אוריאל מתנשף, השקית מכבידה עליו. זה מוזר. חולצה ומכנס לא אמורים לשקול הרבה כל כך. הולך לאט בולע את הנוף האנושי. דקל פסיעה לפניו.
אופס. העציצים!
הוא מגניב מבט לאחור, ממצמץ לעברם. מחזיר את עיניו קדימה, קצת שמאלה.
הוא לא שם לב. תחזור ותיקח את מה שאתה צריך.
חמישה צעדים חתוליים. הוא מתכופף, ממשש את דופן האדנית. העיניים שלו ממוגנטות לדקל.
הוא ממשיך ללכת, הוא לא שם לב... אוי.
דקל מסובב את ראשו. "אוריאל?"
הנה זה! מושך בפראות את האונקי. אגרופו נסגר עליו.
"מה זה?" הוא כמעט לידו. עוד שניה ואיבדת את ההזדמנות. אוריאל. תברח.
הוא רץ. דקל אחריו. אנשים מביטים בהם בסקרנות. הוא לא פנוי להביט בהם. רוץ מהר. עוד יותר מהר.
דקל דולק בעקבותיו. עוד רגע יתפוס אותו. הוא מתנשף. השקית שבשמאלו נחבטת לכל הכיוונים. אין לו זמן לשחרר אותה.
מדרגות.
הוא קופץ אל המדרגות הנעות, הם עולות. הוא דוהר בכיוון ההפוך. אנשים נצמדים למעקה. בוהים בו. ידיו הקפוצות מפלסות לו דרך. מזווית העין הוא רואה את דקל דוהר במדרגות השניות. היורדות.
אין לך סיכוי.
מתנשף. ממשיך לרוץ. הנעליים חסרות השרוכים מקשות עליו. נלחם להמשיך.
מדלג על הספסל המעוצב, רגלו נתקלת בקצה הדלפק.
שנית התאוששות. עוד אחת. הוא לא שומע את טפיפות הרגליים של דקל? מציץ בזהירות. הוא עומד במרכז העיגול המשורטט על הרצפה, מסתכל על המגנומטר אליו כיוון את ריצתו.
הוא בטוח שיצאת?
הוא מתכווץ מתחת לדלפק. נזכר במחבואים ששיחקו בחיידר. אז היה לו מחבוא יותר טוב.
אתה בטוח תתפס. מנסה להשקיט את קולות ההתנשפות, מוריד ראש אל בין הברכיים.
לא אני לא.
הלוואי. מלגלג עליו הקול הציני שבתוכו.
נכון. הלוואי. הוא מתריס כנגדו.
---
"כאן דקל." הוא מתופף ברגלו על המדרכה, מתנשף.
"מה איתכם?" זה אדם.
הוא לוקח נשימה. "איבדתי אותו, אני בקניון איילון..." מרחיק קצת את הטלפון מהאוזן.
"אמרתי לך שהיינו צריכים לשים עליו אזיק אלקטרוני." צועק אדם.
דקל בוהה במכשיר בהלם. "מה?"
"זה נבו." עונה הקו. "אנחנו שולחים לך תגבורת."
דקל נאנח. אוריאל, שיהיה בריא.
---
דפיקות על הדלת. שירה שולחת מבט לשעון, הרגע דוד יצא למנחה. לא הגיוני שהוא כבר חוזר. או שהוא שכח משהו? מסובבת את המנעול שני סיבובים. פותחת.
"אוריאל?" היא מעגלת עיניים מול האח שלה שעומד בדלת עם שיער מגודל וכיפה קטנה מידי. כבר חצי שנה שלא ראתה אותו, בלי לדבר על החתונה...
"אפשר להיכנס?" הוא שואל, הכי אוריאל בעולם.
"בטח" זזה, מפנה לו מעבר, סוגרת דלת אחריו. "אז אתה יודע שהתחתנתי." אומרת לגב שלו. הוא נעצר, מסתובב לאט. "סליחה" הוא לא מביט בה. "לא יכולתי לבוא." הוא ממצמץ, בוחן את הרצפה. היא מהסוג הישן, עם כתמים שאמורים להיות דוגמא.
"טוב" היא בולעת, פותחת מקפיא. מוציאה עוגת גבינה שהוא אוהב. העיניים שלו נדלקות.
"שב אח," גוררת כיסא, מוציאה צלחת. "יש עוד." מעודדת אותו לגמור.
הוא אוכל קצת, משאיר בצלחת. משחק עם הכפית. "חשבתי שאתה אוהב אותה." מציינת.
"אני אוהב" הוא ממשיך לשחק עם הכפית.
"מה קורה?" משהו עבר עליו וזה לא מסוג הדברים שהכירה.
"אני..." שוב ממצמץ. "צריך מקום להיות" הוא מסתכל מסביב, עיניו מתקבעות על הספה.
"אוריאל?" היא בהלם. מאיפה נוחת פתאום הילד הזה ומבקש לגור עם זוג שהרגע גמר את השבע ברכות שלו. "אתה יודע שזה לא מעשי, נכון."
"בטח" מתרומם, ממצמץ. "מזל טוב" הדלת במרחק שתי פסיעות.
הכתפיים שלו שמוטות, הגב כפוף. מה עבר עליו? ולמה עולה בה היום ההוא?
"רגע." היא עוצרת אותו. "מה אתה בורח כזה מהר? עוד לא הכרת את הגיס שלך." הוא מהסס. "דוד כבר חוזר, הוא רק הלך להתפלל." היא מנסה.
"דוד?" הוא שואל.
"כך קוראים לו, נעים מאוד." הקול שלה חגיגי.
דפיקות בדלת. הידית נלחצת. "שלום" דוד.
"נעים גם לי." אוריאל מסתובב לפניו התוהות, מושיט יד ללחיצה. "אני אוריאל"
דוד מדביק לפניו חיוך. "שלום גיס, חיכינו לך בחתונה."
"מזל טוב" אוריאל מתעלם מהמשפט האחרון, מביט אל הדלת.
"כבר אתה רוצה לברוח?" קמטוטים קטנים צוחקים בזוויות פיו של דוד. שירה אוהבת אותם כל כך. "שב נדבר."
אוריאל חוזר בהכנעה. "אז מה עושה כאן האח העסוק של שירה?" דוד מנסה להיות נחמד. אוריאל ממצמץ. מסתכל על שירה "באתי לבדוק אם יש לי פה מקום."
דוד מחייך "לך, תמיד." הוא מצהיר.
אוריאל מחייך בחזרה, לא נראה שהוא שמח. "אשתך לא חושבת כמוך." הוא קם מהכיסא, מזנק לדלת. טריקה מזעזעת את היחידה הקומפקטית שלהם.
"לא יודעת מה עבר עליו." שירה מנסה להתנצל. מספרת על הערב ההוא. על הכלום ששמעה עליו אחר כך, על החתונה שלא הגיע אליה. על איך שהגיע פתאום, ביקש לו מקום. דוד מקשיב, שותק.
"זהו. הוא לא מי שהוא היה." חותמת שירה. נאנחת. דוד מהמהם משהו, חושב. היא לא מעיזה להפריע. "זה יהיה נורא אם הוא יהיה פה?" הוא שואל בסוף.
"אממ... אנחנו זו"צ." היא מזכירה לו, מסבירה את הלא שאמרה.
"צודקת." הוא מסכים. "אבל נראה שבאמת אין לו איפה להיות." הוא מתלבט, מספר לה על הלילה ההוא שנסע עם חבר לקברי צדיקים. איך רצו לאוטובוס. החבר הספיק, הוא לא. נשאר לבד באמצע שום מקום ולא היה מי שיקבל אותו. איך קיבל על הראש מהישיבה וההורים. איך לא הסכים יותר להצטרף לטיולים מאולתרים שכאלו. פחד מהלבד שאולי ילכוד אותו.
היא צוחקת לרגע. "שיתוף בעד שיתוף?" שואלת. הוא מצטרף. הם צוחקים על כלום. "איך משיגים אותו עכשיו?" תוהה. בעלה רוצה וגם היא דואגת לאח שלה.
הוא מתרצן. "נשאל את ההורים?"
חם לה פתאום וצפוף, מדמיינת את אבא עונה לטלפון, דואג. את אמא שותקת את עצמה. "הם ידאגו." מציינת. קמה, פותחת חלון.
דמות רזה, כפופה מעט, עומדת בחניה. מלטפת את גדר המתכת.
"אוריאל" היא בטוחה. דוד נעמד לידה, מסתכל. הנשימות שלו רועדות. "אני קורא לו." היא עוצמת עיניים, מדמיינת את דוד עומד באמצע צפת בוהה באוטובוס המתרחק. לבד. מהנהנת. הוא כבר לא שם בשביל לראות.
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //