אני שמה את זה לזכות בעלה והמשפחה היפה שהיא בנתה
ועוד אי אילו אנשים טובים בחייה
והפסיכולוגית המוזכרת בין לבין
וואו עד עכשיו התאפקתי, אבל נשברתי... חייבת להגיב. חייבת את זה לבקה. לבקות.
תקשיבו לי טוב!!! הדרך ה...וואו שבקה עשתה, היתה המון בזכות אבי. המון בעזרת אמא שלו. המון יד ביד עם אמונה. וכן- המון בכח שנתנה בה יסכה. הכל נכון.
אנשים טובים, שאפשר רק לקנא בהם. לנסות, לנסות ללמוד מהם.
אבל!!!
בקות, פליז. אני שמה פה את כלללל הלב שלי...
רק אתן יודעות.
רק אתן יודעות, עד כמה סמיך ודביק הבוץ הזה.
כמה לבדדד הלב מסוגל לשאת, וכמה הוא כבר לא מסוגל...
כמה מילה יכולה לשרוט מבפנים, כמה מבט יכול לשפד במשך שנים, כמה פרצוף (וחצי) יכול ליצור קמט בנשמה. לעולם.
כמה אכזבה היא מדבקת. כמה מרה ההבנה שמבליחה בך, בשבריר שניה. הם צודקים! אני באמת כזאת... כמה היא הולמת בך. צולפת. משתקת.
כמה הנפש צמאה לאהבה, כמה היא מתייסרת כשהיא איננה. כמה היא מאמינה שוב לפאטה מורגנה. נוגעת. נעלם... ("בקה אוהבת לגעת בדברים שלא שייכים לה"???) וכמה היא מאיימת להתייבש אז, הנפש...
כמה שורפתתת האשמה, וכמה היא משכנעת. שתיכן יודעות את האמת. את- כבר לא.
וכמה זה מאבק לא שקול. את חלשה כ"כ. מרוקנת. ואף אחד לא מריע לך ביציע. ואף אחד לא מתפלל לשובך בשלום, לשלום.
וכמה. כמה אכזבות יכול לב אחד לספוג. כמה תקוות יכולות להתנפץ, לזעזע אותו. לטשטש גבולות. כמה רגשות יכולים לסעור בו, מאיימים להטביע. דוחקים בך להביט אל המציאות בעיניים (רטובות) ולהרים דגל לבן.
כמה שהתהום קרובה. וכמה קשה שלא ליפול אליה.
ורק אתן יודעות!!!
רק אתן יודעות, כמה חזקות אתן. כמה לוחמות. כמה טובות!!!
כמה אומץ נצרך, בכדי לראות את המציאות. להסיט את מסך האשליה, להסיר את המגננות, ולהודות לראשונה: היא לא אוהבת אותי. וכמה זה סוף. וכמה זאת התחלה.
כמה עוצמה צריך, בכדי לעמוד מול, לעמוד על. לסרב. למשוך כתף.
וכמה המצפון, משת"פ שכמוהו, חוגג על הדם. את כל כך רעה! בת חצופה! מורדת! וכמה חזק את סותמת אוזניים. ממלמלת באובססיה משפטים שכתבה איתך סילבי. נאחזת בעתיד שתארה לך.
כמה זה לא יאומן, שיש בך כל כך הרבה רגישות. כמה מהר את מזהה עיניים כבויות, כוויות. כמה את נמסה מהן. כמה עדינות ורוך יש בך. ואהבה. כמה טוב.
וכמה מאושר הרגע הזה, שאת מבינה. יש מי שאוהב. תמיד היה. וכמה הוא אוהב! וכמה הוא נוכח! נוכחות יציבה, לא מתעתעת--- וכמה הוא רוצה לשמוע ממך! אפילו לקשקשת הוא מטה אוזן באהבה--- וכמה הוא סומך! איזה אוצרות הוא מפקיד בידך--- וכמה אכפת לו ממך! כמה דמעות הוא מזיל איתך בלילות--- וכמה הוא יודע, פשוט יודע, שאת טובהההה. וכמה, יום אחד, גם את תדעי.
אני שמה את זה לזכות בעלה והמשפחה היפה שהיא בנתה
ועוד אי אילו אנשים טובים בחייה
והפסיכולוגית המוזכרת בין לבין
לא!!!!! אני צועקת את הלא הזה. מותר לי. אני צועקת אותו לכל הבקות. הבקות שעדיין לא רואות את האופק. שעדיין לא זכו לבית. שעדיין אין להן "אבי". ו"אמא של אבי". שעדיין לא מחבקות ילדים ממיסים. שעדיין לא פגשו פסיכולוגית. כי וואו כמה אומץ זה דורש!!!!! כמה כנות! כמה רצון! ועדיין. הן בקות מדהימות. רגישות. טובות לב. מסורות. אוהבות. האמת? אולי לא הייתי צריכה לתת פה סופרלטיבים. לא אמורה להצדיק את קיומן. אז לא: הן בקות. טובות כל כך!!!
וגם עליכן יבואו ימים טובים. וכמה שפע ה' ישפוך עליכן!!! וכמה הלבבות המכווצים עוד יתרחבו!!! וכמה טוב יהיה!!! כל כך טוב...
וכמה הטוב הזה לא ייזקף לזכות אף אחד אחר. יש אנשים טובים, ונס שיש. יש מי שמושיט יד, יש מי שפותח לב, יש מי שנותן בך חלום. ולא. אני לא שמה את הטוב שיבוא לזכותם. אני שמה את זה לזכותך!!!
כמה יגיע
לך הטוב הזה! כמה מגיע לך. כבר עכשיו. כמה!!!
אני יודעת, פוסט ארוךךך...* מסכימה בכל זאת לקרוא אותו שוב, להיזכר למה?
*מנסה להתנחם: זאת קשקשת, אבל היא נכתבה בהמון אהבה והערכה... סה"כ קשקשת חיובית...