בס'''ד
''אבא?''
''מה''? אני שואל ברכות, אבל מופתע. הייתי בטוח שהקטן שלי כבר נירדם.
''מה זה אומר שתיהיה לנו אמא חדשה?''.
השאלה תופסת אותי לא מוכן. אני נחנק. אבל יודע שחייב לענות תשובה לעיניים החודרות ולפרצוף הקטן שמסתכל עליי. ועכשיו.
''זה.. זה אומר ש..'' אני מנסה להסביר, להגיד משהו, אבל רק קול שבור ומגומגם יוצא ממני. מרגיש דמעות מבצבצות לי בקצה העיינים. את הלב שלי פועם מהר. מנסה לייצב את הקול שלי מחדש. ''שתיהיה לך אמא חדשה, שתאהב אותך מאד מאד''. וזהו. אני לא מסגול לומר יותר כלום.
''כמו אמא הקודמת?'' הוא מחכה לתגובה שלי. רואה את ההינהון הזעיר שלי. ממשיך בחקירה שלו. ''זאתי שמתה ולא תחזור אלינו יותר לעולמים. נכון אבא?''
הוא שואל בכזאת תמימות. בעיינים שקופות, שאני יכול לראות בתוכם את כל הכאב שיש בעולם. גם אם כל הכאב נמצא בתוך ילד בן שנתיים.
אני מתפרק. צמרמורות עוברות בי. נישכב על המיטה, מכסה את פניי בידיי.
שקט ארוך בחדר. אני לא אומר מילה. ומתחרט מיד. זאת הייתה טעות מצידי, כי צרחת אושר נשמעת בחדר. קוטעת את השקט. ''אז אמא לא מתה בסוף?''. מסתבר שלאושר אין גבול ואין שמיים.
יש עננים.
''היא כן'' אני אומר את מה שהמוח שלי אומר לי להגיד. ''אמא שלנו נרצחה''. לא קולט באמת את התוכן. לא מסכים להשלים.
'אה' מאוכזב נשמע. הקטן שומט את עצמו חזרה על המיטה. מביט עלי בשאלה. ''נרצחה?'' הוא מבטא לראשונה את המילה. היא חדשה לו. וזרה.
''כן מותק. אמא שלנו נרצחה'' אני מסביר בעדינות. עדיין לא יודע מה כדאי לומר, ומה עדיף לשמור להמשך. ''אנשים רעים מאד- מאד הרגו אותה''.
''מה??'' הקטן מזדעק. ''את אמא שלי? למה??''
''כי הם רעים, ילד שלי. מאד''
''אבל זאת אמא! אמא הטובה!'' הוא לא מבין איך זה הגיוני. התמימות שבו נסדקת. ''היא לא עשתה כלום!! היא טובה!!'' הוא לוקח אויר, ממשיך. ''אז למה? למה אין לי את אמא?''. היתום הטרי קומץ את אגרופיו, מטיח אותו על המיטה בסערת רגשות.
''נכון חמודי'' אני מנסה להרגיע אותו, לוקח אותו אלי. ''אמא שלנו טובה, זה לא מגיע לה. אבל הם אנשים לא טובים''.
המילים האלו כל כך פשוטות, ומבטאות את המציאות הכי מורכבת שיש.
הקטן נרגע טיפה, ואז שואל פתאום, אחרי ששתק כמה דקות. ''אמא בגן עדן?''
אני בהלם מהשאלה, אבל עונה את מה שברור לי. ''היא רק בגן עדן. מלאכים שומרים עליה, ועלינו''.
''אני שמח שיש לה מלאכים'' הוא אומר. ''אבל למה היא הלכה? הלכה רחוק רחוק ליד המלאכים והשאירה אותנו כאן לבד?''
אוי ילד. אתה נוגע בנקודה הכי כואבת אצלי. השאלה הזאת רודפת אותי, לא נותנת לי מנוח. למה היא שם? ואנחנו נשארנו כאן? להתמודד עם המציאות הכי כואבת בעולם?
הד המילה 'לבד' עוד מהדהד בחלל החדר, כשאני מסביר לקטן שככה היה צריך להיות.
מכיל את הבכי שעולה ממנו כשהוא לא מבין כלום, אבל מבין הכל. מכיל את המילים שחוזרות על עצמם 'אני מתגעגע', מסביר שגם אני מתגעגע. מאד.
מכיל גם את הדמעות שפורצות ממני בלי שליטה. בוכה כמו ילד.
הקטן עוצר לפתע את הבכי שלו. מביט בי בעיניים כאלו, שאני רואה בהם מבוגר. לא ילד. כמו שאמור להיות.
''אבא? אתה עצוב כמו היום בבוקר?'' הוא מוחא את הדמעות במהירות, שואל בטון שקט. הפוך את עצמו לרגע למבוגר האחראי.
עוד צביטה חזקה. היום בבוקר.
הבוקר שהתחיל בציפורים מצייצות, בשמש זורחת. בלב שלי שניסה לקום, להתאחוות מחדש.
בילד שלי הקטן, ששאל למה אמא לא במיטה שלה. כמו תמיד. למה הבגדים שלה עוד מקופלים על הכיסא בחדר. לגימגומים שלי שחייבים ללכת לסבא וסבתא, והסברים אחר כך. ללב שלי שהתרסק שוב. לשקט ששרר בבית, חוץ מכמה רגעים קטנים של אושר. הבגדים שבחרנו יחד, והשיר ששרנו בדואט כואב:
אמא שלי.
אם הייתי יודע,
שזאת הפעם האחרונה,
שניפגש,
הייתי מחבק אותך חזק
ולא עוזב.
הייתי מבקשת ללחוש לך
כמה אני אותך אוהב.
ועכשיו, כמה אני זוכר.
ומתגעגע.
אמא שלי. לתמיד.
ההווה, בדמות עדן הקטן, שלי ושל אילה, מחייב אותי לחזור אליו. אני מתנתק מהזכרונות, מהנהנן שוב. ''עצוב כמו בבוקר, כן'', עונה בדילאיי. מזיז תלתל קטן מהפנים של עדן. ''אבל בזכותך, אני גם שמח''.
נותן לקטן נשיקה על המצח. הוא מתרפק עליי. ''בדיוק כמו הנשיקה של אמא'' הוא לוחש לי באוזן.
דמעות נוטפות לי חופשי על הלחיים, אני כבר לא נילחם בהם. הן נוזלות על הגב של עדן. הוא נרדם כשחיוך קטן על הפנים שלו.
ולי? הדקות האלה, שהרגישו כמו נצח, שרטו את הלב.
----
הנושאים החמים
Reactions: שמואלזון1 //