סיפור בהמשכים סודות מן החדר

הייתי רוצה לשאול את כלל הקוראים כמה שאלות לגבי הפרקים האחרונים: איך נתפסה בעינכם הדמות של הרב? של אם הבית? האם נראה שיש להם מטרה מסוימת? רצון מסוים? כנ"ל לגבי בנות הפנימיה.
היי
הרב נראה מאד מניפולטיבי, גאון, ויש לו איזו שהיא מטרה מסוימת שהוא חותר להגיע אליה
אני לא יודעת אם זו מטרה ממשית או שזו מטרת הנאה לראות את השליטה הפסיכולוגית שלו באנשים/נשים שאצלו במוסד
אם הבית די נראית כקורבן שלו שמאוימת בתת המודע שלה, להקשיב לכל מילה שלו, ולהגיד לו כל דבר שקורה.
סיפור מאד מעניין
 
פרק ל"ב/ אני זו היא

הלכתי לפגישה שנייה בידיעה שאני משחקת תפקיד. תפקיד ראשי בהצגה שנקראת "מיי לייף". לפעמים הנהנתי, לפעמים חייכתי. רוב הזמן שתקתי.

ציון התעלם מהנוכחות החלקית שלי והחליט לשתף אותי בילדות הפצועה שלו. כשהוא סיפר על עצמו, מסתובב ברחובות ירושלים, עולה ויורד מהרכבת ללא יעד וללא מטרה, נכבה ביחד עם הסיגריה ולא רואה שום סיבה להתחיל את היום הבא - יכולתי להרגיש את עצמי. הולכת ברחוב שאין לו סוף. מאבדת את הדרך והדעת ומרגישה אשמה.

כשהוא סיפר על המתמיד שלא הצליח להיות, לא יכולתי לשכוח את הילדה שלא הייתי: נלחמת להיכנס לנעליהן הגדולות של אחיותיי ונשארת אפרת הקטנה.


הפגישה הסתיימה אחרי שעתיים ומחצה. הלכתי לאט, מחשבת כל צעד שיוביל אותי אל הבחירה. המחשבות שיחקו בראשי. ציון נולד למשפחה חרדית. גם אני. ציון טעם את טעמו המר של הרחוב וגם אני. ציון עבר ילדות לא פשוטה. גם אני. ציון הספיק להקים בית, לפרק חבילה. ואני, אני עדיין הרגשתי ילדה.

הרבה סימני שאלה צמחו בי בשעה שהתקדמתי לעבר הפנימיה. כמה זה ייקח ממני? כמה זה ייתן? אם אחליט לוותר על עצמי, לתת לאנשים אחרים, שאולי יודעים טוב יותר מה טוב עבורי - להחליט במקומי.

המשכתי ללכת כשהמחשבות וההרהורים תופסים את כל החלקים במוחי. ורגע לפני שנכנסתי לחצר האחורית שהובילה אל הפנימייה, נתתי לעצמי הזדמנות נוספת לחקור מהי משפחה.


***

נתנאל לא ענה בצלצול הראשון. גם לא בצלצול השני. בצלצול השלישי הוא ניתק. לא ויתרתי. ניסיתי שוב.
בפעם השנייה, רגע לפני שנזרקתי לתא קולי, שמעתי צליל קר ומנוכר עונה לי "כן".

"נתנאל", לחשתי לפומית. "זאת אפרת, אחותך". צמרמורת חלפה בגווי כשאמרתי את המילה אחותך. אולי זה כמו לצעוק לאבא ואמא שלא קיימים בעולם.

"כן, המספר שמור לי. מה רצית?", הוא שאל, ענייני.
"מה שלומכם שם?", שאלתי. ולא יכולתי שלא להרגיש טיפשה ומנוכרת.
"הכל רגיל", הוא ענה ונראה היה שהוא רוצה שאחוש את הקרירות בקולו.
"אתם כועסים?", ספק שאלתי ספק קבעתי.
"אפרת, מה את רוצה?", הוא דילג על סימן השאלה שהצבתי מולו. נראה היה שאין לו זמן לדיבורים מיותרים.

"אהמ...נפגשתי עם איזה בחור אחד... ציון אפרים שמו. הרב של הפנימיה הציע...".

"נו??"

"נפגשנו שתי פגישות ואני לא יודעת לאן לפנות מכאן. אני יודעת שאני הולכת בדרך ללא מוצא, אבל פשוט לא מסוגלת לומר לא. הרב... הוא... הוא יודע הרבה יותר טוב ממני מה טוב לי ויש לו תשובות לכל דבר".

"אפרת", הוא קטע אותי, נסער. "את יודעת? את לא מובנת לפעמים. הרסת את המשפחה שלנו. שברת את אבא ואמא. לקחת את רחלי איתך ועכשיו את עוד מבקשת עצות?? מחכה שמישהו יושיט לך יד וישלוף אותך מהבור שחפרת לעצמך? איך את מסוגלת??"

"אז עכשיו גם אתה מדבר כמו רחלי?", עניתי, נסערת. "אני זו שהרסתי את המשפחה שלנו?! יודע מה? שניכם צריכים להתבייש".

"מה ציפית שהיא תאמר לך?!", הוא נשף לפומית. "שאנחנו מלקקים כאן דבש טהור? שטוב לנו? רחלי אמרה לך את האמת: בגללך היא לא התקבלה לסמינר, בגללך היא חיפשה דרך אחרת. רק בשביל לברוח מהשם "הטוב" שהשארת אחרייך".

לא ידעתי מה כואב יותר: הרסת את המשפחה שלנו או לקחת את רחלי. בחרתי להגיב על רחלי רק כי לא הצלחתי לשתוק. אני זו שעמדתי שם, מול הדוכנים, הרעש וההמולה. אני זו שביקשתי ממנה בלי קול שתחשוב שוב. אני זו שהתחננתי שתקח צעד אחד לאחור, רק בשביל שתבדוק - אולי לעולם שבחוץ אין יותר מדי מה להציע לה.

"אני לא אשמה בירידה של רחלי", התאמצתי לגונן על עצמי. "ואם תרצה - תמיד תוכל להמשיך לחפש אשמים". ניתקתי את השיחה מיד לאחר שסיימתי לומר את דבריי. פחדתי מהמטר שירד עלי. ישטוף אותי מבפנים ומבחוץ וישאיר אותי רטובה גם הרבה אחרי צאת השמש.



אספתי את רגליי והמשכתי ללכת בכיוון הנגדי, ידעתי שלא אוכל לחזור ככה אל הפנימיה.
המילים של נתנאל המשיכו לכרסם בי בשעה שחיפשתי מקום לשבת. מילותיו היו כמו שקי חול שהוטחו לעברי, הכבידו על אבריי.

בקצה הרחוב יכולתי להבחין בספסל ישן שעמד דומם מול הרוח. בצעדים כבדים הלכתי לקראתו, כאילו מבקשת שיאסוף אותי אליו ויטול ממני את האבנים שרבצו על ליבי.

ירח של תחילת חודש קישט את השמיים. כוכבים שטו סביבו, מקיפים אותו באהבה ומעניקים לו תחושת שייכות. נשאתי את ראשי אל האופק הציורי ונצרתי את דמעותיי. מתוך השקט צפו ועלו מולי כל הטעויות בחיי. רגעים שיכולתי לבחור נכון ובחרתי אחרת.

הזיכרונות לא איחרו מלבוא. פלאשבקים מסנוורים מהעבר: ראיתי ילדה בת ארבע אוחזת בקופסת גפרורים וברקע יד של מבוגר חוטפת את החפיסה מידה הקטנה ומזהירה אותה מפני סכנה.
ראיתי ילדה בת שש שמתעקשת להיכנס למים העמוקים על אף שהיא לא יודעת לשחות ויש מי שלא מאפשר לה לעשות זאת.
ראיתי ילדה בת אחת עשרה שהושעתה ליומיים מבית הספר בגלל התנהגות חריגה ויש מי שמתקשר לומר למורה: "זה לא יקרה שוב. היא לא התכוונה".

התמונה האחרונה הייתי אני. יושבת על ספסל נטוש וצופה במלחמה של הרוח והשקט. אני כבר לא ילדה, ואיש לא מוכן לקחת חסות על טעויותיי.

הפערים ביני לבין ציון אפרים היו מורגשים כבר מהרגע הראשון. הוא כבר הספיק לבנות בית, לפרק. שלושה עשורים מלאים לימדו אותו דבר או שניים על החיים.

אני, לעומתו, לא ידעתי מה זה בית. טרם חגגתי את העשור השני לחיי ועוד לא הכרתי את עצמי.

מילותיו של נתנאל חלפו ליד אוזניי והתעקשו להיכנס אל ליבי: "הרסת את המשפחה שלנו. שברת את אבא ואמא. לקחת את רחלי איתך ועכשיו את עוד מבקשת עצות?? מחכה שמישהו יושיט לך יד וישלוף אותך מהבור שחפרת לעצמך? איך את מסוגלת??...רחלי אמרה לך את האמת: בגללך היא לא התקבלה לסמינר, בגללך היא חיפשה דרך אחרת. רק בשביל לברוח מהשם "הטוב" שהשארת אחרייך".

כמה קיוויתי שהוא יהיה שם, יאמר: "אפרת, הבחור הזה לא מתאים לך. תברחי. אנחנו כאן מאחורייך". הרגשתי שזה לא מתאים, ידעתי שזה לא הזמן. בכל זאת חיכיתי שמישהו יאמר את זה במקומי. ינער, יעזור. יציל אותי מעצמי.


חיבקתי את ברכיי ונתתי לדמעות לשטוף את פניי. חצי שעה דיברתי אל הילדה בתוכי: 'למה אף פעם לא הצלחת להיות נורמלית? למה החיים שלך מוקפים באינספור טעויות, מערבולות שמובילות לתהום שאי אפשר לצאת ממנה. למה את כישרונית בלהסתבך. למה??'.

רק אחרי שחלפו שלושים דקות מלאות הדמעות נעצרו מעצמן. בפעם הראשונה בחיי, נתתי לילדה הקטנה בתוכי הזדמנות להשמיע את קולה. אולי כל מה שהיא ביקשה חיים שלמים זה רק להיות בסדר.

היא סיפרה לי את הסיפור שלה, ולא יכולתי שלא להרגיש אותה: כל כך לבד. רציתי לחבק אותה חזק חזק. ללפף את הלב שלה בתחבושת עבה ועמידה ולהבטיח לה שיהיה בסדר. פתאום הבנתי שאני זו היא והיא זו אני.

ואם אין לה אף אחד, לפחות שיהיה לה אותי.
 
נערך לאחרונה ב:
וואו!
השארת אותי בלי מילים!!!!
הפרק עצוב, והכאב של אפרת כ"כ חשוף.....
ואולי כל אחד מאיתנו היה רוצה מישהו שיגן עליו מטעויות, וילווה אותו בבחירות.
(והאמת, שיש מישהו כזה. אבל זו עבודת חיים להרגיש את זה עד הסוף...)
בכל אופן, המשפטים האחרונים נותנים תקווה, מרגיש שיש ניצנים קטנים...
 
פרק חזק מאוד!!
כתיבה כ"כ זורמת ומרתקת.
פשוט הכנסת אותי לסיטואציה, עד כדי דמעות....

יש משהו כ"כ יפה בדמות של אפרת. מצד אחד היא דיי תמימה ומחפשת עזרה והכלה/ הכרה מהסביבה. מצד שני גם מאוד חשופה... ה פשוט דמות מרתקת ואמיתית מאוד.

מחכה לפרק נוסף :)
 
וואו!
השארת אותי בלי מילים!!!!
הפרק עצוב, והכאב של אפרת כ"כ חשוף.....
ואולי כל אחד מאיתנו היה רוצה מישהו שיגן עליו מטעויות, וילווה אותו בבחירות.
(והאמת, שיש מישהו כזה. אבל זו עבודת חיים להרגיש את זה עד הסוף...)
בכל אופן, המשפטים האחרונים נותנים תקווה, מרגיש שיש ניצנים קטנים...
פרק חזק מאוד!!
כתיבה כ"כ זורמת ומרתקת.
פשוט הכנסת אותי לסיטואציה, עד כדי דמעות....

יש משהו כ"כ יפה בדמות של אפרת. מצד אחד היא דיי תמימה ומחפשת עזרה והכלה/ הכרה מהסביבה. מצד שני גם מאוד חשופה... ה פשוט דמות מרתקת ואמיתית מאוד.

מחכה לפרק נוסף :)
תודה רבה על הפידבק: ) נותן כוח להמשיך.

הייתי רוצה להודות גם לכל הקוראים שנשארו נאמנים לסיפור אחרי תקופת זמן לא קצרה ועם לא מעט הפסקות.
כל פעם אני מופתעת מחדש מהכמות של הקוראים שנשארו לעקוב אחרי המסע של אפרת. מודה לכם בשמי ובשמה.
 
@הודיה לוי. אתמול נחשפתי לסיפור הזה בפעם הראשונה קראתי אותו בנשימה אחת
אין מה לומר פשוט סיפור אמיתי ונוגע
היו במהלך הסיפור כמה דברים שהפריעו לי שלא היו מספיק טבעיים (לא סתם אני כותבת את זה פשוט אני מכירה מצב די דומה ממש מקרוב אני פשוט חווה אותו יום יום. אבל אם בכל זאת את מתבססת על מקרה אמיתי אז אין לי מה לומר והמציאות נשמעת קצת לא אמינה אבל כנראה שיש עוד סוגי אנשים בעולם.) ועוד דבר אני מכירה את הסיפור של אפרת גם בלי אהבה מבית, שאנשים פה היו מופתעים על הנעילה של הבית בפני אפרת זה היה מוזר לי, במציאות שאני מכירה ההורים פשוט אמרו לבת קומי וצאי מהבית לא רוצים לראות אותך יותר ההורים שם לא העריכו ואהבו אף פעם את הילדים. ואצל אפרת ראיתי שזה דווקא היה שם העריכו אותה יותר, דאגו לה, אהבו אותה.
ואם כבר אז מתי צפוי המשך אני מחכה בקוצר רוח
 
@הודיה לוי. אתמול נחשפתי לסיפור הזה בפעם הראשונה קראתי אותו בנשימה אחת
אין מה לומר פשוט סיפור אמיתי ונוגע
היו במהלך הסיפור כמה דברים שהפריעו לי שלא היו מספיק טבעיים (לא סתם אני כותבת את זה פשוט אני מכירה מצב די דומה ממש מקרוב אני פשוט חווה אותו יום יום. אבל אם בכל זאת את מתבססת על מקרה אמיתי אז אין לי מה לומר והמציאות נשמעת קצת לא אמינה אבל כנראה שיש עוד סוגי אנשים בעולם.) ועוד דבר אני מכירה את הסיפור של אפרת גם בלי אהבה מבית, שאנשים פה היו מופתעים על הנעילה של הבית בפני אפרת זה היה מוזר לי, במציאות שאני מכירה ההורים פשוט אמרו לבת קומי וצאי מהבית לא רוצים לראות אותך יותר ההורים שם לא העריכו ואהבו אף פעם את הילדים. ואצל אפרת ראיתי שזה דווקא היה שם העריכו אותה יותר, דאגו לה, אהבו אותה.
ואם כבר אז מתי צפוי המשך אני מחכה בקוצר רוח

היי,
תודה על התגובה ותודה גדולה יותר על הביקורת. חשוב לי ממש להתייחס למה שכתבת כי במהלך הסיפור היו לי כמה פעמים שרציתי להעצים יותר את הכאב של אפרת בעקבות הניכור שהיא חשה מהבית - ובכל פעם כזאת עצרתי את עצמי מחדש. אני יודעת עד כמה הנושא הזה מורכב. אין בו לא צודקים ולא טועים. וכולם סובלים. וכולם מתמודדים. גם הורים לילדים מתמודדים הם הורים מתמודדים. וגם הם, ברוב המקרים, כהורים שרוצים בטובת ילדיהם יעשו הכל בשביל הילד.

לגבי הסיפור, הרגשתי שזה לא הוגן מבחינתי לקחת דמות ראשית ולכתוב את הכאב והאכזבה שהיא מרגישה מהוריה רק מנקודת מבטה. הרי יש כאן עוד צד בסיפור, ובהרבה מקרים הוא לא הצד הסובל פחות.

אמנם שוחחתי עם אפרת אבל לא שוחחתי עם ההורים שלה. אני בטוחה שאם הייתי מדברת גם איתם הייתי מגלה שיש כאן עוד צד מתמודד שחווה ייאוש ותסכול על בסיס יומיומי. מאמינה שבהמשך הסיפור יהיה דיאלוג פתוח בין הדמויות שבו כל אחת תציג את המניעים שלה.

ואם כבר אז מתי צפוי המשך אני מחכה בקוצר רוח
מקווה לעלות במהלך החודש בע"ה.
 
פרק ל"ג/ העט רשם ואני שתקתי


"אני לא מצליח להבין מה בדיוק לא נראה לך", העיניים של הרב ביקשו תשובה.

ישבתי מולו. שפתיי הדוקות וקולי לא רוצה להישמע. דג כלוא באקווריום, מחפש חיים מחוץ למים ולא מוצא שם נחמה.

"אני רוצה שתספרי לי הכל. אל תפחדי לשתף", הוא המשיך כשראה את הססנותי.

יישרתי מבט אל הקיר שעמד מאחוריו. ולרגע אחד קינאתי בו, בקיר הדומם שלא צריך להשמיע את קולו אף פעם.

"אני לא יודעת", נשכתי שוב את שפתיי. "זה לא משהו שאני יכולה להצביע עליו. רק הרגשה כללית. מרגישה שאין ביננו קשר".

חיוך מנוסה התפשט על פניו. "קשר לא רוקמים ביומיים. אפילו לא בחודשיים או שלושה. זה משהו שלוקח שנים וצריך לתחזק אותו כל הזמן".

לקחתי נשימה עמוקה ורוקנתי את ריאותיי, כאילו מנסה לפנות מקום למה שלא יכול להיכנס. קיוותי שהרב ימשיך לדבר רק בשביל שאוכל להמשיך לשתוק.

"אני מכיר את ציון אפרים. מכיר גם אותך", הוא המשיך. "אתם מגיעים בדיוק מאותו הרקע. לשניכם ציפיות וחלומות ושאיפות דומים". הוא עצר לרגע. נראה היה שהוא בורר את מילותיו לפני שאמר: "אני מבין שזה לא פשוט. תמיד יש חששות וזה טבעי לחלוטין. אבל אני לא חושב שזה מקרי שהשמות אפרים ואפרת דומים כל כך. מה גם ששניכם חולקים את אותו חודש לידה. אמנם לא הכל אנחנו מבינים. אבל כמובן שאין דבר כזה סתם. לכל דבר סיבה ומסובב".

השפלתי את עיניי אל ברכיי וניסיתי לאסוף עוד קצת אוויר מהחדר. רציתי שמישהו אחר ינווט את הספינה במקומי, שאוכל רק לעמוד על החוף ולהביט בגלים שמעצבים את התמונה מבלי לקחת חלק. אבל ברגע אחד הבנתי שלעולם לא אצליח להתחמק מבחירה שקשורה רק אליי ואל עתידי. ומי אני שאתווכח עם סימנים משמים?

"ציון אפרים הוא בן אדם טוב", המשיך הרב. "עלם חמודות ממש. אני מבטיח שלא תצטערי על ההחלטה הזו לרגע".

"אני לא יודעת", דמעות התקבצו בגרוני. הרגשתי את עצמי שוב עומדת על חבל דק ומסביבי קהל אנשים. אולי פשוט כל מה שצריך לעשות עכשיו זה רק להמשיך ללכת?

"תיראי, אפרת", נראה היה שהרב קורא את מחשבותיי וממשיך לצעוד איתי לאט על החבל, "את חייבת לקחת את עצמך בידיים. ואני אומר את זה אך ורק לטובתך. את כבר בגיל שאת צריכה לדעת מה את רוצה מעצמך. איזה מקצוע ללמוד. איזו משפחה להקים. את חייבת לעבוד על הזהות שלך. אנחנו כאן כדי לעזור לך בהכל. ואני כאן כדי לשמוע. תמיד".

המילים חדרו לאוזניי ולא יצאו משם. דלתות נפתחו בתוכי, ריקות. חלל של הזדמנויות. ידעתי שהכל נכון והכל כואב. יכולתי רק לשמוע על ההיא שהתחילה ללמוד הנדסת תוכנה וההיא שכבר רקמה חלומות בראשיתיים על משפחה. ידעתי שאני לא קשורה לשם, למקום הזה. החזק והיציב והיודע הכל. רק הזמן החולף היה זה שגער בי לגדול.

"אפשר להמשיך לעוד פגישה", אמרתי לבסוף. ולא יכולתי שלא להבחין בהקלה שהתפשטה על פניו.

"צעד חכם ואמיץ", הוא בירך. "מעיד על נחישות וחכמה".

שתקתי. ושוב הרגשתי כמו נר שמאיר את העולם ואז מכבה את עצמו בשתיקה.

"אני שמח שהגעת למסקנה הזו לבד. חיכיתי שזה יגיע ממך. היה לי חשוב שבסופו של דבר את זו שתחליטי".

הנהנתי לאות הסכמה. בובת שעווה אמיצה ונחושה.

הוא המשיך: "אצלנו בפנימייה נהוג לעשות לא יותר משלוש פגישות. אז אני סבור שאחרי ההחלטה שלך אפשר כבר לברך מזל טוב".

חייכתי חיוך יבש, שככל הנראה התפרש כאות הסכמה. הבנתי לאן פניי מובילות אותי. נשארתי לשבת עוד רגע, בולעת את המילים שנאמרו ומנסה לעכל את משמעותן.

הרב ביקש לקרוא לאם הבית.

רחל נכנסה אחרי לא יותר ממחצית הדקה. צעדיה שקטים אך יציבים.

"יש כאן מישהי שעתידה להיות כלה בקרוב", אמר הרב בטון חגיגי.

"איזה יופי!!!", היא הסתובבה לעברי ושלחה לכיווני זוג עיניים מהבהבות וחיבוק חם, חונק. "מזל טוב!!!! אפרת!!".

"אז מתי נוח לך שתהיה הפגישה הבאה?", שאל הרב בטון יציב ומרוצה.

"אפשרי בעוד יומיים", עניתי.

"מעולה", הוא שלף עט מכיס חולצתו וציין את התאריך. יום שני כ"ג כסלו.

אני בחרתי.

-אשמח לתגובות והערות-
 
נערך לאחרונה ב:
1737669870874.png

1737669906161.png

1737669923355.png
 
רואים את זה?
שזה נשלח עם התראה למיל זה נשלח לא חסום אבל עכשיו התמונות נבדקות ואין לי מושג אם זה יפתח תעדכנו
 
נערך לאחרונה ב:
xxx xxxxxxxx/ xxx xxx xxxx xxxxx xxxxxxxxxxxx xx xxxxx xxxxx xx xxxxx xx xxxx xxxxxxxxx xxxxxxx xx xxx xxxxx xxxxxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xx xxxx xxxxxxx xx xxxx xxxxxxxxxx xxxx xxxx xxxx xxxx xxx xxxx xx xxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxxx xx xxxx xx xxxxx xxxxxxxxxxx xxx xxxxx xxxxx xx xxxxxxxxxxxxxxxx xxx xx xxxx xxxx xxxxxxxx xxxxx xxx xxxxxx xxx xxxx xxxxx xxx xxxx xxxxxx xx xxxx xx xxxxxxxxxxxxxxx xx xxxxxxxxxxxx xxxxx xxx xx xxxxxx xxxxxxxx xx xxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xx xxxxx xxxxxx xxxxxx xxxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxxx xx xxxxx xxxxxxxxx xx xxxxxx xxxxxxxx xxxxx xx xxxxxxxx xx xxxxxx xx xxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxx xx xxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xx xxxxxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxx xxx xxx xxxx xxxxxxx xxxxxx xxxx xxxxx xxxx xx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xx xxxx xxxxxx xxxx xx xxxxxxxxxxx xxx xxxxxx xxxxxxxxx xxxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxx xxxxxxx xxxxxxx xxxxxxxxxxxx xxx xxx xxxxx xxxx xxx xxxx xxxx xx xxxxxxx xxxx xxxxx xxxxxxxxx xxxx xxx xx xxxxx xxxx xx xxxxx xxx xxxx xxxxxxxx xxx xxx xx xxxx xxx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xx xxx xx xx xxxxxx xxxxxx xx xxxx xxxx xxxxx xxxx xx xxx xxxxx xxxxxxx xxx xxxxx xxxx xxx xxx xxxx xxx xxx xxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xx xxxxx xx xxxxx xxxxxxx xxxxx xxx xxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxx xxx xxxxx xx xxxxxx xxxxxxx xxxxx xx xxxxx xx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxx xx xxxxxx xxxx xxxx xxxx xxx xxxx xxx xxxxx xxxxxx xx xxxxx xxxxxx xxxxxx xxxxxx xx xxxx xxx xxxxxx xxx xxx xxxxxxx xx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxx xx xxx xxxxxxxxxx xxxxx xxxx xxxxxxxxx xxxxxx xxxx xxx xxxxx xxx xxxxxx xx xxxxxx xxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xx xxxxxxxxxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxxx xxxxxx xx xxxx xxx xxxxx xx xxx xx xxxxxxx xxx xxxxxx xxxx xxxx xx xx xxxxx xxxxx xxxxx xx xx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxxxxxxxxx xxxx xxx xxxx xxxx xx xxxxxxxx xxxxxx xxxxx xxxx xxx xx xxxxx xxxxxxxx xxxxx xxxx xx xxxx xxxxxxx xxxx xxxx xx xx xx xxx xxxxxxx xx xxx xxxx xxx xxxxx xxxx xx xx xxxx xxxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xx xxxxx xxxxx xx xxxxx xxxx xxxxx xxx xxx xxxxx xx xxxxx xxxx xxx xxx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxxxx xxx xxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxx xxx xx xxxxxxxxxx xxxxx xxxx xxxx xxxx xxxxx xxxxxx xx xxxxx xx xxxx xxxxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxxxxxxx xx xxxxxx xxxxx xxxx xx xxxxx xxxx xxxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxxxx xxxx xx xxxx xxxxx xxx xx xxxx xx xxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxxxx xxxx xxxxxxxxxxxx xxxxx xxxxxx xxx xxxxxx xxx xxxxxx xxxxx xxxxxxx xx xxxxxxxxxxxxxxxx xxx xxxxxxxxxxxx xxx xxxxx xxxxxxxxxx xx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxxx xxx xx xxxxx xx xxxxx xxx xxxx xx xxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxx xxx xxxxx xxxxxx xxx xxxx xxxxxx xxx xxxx xxxx xxx xx xxxx xxxxxx xx xxx xx xx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxx xxxxxx xxxxxxxxxxx xxxxxxxx xxxx xxxxx xx xxxx xxxxx xxxxxxx xx xxx xxxx xxxxx xxxxxx xxx xxxx xxx xxxx xxx xxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxxx xxxxx xxx xxxx xxxxxxx xxxxx xxxxxx xxxx xxx xxxx xxxxx xx xxxxxx xxxxxx xxxxx xxxx xx xxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxx xxx xxxxxxxxxx xxxxx xxxx xx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xx xxxxxxxxxxxxxxxxx xxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxx xxxxxxxxxxxx xxx xxx xxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxxxxxxxxxxxx xxx xxxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxx xxxxxx xxxxxxx xxxxxx xxx xxxxx xxxxxxxxx xxxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxx xxx xx xxxxx xxxxxx xxxxxxxxxxxx xxx xxx xxxx xxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxxxxxxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxx xxx xx xxxx xxxxxx xxxxx xx xxxxxxx xxx xxx xxxxxxxx xxxxxxxxxx xxxxxxxxxxxxx xxxxxxx xxxxxxx
לאאאאאאאא
שלא תעשה את השטות הזו!!
 
רואים את זה?
שזה נשלח עם התראה למילל זה נשלח לא חסום אבל עכשיו התמונות נבדקות ואין לי מושג אם זה יפתח תעדכנו
נפתח , תודה רבה!!!

אוף הודיה..
למה ככה היא נמשכת אחריו?
למה היא עושה את השטות הזו? 🥺🥺🥺
למה למה למה
 
אז כמו בכל סיפור יש את החלקים היותר קשים ואת החלקים היותר קלים....
לפי רצף הסיפור מתבקש שזה יהיה ההמשך...
ברור שזה קשה וגם מתסכל לקרוא על אפרת (והרב)

לדעתי, תמשיכי בכיוון שרצית מלכתחילה ואל תקשיבי לתגובות כאן ;)
כל המטרה זה לקרוא סיפור כזה, שהוא לא "חלק" ושלא מסתיים יפה יכול להיות שהוא יסתיים יפה, אבל לבינתיים זה לא הכיוון...

מחכה להמשך:)
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.
סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים
תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.
פרולוג
(חייבת את התגובות שלכם. אז פליזזזזז אל תהססו להקליד)


"לא"

"לא?"

רומי הניעה את ראשה מימין לשמאל.

"וירדן?" תחינה בקולה של גלי.

כל העצב שבעולם נשקף מעיניה. "גם לא"

"מי כן?"

"אף אחד לא באמת יודע"

"מה נשאר לנו?" עיני הפיסטוק של גלי התיזו ניצוצות כאב.

רומי לא ענתה. נעצה את מבטה בנקודה רחוקה.

"כלום" גלי השיבה במקומה.

"נשאר לך אותי" רומי הגתה חרישית את המילים, העבירה יד מלטפת על לחיה.

"ומה נשאר לך?" גלי התרוממה מהמיטה בלהט וניסתה לקרב את ידה אל בקבוק המים המונח על השידה.

"אותך" קולה של רומי רעד.

"אני לא שווה הרבה מדי" גלי הישירה מבט לרומי.

רומי גיחכה במרירות. העצב והיגון היו חשופים מדי, כואבים עד כדי נשיכת שפתיים.

"את שווה המון"

כעת היה תורה של גלי לגחך.

"אל תצחקי גלי, את שווה מלא"

"אני לא צוחקת, שום דבר בחלום המחריד הזה לא מצחיק, אם כבר אני בוכה"

גלי החלה להתייפח. תחילה בשקט. לאחר מכן גבר הבכי.

רומי הצטרפה לבכי. אוספת אליה את גלי לחיבוק אמיץ.

כך מצאה אותן פרופסור שוהם.

אחיות בגילאי העשרה שעולמן הבטוח נקרע לגזרים שהתעופפו בסערה האיומה.

***

בין אזעקה לאזעקה תפס אותה הצלצול.

תוך כדי קילוף הגזר היא לחצה על המקש הירוק, ענתה באגביות.

"אלישבע?" קול רועד בקע מן השפופרת, הרעיד את מיתרי ליבה.

"כן" הגיבה בתמיהה.

"זו רומי, ואני צריכה עזרה" קולה של הדוברת התייצב.

היא עזבה המקלף, נאחזה בשיש. "רומי!"

"אני יכולה לבוא אליך? עם גלי?" היא שידרה מצוקה. מצוקה אמיתית. ובצדק.

היא כל כך רצתה להגיד שכן, ייחלה שהשתיים תהיינה קרובות, תחת עיניה הפקוחות. אבל על הספה המרופטת בסלון ישבה ליידי אמריקאית עטוית תכשיטי יוקרה,

היא בעלת חברת הייטק ענקית.

ויש לה טעם אנין לגברת.

ואסור שהיא תברח, היא חייבת לשים גם עליה עין.

בעצם הרבה יותר מאחת.

***

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה