאל. כמה אפשר לצער את אבא?
העיף מבט לשעון. הלך עליו אם מישהו שם לב. "פסדר." פלט. "אתה בא?"

ככה יותר טוב?
לא מידי האכלה בכפית?

לא נשמע הגיוני שהוא היה שם חודש. ממהלך האירועים הייתי נותנת לו גג שבוע.
יכול להיות שאת צודקת.
למרבה הבושה לא ערכתי לוח זמנים...
שומרת אצלי את ההערה.


תודה רבה.
מעריכה את התגובה והביקורת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #69
התקלת אותי. ייתכן באמת שזה קצת יותר מדי, אבל למרבה הצער אין לי רעיון למשהו שיישמע יותר טוב. אולי קוראים אחרים יוכלו לחוות דעה.
לא התכוונתי להתקיל, מצטערת שזה הובן כך.
זו הייתה שאלה כנה ואשמח אם עוד ניקים יענו עליה. (אפשר לבקש את זה?)

מעריכה כל תגובה.
ועוד יותר את הביקורת.
גם אם זה לא נחמד (לי ולכם), זה מה שמקדם את הסיפור...
 
  • הוסף לסימניות
  • #70
אוריאל מתנשף, השקית מכבידה עליו. זה מוזר. חולצה ומכנס לא אמורים לשקול הרבה כל כך. הולך לאט בולע את הנוף האנושי. דקל פסיעה לפניו.
אופס. העציצים!
הוא מגניב מבט לאחור, ממצמץ לעברם. מחזיר את עיניו קדימה, קצת שמאלה.
הוא לא שם לב. תחזור ותיקח את מה שאתה צריך.

חמישה צעדים חתוליים. הוא מתכופף, ממשש את דופן האדנית. העיניים שלו ממוגנטות לדקל.
הוא ממשיך ללכת, הוא לא שם לב... אוי.

דקל מסובב את ראשו. "אוריאל?"
הנה זה! מושך בפראות את האונקי. אגרופו נסגר עליו.
"מה זה?" הוא כמעט לידו. עוד שניה ואיבדת את ההזדמנות. אוריאל. תברח.
הוא רץ. דקל אחריו. אנשים מביטים בהם בסקרנות. הוא לא פנוי להביט בהם. רוץ מהר. עוד יותר מהר.
דקל דולק בעקבותיו. עוד רגע יתפוס אותו. הוא מתנשף. השקית שבשמאלו נחבטת לכל הכיוונים. אין לו זמן לשחרר אותה.

מדרגות.

הוא קופץ אל המדרגות הנעות, הם עולות. הוא דוהר בכיוון ההפוך. אנשים נצמדים למעקה. בוהים בו. ידיו הקפוצות מפלסות לו דרך. מזווית העין הוא רואה את דקל דוהר במדרגות השניות. היורדות.
אין לך סיכוי.
מתנשף. ממשיך לרוץ. הנעליים חסרות השרוכים מקשות עליו. נלחם להמשיך.
מדלג על הספסל המעוצב, רגלו נתקלת בקצה הדלפק.

שנית התאוששות. עוד אחת. הוא לא שומע את טפיפות הרגליים של דקל? מציץ בזהירות. הוא עומד במרכז העיגול המשורטט על הרצפה, מסתכל על המגנומטר אליו כיוון את ריצתו.
הוא בטוח שיצאת?
הוא מתכווץ מתחת לדלפק. נזכר במחבואים ששיחקו בחיידר. אז היה לו מחבוא יותר טוב.
אתה בטוח תתפס. מנסה להשקיט את קולות ההתנשפות, מוריד ראש אל בין הברכיים.
לא אני לא.
הלוואי.
מלגלג עליו הקול הציני שבתוכו.
נכון. הלוואי. הוא מתריס כנגדו.

---
"כאן דקל." הוא מתופף ברגלו על המדרכה, מתנשף.
"מה איתכם?" זה אדם.
הוא לוקח נשימה. "איבדתי אותו, אני בקניון איילון..." מרחיק קצת את הטלפון מהאוזן.
"אמרתי לך שהיינו צריכים לשים עליו אזיק אלקטרוני." צועק אדם.
דקל בוהה במכשיר בהלם. "מה?"
"זה נבו." עונה הקו. "אנחנו שולחים לך תגבורת."
דקל נאנח. אוריאל, שיהיה בריא.

---
דפיקות על הדלת. שירה שולחת מבט לשעון, הרגע דוד יצא למנחה. לא הגיוני שהוא כבר חוזר. או שהוא שכח משהו? מסובבת את המנעול שני סיבובים. פותחת.

"אוריאל?" היא מעגלת עיניים מול האח שלה שעומד בדלת עם שיער מגודל וכיפה קטנה מידי. כבר חצי שנה שלא ראתה אותו, בלי לדבר על החתונה...
"אפשר להיכנס?" הוא שואל, הכי אוריאל בעולם.
"בטח" זזה, מפנה לו מעבר, סוגרת דלת אחריו. "אז אתה יודע שהתחתנתי." אומרת לגב שלו. הוא נעצר, מסתובב לאט. "סליחה" הוא לא מביט בה. "לא יכולתי לבוא." הוא ממצמץ, בוחן את הרצפה. היא מהסוג הישן, עם כתמים שאמורים להיות דוגמא.
"טוב" היא בולעת, פותחת מקפיא. מוציאה עוגת גבינה שהוא אוהב. העיניים שלו נדלקות.
"שב אח," גוררת כיסא, מוציאה צלחת. "יש עוד." מעודדת אותו לגמור.
הוא אוכל קצת, משאיר בצלחת. משחק עם הכפית. "חשבתי שאתה אוהב אותה." מציינת.
"אני אוהב" הוא ממשיך לשחק עם הכפית.
"מה קורה?" משהו עבר עליו וזה לא מסוג הדברים שהכירה.
"אני..." שוב ממצמץ. "צריך מקום להיות" הוא מסתכל מסביב, עיניו מתקבעות על הספה.
"אוריאל?" היא בהלם. מאיפה נוחת פתאום הילד הזה ומבקש לגור עם זוג שהרגע גמר את השבע ברכות שלו. "אתה יודע שזה לא מעשי, נכון."
"בטח" מתרומם, ממצמץ. "מזל טוב" הדלת במרחק שתי פסיעות.
הכתפיים שלו שמוטות, הגב כפוף. מה עבר עליו? ולמה עולה בה היום ההוא?

"רגע." היא עוצרת אותו. "מה אתה בורח כזה מהר? עוד לא הכרת את הגיס שלך." הוא מהסס. "דוד כבר חוזר, הוא רק הלך להתפלל." היא מנסה.
"דוד?" הוא שואל.
"כך קוראים לו, נעים מאוד." הקול שלה חגיגי.
דפיקות בדלת. הידית נלחצת. "שלום" דוד.
"נעים גם לי." אוריאל מסתובב לפניו התוהות, מושיט יד ללחיצה. "אני אוריאל"
דוד מדביק לפניו חיוך. "שלום גיס, חיכינו לך בחתונה."
"מזל טוב" אוריאל מתעלם מהמשפט האחרון, מביט אל הדלת.
"כבר אתה רוצה לברוח?" קמטוטים קטנים צוחקים בזוויות פיו של דוד. שירה אוהבת אותם כל כך. "שב נדבר."

אוריאל חוזר בהכנעה. "אז מה עושה כאן האח העסוק של שירה?" דוד מנסה להיות נחמד. אוריאל ממצמץ. מסתכל על שירה "באתי לבדוק אם יש לי פה מקום."
דוד מחייך "לך, תמיד." הוא מצהיר.
אוריאל מחייך בחזרה, לא נראה שהוא שמח. "אשתך לא חושבת כמוך." הוא קם מהכיסא, מזנק לדלת. טריקה מזעזעת את היחידה הקומפקטית שלהם.

"לא יודעת מה עבר עליו." שירה מנסה להתנצל. מספרת על הערב ההוא. על הכלום ששמעה עליו אחר כך, על החתונה שלא הגיע אליה. על איך שהגיע פתאום, ביקש לו מקום. דוד מקשיב, שותק.
"זהו. הוא לא מי שהוא היה." חותמת שירה. נאנחת. דוד מהמהם משהו, חושב. היא לא מעיזה להפריע. "זה יהיה נורא אם הוא יהיה פה?" הוא שואל בסוף.
"אממ... אנחנו זו"צ." היא מזכירה לו, מסבירה את הלא שאמרה.
"צודקת." הוא מסכים. "אבל נראה שבאמת אין לו איפה להיות." הוא מתלבט, מספר לה על הלילה ההוא שנסע עם חבר לקברי צדיקים. איך רצו לאוטובוס. החבר הספיק, הוא לא. נשאר לבד באמצע שום מקום ולא היה מי שיקבל אותו. איך קיבל על הראש מהישיבה וההורים. איך לא הסכים יותר להצטרף לטיולים מאולתרים שכאלו. פחד מהלבד שאולי ילכוד אותו.

היא צוחקת לרגע. "שיתוף בעד שיתוף?" שואלת. הוא מצטרף. הם צוחקים על כלום. "איך משיגים אותו עכשיו?" תוהה. בעלה רוצה וגם היא דואגת לאח שלה.
הוא מתרצן. "נשאל את ההורים?"
חם לה פתאום וצפוף, מדמיינת את אבא עונה לטלפון, דואג. את אמא שותקת את עצמה. "הם ידאגו." מציינת. קמה, פותחת חלון.
דמות רזה, כפופה מעט, עומדת בחניה. מלטפת את גדר המתכת.
"אוריאל" היא בטוחה. דוד נעמד לידה, מסתכל. הנשימות שלו רועדות. "אני קורא לו." היא עוצמת עיניים, מדמיינת את דוד עומד באמצע צפת בוהה באוטובוס המתרחק. לבד. מהנהנת. הוא כבר לא שם בשביל לראות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #71
---
"ההינו בדירה שלו." מדווח דקל. "הוא לא שם. חברים שלו טוענים שלא ראו אותו מאז שנעצר."
"אממ..." אדם מסובב את הכיסא קלות. "אצל המשפחה שלו, בדקתם?"
"לא"
"צאו לשם." הוא מזדקף, עוצר באמצע הסיבוב. "אני מחכה לדיווח."

---
מהלומות מעירות אותה מהשינה. היא מביטה בשעון. השעה שלוש וחצי. "דוד" היא לוחשת. "דוד" הוא פותח עיניים. "מה?" עיניו מצטללות "מה זה הדפיקות האלו?" הוא מכניס רגל לנעל בית. נוטל ידיים. הדפיקות לא מפסיקות.
הוא הולך לכיוון הדלת, שירה אחריו. פותח. "אנחנו מחפשים את אוריאל בן חיים. הוא נמצא פה?"
"אוריאל?" דוד מצמצם עיניים מול האור שדולק בחדר מדרגות. שירה מסתכלת על הספה. היא ריקה.
"לא." היא פוסקת.
"בטוח?" שואל אחד הבחורים. "כי יש לנו צו חיפוש."
"מי אתם?" מברר דוד. הם לא במדים. הבחור, זה שדיבר קודם, תוקע לו תעודה מתחת לעיניים. 'שירות ביטחון כללי' דוד נסוג. הם נכנסים, מדליקים אורות. מסתובבים. שירה בוהה בהם מנערים את השמיכות שלהם, פותחים ארונות.
"טוב" אחד מהם ניגש לדוד. "לא מצאנו, אם יש לכם משהו למסור לנו תתקשרו למספר הזה." הוא מניח כרטיס קרטון לבן על השולחן בסלון. "לילה טוב." הם יוצאים.

"איפה הוא?" דוד לוחש. "אני לא יודעת." גם היא לא מדברת בקול. רעש נשמע מכיוון סל הכביסה. מישהו מנער מעליו חולצות לבנות של דוד. אוריאל. פניו חיוורות. "סליחה" הוא אומר בשקט. "לא חשבתי שיבואו לפה."
"אוריאל?" שירה בוהה בו. "הם באמת רצו אותך?" הוא מהנהן לאט. שותק. דוד יוצא מהסלון מכין שלוש כוסות קפה. מניח בזהירות על השולחן.
"מה הם רצו ממך?" שירה לא מעכלת.
אוריאל מחייך חיוך עקום. "שאבוא איתם"
"לא" חרדה שוטפת אותה. הוא ממצמץ. נושם עמוק. ממצמץ שוב. דוד שולח אליה מבט מתרה. "אז מה תעשה עכשיו?" הוא שואל. אוריאל נושך שפתיים.
הטלפון מצלצל. דוד מזנק אליו. מספר לא מוכר. הוא עונה. "דוד הלוי?"
"כן" זהיר. מי יכול לרצות אותו בשעה כזו?
"שים אותי על רמקול בבקשה." הקול סמכותי. הוא מציית.
"אוריאל בן חיים" מטעים הטלפון בקול חגיגי. "אנחנו יודעים שאתה שם, אין ענין להכחיש. יש לך שלוש דקות לצאת אלינו." אוריאל מהדק שפתיים. הם מלבינות. "מובן?" תובע הטלפון.
"אני יוצא רק לדקל." אומר אוריאל, הקול שלו צרוד.
"אוי, נו. אל תאלץ אותנו להפחיד שוב את אחותך."
"דקל שם?" אוריאל מתעלם.
"כ-ן" מנגן האיש. אוריאל לוקח את הטלפון מהיד של דוד. מנתק. "אני אצטרך לצאת." הוא מכחכח בגרונו.
"אתה-" שירה נושמת בכבדות. שלוש כוסות קפה מתקררות על השולחן.
"אני לא אשם." קוטע אותה אוריאל, לא נותן לה להשלים את המשפט. ממצמץ.
"והם?" זה דוד ששואל הפעם.
אוריאל משליל בראשו. "גם הם לא."

הטלפון שוב מצלצל. אוריאל מזנק אליו. עונה. "יש לך עוד דקה. כדאי שתצא אלינו." הוא מסתכל על אחותו, גיסו. "אני צריך לצאת" קם מהכיסא. פותח דלת.
"להתראות" דוד מנסה להתעשת. שירה רק בוהה בחדר המדרגות.

---
הוא יורד את המדרגות. שלוש קומות, ועוד אחת. יוצא מהבניין. חשוך. "ידיים למעלה" לוחש מישהו מאחוריו. הוא לא מצליח לראות. מציית. ידיים עוברות על גופו, בודקות אותו בדקדקנות. "נקי" מדווח. הוא עדיין לא רואה מי זה. "טוב, תתקדם עד למאזדה הלבנה."
"איפה דקל?" הוא שואל.
"ברכב, זוז." דחיפה קלה מאחורה. הוא מתקדם, נעצר. מושכים לו את הידיים לאחור, אוזקים. "תיכנס מאחורה." לחישה לתוך האוזן. הוא נכנס, לידו נכנס גבר צעיר, טורק דלת. הרכב מתחיל לנסוע.
"הבטיחו לי שדקל..." הוא מתעקש, בעצמו לא מבין למה. הבחור שליד הנהג מסתובב אליו.
"ברחת" הוא אומר. דקל.
"יכולתי שלא?" הידיים מאחורי הגב לא נותנות לו להישען.
"יש לך עניין להסתבך?" שואל אותו דקל.
הוא שותק. הבחור שלידו מכסה לו את העיניים. קושר עליהם בד שחור.

הרכב מאט, עוצר. הדלתות נפתחות. מישהו מושך אותו החוצה, מעמיד. עוזב אותו. מישהו נוסף מסתכל עליו. "מצטער" הוא לוחש. הולך. דקל.
שוב מוליכים אותו. ישר. שמאלה. ישר. הם מחכים רגע. נכנסים. מעלית. יוצאים. ישר. ימינה. דלת נפתחת. נכנסים. עוזבים אותו. מלמולים. פסיעות. דלת נסגרת. שקט.
 
  • הוסף לסימניות
  • #72
מדהים.

"איפה הוא?" דוד לוחש. "אני לא יודעת." גם היא לא מדברת בקול. רעש נשמע מכיוון סל הכביסה. מישהו מנער מעליו חולצות לבנות של דוד. אוריאל. פניו חיוורות. "סליחה" הוא אומר בשקט. "לא חשבתי שיבואו לפה."
אני חושבת שצריך לרדת שורה אחרי המשפט המודגש.
ואיך אוריאל הצליח להיכנס לסל הכביסה?
מישהו נוסף מסתכל עליו.
הקטע הזה נכתב מנקודת מבטו של אוריאל, והוא עם עיניים מכוסות. איך הוא יודע שמישהו מסתכל עליו?
 
  • הוסף לסימניות
  • #73
ואיך אוריאל הצליח להיכנס לסל הכביסה?
צודקת.
הסל שלנו גדול, אבל הם זו"צ.
אבל לא עולה לי מקום מחבוא אחר.
אולי מתחת לספה?
הקטע הזה נכתב מנקודת מבטו של אוריאל, והוא עם עיניים מכוסות. איך הוא יודע שמישהו מסתכל עליו?
זה הרגשה כזו, שמישהו מסתכל עליו.
אתקן אצלי את הניסוח.

תודה רבה.

דרך אגב, יש עוד מישהו שקורא את הסיפור הזה חוץ מ @קנה סוף?
 
  • הוסף לסימניות
  • #76
"אוריאל" יש קולות שאי אפשר לשכוח. הוא מצטמרר. זה החוקר מהפעם הראשונה שלו. "מה עשית כל הזמן הזה?"
הוא עדיין עומד, מעביר משקל מרגל לרגל. "הייתי אצל אחותי."
"אנחנו יודעים איפה היית." מחייך החוקר. "ואני שואל עכשיו מה עשית."
הוא שואף עמוק. הבד שמכסה לו את העיניים לוחץ ומגרד. "כלום."
"נו, באמת." גוער בו החוקר. "שנתחיל מהתחלה?"
"באמת שלא עשיתי שום דבר ממה שאתם חושבים שעשיתי." הוא דוחס את מילותיו זו בזו.
"אממ...ומה אנחנו חושבים שעשית?"
אוריאל מעביר את לשונו על שיניו העליונות.
"שאלתי משהו." הטון עולה בסוף המילה השנייה.
"לא יודע."

"למה ברחת?"
"אולי כי הייתי סגור בבניין הזה כבר כמה חודשים?" מציע אוריאל.
"למה ברחת?" חוזר שוב החוקר.
"כי..." הוא משתתק. זה לא שיאמינו לו אם יענה את האמת.
"כי?" מעודד אותו החוקר.
הוא נושך את לשונו. "רציתי לומר לאחותי מזל טוב. אתם יודעים שלא הייתי בחתונה שלה."
"כמה מרגש." מתמוגג החוקר ותולש באחת את כיסוי העיניים שלו.
אוריאל ממצמץ מול האור הלבן שבחדר.
"אנחנו יודעים שנפגשת עם אללה." מטיח החוקר בפרצופו.
אוריאל מנענע בראשו. "לא." הוא לוחש.
החוקר מחייך במתיקות. "רוצה לראות קצת תיעוד? הכנו לך אלבום מרגש." הוא לוחץ על שלט. הקיר מאחוריו מואר. אנימציה של מקסל מרקדת בעליזות. מתחלפת ברקע של ווינדוס. הוא עוצם עיניים. נושם לאט. שקט בחדר. דקה שניים.

פותח עיניים בבת אחת. רואה את עצמו מוקרן על הקיר. מכנסי ג'ינס משופשפות, חולצת טריקו לבנה. לידו עומד גבר רחב כתפיים בגובה ממוצע, קצת שזוף. הם נראים משוחחים.
הוא לא זוכר את זה.
זה נראה משכנע.
מה עושים?

"מה היה שם?" מברר החוקר בשקט.
"אה? אתה לא יודע?" ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר. לא הוא המציא את זה.
"מצחיק." מחזיר החוקר ביובש. "שאלו אותך שאלה, אז אתה עונה בלי התחכמויות." הוא פוסע צעד קדימה.
אוריאל נושך את שפתיו. "מה אתה רוצה לשמוע" הוא לא מביט בעיניו של החוקר.
"הכל." אומר האיש, מילימטר מפרצופו.

אוריאל נרתע. "הוא ביקש פגישה."
"מתי?"
"כששמתי מעקב על הקבצים. בשבילכם. הוא קלט את זה."
"איך?"
"יש לו דרכים, הוא לא ג'וניור."
"לא ראינו כלום." תוקף החוקר.
אוריאל שותק.

"תמשיך." פוקד.
"אי אפשר לענות לו - לא. הייתי חייב להיפגש אתו." הוא ממצמץ.
"אז ברחת." מבין החוקר.
"כן." אוריאל מניד בראשו. אפשר לומר שהרגליים שלו כואבות.
"למה לא אמרת לנו?"
"הייתם נותנים לנו להיפגש?"
"אממ... הלאה."
"נפגשנו."
"מה הוא רצה?"
"עבודה." אוריאל מקצר.
"כלומר?" מדרבן.
הוא נושם עמוק. "מה שהיה עד עכשיו."
"בשביל זה נפגשים?" תוהה החוקר.
"הוא רצה להבין מה עשיתי. כלומר, כששמתי מעקב על הקבצים." אללה יצטרך לזרום עם זה.

---
היא מערבבת את הקפה. הוא התקרר כבר מזמן אבל היא לא שמה לב. "שירה?" דוד קורא לה בעדינות. מפחד לזעזע, להרחיב את הסדקים שהתגלו לו היום.
היא מרימה עיניים. "הוא..." מתחילה. לא מעיזה להמשיך.
"נראה שהוא הסתבך." הוא מסכים איתה.
"מה זה יכול להיות?" היא שוב בתוך הקפה. השמיים צבועים בוורוד של זריחה.
"אני לא יודע." הוא קם, משחרר את הכוס מהידיים שלה. מרוקן את תכולתה בכיור. פותח ברז.
היא בוהה בו לרגע ומתנערת. שמה לב לכוס שלו שעדיין עומדת על השולחן. מלאה. "אתה רוצה חדש?" שואלת.
"אה?" הוא מסתובב. קצף בידיו. כוס מציצה ממנו.
"רוצה קפה חדש?" היא מבהירה את עצמה.
"עזבי" זרם המים בולע את קולו. הוא סוגר ברז ומניח כוס במייבש הכלים.

"שירה?" היא שוב שקעה בעצמה. די, מספיק. אז אוריאל איננו. גם בחתונה לא היה. היא תוכל להסתדר בלעדיו. כך היא לפחות מניחה.
קמה בתנופה מהכיסא. הוא נדפק ברגל של דוד. "אי" הוא פולט. היא מסמיקה. איזה אישה נהדרת. מביאה אחים מסובכים הביתה ואחרי זה זורקת כיסאות על בעלה.
"לא מביאה שום אח. הוא בא לבד. וגם את הכיסא לא זרקת." דוד בפוזיציית הבעל המושלם.
"דיברתי בקול, כנראה." היא לא מוכנה לחשוב שהוא קורא מחשבות.
"אהה." מסכים איתה הבעל המושלם.

היא ניגשת לחלון. השמיים כבר תכולים. הפסידה את הזריחה. חבל. "זה היה רכב לבן." אומר דוד מאחוריה. היא לא מסתובבת אליו. "מה?" לא בטוחה ששמעה טוב.
"הם לקחו אותו ברכב לבן."
היא מחייכת. יחי הגילוי. רכב לבן. היחיד והמיוחד.
אוף, היא סתם צינית.
זה לא מגיע לבעל המושלם שלה.
במיוחד לא בחודש הראשון.

"נראה לי שאני עייפה." היא מודיעה ופורשת לחדר השינה.

---
הוא היה רוצה לישון. המסך צורב את עיניו. איך צילמו אותו? ומי זה מי ש'דיבר' אתו? ד', אני רוצה לישון.
ד'. בטח. כשאתה צריך אתה נזכר.
נמאס לו מהמחשב. נמאס לו להיות השעיר לעזאזל של כולם. הוא לא עשה כלום. הוא מניח ראש על השולחן. עוצם עיניים. כיסא זז בקצה החדר. מישהו מתקרב אליו. "אוריאל." צביטה בעצם הבריח מקפיצה אותו לישיבה. "עוד לא גמרת."

"אני לא יכול ככה." הוא מדבר לעצמו, מי שרוצה שיקשיב. המוח לא פועל אם אין לו מנוחה. "גם מחשב צריך מידי פעם לכבות."
"כשאתה רוצה, אתה יכול." מגיעה התשובה. פעם הוא חשב שזה משפט של משגיחים. שהוא שמור לשיחות מוסר עם בחורים סוררים.
זה נכון. הוא לא רוצה. הוא לא אשם ולא יודע כלום, בקושי מבין את ההוראות של אללה ואת השפה המתקדמת ההיא שאמורה להיות דומה לאנגלית. אנגלית הוא למד בתיכונית ההיא והוא יכול להבטיח שזה לא דומה בכלל.
די, זהו. בכל מקרה הוא שק החבטות שלהם. הוא לא יעשה עכשיו כלום ושיתפוצצו כולם. אללה וכל הסוכנים המקיפים אותו.
הוא לא מוריד את הראש אבל הידיים שלו כבר לא זזות על המקלדת. העכבר זנוח והעיניים עצומות.
הראש שלו נשמט כשהוא נרדם. בליל של תווים נרשמים על החלון השחור שבקדמת המסך.

שוב צביטה בעצם הבריח.

"מה אתם רוצים?" שואל את הבייביסיטר שלו.
"שתעבוד."
"די!!!!!!" אוריאל נזרק מהכיסא, אש זורמת לו בעורקים. נוטלת ממנו את השליטה על מעשיו. "אני לא קשור לזה." הוא צועק בפניו של העומד מולו. "לא יודע מה אתם רוצים ממני." ידיו מתנופפות באוויר. ההוא מתרחק צעד.
"אתם טיפשים. לא רואים ממטר." הוא חובט בציוד שבחדר. ברהיטים המשרדיים.
דלת נפתחת. הוא לא רואה.
שני בחורים ניגשים לאחד שעומד בפתח, מסמנים לו משהו. הם מתרחקים אחד מהשני ובבת אחת מזנקים עליו.
"תעזבו אותי!!!!!! לא עשיתי כלום." הוא בועט, משתולל.

הם תופסים לו את הידיים, משתלטים עליו. הוא מנסה להשתחרר. הם לא מדברים, לופתים אותו בחוזקה. הוא מתנגד. דקירה במעלה הזרוע גורמת לו לקפוא, ואחרי רגע לצנוח אל תוך עצמו.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה