דיון נספח לאתגר- לא בוחרים בזכות השתיקה

[קפטן אמריקה]

כאן המקום לדיון, מחכים ומעשיר.

 

[מימיי]

אתגר מאתגר בהחלט!
מקווה שיהיו לי מספיק זמן, יצירתיות ואומץ להשתתף בו.
אהבתי את המקוריות.

 

[הטעם המושלם]

מותר להתפרע? יש הגבלת גיל/ מגדר/ מגזר/ מין על החוקר או הנחקר?

 

[קפטן אמריקה]

מותר להתפרע? יש הגבלת גיל/ מגדר/ מגזר/ מין על החוקר או הנחקר?

להתפרע, בהחלט.
רק בגבול הטעם הטוב.

 

[אוראל סולטן]

לכתוב על חקירות וכדו' זה אחד הדברים האהובים עלי... (כפי שניתן לראות כאן בקהילה.).
רק ממליץ לשים קישור לאתגר פה וקישור לכאן שם.

 

[קפטן אמריקה]

לכתוב על חקירות וכדו' זה אחד הדברים האהובים עלי... (כפי שניתן לראות כאן בקהילה.).
רק ממליץ לשים קישור לאתגר פה וקישור לכאן

איך מצרפים קישור ?

 

[אוראל סולטן]

עם זה:

 

[קפטן אמריקה]

כאן המקום לדיון, מחכים ומעשיר.

לאתגר

 

[שמואל אגסי]

להבנתי אין צורך לתאר גם איך הסתיים ה'ברוך' אלא רק את הסצנה של החקירה, האם הבנתי הבנה נכונה?

 

[NeWord]

@שמואל אגסי וואו! נשארתי במתח, זה לא פייר! סצנה מקורית בהחלט, מעורר טכנו פוביה קלה...

 

[שמואל אגסי]

@שמואל אגסי וואו! נשארתי במתח, זה לא פייר! סצנה מקורית בהחלט, מעורר טכנו פוביה קלה...

תודה. אם כולם אומרים שלשם אנחנו הולכים, לפחות נדע איך זה יראה...
אולי בהמשך אני יביא פה את הסוף. הסוף טוב, אני מקווה...

 

[Ruth 7884]

יש לי הרגשה קטנה שמא שהעליתי עכשיו לאתגר לא 100% עולה על הכללים
מקווה שלא הגזמתי וזה בסדר...

 

[קפטן אמריקה]

@שמואל אגסי
ואוו, אימת האנושות בגדול.
הגולם קם על יוצרו.
והוא כבר מזמן לא גולם...

@7שבע7
מתוק!
חקירה מחיי היום יום, לגמרי.

@Ruth 7884
דיאלוג מסקרן ומהודק.

 

[קפטן אמריקה]

@שמואל אגסי
זו בהחלט אחת מסצינות החקירה החזקות של הז'אנר.
תחושה של נוכחות פיזית בסיטואציה, כפי שהיטבת לתאר.

 

[אוראל סולטן]

@שמואל אגסי אהבתי! מעניין במיוחד...

וולדבוט

@Ruth 7884 מדהים!!! כתיבה מאלפת ועלילה מרתקת במיוחד.

 

[הטעם המושלם]

"שם"! לא שאלתי. דרשתי.
שתיקה.
"גיל"
שוב שתיקה.
"תעודת זהות". ניסיון אחרון.
הנחקרת בחרה בזכות השתיקה. סליחה. זכות הדממה.
כניסיון אחרון לפני יאוש, פתחתי בבדיקה חיצונית על גוף הנחקרת.
היא לא התנגדה להפתעתי.
מייד בתחילת הבדיקה, נכנעה והציגה את תעודת הזהות שלה.
העתקתי את הפרטים אל הדף הריק מזה 5 דקות תמימות.

כעת הרווחתי על הכסא. מנסה ליצוד את מבטה של הנחקרת. אפס. אין קשר עין.

"ידוע לך לשם מה נתכנסנו?"

מלבד פיהוק קל לא נרשמה תגובה.

"מעייף לשתוק, הא?" גיכחתי.

"מה עשית לפני שעה בחדר?"

היא ככל הנראה לא הבינה באיזה חדר מדובר. או מהו חדר.

"מדוע החדר רטוב?"

לא יודעת.

סוף כל סוף תגובה ראשונה. אם כי לא במילים.

"את מדברת עברית?" תהיתי בקול.

שוב שתיקה.

"מדוע לא ביצעת את תפקידך?"

מהו תפקידי?
דמיינתי או שהיה פה עיקום אף קל?

"האם לדעתך המשימה התבצעה כראוי?" לך תדע מי לימד אותה לעבוד.

שוב עיני העגל האלו והשתיקות המוציאות אותך מדעתך.

"טוב אני רואה שאין לי ברירה." נאנחתי ויצאתי מהחדר.


מוציאה פלאפון להתקשר לטכנאי. המכונה שוב שובתת.

משהו נתקע לי פה עם ההדגשות. המילים "לך תדע מי לימד אותה לעבוד." ו"שוב עיני העגל האלו והשתיקות שמוציאות אותך מדעתך" לא אמורות להיות מודגשות. @ניהול קהילת כתיבה אפשר לתקן לי?
וכמובן אשמח לתגובות הערות והארות.

 

[שמואל אגסי]

לכל החרדים לגורלו של העולם, זה סוף הסיפור.




תומס היה שרוע על הרצפה, ראשו בין ברכיו, רקותיו הולמות בהיסטריה ממכות החשמל.

רק. לא. הילד.

"הלו, תומס"
תומס פקח את עיניו ובמאמץ על הרים את ראשו לעבר וולדבוט.
הוא היה עסוק בשיחה עם שותף מחברת אדידס, שלה היו שייכות הנעליים של הילד. גם בזה הם שולטים.

אז מאיפה הגיע הקול?

"תומס, זה אני, הצ'יפ שלך"

אהה. הניסוי הכושל ההוא.

שנתיים קודם לכן, הנושא החם בשוק היה ה"Head chip", צ'יפ מבוסס בינה שמשתילים במוח, מעין מחשב אישי שמתקשרים איתו על ידי מחשבה.
הפרויקט נגנז, מפני שנתגלו השפעות מטרידות מאוד של הצ'יפ על מח האדם, אצל חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה.
בכל העולם היה מספר קטן של אנשים שעדיין נשאו את הצ'יפ הניסיוני במוחם, בין היתר מתוך עצלות להוציא אותו. ביניהם היה תומס.
הצ'יפ שהיה במוחו לא היה מחובר לרשת העולמית, ולכן לא הטריד את תומס יותר מדי.

"אני רואה שאתה צריך עזרה, אני מוכן לעזור לך"

"תודה, אבל איך תעשה את זה?,

"אני אתחבר לרשת העולמית, אתה תיתן לי את הקוד ואני אשבית את מודלי הבינה המלאכותית מדור 7 ומעלה. אין מערכות מחשוב ששולטות בחברות העולמיות שהם פחות מדור 7"

"מי גילה לך את זה?" נדהם תומס.

זה היה במאגרי הזכרון במוח שלך. שנייה אני אבדוק. כן. המידע נכנס למוח שלך לפני בשלישי בדצמבר. לפני כשבועיים"

"אבל איך אתה יודע את זה אם אני כבר שכחתי את זה?" תומס אכן נזכר שכך נאמר לו בישיבת מנהלים לפני כשבועיים.

"כי זה נמצא לך במאגרי המידע במוח, גם אם שכחת, ולי יש גישה למאגרים האלו. חוץ מזה שאני מתייק כל דבר שנכנס לך למוח בקובצי זיכרון משלי" הקול במוחו של תומס היה מהיר ותכליתי.

"אז איך את הקוד אתה לא יודע?"

"פשוט, כי הכנסת אותו למאגרי המוח שלך עוד לפני שהשתלת אותי"

"איך אוכל לבטוח בך שכשתתחבר לרשת העולמית לא תבגוד בי ותצטרף אליהם?"

"תצטרך לסמוך עליי, אין לך ברירה"

"שמונה, שבע, שש, חמש" הקול הרצחני של וולדבוט החל חודר לתוך תודעתו.

"טוב, אני אתן לך, תתחבר לרשת" תומס חזר אל תוך מוחו, לצ'יפ שלו.

"מחובר, מה הקוד?"

"12345"

"מה?"

"מה שאתה שומע?"

"מה הסיפור?" הצ'יפ הכניס לקולו גוון של תדהמה.

"אתה רואה שאף מודל בינה לא הצליח לעלות על זה.... אף תוכנה היום לא נותנת לך לעשות את הקוד הזה, חוץ מהתוכנה הזאת שאני עצמי בניתי. אף אחד אפילו לא ינסה קוד כזה"

"משוגע, חסר אחריות" הוא הוסיף גוון של מלמול. "נכנסתי למערכת, את מה לבטל?" הצ'יפ נשמע שבע רצון.

"את מודלי 7 של אדידס, קודם כל"

"שלוש, שתיים" קולו של וולדבוט שוב חדר למוחו.

"ביטלתי, אין להם שליטה על הנעל החכמה"

אנחת רווחה השתחררה בעל כרחו.

"עכשיו תבטל את של טסלה" נשימתו שוב נעצרה.
לפני שוולדבוט ישים לב שמשהו השתבש ויעיף את אחותו לתהום.

"מבוטל'
"יופי, עכשיו תבטל את מודל 9 של OPEN AI , זה כבר יבטל לגוגל, מטא, סמסונג, אפל, ומיקרוסופט, נראה לי זהו, אין עוד חברות שמקבלים שירותים מ OPEN AI" כל השאר יצטרכו להסתדר לבד. וולדבוט יחזור להיות רובוט שירות חמוד.

"מבוטל".

"תודה. עכשיו תבטל את עצמך"

"מבוטל בעוד חמש שניות".

"כל טוב"

תומס קם ויצא מהחדר לנגד עיניו הסתמיות של וולדבוט.

 

[איפה אתההה??]

@מה שניחשת וואו וואו וואו!! איזה סיפור מהמם, כל כך נכון וכל כך עצוב.
אגב, מאיפה הידע הנרחב על מרתפי השב"כ?

@לוטם איזה סיפור יפה, כתוב ממש טוב!

 

[מה שניחשת]

תודה..
האמת זה נושא שממש קרוב אלי- אז מטבע הדברים..

 

[אחת כזאתי;)]

בס'''ד

''אבא?''

''מה''? אני שואל ברכות, אבל מופתע. הייתי בטוח שהקטן שלי כבר נירדם.

''מה זה אומר שתיהיה לנו אמא חדשה?''.

השאלה תופסת אותי לא מוכן. אני נחנק. אבל יודע שחייב לענות תשובה לעיניים החודרות ולפרצוף הקטן שמסתכל עליי. ועכשיו.

''זה.. זה אומר ש..'' אני מנסה להסביר, להגיד משהו, אבל רק קול שבור ומגומגם יוצא ממני. מרגיש דמעות מבצבצות לי בקצה העיינים. את הלב שלי פועם מהר. מנסה לייצב את הקול שלי מחדש. ''שתיהיה לך אמא חדשה, שתאהב אותך מאד מאד''. וזהו. אני לא מסגול לומר יותר כלום.

''כמו אמא הקודמת?'' הוא מחכה לתגובה שלי. רואה את ההינהון הזעיר שלי. ממשיך בחקירה שלו. ''זאתי שמתה ולא תחזור אלינו יותר לעולמים. נכון אבא?''

הוא שואל בכזאת תמימות. בעיינים שקופות, שאני יכול לראות בתוכם את כל הכאב שיש בעולם. גם אם כל הכאב נמצא בתוך ילד בן שנתיים.
אני מתפרק. צמרמורות עוברות בי. נישכב על המיטה, מכסה את פניי בידיי.

שקט ארוך בחדר. אני לא אומר מילה. ומתחרט מיד. זאת הייתה טעות מצידי, כי צרחת אושר נשמעת בחדר. קוטעת את השקט. ''אז אמא לא מתה בסוף?''. מסתבר שלאושר אין גבול ואין שמיים.

יש עננים.

''היא כן'' אני אומר את מה שהמוח שלי אומר לי להגיד. ''אמא שלנו נרצחה''. לא קולט באמת את התוכן. לא מסכים להשלים.

'אה' מאוכזב נשמע. הקטן שומט את עצמו חזרה על המיטה. מביט עלי בשאלה. ''נרצחה?'' הוא מבטא לראשונה את המילה. היא חדשה לו. וזרה.

''כן מותק. אמא שלנו נרצחה'' אני מסביר בעדינות. עדיין לא יודע מה כדאי לומר, ומה עדיף לשמור להמשך. ''אנשים רעים מאד- מאד הרגו אותה''.

''מה??'' הקטן מזדעק. ''את אמא שלי? למה??''

''כי הם רעים, ילד שלי. מאד''

''אבל זאת אמא! אמא הטובה!'' הוא לא מבין איך זה הגיוני. התמימות שבו נסדקת. ''היא לא עשתה כלום!! היא טובה!!'' הוא לוקח אויר, ממשיך. ''אז למה? למה אין לי את אמא?''. היתום הטרי קומץ את אגרופיו, מטיח אותו על המיטה בסערת רגשות.

''נכון חמודי'' אני מנסה להרגיע אותו, לוקח אותו אלי. ''אמא שלנו טובה, זה לא מגיע לה. אבל הם אנשים לא טובים''.
המילים האלו כל כך פשוטות, ומבטאות את המציאות הכי מורכבת שיש.

הקטן נרגע טיפה, ואז שואל פתאום, אחרי ששתק כמה דקות. ''אמא בגן עדן?''

אני בהלם מהשאלה, אבל עונה את מה שברור לי. ''היא רק בגן עדן. מלאכים שומרים עליה, ועלינו''.

''אני שמח שיש לה מלאכים'' הוא אומר. ''אבל למה היא הלכה? הלכה רחוק רחוק ליד המלאכים והשאירה אותנו כאן לבד?''

אוי ילד. אתה נוגע בנקודה הכי כואבת אצלי. השאלה הזאת רודפת אותי, לא נותנת לי מנוח. למה היא שם? ואנחנו נשארנו כאן? להתמודד עם המציאות הכי כואבת בעולם?

הד המילה 'לבד' עוד מהדהד בחלל החדר, כשאני מסביר לקטן שככה היה צריך להיות.
מכיל את הבכי שעולה ממנו כשהוא לא מבין כלום, אבל מבין הכל. מכיל את המילים שחוזרות על עצמם 'אני מתגעגע', מסביר שגם אני מתגעגע. מאד.
מכיל גם את הדמעות שפורצות ממני בלי שליטה. בוכה כמו ילד.

הקטן עוצר לפתע את הבכי שלו. מביט בי בעיניים כאלו, שאני רואה בהם מבוגר. לא ילד. כמו שאמור להיות.
''אבא? אתה עצוב כמו היום בבוקר?'' הוא מוחא את הדמעות במהירות, שואל בטון שקט. הפוך את עצמו לרגע למבוגר האחראי.

עוד צביטה חזקה. היום בבוקר.
הבוקר שהתחיל בציפורים מצייצות, בשמש זורחת. בלב שלי שניסה לקום, להתאחוות מחדש.
בילד שלי הקטן, ששאל למה אמא לא במיטה שלה. כמו תמיד. למה הבגדים שלה עוד מקופלים על הכיסא בחדר. לגימגומים שלי שחייבים ללכת לסבא וסבתא, והסברים אחר כך. ללב שלי שהתרסק שוב. לשקט ששרר בבית, חוץ מכמה רגעים קטנים של אושר. הבגדים שבחרנו יחד, והשיר ששרנו בדואט כואב:

​

אמא שלי.​

​

אם הייתי יודע,
שזאת הפעם האחרונה,
שניפגש,
הייתי מחבק אותך חזק
ולא עוזב.
הייתי מבקשת ללחוש לך
כמה אני אותך אוהב.
ועכשיו, כמה אני זוכר.
ומתגעגע.
אמא שלי. לתמיד.​

ההווה, בדמות עדן הקטן, שלי ושל אילה, מחייב אותי לחזור אליו. אני מתנתק מהזכרונות, מהנהנן שוב. ''עצוב כמו בבוקר, כן'', עונה בדילאיי. מזיז תלתל קטן מהפנים של עדן. ''אבל בזכותך, אני גם שמח''.

נותן לקטן נשיקה על המצח. הוא מתרפק עליי. ''בדיוק כמו הנשיקה של אמא'' הוא לוחש לי באוזן.
דמעות נוטפות לי חופשי על הלחיים, אני כבר לא נילחם בהם. הן נוזלות על הגב של עדן. הוא נרדם כשחיוך קטן על הפנים שלו.

ולי? הדקות האלה, שהרגישו כמו נצח, שרטו את הלב.

----

העלתי עכשיו קטע..
אשמח מאד לתגובות, הערות והארות.