במרחק שעת דהירה אחת משעריה של אתיל, עצר דיאלידאן את חייליו ונשא לפניהם שיחת הנעה אחרונה, חוזר ומשקה אותם בתערובת רגשות שנאה, כעס ותאוות נקמה. תערובת שהציפה את שריריהם בדם וגרמה להם לשלוף את חרבותיהם ולנופף בהם כאילו היה האויב עומד למולם. "אנו נלחמים למען הטוב והיפה", הזכיר להם דיאלידאן, "למען עתיד מאיר יותר ומאושר יותר, עתיד אותו רוצים אנשי המחנך למנוע מכם. הם יכלאו אתכם מאחורי חומות בַּעֲרוּת, ינתקו אתכם מכל מקור הנאה ושמחה, וישיבו את כוזר אחורנית לשנים של פיזור ופירוד. האם תניחו להם לעשות זאת?!"
החיילים נעו קדימה, וקריאת ה'לעולם לא' שהשמיעו החרישה כל אוזן. "לא תניחו?" שוב עלתה הזעקה מגרונותיהם של הלוחמים, עזה מן הקודמת. יוסף דיאלידאן שתק, סוקר אותם בעיניו, קרוב לאלפיים חיילים שאש בערה באישוניהם.
יהי אלוקים עמכם", אמר להם, "ויאמץ את זרועותיכם. המפקד מטריאס - גדודי חייליה הנאמנים של כוזר מוכנים לפקודתך". לאחר נאומו חוצב הלהבות של יוסף דיאלידאן נשמעו הוראותיו של מטריאס יבשות מתמיד: יש לכתר, בחצי גורן, את שטח האדמה הסמוך לגשר הראשון שעל המינאר, משם, כנראה, יגיעו אנשי המחנך בדרכם לאתיל, ולהמתין לתקיעה משולשת בטרם יתקיפו. משתישמע התקיעה יש להשתמש באשפות חיצי הרעל, במטרה אחת ויחידה: להרוג כל הולך על שתיים.
תרועותיהם של החצוצרנים תבעו מאנשי המחנך דהירה מהירה וחסרת עצירות. ההבנה כי המידע על תוכניתם הגיע לידי האביר דיאלידאן רק בשעות האחרונות, הובילה את סוסיהם של האנשים במהירות האפשרית,
ללא פנאי להסברים, ללא הפסקה על מנת להבהיר, לעודד ולהזהיר. מפעם לפעם נשמעו שוב תרועות החצוצרה, דוחקות באנשים למצות את כוח סוסיהם עד תום, אולם כיוון שרוב רובם של המורדים נטלו את בהמות הרכיבה שלהם ממקומן שאחרי המחרשה או הרחיים - לא הצליחו אלא כמאה רוכבים, ואולי אף פחות מכך, לעמוד בקצב המזורז שקבעו מנהיגיהם הדוהרים בראש השיירה.
לאורכה של הדרך, מן המחנה בו עצרו לחניית לילה, ועד לגשר הצר, הפרוש מעל נהר המינאר, במרחק לא רב מאתיל – נותרו פזורים כל יתר אנשי המחנך, שהמשיכו, בעקשנות כוזרית טיפוסית, דוחקים בסוסיהם ומתקדמים לעברו של היעד שעבר ביניהם בלחישה: שעריה המבוצרים של עיר הבירה.
הגשר על המינאר היה צר ורק שני רוכבים יכלו לעלות עליו בו זמנית. רובן מן-הגי וגד בליאטר חצו אותו בתחילה. פנרס נותר בצידו השני של הנהר, לצד כבש העלייה לגשר, מחזק במילים בודדות את ליבם של העולים עליו. רק לאחר שחייך את חיוכו הרגוע לעבר צמד הרוכבים האחרון, חצה גם הוא את הנהר, מביט ממרומי הגשר על קבוצת האנשים ששבה והתארגנה למבנה מגובש. קבוצה קטנה היתה זו, קטנה ודלה עד להכאיב, והכאב היה עז מכדי לעמוד בו.
"זקוף גבך", אמר בליאטר כאשר תפס פנרס את מקומו בראשה של השיירה, "זכור כי הנך בא בשערי העיר כמלך וכמנצח". פנרס, פניו חיוורות כפני מת, הניד בראשו: "כך יש לקוות ולהתפלל". וכשמילים אלו על שפתיו החווה בימינו לחצוצרן. זה הצמיד את כלי הנשיפה שלו לפיו, מורה לקבוצה המדולדלת להמשיך ולנוע קדימה. לא נותרה עוד כברת דרך ארוכה עד לשעריה של העיר, מחצית השעה לכל היותר, אולם הסוסים היו מותשים מן הדרך הארוכה והתקשו לעמוד בקצב המהיר שהכתיב רובן מן-הגי. מחוסר ברירה, האט האחרון את דהירתו של סוסו, מביט מעבר לשכמו אל האנשים ששרדו את הרפתקת הלילה. כמה מהם יזכו לראות שנית בשקיעתה של החמה? ואיזו משמעות יש לאהבתו אותם - אם הוא מוכן להנהיגם בדרך כזו שאולי תקווה ותקומה בסופה, אך בה במידה ייתכן כי כל המצפה להם הינו אובדן ומוות?
היו תשובות לשאלה זו, תשובות שהשמיע רק אמש הוא עצמו, אולם כעת נראו כולן קלושות וחסרות ממשות. רגע הרהר בכך ואחר זקף את ראשו, האהיל על עיניו והביט אל עבר האופק. לחרטה לא היה כעת כל מקום, לא משום שהתבייש להודות בטעותו, אלא מפני שבמרחק לא רב משם, מאחורי קבוצת עצים נאה, נראה נצנוץ שלא יכול היה להיות אלא רק החזר אור השמש מקסדותיהם של חיילי דיאלידאן.
כאשר הביע איסתרק את רצונו-דרישתו – לצאת מן הארמון דרך מנהרת הסתרים שבבית האוצר, על מנת שלא להחמיץ את אפשרות המפגש עם מיכאל, גלגל מנשה קפחבר את עיניו מעלה, ואפילו כוחו של אלרנן דיליאבר תש. האוצרות שנשמרו מאחורי הדלתות הכבדות היו היקרים שבאוצרות כוזר, והחיילים המוצבים סביבו קיבלו הוראה אחת ויחידה - לא להניח לאיש, מלבד המלך עצמו, להכנס פנימה. אולם איסתרק לא שעה להסבריהם של האבירים, הסברים שנימת תחנונים קלה נמסכה בהן. דבריהם היו נכונים, והוא ידע זאת עוד בטרם פתחו את פיהם, אולם מיכאל אמור היה להיכנס לארמון בדרך זו, והסכנה כי ייחשף מתוך תמימות וחוסר ידיעה, לפני אחד מאויבי בית אביו הנמצאים בארמון עצמו, היתה יותר מאפשרות בעלמא. משנתעקש קפחבר על דעתו, שלח אותו איסתרק לחפש אחר קבוצת מלווים נאמנים שתמתין לבואו של הנסיך סמוך לגשר שבחלקו הדרומי של יער פליסאר-קט. הצעה זו, שפטרה אותו מנטילת אחריות על המצב הבלתי שגרתי, נשאה חן רב בעיניו של ראש ממשלת כוזר, שמיהר לעזוב את המקום, מותיר את דיליאבר לבדו לצד שני קציני ההוסטרס,
שתחת גלימתו של אחד מהם נצנץ שריונו הזהוב של מלך כוזר.
משנבלעה דמותו הרחבה של האביר קפחבר בפתחה של עגלתו, נזדקפו מעט כתפיו של הנסיך וחיוך עלה בעיניו. "קדימה", הוא אמר, כולל בפנייתו זו את האביר דיליאבר וישי כאחד, "מיד תגלו שהדבר אינו קשה כל כך, כל מה שנחוץ לשם כך הינו מעט מים". בברכה שבמרכזה של הגינה נמצא להם די והותר מן המצרך הזה, ואיסתרק הרטיב את ראשו ואת שערותיו, מסיר מהן את מיץ הפרי שהפך את צבען לכהה. כעת, משצנחו פאותיו, ארוכות ובהירות, עד מעבר לכתפיו – שוב לא היה כל קושי לזהותו.
"הסיכון רב מדי", חזר דיליאבר על דעתו. איסתרק הניע את ראשו מצד לצד, ספק שולל בתוקף את דבריו של דודו, וספק מבקש לנער מן השיער הרטוב טיפות מים שדבקו בו. "חייו של אחי מצדיקים נטילת סיכונים גדולים עוד יותר", השיב לו, מצטמרר מקור הבוקר, "בואו".
בדרכם אל בית האוצר ערך איסתרק עצירה קצרה נוספת לצורך נטילת קרדום אדיר מימדים מסוכתו של הגנן. את הקרדום הפקיד בלא אומר ודברים בידיו של ישי, שהטעין אותו בשתיקה על שכמו, ממשיך ופוסע לצידו של הנסיך.
ארבעה שומרים מוצבים היו בנקודות שונות סביב בית האוצר, וצמד שומרים נוספים, בעלי דרגה גבוהה יותר, פטרלו סביבו, משלימים את טבעת השמירה סביב הבניין, ובוחנים את ערנותם של השומרים. איסתרק, החלטי ונחוש בדעתו, עצר את שני אלו באחת מזוויותיו של הבית. "בוקר טוב", אמר להם.
"ומבורך", השיב אחד מן השניים, בוחן את איסתרק בכיווץ גבות, "האם יואיל כבודו להזדהות?"
איסתרק חייך: "זהה אותי אתה", הציע.
חשדנותם של השומרים גברה, אולם לא נראה היה כי מחוות האיום הקלה שהפגינו מרגשת את העומד מולם, שהניח אצבע אחת על שפתיו ובידו השנייה פרף את כפתורי גלימתו, חושף את שריונו של אביו. בשברירי השניה שאחר כך נתחלפו על פניהם של השומרים מגוון הבעות. הבעת התדהמה והזעזוע, שעלתה על פניהם, נתחלפה בהשתאות עמוקה, בחוסר אמון, ולבסוף בהתרגשות שכופפה את ברכיהם לכדי קידה עמוקה. כחיילים וותיקים נזדמן להם לא אחת לשהות לצידו של הנסיך בתרגילי קרב שונים, וזיהויים אותו היה בלתי מוטל בספק. "הסיחו את דעתו של השומר הניצב על יד פתח בית האוצר", פקד איסתרק, מתעלם ממחוות הכבוד שלהם, "לאחר מכן תוכלו לנעול את הדלת ולהציב עליה שומרים מבחוץ", ידו עצרה את מילות השאלה שלהם, "האביר דיליאבר יתלווה אלי", אמר להם, "את דרכנו מבית האוצר החוצה נמצא בכוחות עצמנו, אל תטרידו את שלוות נפשכם בשאלה זו, תוכלו לחזור ולהגיף את הדלתות לאחר שנכנס פנימה". הופעתו, שהיתה כה פתאומית ומרגשת, שיבשה מעט את שיקול דעתם של השניים, שמיהרו להיענות להוראתו. משנתרחק השומר מדלתו הראשית של בית האוצר, נטל איסתרק את הקרדום ובארבע מכות מהירות ומדויקות, שבר את ציריה.
הרעש שהקים הגרזן עשוי היה להקים את הקריה המלכותית כולה משנת הבוקר שלה, ואיסתרק, מודע לכך היטב, דחק בדיליאבר המזועזע למהר ולהיכנס אל בין כתליו העבים של בית האוצר. "הם לא יניחו לאיש להיכנס פנימה", נשף בעורפו של זה בעודו הודף אותו קדימה, במורד המדרגות המובילות אל העמוק שבמרתפי האוצרות, "ולא רק מפני שאני כאן... ועד שיגיעו הממונים עליהם יעבור הרבה זמן, הרבה מאוד זמן.
"כן", נאנק דיליאבר בתשובה, "אבל -"
"בלי אבל -" אמר ישי, מגשש בזהירות ובחיפזון אחר המדרגה הבאה, "הגענו, אדוני, לאן עכשיו, ימינה או שמאלה?"
"ימינה", אמר איסתרק שהצליח לשמור על חוש הכיוון שלו חרף התפתלותן של המדרגות, "שם נמצא הדרום".
המרתף היה קר ומלא בצינה בת שנים. כשהוא ממשש את הכותל הקר באצבעותיו ומונה את טורי האבנים, מילא איסתרק את הוראותיו של הכלל העתיק שנמסר לו על ידי אביו שעה שהשתדל למען שחרורו של כלב בן-בטאל ממאסרו.
להפתעתו, על אף שהוזהר אז כי האבן החמישית בטור הרביעי תהיה קבועה בחוזקה במקומה, ואיש פצוע או חולה לא יוכל לשחררה - היתה אחיזתה של האבן רופפת למדי, והיא החליקה לידיו ללא כל מאמץ של ממש, מגלה מאחוריה את ידית המנגנון המאפשר את פתיחת דלת הסתרים.
רגע אחר כך, עמדו שלושתם במחילה שתקרתה שפשפה קלות את ראשו של ישי, הגבוה שבחבורה, והדלת, בקול גניחה עמום, שבה ונסגרה
מאחורי גבם, מותירה אותם בחשכה גמורה.
"לעיתים קרובות אני תמה על יכולתם הטכנולוגית המופלאה של אבותינו", נשמע בעלטה קולו המהורהר של דיליאבר, "אנשים חכמים היו".
"ומסודרים", השלים איסתרק את דבריו, נוטל מצת קטן מגומחתה של ידית המנגנון, ומעלה אש בלפיד שהמתין שם דורות רבים. "האם תרצה להמשיך ולהוביל, ישי?".
הנער נבוך: "זו היתה טעות, הוד נסיכותך, פשוט הורית לי להיכנס ראשון, ואני איסתרק הבזיק לעברו חיוך מהיר, מרגיע: "הכול בסדר", הבטיח, "קח את הלפיד, חבר, והמשך קדימה"
המנהרה היתה ארוכה, ורצפתה הישרה והמרוצפת העלתה במוחו של איסתרק הרהורים דומים להרהורי ההשתאות שמילאו את דיליאבר שעה שנסגרה מאחוריהם דלת הסתרים, אולם אלו עסקו בביטחון שחשו מלכי העבר בנאמנותם של אנשיהם, שחפרו מנהרה זו והותירו את סודה כמוס בליבם.
קריאת ההפתעה שעלתה מפיו של ישי קטעה את מחשבותיו אלו. "הביטו, נכבדי - אמר להם הנער, משתופף, "ראו זאת!" אחת מן המרצפות נעדרה ממקומה, ובחלל שנותר שם נראתה, בבהירות מרובה, טביעת נעל.
"מישהו פסע כאן ונפל", אמר ישי, מצביע לעבר סימון נוסף, מטושטש מעט, של אותה הנעל, "המהמורה הפתיעה אותו והוא מעד". אלרנן קימט את גשר אפו, "מהיכן אתה יודע כל זאת?" חקר, אולם איסתרק, שהשהות הממושכת לצידו של קנז לימדה אותו דבר מה אודות יכולותיהם המופלאות של המונדרים, קיבל את הדברים בשתיקה.
"הוא הגיע מן הארמון", אמר ישי, "אין ספק בכך, אדוני". איסתרק עיקם את שפתיו בפליאה, קשה היה לו להניח כי טביעת הנעל הזו הינה שריד לבריחתו ההיסטורית של המלך יוסף. דיליאבר, לעומת זאת, היה מעשי מאוד. "אם רוצחו של האביר בלואדאן חדר לארמון דרך מחילה זו – לא יהיה זה מופקע להניח שהיודעים אודותיה השתמשו בה מפעם לפעם לצרכים נוספים..." "נקרע לו השק, לאיש שנפל", המשיך ישי בדיווחו, מסיר מעל זיז סלע חוט זעיר, ולאחר רגע של שתיקה, בו סקר בעיון את פני השטח, הוסיף: "וחפצים נפלו"
"דרך יעילה מאוד לאיזון חשבון ההוצאות הביתי", ציין דיליאבר, "יעילה ובטוחה. איש אינו מעלה על דעתו לבדוק האם התאדו, נניח, כפות זהב, מבית האוצר המלכותי". קוצר רוח אחז פתאום באיסתרק, "לו היה הגנב כותב את שמו על החול - היתה עשויה להיות איזושהי תועלת בהשתהות הזו", העיר, "אבל כעת, מוטב שנמהר".
שארית הדרך עברה עליהם בשתיקה, ורק כאשר התרומם לפני ישי קיר אטום הוחלפו ביניהם שנית מילים מספר. איסתרק התנצל בפני דודו, וכשהוא מתחכך בו, שכן רוחב המערה בנקודה זו היה צר עד מאוד, עבר קדימה, ממשש ומגשש אחר רמז למיקומה של ידית מנגנון נוספת. רגעים ארוכים של חיפושים מתוחים לא העלו דבר, ואז, כברק, הרים איסתרק את ראשו מעלה, מוצא שם את הרמז שביקש. סולם חבלים נחבא שם, בגומחה קטנה, וכשטיפס עליו ושחרר לשונית מתכת קטנה, יכול היה להדוף החוצה את תקרתה של המנהרה.
לא קל היה לצאת החוצה כשהוא תומך בכתפיו ובראשו את הדלת הכבדה, אולם לבסוף עשה זאת, ובעומדו בחוץ הטה אותה על צידה, ונשם מלוא ריאותיו את אוירו הצלול של יער פליאסר-קט. רגע קצר חלף וישי ניצב לצידו, מביט בעיניים ממצמצות סביב. אך האביר דיליאבר, ששנותיו היו רבות יותר, התקשה להניף את משקל גופו החוצה. משעשה זאת, בדי מאמץ, התיישב על דלת המנהרה, מתנשף וגונח. משהוסדרה נשימתו התרומם, "אסגור אותה", אמר, אך במקום זאת נותר עומד, כשזרועותיו מתדלדלות לצידי גופו, ונעץ בה מבט ממושך.
"דודי?" פנה אליו איסתרק, תוהה למתרחש עימו. ימינו של אלרנן נעה: "הבט", פלט, "משאלתך נתמלאה, הגנב הותיר את שמו".
על צידה הפנימי של הדלת קבוע היה לוח מתכת. "הושלם בכ"ט לחודש בול בשנת ל"ט למלכות המלך אהרון השני" נחרט עליו באותיות עבריות עתיקות, "תכנון וביצוע אדוניה דיאלידאן".
אדוניה דיאלידאן. למעלה ממאתיים שנה חלפו מאז נכרתה מנהרה זו על ידי הראשון לשושלת דיאלידאן. האם ייתכן כי לאורך כל התקופה הזו, בבוגדנות שאין שניה לה העבירו אבות השושלת את הסוד לבניהם, כשהם ממתינים ליום בו יוכלו לעשות בו שימוש?
התשובה עלתה, בזעקה צורמנית, מאירועי החודשים האחרונים.
למרות שהדברים אותם נשא יוסף דיאלידאן באוזני חייליו היו ברורים וחד-משמעיים עדיין נותרו בליבו מעט ספקות. כעת אומנם היה העם איתו, אך ברור היה לו כי זיכרונה הקולקטיבי של האומה לא ישכח ולא ימחל על טבח המוני שכזה. חשש ניקר בו כי ביום פקודה, אם וכאשר יבוא, ייזקף הדבר לחובתו. לו היה יכול להיות משוכנע כי מותם של פנרס בלואדאן, רובן מן-הגי וגד בליאטר יביא לחיסולו של המרד, אולי היה מסתפק בהריגתם של אלו. אולם ציפור קטנה ועקשנית לחשה לו כי עם חיסולם של שלושת אלו, יקומו מבין אנשיהם שישה אחרים שימשיכו ויאבקו כנגדו, ולא בכל עת קל כל כך יהיה לרכזם למקום אחד ולהשמידם מעל פני האדמה. לא זמן רב נותר לו על מנת להחליט באיזו גישה ינהג. הסיירים ששלח לפניהם מטריאס, מפקד ההוסטרס, שבו ודיווחו כי אכן קבוצת אנשים לא גדולה נצפית כשהיא מתקדמת מכיוונו של המניאר צפונה. השיקולים המדיניים נראו כמאוזנים זה עם זה, ואם כך יכול היה יוסף דיאלידאן להרשות עצמו לקבוע את פעולתו על פי נטיות ליבו, ואלו היו ברורות לגמרי.
אנשיו של מטריאס החלו יוצרים את אותה חצי-גורן עליה דיבר מפקדם, ובמוחו של דיאלידאן התגבשה תוכנית פעולה: אם יסכימו אנשי המחנך להרוג, במו ידיהם, את העומדים בראשם - ימחל להם על חוצפתם הנוראה, ויפטור אותם בקנסות כספיים ובעבודות כפיה בלבד, אולם אם לא יסכימו לכך יקבלו את העונש הראוי לכל מורד במלכות. עונש אותו על אף הכאב יקבלו בני כוזר בהבנה.
לא הרחק משם עסוק היה מנשה קפחבר, ראש ממשלתה של כוזר, בהבעת רגשות הצער שגרם לו מראהו הדל של הנסיך מיכאל - מחד, ורגשות השמחה שעלו בו לנוכח הצלתם של הנסיכים - מאידך. תשעת הנערים המונדרים, שלא הורגלו בהבעת רגשות קולנית ומליצית עד כדי כך, עסוקים היו בהעוויית פניהם מתוך ניסיונות נואשים להימנע מלצחוק.
איסתרק ומלוויו לא יכלו גם הם להימנע מלחייך, ומסיבה אחרת: גלי קולו של מנשה קפחבר סייעו להם לנווט את דרכם בין העצים ולמצוא את מיקומה של הקבוצה.
"קול אדיר", העיר איסתרק בינו לבינו.
דיליאבר, רומס ברגליו ענפי שרך מתפתלים, הסכים עימו בכל לב, "בשנת האבל על אביו של האביר קפחבר - רועדות היו הנברשות בבית הכנסת הגדול", סיפר. רגע לכסן איסתרק את מבטו הצידה, מבקש לברר מהי הנימה ומידת הרצינות בהן נאמרו הדברים, ובמשנהו החזיר את מבטו אל הדרך, מחליט להימנע מעיסוק בדברים שריח לשון הרע עלול לדבוק בהם. רגעים ספורים אחר כך כבר לחצו הכול ידיים אלו עם אלו, וטפיחות שכם הדדיות הוחלפו בין ישי וחבריו. "נתפלל כאן שחרית", הציע איסתרק, "ולאחר מכן נצא לעבר בית הנופש של האביר דיליאבר..."
הנערים המונדרים החליפו ביניהם בשתיקה מבטים מהירים, במשך שעות אחר הצהרים ובראשיתו של הלילה זחלו על האדמה, בין שיחים ושרכים, ופניהם השרוטות ובגדיהם המוכתמים העידו על כך. איסתרק שהבין את שיחתם האילמת נבוך מעט, "האם תעדיפו לרדת אל הנהר קודם לכן?" שאל, ואחר תלה את מבטו בדודו: "האם ימצאו בבית-הקיץ בגדים נקיים עבורם?" שאל. דיאליבר הניד בראשו: "בהחלט כן", הצהיר, "וגם ספר תורה ישנו שם, הוד נסיכותך". "מצויין" אמר איסתרק, ובפנותו אל יתר בני החבורה ביקש: "תיפסו לכם כל אחד סוס... כל שעלינו לעשות הינו לחצות את המניאר, אם נזדרז נספיק להגיע לשם עוד לפני זמן קריאת שמע". ברגעים שאחר כך התברר כי האביר קפחבר, שלא ידע על מספרם הרב של מלווי הנסיך, לא הביא עימו מן העיר די סוסים. מלוויהם הנאמנים של צמד הנסיכים התכנסו אפוא אל תוך העגלה הישנה והמקרטעת שהביאה אותם עד הנה, כשהם נראים עוד יותר מתמיד כמקבץ אביונים אקראי. רגע נוסף חלף, והחבורה כולה יצאה לדרך.
נצנוץ המתכת החשוד הבהיר לרובן מן-הגי כי תוכניתם נתגלתה. בחיפזון הסב את סוסו, ובוותרו על כללי הרשמיות והנימוס, שחייבו התייעצות עם ראשיה האחרים של הקבוצה בטרם נתינת הוראה מעין זו, הורה בצעקה לאנשיו לשוב על עקבותיהם, לחצות פעם נוספת את הגשר, ולהתרחק במהירות האפשרית ממקום הסכנה.
בבהלה צייתו האנשים להוראתו. אווירו הצח של הבוקר נתמלא בקולות צהלת סוסים ובצלילי רקיעת פרסות. נתקלים בקבוצה גדולה של מורדים נוספים, שלא הצליחו לחצות את הנהר יחד עם מנהיגיהם, ועשתה זאת כעת. כיוון שהגשר היה צר עד כדי כך שהמאחרים לבוא לא יכלו להסב את סוסיהם על גביו – היתה האנדרלמוסיה מושלמת: סוסים הניפו את רגליהם באוויר, ואנשים צעקו בבהלה.
גם הגשר השמיע קולות האנקות מחרידי לב, וקורתו המרכזית החלה מתקמרת כלפי מטה, כשהיא מאיימת להישבר. האנשים, טרודים מדי בניסיונות בריחתם, לא התפנו להבחין במצבו של הגשר, שהוסיף וחרק, הוסיף ונאנח, עד שלבסוף, בקול תרועה רמה, צנח חלקו הצפוני, עם האנשים והסוסים שעליו - אל תוך המים. המון ידיים טובות הושטו לעברם של הנופלים אל מי הנהר השוצפים. נראה היה כי בדאגתם לאחיהם לנשק ולאמונה לא הבחינו אנשי-המחנך בהיחסמותה של דרך מנוסתם היחידה, ובהקפתם על ידי חיילי ההוסטרס ששוב לא טרחו כלל לשמור על הסוואה וחשאיות. ואם הבחינו ברעה המתרגשת ובאה הרי שלא עשו דבר כדי לקדם את פניה.
צעד ועוד צעד, ועוד אחד, כשמיתרי קשתותיהם מתוחים והם פוסעים בקצב אחיד, לקולו של תוף נעלם, הידקו חיילי ההוסטרס את טבעת הכיתור סביב אנשי מן-הגי, ממתינים בדריכות לתקיעה המשולשת שתסמן את תחילתה של ההתקפה. אך התקיעה לא נשמעה.
במקום זאת חרג יוסף דיאלידאן מבין שורות החיילים, וקול תרועת החצוצרן שלצידו הסב אליו את תשומת ליבם של אלה שלא עסקו באותו רגע בהצלה פעילה.
"בוקר טוב לפורעי החוק המכנים את עצמם בשם אנשי המחנך" פתח דיאלידאן במתינות, "לאנשים שבאיוולת רבה חייבו את עצמם בעונש מוות".
שקט השיב לו, רם וסמיך. רק געשו של הנהר, המאיים למוטט גם את שארית גשר העץ נשמעה, וצעקותיהם של העומדים בסמוך לו, מתאמצים לחלץ את אחרון הנופלים אל המים.
"יכול אני להבין את כאבכם" המשיך דיאלידאן ואמר, "גדלתם מתוך עיוות, על ברכיהם של מחנכים שלא הבינו כי תורת האלוקים הינה תורת חיים. מוחותיכם פוטמו בדעה כוזבת כאילו צרה עינו של הבורא בהנאותיכם ובשעשועיכם, כאילו חפץ הוא בהסתגרותכם, בצמצומכם..."
"והוא אכן חפץ בכך, יוסף" השיב קול ופנרס בלואדאן, שסוסו נעלם באנדרלמוסיה, צעד ברגליו קדימה, חושף את עצמו לפגיעת חייליו של דיאלידאן.
חצי פרסה בלבד הפרידה בין יער פליאסר-קט לבין המניאר, היפה בנהרות כוזר.
מן הגבעה עליה עלו יכלו לראותו נוצץ לאור השמש הרכה ומתפתל בין השדות הירוקים כחבל כסף רחב, משובץ ביהלומי קצף. אך לא רק אותו ראו.
סמוך לגשר הראשון שעל המניאר, אליו היו מועדות פניהם, התחוללה באותם רגעים התרחשות בלתי שגרתית, שמשכה את עיניו של איסתרק - ובעקבות כך גם את עיניהם של יתר חברי הקבוצה:
חיילי ההוסטרס, בולטים לעין במדיהם המיוחדים, סיימו יצירת חצי-מעגל מדוייק ומושלם סביב קבוצת אנשים קטנה. "המורדים" אמר דיליאבר בשפתיים יבשות, "אלו הם, וודאי הם. אין אפשרות אחרת".
"אל תאמר 'המורדים'", ביקש מיכאל, "אמור אנשי פנרס בלואדאן', אמור אנשי רובן מן-הגי'".
קפחבר הזדקף באוכפו, כשהוא חסר מנוחה: "הם ימותו כולם!" גנח, "עד האחרון שבהם. הינך מכיר את דיאלידאן, אלרנן! אתה יודע מהן דעותיו אודותיהם! האם אין דבר מה לעשות?" "ודאי שיש", קולו של איסתרק, שבלובשו מדי-אביו ננסך עליו הדר מלכות מיוחד, היה נמרץ ותכליתי: "עלינו לרדת לשם ולעצור זאת".
"בשום פנים ואופן לא!" על אף הבדלי האופי הניכרים נזרקו ארבע המילים הללו מפיהם של מנשה קפחבר ואלרנן דיליאבר בניגון זהה, תקיף ומבוהל כאחד.
"זהו תפקידי", החזיר איסתרק ועל אף שבלע בחיפזון את המילים היה קולו, באופן מוזר, מתון ושליו, "על מלך, על בן-מלך, להיות מוכן למסור את חייו למען כל אחד ואחד מבני עמו. כאן לא מדובר בבודדים, עשרות נמצאים שם למטה!"
"כן", הסכים דיליאבר, "כך הוא הדבר באופן עקרוני, אלא שהפעם מדובר באירוע יוצא מן הכלל. מדובר כאן לא רק בחייך - אלא גם בעתידה של כוזר. אם תמות, לא ימצא אחר, בעל כוח ואישיות מתאימים, שיוכל לרכז סביבו את העם ולטול את השלטון מידיו של דיאלידאן". "חיילי ההוסטרס אינם אותם אנשים שהכרת", קולו של קפחבר היה שקט, "הם נוהים אחר דיאלידאן בכל לב ונפש. אם יורה להם לפגוע בך, ואני משוכנע בכך שיעשה זאת, עלולה התוצאה להיות שונה מזו שאתה בטוח בה".
כשהוא נבוך, הפנה איסתרק את פניו לעברו של מיכאל, הרוכב לימינו. "לא", אמר מיכאל בקול שקט הקרוב ללחישה, "אינך יכול לסמוך עלי. אני ילד, עדיין, ולא נועדתי להנהיג, אני איני מיטיב כמוך להסתדר עם אנשים".
"אל תביט למטה", יעץ כעת קפחבר, "נסב את סוסינו ונלך מכאן. איננו יכולים להביא להם תועלת, נסיך כוזר. הדבר כואב, אולם עלינו להכיר במגבלותינו. כוזר מסתאבת, הנסיך איסתרק, במו עיני ראיתי זאת הטובים נסחפים אחר האביר דיאלידאן והתרבות אותה הוא מייצג. אינך מסכן רק את עצמך, נסיכי, כל עתידה הרוחני של הארץ הזו נתון על כף המאזניים".
"פנרס בלואדאן!", חיוך רע, אכזרי, עלה על שפתיו של יוסף דיאלידאן, "נעים לי מאוד לפגוש בך, איש צעיר. התואיל לחזור שנית על דבריך?"
פנרס הטה את ראשו אחורנית, מתבונן על מלך כוזר החדשה הרכוב על סוסו. "יוסף", אמר פנרס, "מאחורי חומות הצמצום להן אתה לועג, צמחה החברה הנאה והאיכותית בתבל כולה. אנשיה הינם המאושרים שבבריות, גם בלי כל תעתועי התענוגות בהם אתה מנסה לפתות אותם. מה תוכל להציע להם כנגד תחושת הסיפוק והאושר הנובעים מן הידיעה כי הם
עושים את הנכון ואת הטוב בעיני אלוקים ואדם? מה תוכל לתת?!"
"מאושרים!" לעג היה בקולו של דיאלידאן, "ראינו אותם, מאושרים! מלאי חרדות, פחדים וחששות שמא לא דייקו ודקדקו די. טרודים בניסיונות לתמרן בין דרישות חייהם לדרישותיה של ההלכה... מתביישים בנפילותיהם הקטנות, האנושיות. עסוקים תמיד, נעדרי שלווה ומנוחת הנפש... האם בזאת תבחרו, בני כוזר? האם כך תרצו לראות את ילדיכם גדלים? לשם כך עזבתם את שדותיכם ונשותיכם?" מבטו הבהיר חלף עליהם, מהיר וערני כתמיד. נראה היה כי מילותיהם אבדו והדבר עודד את רוחו.
"טעיתם", אמר להם רכות, "נפלתם בשבי לשונם של הוגי- דעות כוזבות. אולם אני מוכן לסלוח..."
"גם אלוקים מוכן לסלוח", כשנער אדמוני ומחוסר הכרה על כתפו וקולו רועד מחמת התרגשות פנימית, צעד רובן מן-הגי קדימה והתייצב לצידו של פנרס, "גם עבורך טרם נחסמו שערי תשובה. הינך מציע אושר, האביר דיאלידאן, בשעה שאתה עצמך אינך מאושר. אולי בתחילה היו כוונותיך טובות, ייתכן שחשבת כי ניתן לשלב את תורת האלוקים עם תורת הכרס, נדמה היה לך כי מצוותיו של יהודי שמח תהיינה יפות יותר ושלמות יותר - ונראה היה לך כי השמחה אותה רוחך מבקשת תמצא לך אם תכנע לדרישותיו של החומר.
אבל טעית. לא רדפת אחר דקדוקי הלכה, ולמרות זאת ימיך לא היו קלים, נוחים או שמחים יותר... במקום להתאמץ לעשות את רצונו של האלוקים התאמצת למלא את החלל הריק בנשמתך, לספק לו עוד עונג, עוד כבוד, עוד
כוח.
הבט כעת סביבך, האביר דיאלידאן, ראה להיכן הגעת, לאן הובילו אותך השקפותיך. כמה זמן, לדעתך, תחוש מאושר אחר שנמות כולנו? האם אינך יודע כי כשם שפסו כל ההנאות הקודמות - תתמוסס גם תחושת הניצחון? החומר פשוט אינו יכול להיות מאושר, רק הרוח. והרוח היא שלנו".
"קל לדבר על רוח" כשקולו משועשע מעט פנה דיאלידאן אל אנשי הקבוצה, מתעלם משני מנהיגיה, "איש לא ראה אותה ואיש אינו יודע מה באמת היא מבקשת. אני מציע דבר מה אחר לגמרי: חומר וחיים – אותם תוכלו לחיות מתוך שמחה וקיום כל המצוות המעשיות. אם יקומו מקרבכם עשרה אנשים אמיצים, שיעניקו לשניים אלו ולגד בליאטר, את עונש המוות הראוי למורדים במלכות - אהיה מוכן לחון את כולכם". שקט ענה לו. ואפילו קולו של הנהר, שבלע את האחרונים שבקרשי הגשר, לא נשמע. ובתוך השקט הזה נשמע לפתע קול צעיר, רם וצלול, שהכה ביוסף דיאלידאן כברק. כשגבו זקוף ושמש הבוקר הזורחת יוצרת סביבו הילת זוהר, חלף איסתרק בין חיילי ההוסטרס שנסוגו מפניו לצדדים, משפילים את כלי נשקם
במחוות כבוד.
"אני מכיר היטב את האביר בליאטר, פנרס בן הבק ורובן מן-הגי" נישא קול נסיכה האבוד של כוזר עם רוח הבוקר, "ואני משוכנע כי שלושת אלו לא מרדו מעולם במלכותו של אבי".
שפתיו של יוסף דיאלידאן נפשקו, אך כל קול לא יצא מהן, מהיכן צץ הנער הזה פתאום? האם אינו נמצא במישורי הפלאט, מרחק אלפי פרסאות מכאן?
רעיונותיו נתבלבלו עליו, אולם כישרונותיו המיוחדים הוכיחו את עצמם פעם נוספת, מסייעים לו להתעשת במהירות הבזק, "נסיך כוזר! איזו הפתעה!" קרא, קולו נוטף דבש מתוק, "כיצד ידע הקדוש ברוך הוא להביאך בדיוק ברגע הנכון, כדי לחזות בהענשתם של המורדים? חצוצרן – "
"עיצרו!"
ידו של החצוצרן, שהרים את כלי הנשיפה שלו, קפאה באמצע תנועתה.
"תקע", הורה דיאלידאן.
החצוצרן הצמיד את החצוצרה אל פיו.
"הנח את החצוצרה", נזף האביר קפחבר, הרוכב לימינו של איסתרק, "האם לא שמעת כי כךציווה נסיכה – העוצר של כוזר?"
החצוצרן לא נענה לבקשתו – הוראתו של ראש הממשלה, וכלי המתכת נותר צמוד לשפתיו, אולם גם לתקוע לא תקע.
דיאלידאן העביר את לשונו על שפתיו. המאבק, הוא הבין זאת היטב, אינו רק על חייה של חבורת המורדים העלובה אלא על עצם שלטונו שלו. "איסתרק", אמר, "אינך עוד עוצר כוזר, ומוטב שתתוודע לאמת הזו מהר ככל האפשר. העם קץ בשלטונה של משפחתך, והמועצה העליונה העבירה אלי את כל סמכויותיך, והעניקה לי את התואר מלכה של כוזר החדשה'. אינך יותר מילד קטן ומסכן, המבקש לדחוף את ידיו לתבשילים שהוא אינו יודע את מידת חומם. המשך בדרכך, ילדי, התרחק מאתיל-כאזארן ומעסקי הפוליטיקה, ואני ערב לכך שאיש לא יפגע בך". בסלידה הטה איסתרק את פניו הצידה. הבוקר הזה נתגלה לו, באופן וודאי כמעט לגמרי, כי יוסף דיאלידאן, האיש אותו ראו כל בני כוזר כגומל חסדים טוב-לב, אינו אלא רוצח שפל דרך. אולם כיוון שטרם נתבררו הדברים עד תום - לא יכול היה להשתמש בתגלית מכאיבה זו כדי להבהיר לכל הנוכחים סביב להיכן מובילה הדרך בה ביקש איש זה להצעידם. למרות זאת יכול היה לפנות אל נשמתם, אל הנקודה הפנימית בה נתונה היתה נאמנותם לטוב ולנכון.
"השמעתם, בני כוזר, חיילי הוסטרס, את דבריו של האיש שנתכנה בעבר בשם האביר יוסף דיאלידאן?" שאל, "למי נתונה נאמנותכם? לילד הקטן והמסכן או למלך הזקן והכסיל? פעמים בודדות בלבד במהלך ימי חייו של אדם מזדמנת לו בחירה חדה כל כך בין טוב לבין רע, עבורכם – זהו הרגע. מי לה' - אלי!"
לחישה עברה בין חיילי ההוסטרס, חרישית כגלי הים, וחייל אחד בודד, נע קדימה. רגע דמם העולם, ולאחר מכן, בהיסוס מה, נעתקה קבוצה קטנה, בת כשבעה רוכבים, משורותיהם הסדורות של חיילי ההוסטרס ונתקרבה אף היא אל איסתרק, יוצרת מעגל קטן סביב נסיכה של כוזר ושני האבירים הרוכבים בסמוך אליו. "שוטים", קצף נתהווה בזוויות פיו של יוסף דיאלידאן, "מה ייתן לכם הנער הזה? מה יש בידו להציע?"
"אמת", השיב איסתרק בכובד ראש, "וגם שמחה, סיפוק וכבוד עצמי. אתה אינך יכול לתת להם דבר מאלה, ובלעדיהם – לכל שתתן אין כל ערך. האם תרצו, חיילי כוזר, בחיים של בינוניות, של מיאוס עצמי, של מרדפים אחר הרוח? אין אמת בדבריו, אצלנו נמצאים התענוג האמיתי וגם האושר, ואם לא הבחנתם בכך עד הנה הרי זה מפני שעסוקים הייתם, כל העת, בפזילה לצדדים". מוזר היה לראות את חיילי ההוסטרס משפילים את ראשיהם. אולם מאות מתוכם עשו זאת, ואחיזתם בכלי נשקם רפתה. "אל תחששו", רחמים הציפו את ליבו של איסתרק, רחמים ואהבה. "בואו".
באתיל הורד אותה שעה דגל בית המלוכה לחצי התורן, וחברי המניין שהזעיק עובדיה בחיפזון, הביטו בעיניים דומעות בפניו של רעואל מלך כוזר, שיפות היו כעת עוד יותר משהיו בחייו, וחיוך נסוך היה עליהן, עדין ומאושר.
איש חכם היה יוסף דיאלידאן, חכם דיו כדי לסגת בזריזות ממערכה שנועדה לכישלון. וכיוון שברור היה לו כי חיילי ההוסטרס שלו, על אף נאמנותם הרבה לא יפגעו בלא הכנה נפשית מתאימה בנסיכה של כוזר ובחבריהם ליחידה, הזדקף מלוא קומתו על סוסו, וכשהבעת בוז שפוכה על פניו אמר גם הוא: "בואו".
והאנשים באו, בוחרים איש את מלכו, את דרכו. רבים היו אלו שנתקרבו אל איסתרק - אך רבים פי כמה וכמה היו חיילי ההוסטרס שהתייצבו מאחורי גבו של יוסף דיאלידאן, שחיוך שבע רצון וזחוח מעט עלה על שפתיו. "עוד ניפגש", הבטיח מלכה של כוזר החדשה, נועץ בעיניו של נסיך כוזר האמיתית מבט עז, "ניפגש כאן, במקום הזה. ואז, על דיברתי, תהיינה תוצאותיו של המאבק שונות לגמרי"
הוא החווה בידו לחצוצרן, שהשמיע תרועת יציאה לדרך, רמה וצלולה, ולאחר מכן נעץ את דורבנותיו בבשרו של סוסו והתרחק משם בראש אנשיו, זקוף גו, נאה ומרשים.
כשעיניו רציניות הביט איסתרק אחר קבוצת החיילים הענקית שמיהרה בעקבות סוסו של יוסף דיאלידאן, ורק משנתרחקו עד כדי כך שבמדיהם האחידים נראו כנחש מתפתל לאורך גדת הנהר, השיב את מבטו אל אנשיו: קבוצה לא גדולה, מורכבת מבני גילאים שונים, בתלבושות שונות – שצמד מכנים משותף להם: אמונה ונחישות הדעת.
הניצחון היה שלהם, אולם העבודה היתה עדיין רבה.
הנושאים החמים
תתעלמו מהמבחנות בבקשה...
rhon.co.il
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //