שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

דמעות

ופתאום
רגשות
גועשים.
האחד בשני
מתנגשים.
תוססים.
מאוסים.
מתישים
לפחות כמו להקת פטישים.
את כל הטוב מכסים.
מכישים. מכישים. מכישים.
והורסים.
בכוח חומת הגנה
ורומסים
את אותה חומת הגנה
מכעיסים!!
איך זה באגו שלי מתריסים...
ושוב בלי להודיע פורצים...
דמעות,
רגשות,
קשים
 
נערך לאחרונה ב:
תנו לי
להיות בדיכי
אל תכריחו אותי לצחוק
תנו לי
כך אמר הפסיכי
את הכאב אי אפשר למחוק.
תנו לי
אני בדאון
רוצה לחבק אותו עד הסוף.
תנו לי
אני אאוט
אי אפשר כך אותי לקטוף.
תנו לי
נפשי בתהום
אל תחלצו אותי משם
תנו לי
אני בגיהנום
אבל טוב לי וחם
תנו לי
להרגיש
כך אני אוהבת את החיים.
תנו לי
אל תמהרו,פליז
אני נושמת את הסדקים.
תנו לי
חכו בצד
כאן לא צריך להסתיר את הפנים.
תנו לי
אל תושיטו יד
אני בסדר כאן בפנים.
 
דַּבְּרוּ עָלַי,

מֵאַחוֹרֵי הַגַּב.

דַּבְּרוּ עָלַי,

כִּי צָחַקְתִּי לַשָּׁוְא.

כָּל מַה שֶּׁהִתְנַשֵּׂאתִי,

עַל הָעוֹלָם,

גִּלִּיתִי פִּתְאוֹם,

שֶׁאֲנִי, כְּמוֹ כֻּלָּם.
 
בשנת 2010 באישון לילה חסר השראה כשרוח פרצים נענעה שקית בסלון. החלטתי להתקשקש...

רוח חרישית בלילה. אווריר קל נהדף לבית פנימה כשהוא מכה בשקית ניילון...
וזה מצדו תופס לו נענוע קצב וריקוד. רוקע בכנפי חומרו מתרונן על שולחן הסלון
ואני את רוחי שלי אספתי לתוכי פנימה, בניסיון להקרין מתוך תוכי - החוצה
הרוח הפנימית שלי התפזרה. ורוח הלילה הוסיפה לרקד, לסחוף ביחד איתה כל הנקרה בדרך
גם את רוחי שלי

כח היצירה פעמים פורץ, פעמים מאט, פעמים מתעמעם,
השראה זה סוג של אשליה או מתנה? אינני יודע.
 
היה לי חלום, לישון ולחלום, חלום ורוד

להתעורר לתוכו ולא להקיץ ממנו עוד

לא יקרה! לחשו לי בסוד



וחלמתי שנית, לחיות חיים חלומיים מאוד

מציאות ורודה, מורכבת רק 'מעת רקוד'

וגם הבלון הזה פוצץ בחוד



והוספתי לחלום, את החיים ללמוד

לקבל אותם בשמחה, כמו מתנה מדוד

לחבק באהבה את גווני השחור עם גווני הוורוד
 
יש לי קעקוע.
הוא חרוט לי על הלב.
אני מסירה אותו עם לייזר,
שכבה שכבה.
קו קו.
מוחקת.

יש לי קעקוע.
הוא חרוט לי על הלב.
לנצח אנסה למחוק.
לנצח אצייר אותו.
בלייזר.
 
שיר שכתבתי באוירת התקופה
סוף זמן.JPG
 
שיר שמצאתי היום . (נכתב כחלק מניסוי לא מוצלח בשיעור די מוזנח, כששתי קשביות עם מוח פרא מיצו את כל התעסוקות האפשריות (וגם כאלה שלא..) והחליטו לנסות תחרות כתיבת שיירים בעשר שניות מה שיוצא, .. וזה מה שיצא, אז הנה מסתבר שהשראה אפשר לקחת מכל דבר, ושלפעמים לא לצאת מהשיעור זה דווקא די מניב:sne: :ROFLMAO: , הרי הוא לפניכם, חי ונושם ופועם)


איך

איך הלכתי רחוק
וניסיתי לחמוק
ממך, אבא.

איך לא ראיתי
אותות אהבה
מאיתך,

וכעסתי נורא
ואיבדתי מורא,
ונלחמתי בך.

ולא ידעתי
אם אתה עדיין אוהב

והייתי חלשה
ונקרע לי הלב .

איך הלכתי רחוק
וניסיתי לחמוק
ממך, אבא

אם כאבת אתה
ובכיתי אני,
למה?
 
נערך לאחרונה ב:
כתבתי שיר, יצא ארוךך כמו שרוך (כמה ששונאת דימויים בנאליים, זה מה יש, בין אם ארצה ובין א ם לא, , אז הבאתי אותו לGPT, שיקצר, ואת התוצאה- מוזמנים לקרוא .
מה שכן, יש פה מילים סתומות קצת, כדרכי, אז המבין יבין ומי ומי שלא.......


כמעט

הלב שלי גאון מדי,
ודי.
בא לו עכשיו
רק לכמה דקות,
את העוצמה שלו -
לכבות.
להרביץ לעצמו מכות.
אבל הכי חזק שיש.
לשרוף אותו באש,
להתבייש.
בכל הטעויות,
השטויות,
הסתימות!!!
כי זה לא מספיק,
לבהות להם בעיניים
עם אצבע נוזפת
ורק כשארגיש שאני נשרפת...
אוכל לאהוב
בלי תנאים,
בלי פשרות,
פשוט.
 
נערך לאחרונה ב:
כתבתי את פעם לפני שהייתי בתוך הקהילה, כתגובה לנכתב בשרשור "אל תכנסו לכאן"
אבל בגלל שכתבתי את זה בפורום אחר כתגובה מחקו את זה. אני מעלה את זה שוב אני חושב שזה מתאים לכותרת קישקשתי את זה פעם

שלומי, בחור צעיר ומתמיד, יושב רכון על גמרא, ולומד בשקיקה, ובמתיקות, שהוא שוכב למחצה על מקום הריק שלידו באוטובוס, ונהנה מהלימוד, על אף האוויר החנוק באוטובוס, ככה ממשיך להנות מהמושב הריק וללמוד, עד...

עד לתחנת יציאה האחרונה, שם בתחנה האחרונה, עולה לאוטובוס נערה חילונית, תוקפת, ומחפשת מקום ריק להתיישב, לאחר חיפוש קל, אורו עיניה וכשמצאה את המקום הריק שליד שלומי, היא לא חשבה פעמיים והתיישבה בספונטניות לידו.

שלומי נחרד, והזדעזע מעצם הרעיון, בשניות הראשונות נשאר לשבת מוקפא עם פה פעור, ועל אף שזה לקח כמה שניות, בהיותו בחור עדין צנוע וביישן, אבל שלומי, לא נתן להלם לנצחו, מיד התנער, אזר עוז, וביקש בנימוס: "אולי תועיל בטובך, לחפש מקום אחר בשבילך, פשוט שאסור לי לשבת לידך על פי ההלכה"

שלומי אמר את המילים בטון נמוך וביישני ובפחד, בושה שפשוט מתבייש כמעט מכל אחד שנקרה לדרכו, וגם פחד, מחשש כבד, אולי תתנכלי עליו, ותזמין משטרה על כך, שאסור על פי חוק לומר דברים מהן אלו.

אבל להפתעתו, היא דווקא כן התייחסה בכבוד, והתחילה להתנצל ולהסביר את עצמה, כשמשיבה לו "הייתי מתפנה מהמקום, ובכיף! לו היה לי מקום נוסף אחר פנוי, פשוט האוטובוס מפוצץ!!..."

שלומי יודע את אשר לפניו, ועל אף הקושי, נעמד ממקומו ויוצא למעבר בין הכיסאות, כשמערער "טוב, עכשיו אזכה לעשות רצון הבורא מתוך קושי, ולעמוד במשך כל זמן הנסיעה!"

"ומחמיא לעצמו, אשריך שזכית לעמוד בניסיון"

שלומי האמין שאנשים יעריכו ויחמיאו אותו על הצעד, או לפחות יפגוש מבטים מוערכים! אבל למעשה הצטער לפגוש בדיוק את ההיפך, הוא נעמד במקום אחד במעבר, והשען בידו על כיסא של מישהו, ההוא התרגז מיד עליו על זה, ונזף בו לעייני כל הנוסעים.

שלומי, צועד לאחור, ונשען על כסא של מישהו אחר ומתכונן לנזיפה, אבל ההוא ברוב נימוסו וטובו, פשוט שתק...

אבל אז הגיע מפתעה ממקום לא צפוי, לפתע הוא שומע את הנהג מכריז במקריפון, "בחרוצ'יק למה אתה עומד שם? שב בבקשה".

שלומי מרגיש במבוכה מבויש ומוכלם, אבל חושב לעצמו "ב"ה תודה לקל שאני זוכה לעמוד כרגע בניסיון"


לא בדקתי יכול להיות שיש כאן טעיות כתיב ובעיקר בעבר הווה, לא ערכתי את זה מספיק, אשמח שתעירו על הכל בגלל שזה פעם הראשונה שאני מעלה קטע כאן
 
צירפתי את הקישור לאשכול שהגבתי אז,
אגב אני מחכה לתגובות כנות
גם אם לטוב וגם להיפך
תודה מראש
נכון! נגעתי נושא שכמעט שלא מדברים עליו היום, אבל לדעתי צריכים לדבר עליו הרבה, באם דעתכם מנוגדת אלי, הבמה פתוחה!!
 
נערך לאחרונה ב:
צירפתי את הקישור לאשכול שהגבתי אז,
אגב אני מחכה לתגובות כנות
גם אם לטוב וגם להיפך
תודה מראש.
הכתיבה עצמה מאד ברמה. אמנם היו כמה שגיאות שממש הפריעו לי לקרוא, אבל המסר בהחלט הובן.

נכון! נגעתי נושא שכמעט שלא מדברים עליו היום, אבל לדעתי צריכים לדבר עליו הרבה, באם דעתכם מנוגדת אלי, הבמה פתוחה!!
לגבי הנושא - אחד מכללי הקהילה הוא לא לדון בעניינים שלא לצורך ספרותי מקצועי.
 
הכתיבה עצמה מאד ברמה. אמנם היו כמה שגיאות שממש הפריעו לי לקרוא, אבל המסר בהחלט הובן.
תודה רבה על פירגון, כמובן שהטעויות אתקן בעז"ה
לגבי הנושא - אחד מכללי הקהילה הוא לא לדון בעניינים שלא לצורך ספרותי מקצועי.
לא ידעתי, ואני מודה לך על הארה.
בתקנון, זה לא כתוב, ואני דווקא כן ראיתי שאוהבים לעלות כל מיני נושאים כמו באשכול המדובר
 
בתקנון, זה לא כתוב
כתוב:
ה. פורום מקצועי הוא לא פורום השקפה.
לא דיוני השקפה ולא מחאות ותוכחות על רקע רוחני.
והנה מאשכול שפתח אחד המנהלים:
על כל תגובה להיות בעלת ערך ומשמעות לקהילה. אם התגובה אינה מוסיפה ערך מקצועי - אין צורך לפרסמה.

3) מה דין תגובות שמתייחסות לתוכן הקטע / השיר / הסיפור, ולא לכתיבה שלו? אמנם אין להם ערך מוסף בתחום הכתיבה, אבל כל כותב רוצה לעורר בקהל הקוראים מחשבה / רגש / דיון בנושא עליו הוא כותב, זה חלק מהעניין, לא?

זה עניין שהוא לא שחור לבן, והיו כאן בפורום עליות ומורדות במהלך השנים. בגדול אוכל לומר: דיון בסיסי על התוכן הוא לגיטימי לעיתים, דיון ארוך ומתפתל על התוכן שאינו בהכרח קשור ישירות לכתיבה - בדרך כלל יטופל.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

וואו, החיים האלה עוברים מהר!

אני זוכר את שנות ילדותי כאילו הן כאן על ידי במרחק נגיעה, אך הן לא! הן רחוקות מכדי שאשאב לתוכן בניסיון לעצור את הזמן.
ובכל זאת...
מידי פעם מתנוצצים להם רגעים יפים כאלה שמחזירים אותי אחורה בזמן, להתרפק על העבר הרחוק, להרגיש קצת 'ילד' למרות היותי 'בוגר' משכבר הימים.

לא אשקר, בבואם של רגעים מהסוג הזה אני מנסה למתוח אותם כמה שאפשר, לתת להם עוד ועוד זמן מסך שיאפשר לי להישאר בחוויות הילדות המלאות בתמימות חיננית וצבועות בצבעים עזים.
אין כמו לנדוד אל המרחבים האינסופיים של הילדות, הכל חדש, הכל מעניין, והכל כל כך ילדותי...

מול כל הרגעים היפהפיים הללו, ישנו רגע אחד מזוקק וחזק מאין כמוהו שהחזיר אותי באחת למציאות הנוכחית, הוא העמיד אותי במקום, ולחש באוזניי בקול בוגר – היי חבר, התבגרת, אתה כבר לא ילד!

לא יודע למה אני מרגיש צורך לשתף איתכם את הרגע הזה, לא יודע, אולי זה קטע של מבוגרים...

אני אוהב ילדים!
ילדים זה שמחה! ועוד כל מיני קלישאות...
אני אוהב את הילד שבי, זה שמסתכל על העולם בעיניים מופתעות, זה שמתלהב מיונה וממלט שנשפך ממשאית בטון.
אני אוהב ורוצה כל דבר שילדים אוהבים ורוצים! אם להיות מדויק אז אני אוהב כל דבר חוץ מדבר אחד – הדבר המוזר הזה שילדים רוצים להיות מבוגרים!
תמיד הרגשתי ילד! מאז שאני מכיר אות עצמי... במשך השנים גדלתי והתפתחתי אבל עדיין נשארתי ילד!

בטח עכשיו אתם שואלים את עצמכם – מתי הבנתי שאני לא ילד?

אז ככה!
לא ב'בר מצווה' וגם לא כשהתקבלתי ל'ישיבה קטנה'.

כשעשיתי 'תעודת זהות' קיבלתי בעיקר מחמאות ש'וואו אני נראה ממש ילד', וגם ב'ישיבה גדולה' כשגדלו לי זיפים, זה עדיין לא הרגיש הדבר האמיתי, בפנים בפנים אם להיות כנה, הייתי ילד!

גם כשעשיתי 'רישיון' זה לא ממש הוסיף לתחושת ה'בגרות' שלי, להיפך! זה רק חיזק אצלי את הילדותיות כשנהניתי כל כך לסובב את ההגה כמו איזה ילד בן שש שמשחק במכונית על שלט.
טוב, אולי זה לא ממש הרגיש כמו ילד, זה הרגיש יותר כמו 'ילד גדול'...

כשהתחתנתי גם לא! מה לעשות... מידי פעם זה לגמרי מרגיש לי כמו בילדות כשהיינו משחקים ב'אבא ואמא'...

נו, מתי? אתם שוב שואלים, הרי אני יכול להמשיך ככה את כל החיים...

מוצאי שבת, תפילת ערבית, מניין אחד לפני האחרון שזה אומר חמש דקות לפני זמן ר"ת [סתם שתדעו...], החדר שליד ההיכל המרכזי.
החדר היה מלא ברובו במתפללים, אני ישבתי מאחור ומולי על הספסל ילד חינני ישוב על ברכיו כשהוא נגד כיוון התנועה...

הילד סקר במבטו את כלל המתפללים, עושה את מה שילדים אוהבים לעשות, לספור לכמה אנשים יש משקפיים, לבדוק למי יש את הזקן הכי ארוך בשכונה, למדוד מרחוק את הגובה הממוצע של אבא מצוי... בקיצור, סטטיסטיקות של ילדים...

ואז, ברגע אחד, מבטו נתקל בעיניי

וזהו!

באותו רגע הבנתי, מה שלא הבנתי שלושים שנה!

רגע של שיתוף



אל הידית העגולה של דלת המרפאה נשלחה יד קמוטה, נאחזה בה ומשכה.

הדלת נפתחה כדי רבע, ונעצרה. אחר כך נעה לכאן ולשם, מתאמצת, רועדת, ומתחילה להיסגר בחזרה כשפתאום תפסה בחלקה העליון יד אחרת, איתנה. ובתנופה פתחה אותה עד הסוף. "בבקשה אדוני, תזהר אדוני מהמדרגה".

והזקן מודה למושיעו בניד ראש ויוצא בצעד איטי אל השביל.

בעל היד האיתנה מוסיף להחזיק בדלת פתוחה, שריריו הצעירים גוברים בקלות על קפיץ המשקוף הלוחץ כנגדו. והוא מביט אחרי הדמות הכפופה המתרחקת לאט, ומשהגיע למסקנה שהזקן בסדר, עזב את הדלת ונכנס פנימה, מניח לקפיץ להסיע את הדלת הכבדה בתנועה איטית אך נחושה, ולסגור אותה בנקישה נחרצת.

הזקן פסע לאורך השביל וכשהגיע לספסל התיישב עליו באנחה.

מכיסו הוציא טלפון נייד ישן שחוק ומרופט, שכפתוריו נשרו ממנו ומסכו הסדוק מודבק ברצועות סלוטייפ צהובות. הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור היחידי שנותר במכשיר, והרימו אל אזנו.

לאחר מספר רגעים התפשטה נהרה על פניו החרושות. "חנה מרים?"

"כן כן, ברוך השם ברוך השם, הכל הכל בסיידר".

"בטח, הוא עבר על הבדיקות בעיון רב, בעיון רב הוא הסתכל על כל הבדיקות, חמש דפים גדולים, הוא הסתכל על הכל בדקדוק. את מכירה את דוקטור אלכסנדר, עם הפה ככה, עקום קצת. את יודעת זה שעושה בדיחות. את היית אצלו גם כן...

נכון זה היה מזמן, הרבה שנים.

בקיצער, הוא מסתכל טוב טוב בניירות, קורא בדקדוק גדול. ואחר כך הוא אומר לי: מר אייזן! - את שומעת חנה מרים, ככה הוא קורא לי - מר אייזן. שכה יהיה לי טוב.

מר אייזן יש לך לב כמו נער בן שש עשרה!

ככה הוא אוהב, את יודעת, לעשות בדיחות.

רק קצת ברזל הוא אומר, ותבוא עוד חצי שנה לביקורת.

את שמחה חנה מרים? מאושרת?! ידעתי שתהיי מאושרת, בגלל זה צלצלתי. דבר ראשון אחרי שיצאתי מהרופא התיישבתי על ספסל לבשר לך. ואני מאושר שאת מאושרת. חנה'לה. אני מאושר מזה שאת מאושרת יותר מעצם הבשורה.

בקושי הצלחתי לצאת מהמרפאה, בקושי. הדלת שם, שרעקלאך. מישהו היה צריך לעזור לי לפתוח. אבל הלב, חנה מרים. לב של נער בן שש עשרה!

לץ, דוקטור אלכסנדר הזה, הוא לוחץ במחשב שלו קצת פה וקצת שם ופתאום יוצא מרשם לברזל, יוצא לבד מהמכונה שלידי. היית צריכה לראות. פלאי פלאים. 'שני כדורים ביום אחרי האוכל' הוא אומר לי. ואז הוא שם את היד שלו על הברך שלי, והפה שלו העקום, נהיה עוד יותר עקום, בזמן שהוא אומר לי 'תבוא עוד חצי שנה לביקורת'. איזה משפט יפה זה, חנה מרים, הא, כמו שיר. חצי שנה בריאות. לא שבוע לא חודש, חצי שנה! וכשאני קם ללכת הוא אומר "אל תשכח את הכרטיס מר אייזן". עוד פעם מר אייזן. לץ שכזה.

ואני ישר מחפש ספסל להתקשר אליך. כי. הבדידות, חנה מרים. אוי כנגד הבדידות אפילו לב בן שש עשרה לא עומד. ילד כי ימצא צדף יפה על החוף, ירוץ מיד להראות לאימו. בחורה שגמרה מבחן חוץ, מיד מתקשרת לחברות. את זוכרת את המבחני חוץ של אסתי? גהינום, הא.

בקיצור, האדם אין שמחתו שלמה עד שישתפנה עם אחרים, עם אהובים.

ואם כל המתח הגדול הזה, הרשרושים, הסחרחורות, הבדיקות המקיפות, חמש דפים גדולים באנגלית. פתאום נעלם בבת אחת - 'קצת ברזל וביקורת עוד חצי שנה'. כל השמחה הזאת, האושר הנפלא הזה, שווה כקליפת השום.

קליפת השום, חנה'לה!

אם אין לך למי לספר אותו. לשתף".

עיניו של הזקן נצצו בלחלוחית וידו התהדקה על מכשיר הטלפון.

"ואין נחמה ל'מר אייזן', ואין ולו טיפת שמחה בלב של נער בן שש עשרה. כי הלב הזה מת. מת מגעגוע".

קולו של הזקן מתרסק "נו די, חנה מרים, די עם הרגשנות. אני צריך למהר לבית מרקחת לקנות את הברזל.

אז להתראות, בנתיים.

נפגש עוד חודשיים וחצי בערך הא, י"ג תמוז. ארבע עשרה שנה כבר, איך שהזמן טס. ואסתי תניח לך הזמנה, ותשים עליה אבן שלא תעוף.

זהו, שלום חנה מרים, שלום".

ילד קרב אל הזקן בהיסוס

"אפשר שיחה? אני צריך להתקשר לאמא שלי".

"מצטער ילד, אין לי טלפון", ענה הזקן.

וכשראה שהילד מסתכל בו בעיני פליאה, ננער "אה, זה? זה לא עובד! הנה, אפילו בטריה אין פה. רואה, וגם הכפתורים נפלו חוץ מהכפתור הזה, שאיתו אפשר לצלצל רק למישהו אחד". ענה בהתרוממו מהספסל.

"למי?" שאל הילד בקול תמים.

אך הזקן שכבר הסתובב והחל ללכת לא ענה.

רק כתפיו רטטו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה