אני רוצה להציע, לכל האינטליגנטים פה שרוצים סוף רע
ללכת לקרוא את הקטע ב"תכתבו" על סוף גרוע.
אגב, כ"כ הזדהיתי שם עם הסיפור של מוישה גוטמן - פשוט בגלל שהייתי אחד מהקוראים המתוסכלים של הסיפור ההוא,
הספר עד היום קרוע כי זרקתי אותו על הקיר בחמת זעם...
מה כן דעתי? סוף הגיוני.
הווי אומר, עם החולה מצבו אנוש, שימות.
מה שהיה קורה בחיים האמיתיים...
מבחינה רגשית תסיימו בתקווה, באמונה, אבל היגיון, פליז
והדוגמא הכי טובה שלי לזה זה הספר פדאהל,
שנגמר פשוט מזעזע מבחינתי, ברמה שקראתי אותו פעמיים בלבד
ומאז כשאני רוצה לקרוא את הסדרה כולה אני קוראת את איסתרק, מהללאל, יוזבד ואת הפאנפיק של
@משולש ברמודה .
זה סוף!!
אחד הסופים הגאוניים שפגשתי, והוא השראה מבחינתי לסיום ספר טוב.
(בנימה אישית, בכיתי בחלק האחרון של הסיפור, מבסטיאן ועד הסוף. כי זה היה כל כך מדהים, כל כך כואב וכל כך מלא בתקווה)
דוגמאות נוספות שאמרו כאן כבר-
דופליקטים החדש נגמר מזעזע, באמת
אבל אחרי כמה שעות, כשההרגשה הרעה נעלמה וקראתי שוב את הספר,
הוא נגמר כל כך מדהים.
"לעולם אל תאמר נואש. ידיד"
ומצטרפת למי שאמרה את הדוגמא של יחידאי, בדיוק זה.