דיון לסיים ספר בטעם טוב או לא?

[ליליאן]

סוף שונה בהחלט יכול להוות חוויה לקוראים - כי כל עוד זה לא ספר ילדים - עדיף גם שתמיתי כמה אנשים ותקוות בדרך. (ועייני ב'לחיות וחצי' של @Ruti Kepler ב'אנד & דינו' של @מירי סגל ובעוד כמה ספרים שהסוף שלהם הוא לא 'הפי אנד מוחלט...)

אבל קצת יותר מקורי מלהרוג דמות משנית...

 

[אוראל סולטן]

אבל קצת יותר מקורי מלהרוג דמות משנית...

והמוות של נחום ב'מרגל להשכרה' או של יקוואל ב'ממלכה במבחן'?

 

[ליליאן]

זה לא יבאס את הקוראים עוד יותר?
עד שהגיבור התגבר על הקשיים שלו או הגיע להבנה או השלמה עם עצמו - קורה לו משהו רע?

אבל זה הכי דומה לחיים
יש דברים שאנחנו לא יכולים לשנות
חוץ מאשר את הגישה שלנו אליהם.

 

[ליליאן]

והמוות של נחום ב'מרגל להשכרה' או של יקוואל ב'ממלכה במבחן'?

לא מכירה יונה ספיר.

יקוואל זה מוות מאוד מפתיע, מאוד.
מוות מתבקש הוא מלאה.
ואישית כקוראת אני חשה עוול גדול ליקוואל
על הרושם שנוצאר אחר מותו בניגוד לחייו וכוונותיו

 

[לוטם]

אני רוצה לדייק עוד קצת.
יש לי דמות, משנית.
בספר היא עוברת תהליך ולקראת הסוף- מגיעה להשלמה בינה לבין עצמה.
עכשיו יש לי שתי אפשרויות שמתאימות לי לסיפור. להביא את הדמות רגע לפני משהו רע - מוות ממחלה, נניח. וספרותית, זה יהיה יפה מאוד. הרי הדמות הגיעה להשלמה, סגרה מול עצמה את כל העניינים הלא פתורים, וזהו, עזבה את העולם עם חיוך.
או אולי דווקא אחרי שהדמות הגיעה להשלמה העצמית הזו - לתת לה עוד כוח, לרצות להחלים, להילחם, להמשיך לחיות.

 

[ליליאן]

אני רוצה לדייק עוד קצת.
יש לי דמות, משנית.
בספר היא עוברת תהליך ולקראת הסוף- מגיעה להשלמה בינה לבין עצמה.
עכשיו יש לי שתי אפשרויות שמתאימות לי לסיפור. להביא את הדמות רגע לפני משהו רע - מוות ממחלה, נניח. וספרותית, זה יהיה יפה מאוד. הרי הדמות הגיעה להשלמה, סגרה מול עצמה את כל העניינים הלא פתורים, וזהו, עזבה את העולם עם חיוך.
או אולי דווקא אחרי שהדמות הגיעה להשלמה העצמית הזו - לתת לה עוד כוח, לרצות להחלים, להילחם, להמשיך לחיות.

שתי האפשרויות נשמעות מתאימות ואפשריות.
ושתיהן קצת צפויות...

הרבה תלוי שאיך שתכתבי את זה, אני מניחה.

 

[נחמת שוטים]

אני רוצה לדייק עוד קצת.
יש לי דמות, משנית.
בספר היא עוברת תהליך ולקראת הסוף- מגיעה להשלמה בינה לבין עצמה.
עכשיו יש לי שתי אפשרויות שמתאימות לי לסיפור. להביא את הדמות רגע לפני משהו רע - מוות ממחלה, נניח. וספרותית, זה יהיה יפה מאוד. הרי הדמות הגיעה להשלמה, סגרה מול עצמה את כל העניינים הלא פתורים, וזהו, עזבה את העולם עם חיוך.
או אולי דווקא אחרי שהדמות הגיעה להשלמה העצמית הזו - לתת לה עוד כוח, לרצות להחלים, להילחם, להמשיך לחיות.

כבר עכשיו בא לי לבכות.

למה להרוג, אוף.
לא יודעת איך מלאך המוות הורג בכזאת קלות אנשים חיים. אפילו אנשים מדומיינים זה קשה.

עריכה:
וכמו ש @ליליאן כתבה- סופר טוב לא נצמד לשחור לבן ולמקרי קיצון.
ומוות נע איפשהו בסקאלת המקרים הקיצוניים. גם מחלה.
אולי משהו אחר? פחות רע, יותר מעניין?

 

[Chaya Lea]

נקודה אחת שיש לי להוסיף על אלו שאמרו לפניי דברים שהסכמתי עם רובם:
אפשר "להרוג" דמות.
אבל בספר טוב היא לא תמות כי היא הדמות שהיא וגם לא תינצל כי היא הדמות שהיא.
כלומר היא לא תינצל מכל פגע כי היא גיבור על והיא לא תמות כי אין בה צורך או כל סיבה כזו.
אם היא תמות זה חייב לשרת את התמה ואת המסר של הסיפור.
אז לדעתי הבחירה היא בדרך שתשרת את זה יותר.
יתכן שזה יהיה המוות ויתכן שזה יהיה המלחמה על החיים, השאלה מה את רוצה להעביר בסיפור.

 

[לוטם]

כבר עכשיו בא לי לבכות.

למה להרוג, אוף.
לא יודעת איך מלאך המוות הורג בכזאת קלות אנשים חיים. אפילו אנשים מדומיינים זה קשה.

עריכה:
וכמו ש @ליליאן כתבה- סופר טוב לא נצמד לשחור לבן ולמקרי קיצון.
ומוות נע איפשהו בסקאלת המקרים הקיצוניים. גם מחלה.
אולי משהו אחר? פחות רע, יותר מעניין?

נכון ששחור-לבן זה הקלאסי.
במקרה של הסיפור של השחור-לבן הוא דווקא החוזק.
אמנם הקטע הזה צריך להגיע לקראת הסוף של הסיפור שלי, אבל עכשיו סתם ישבתי לכתוב אותו, ודווקא המוות, עוצמתי ממש. הוא גורם להשלמה הרבה יותר עמוקה של הדמות עם המעשים שלה.
ניסיתי לכתוב גם אפשרות שהדמות לא מתה בסוף. ולדעתי זה קצת מוריד מהפסגה שהדמות עלתה אליה כשהשלימה עם המוות שלה, עם המעשים שעשתה עד עכשיו. כאילו מהמקום הגבוה הזה של ההשלמה, פתאום החיים בועטים בה ושולחים אותה למציאות, וסוג של מדלגים מהתחושות וההשלמה שהדמות חשה לפני זמן קצר.
אולי זה מה שנכון לעשות, עבור הקוראים... שהדמות לא השלימה עם עצמה לשווא, אלא המשיכה לחיות ולא סיימה את החיים שלה רק ב'שלמות עצמית'.

 

[ליליאן]

כבר עכשיו בא לי לבכות.

למה להרוג, אוף.
לא יודעת איך מלאך המוות הורג בכזאת קלות אנשים חיים. אפילו אנשים מדומיינים זה קשה.

אבל דווקא אם היה חולה,
היה זמן לקוראים להתרגל לרעיון ולהפרד
לכן זה פחות טראגי בעיניי.

רק צפוי מדי.

 

[ליליאן]

יתכן שזה יהיה המוות ויתכן שזה יהיה המלחמה על החיים, השאלה מה את רוצה להעביר בסיפור.

חזק ביותר.

 

[נחמת שוטים]

נכון ששחור-לבן זה הקלאסי.
במקרה של הסיפור של השחור-לבן הוא דווקא החוזק.
אמנם הקטע הזה צריך להגיע לקראת הסוף של הסיפור שלי, אבל עכשיו סתם ישבתי לכתוב אותו, ודווקא המוות, עוצמתי ממש. הוא גורם להשלמה הרבה יותר עמוקה של הדמות עם המעשים שלה.
ניסיתי לכתוב גם אפשרות שהדמות לא מתה בסוף. ולדעתי זה קצת מוריד מהפסגה שהדמות עלתה אליה כשהשלימה עם המוות שלה, עם המעשים שעשתה עד עכשיו. כאילו מהמקום הגבוה הזה של ההשלמה, פתאום החיים בועטים בה ושולחים אותה למציאות, וסוג של מדלגים מהתחושות וההשלמה שהדמות חשה לפני זמן קצר.
אולי זה מה שנכון לעשות, עבור הקוראים... שהדמות לא השלימה עם עצמה לשווא, אלא המשיכה לחיות ולא סיימה את החיים שלה רק ב'שלמות עצמית'.

איזה נחמד דיון כזה בתוך הערב פסח: )

ת'אמת? אני אישית כנראה הייתי בוחרת בסיום העוצמתי יותר,
גם אם הוא היה מוות (כן כן, לא הייתי מתאפקת, חרף היללות של עצמי)

אבל תזהרי לא להפוך את זה למכונת דמעות!
ויאללה, תעלי לפה את הסיפור. סוקרנתי.

 

[הפצחן]

בלתק חלקי.
סיפור טוב יכול להיות גם טרגדיה שבה כל הגיבורים שהתחברנו אליהם מתים מוות מחריד ומזעזע בהפתעה מוחלטת בשורה האחרונה של הספר. לא מסכים עם קולות שראיתי פה שנוטים בגדול לצד של לעשות סוף טוב אבל להכניס איזה מוות נחמד כדי לצאת ידי חובה. לדוגמה להרוג את שבלול המחמד של הסבתא של הדמות הראשית.
לא חושב שהנאה של קורא מסיפור תלויה בגורמים כאלה. ברור שסוף טוב זה נעים, אבל בסופו של דבר ההנאה של קורא מסיפור תלויה בעיקר ביכולות הכתיבה של הסופר. סופר טוב יכול לקחת גם מעשיית ילדים ולעשות ממנה עלילה דרמטית מורכבת ונפלאה שתענג את כל קוראיה ולעומתו סופר פחות טוב יכול לקחת גם מבנה עלילתי שהוגש לו קומפלט מסופר זוכה פרס נובל מלא במקוריות ותהפוכות מעוררות השראה ולעשות ממנו מוצר מבחיל שלא שווה את הנייר שהוא כתוב עליו.
בקיצור, פחות ממה שמשנה המה משנה האיך.
סוף טוב כתוב רע הוא סוף רע וסוף רע כתוב טוב הוא סוף טוב. אני מניח שלכולנו יש מגוון דוגמאות זמינות בראש לשני הכיוונים.

ובפן הביצועי, איך כותב יכול לבחור את הנתיב להמשך העלילה שלו?
הייתי מתחיל מלא לבחור את הנתיב הזה על סמך תגובות של אנשים חמודים בפורום אינטרנטי.
גם הכתיבה היא אמנות. ובאמנות כמו אמנות, אם אתה רוצה שהיצירה שלך תצא טוב היא צריכה לבוא ממך ובשבילך בלי קשר לשום דבר אחר. מה שאתה מרגיש איתו טוב. הסוף שאתה רוצה לקרוא ולא הסוף שהקוראים העתידיים הספק קיימים רוצים לקרוא. אם תכתוב את מה שאתה באמת מרגיש טוב איתו סביר להניח שהיכולת שלך בפועל לכתוב אותו טוב תהיה יותר גבוהה. אפשר גם לנסות לכתוב את שתי האפשרויות ולראות בפועל מה יותר יושב לך טוב. ואז כשסיפור כתוב טוב - הקוראים נהנים ולא משנה מה.
יש אמנות אחרת שנקראת אמנות הלהרוויח, ובה אתה כותב סיפורים שאתה לא אוהב ולא מתעניין בהם מההתחלה עד לסוף במטרה יחידה לרצות קוראים. לפעמים האמנות הזו קשה יותר, לפעמים פחות. בציבורים מסוימים ובנישות מסוימות היא קלה יותר. אמנים מסוימים יודעים לעשות גם את האמנות הזו בכשרון רב.
אני בכל אופן מעדיף להתעסק באמנות הכתיבה ולהשתדל להוציא מתחת ידי יצירות שאני שלם איתם, בינתיים זה די מוכיח את עצמו. אני מציע לכולם לנסות גם.
וואו, כתבתי המון.

 

[חגי שהם]

קחו כדוגמה את הספר 'יחידאי'
עבורי באופן אישי הספר הזה הסתיים מדהים, וכתבתי את זה גם בביקורת על הספר: במקום שהגיבור יסיים את החיים הספרותיים שלו בצורה משעממת וקלישאתית הוא סיים את זה בכלא כשגזר דין מוות מרחף עליו. גם אם לא היה זה חלק ראשון בסדרה הייתי נהנה מהסיומת הזאת מאוד!
כמו כן: מבחינתי אם סדרת מרגל להשכרה הייתה מסתיימת בחלק השביעי, כשאייל נאלץ לברוח מישראל והוא אינו יודע מתי יוכל לשוב לשם הייתי נהנה מזה הרבה יותר מאשר הסיומת שקרתה בפועל, כשאייל מסיים את שירותו ואלי מתארס וכל זה.

אבל אולי נכון לחלק בין ספר שיש בו ערך מוסף, לדוגמה בספר יחידאי קשת הדמות, שסביבה בעצם העלילה, מסתיימת. אבל בספר מתח קלאסי, כשהעלילה היא שהגיבור צריך להתמודד מול מה שזה לא יהיה ולצאת מזה בחיים, כזה ספר לא הוגן לסיים במוות של הגיבור, לא בשביל זה קראתי אותו (אלא אם כן מדובר בטרגדיה, וזה כבר נושא אחר לגמרי)

 

[אנדרומדה]

בלתק חלקי
השאלה היא מה את רוצה לומר ומה הסיפור שלך צריך כדי להשלים את הקשת הרגשית והעלילתית שהוא בונה.
אם ההשלמה של הדמות והמסע שלה הוא מוות, או דווקא החיים,ההמשכיות
אני סתם חושבת שסיום אטופי ומתוק נופל הרבה פעמים לקלישאות, רק שלא כל סוף שהוא לא מוות אמור להיות כזה. יכול להיות סוף לא סגור, סיום עלילה שמותיר את הקורא עם קצת ספייס לדמיון ולא דווקא מכתיב אותו.
שיהיה בהצלחה

 

[brachy 100]

אני רוצה להציע, לכל האינטליגנטים פה שרוצים סוף רע
ללכת לקרוא את הקטע ב"תכתבו" על סוף גרוע.
אגב, כ"כ הזדהיתי שם עם הסיפור של מוישה גוטמן - פשוט בגלל שהייתי אחד מהקוראים המתוסכלים של הסיפור ההוא,
הספר עד היום קרוע כי זרקתי אותו על הקיר בחמת זעם...

מה כן דעתי? סוף הגיוני.
הווי אומר, עם החולה מצבו אנוש, שימות.
מה שהיה קורה בחיים האמיתיים...
מבחינה רגשית תסיימו בתקווה, באמונה, אבל היגיון, פליז
והדוגמא הכי טובה שלי לזה זה הספר פדאהל,
שנגמר פשוט מזעזע מבחינתי, ברמה שקראתי אותו פעמיים בלבד
ומאז כשאני רוצה לקרוא את הסדרה כולה אני קוראת את איסתרק, מהללאל, יוזבד ואת הפאנפיק של @משולש ברמודה .
זה סוף!!
אחד הסופים הגאוניים שפגשתי, והוא השראה מבחינתי לסיום ספר טוב.
(בנימה אישית, בכיתי בחלק האחרון של הסיפור, מבסטיאן ועד הסוף. כי זה היה כל כך מדהים, כל כך כואב וכל כך מלא בתקווה)
דוגמאות נוספות שאמרו כאן כבר-
דופליקטים החדש נגמר מזעזע, באמת
אבל אחרי כמה שעות, כשההרגשה הרעה נעלמה וקראתי שוב את הספר,
הוא נגמר כל כך מדהים.
"לעולם אל תאמר נואש. ידיד"
ומצטרפת למי שאמרה את הדוגמא של יחידאי, בדיוק זה.

 

[ליליאן]

מה כן דעתי? סוף הגיוני.
הווי אומר, עם החולה מצבו אנוש, שימות.

הסוף ההגיוני של חולה אנוש
הוא שהוא ישאר אנוש
ולא נדע מה קרה איתו

מה שהיה קורה בחיים האמיתיים...

בחיים עצמם
שזה מה שמאפין מצבי חולי יותר מכל
אי וודאות
המתנה מורטת עצבים
כף הקלע בין תקוה ליאוש
ואין מועד סיום

מאז כשאני רוצה לקרוא את הסדרה כולה אני קוראת את איסתרק, מהללאל, יוזבד ואת הפאנפיק של @משולש ברמודה .
זה סוף!!

בתיה ענה טובה בסופים דרמטיים

 

[brachy 100]

הסוף ההגיוני של חולה אנוש
הוא שהוא ישאר אנוש
ולא נדע מה קרה איתו

גם אופציה,
יותר הגיוני משהוא מבריא בדרך ניסית כל שהיא

בתיה ענה טובה בסופים דרמטיים

דווקא אני מאוד לא אוהבת את הסיומים שלה,
אבל זה באמת טעם וריח...

 

[Ayala10]

בלת״ק כמעט לגמרי

לא מכירה יונה ספיר.

יקוואל זה מוות מאוד מפתיע, מאוד.
מוות מתבקש הוא מלאה.
ואישית כקוראת אני חשה עוול גדול ליקוואל
על הרושם שנוצאר אחר מותו בניגוד לחייו וכוונותיו

אני רוצה לדייק עוד קצת.
יש לי דמות, משנית.
בספר היא עוברת תהליך ולקראת הסוף- מגיעה להשלמה בינה לבין עצמה.
עכשיו יש לי שתי אפשרויות שמתאימות לי לסיפור. להביא את הדמות רגע לפני משהו רע - מוות ממחלה, נניח. וספרותית, זה יהיה יפה מאוד. הרי הדמות הגיעה להשלמה, סגרה מול עצמה את כל העניינים הלא פתורים, וזהו, עזבה את העולם עם חיוך.
או אולי דווקא אחרי שהדמות הגיעה להשלמה העצמית הזו - לתת לה עוד כוח, לרצות להחלים, להילחם, להמשיך לחיות.

אני זוכרת שכשקראתי את ממלכה, את הקטע שבו יוזבד מגלה באופן סופי ששאול קראי זה כ״כ כאב לי (עד היום, כן?), אפילו ש @מהללו שיכנעה אותי שזה דיי מגיע לשאול…
כנ״ל מה שהיה עם יקואל (למרות שידעתי שהוא ימות באיזשהו שלב), זה היה באמת הלם וכאב…

מה שאני באמה לומר, אני לא יודעת איזה סיפור זה ומה הנפשות הפועלות עושות או איך הן מתנהגות… לדעתי, לא תמיד מוות היא האפשרות האולטימטיבית.
נכון שכל מקרה לגופו, אבל לדעתי גם משהו שהוא לא מוות אבל הוא יומא מהקופסא - משהו שהקוראים לא חשבו עליו יכולה להיות אפשרות מצויינת.
את יכולה להביא איזה משהו שהוא לא מוות אבל כן ״ישרוף״ את הדמות.
כמובן שזה תלוי מה העלילה והאם מוות הוא הדבר הנכון, אבל זה בעקרון.

מקווה שזה עזר

 

[מהללו]

לפי דעתי סיום טוב יכול להתבצע בכמה מישורים:

1. גורם הפתעה- תני לקורא רמזים שנויים במחלוקת בכדי שינסה לנחש בעצמו מה יהיה הסיום, אבל בסופו של דבר תסיימי עם משהו שונה, משהו גאוני שלא יעלה על דעתו. משהו שישאיר אותו עם פה פתוח והמון רעש במוח : )

2. אין מצווה לקחת בטרם עת את ימיה של אחת הדמויות רק בשביל לחולל איזה שהוא שברון לב בלב הקורא.
עם זאת, לא כדאי לסיים את הספר בהרגשה ורודה או מלאכית מידי.
מה שכן, מאוד חשוב לסגור מעגל 'ידידותי' של הדמות המרכזית.

ועוד משהו,
סיפור הוא כמו שיר. אם הוא בא בלי שום מסר אז אולי עדיף שהוא לא יבוא...
החוכמה האמיתית היא לדעת לשלב אותו בצורה עקיפה, חברותית אך ברורה. אני אישית מתחברת למסר המוטמע ומשתלב עוד במהלך העלילה ולא רק שבסופה הוא פתאום מובן או מתגלה.

ספוילר: דוגמא

למשל מאז שקראתי את איסתרק אני ממש סולדת משירים קוואריים. ממש!
אה, ואני גם מקפידה לאכול דברים חמים בשבת.
טוב, זה היה בצחוק בגלל שאול.
וברצינות, יש עוד הרבה מסרים שהולכים איתי, חלקם גדולים ומשמעותיים יותר, ויש גם כאלו כמו הדוגמא- שפחות.

ואת יודעת מה? אני מרגישה שלפעמים המסרים הללו, שנמצאים דווקא בתוך ספרים דוממים, משפיעים הרבה יותר מאשר הרצאות חוצבות להבות ומעלות תימרות עשן.

אז יש כאן אמירה לכלל הסופרות והכותבות המוכשרות.
אין לכן מושג אפילו עד כמה כוח הדמיון שבכן יכול להשפיע ולנווט אחרים במעגל החיים.
יש לכן כוח עצום ביד. עליכן רק למצוא את הדרך להשחיל אותו פנימה, בחוכמה וברגישות לתוך לב הקוראים.