הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
צעיר אני לימים ואוהב מאד את החיים. על כן מצאתי את עצמי בוקר אביבי אחד מביט בתכלת השמיים ומקשיב לבת קול חרישית הקוראת לי לצאת ולקרוע את העיר.
אינני יודע כיצד קורעים ערים, אבל זרקתי על כתפיי ז'קט קל, מילאתי את כיסי בחופן סוכריות מנטה. הוצאתי מחבילת השטרות הצבעונית שטר של עשרים שקל, ונסעתי אל העיר הגדולה.
צעיר אני לימים ואוהב מאד את החיים, וכשירדתי מהאוטובוס מול דוכן פייס חשבתי לעצמי שיהיה זה שימוש ראוי בעשרים השקלים שלי, אם אקנה בהם אחד מאותם כרטיסי גרוד.
נכון שהם לא זוכים אף פעם, אבל היום. היום זה שונה, לא?!
הכרטיס עלה 18.5 שח. קבלתי עודף שקל וחצי.
התחלתי לגרד עם השקל, וחשפתי תמונה של שני דובדבנים תאומים התלויים על זלזל דקיק.
"תשתמש בחצי-שקל, יותר נוח", אמר לי האיש מעבר לדוכן.
ואכן בעזרת המטבע הגדולה חשפתי במהירות תפוח אדמדם, ועוד שני דובדבנים.
"איך זוכים?" שאלתי את האיש.
"אם יש לך בכרטיס שלוש פעמים את אותה תמונה".
מה צריך את כל המשחק הילדותי עם התמונות, על הכרטיס הזוכה תכתבו "זוכה" וזהו. מה אני תינוק?!
גרדתי בננה ותפוז ועוד בננה, ועוד תפוח.
נשארה תמונה אחרונה מכוסה באפור.
"עצור". אמר קול רועד מאחוריי.
אדם זקן לבוש במעיל גדול מדי, החזיק את כתפי ביד חלושה. זקנו היה ארוך מאד ולבן לחלוטין. כמו מפה צחורה.
"אתה לא רוצה להמשיך לגרד", אמר לי.
אני דווקא כן רוצה. חשבתי. אבל העיניים שלו היו כל כך עמוקות בחוריהן והברק שבהן כל כך מוזר, והיד שלו.
היד שלו ליפפה את צווארי ומשכה את ראשי קרוב אליו, "אתה לא רוצה". אמר לי קרוב קרוב.
זרקתי את הכרטיס לפח.
שלחתי יד אל הכיס, והכנסתי לפי שלש סוכריות מנטה יחד.
כשהן נגמרו הייתה הלשון שלי בוערת, ובכל שאיפה שלקחתי הרגשתי משב קור.
שהזכיר לי את זקן השלג של הקשיש המסתורי שכבר לא היה בסביבה.
הצצתי אל השמים, הכחול שלהם היה החלטי מאד.
הוצאתי את הכרטיס מהפח וגרדתי במהירות את המשבצת שנותרה.
"שלוש דובדבנים". אמרתי בניגון חגיגי.
"עשרת אלפים שח". אמר המוכר באותו ניגון.
"מזל טוב". אמרה אשה מבוגרת במבטא אמריקאי וצלמה אותי בסמרטפון שלה.
אני הולך לככב בקבוצות הוואצאפ.
המוכר הביא לי חפיסת שטרות כחולים חגורה ברצועת נייר.
ובתמורה נתתי לו סוכריית מנטה, והלכתי לקרוע את העיר.
"מה המנה הכי יקרה שיש לכם?" שאלתי את בעל המסעדה.
ואחר חצי שעה כשהתחלתי לנגוס במנה שאת שמה אין לבטא ללא אימונים מפרכים, שאל המלצר ביראת כבוד "איזה יין אדוני רוצה?"
"את הטוב ביותר".
"בלו הוריזון, אדוני", אמר המלצר הכנוע בהבנה מתפעלת.
"ושלא יהיה מריר או חמצמץ".
"בלו הוריזון, אדוני", הנהן הכנוע.
"ושיחליק בגרון בקלות"
"בלו הוריזון, אדוני".
"ושיתאים לאוכל, ולא יהיה חריף מדי".
"בלו הוריזון, אדוני".
חצי שעה ארכה הכנת המנה הכי יקרה שלהם, ובכל זאת היה חסר בה מלח!
היין, היה דווקא בסדר. אבל שמונה מאות שקל?!
אז מה. זהו. אכלתי שתיתי.
נגמר.
המנה ההכי עם היין הכי, מעלים כעת צחנה בתוך כרסי, שרויים במיצי עיכול מבחילים.
ותחושת השובע והליאות הנמסכת כעת באבריי, זהה בדיוק לארוחת חצי כיכר לחם שחור ושתי כוסות מי ברז.
צריך להנות, ישראל. להנות. לקרוע את העיר.
ִ
"סלח לי", עצרתי עובר אורח, "איפה המוזאון הכי מוצלח בעיר".
פחח, עולם המושגים המצומצם שלי. מוזיאון עלֵייכּ.
"המוזיאון הכי מוצלח?" חזר אחריי בעיניים משתאות.
"מוזאון, מופע, לונה פארק, קונצרט, הצגה, אטרקציה כלשהי".
"הטרקציה הכי מוצלחת זה... תלוי. לא יודע, מה אתה אוהב?" ניסה האיש לעזור.
"אני אוהב את החיים" אמרתי וגיהוק מתגרגר - במחילה מכבודכם - נפלט מגרוני. גיהוק של שמונה מאות שקלים.
"אם אתה אוהב את החיים, אז לך למופע של החיים, זה המוזיאון המוצלח ביותר עבורך" אמר כשאישוני עיניו מוסתרים למחצה במבט פילוסופי, והצביע אל כתם ירוק במרחק, "שם, בפארק, טבול בטבע, עם ספר טוב ובקבוק מיץ".
ִ
"מה הספר הכי יקר ומעניין שיש לכם?" שאלתי את הנערה הצנומה בעלת המשקפיים המגדילות, שקראה בספר עבה ישובה על ערימת ספרים גבוהה בפינת חנות הספרים השוממת.
"הכי מעניין או הכי יקר?" שאלה.
"תביאי את שניהם".
אחרי שחיפשה במחשב הישן של החנות ושוטטה בין שורות המדפים הפנימיים, חזרה אלי עם שני ספרים.
אחד מהם גדול וכבד, על הכריכה תצלום צבעוני וחד מאד של אסטרואנאוט מחייך מתוך קסדה. ספר עם דפי כרומו, כנראה מלא תמונות.
"זה היקר", אמרה הנערה. שלא הצליחה להסתיר את הלגלוג בקולה.
"וזה המעניין", הושיטה ספר בכריכה רכה, צבע באז', ספר דק ומאובק ששמו אינו כתוב עליו.
"נראה משומש". אמרתי.
"עדות להיותו מעניין", אמרה.
ִ
את היקר השארתי על גדר סמוכה לחנות. לא ככה עושים חיים. להסחב עם מטען של שבע קילו.
את המעניין הצלחתי לקפל מעט ובמאמץ מסוים הוא אפילו נכנס לכיס.
בקבוק מיץ, הציע לי הפילוסוף ההוא. ממש לא נראה לי. מה אני ילד בכיתה ד?!
"קופסת סגריות בבקשה" בקשתי מהבחור המוצק והקירח בקיוסק, "את ההכי מעולות".
הוא צמצם את עיניו, "מה אתה מתכוון".
"אני מתכוון מעולות. הכי הכי, דה בסט".
"הכי הכי?" הביט ישירות לתוך עיניי, מניח שתי כפות ידיים גדולות על הדלפק ונשען לעומתי.
"כן, הכי", עניתי נבהל קצת מהתגובה המוזרה.
הוא הנהן אלי בשאלה, מוודא.
הנהנתי בחזרה.
הוא הביט לצדדים, והוציא לי ממגירה נמוכה אי שם למטה, קופסא לא מסומנת.
"ארבע מאות חמישים" לחש.
שילמתי לו בלי לומר מילה.
"קח מצית אחת", אמר והצביע על השורה הצבעונית שבמתקן התלוי לידי, "חינם".
חינם הא. איזו נדיבות מעוררת השראה.
"תביא גם שני אקסלים", בקשתי.
ומצויד כהלכה צעדתי אל הפארק העירוני.
ִ
כשראשי טבל בעשב הירוק ליטפה השמש את פניי וקרניה שיחקו בענני העשן שעלו מהסיגריה הטובה.
לא הספקתי לשקוע אל תוך הספר עד שרעם מנוע קרע את השקט ואופנוע גדול ורוטט עצר לידי.
הרוכב התבונן בי בסקרנות מבעד למגן הפנים השקוף שלו.
"תגיד לי בן כמה אתה שאתה שוכב בדשא עם ספר כמו איזה זקנה בת שמונים?!"
התיישבתי על האדמה והרמתי אליו מבט מפלבל, ידי על מצחי מצילה מהשמש.
"קום, תשתה את האקסל שלך ולך תקרע את העיר". אמר ושחרר צחוק פרוע חושף שיניים מלוכלכות.
הרעים פעמיים בידית הגז, ונסע, כשהוא צועק "קרע את העיר, בן אדם, קרע!"
השקט חזר.
הבטתי סביב, על הגבעות המוריקות גדרות השיחים הפורחים והשמיים שסגרו על הכל בקימור כחול ענק.
בין ענפי העץ שהתנשא לידי הבחנתי פתאום בזוג עיניים שחורות, קטנות ומרושעות.
עורב.
פתאום פרש כנפיו, צרח "קרע", ועף.
העץ כולו הזדעזע ועשרות עורבים התפרצו מבין העלים, "קרע!".
"קרע קרעעעע".
רצתי.
רצתי כמו מטורף.
ִ
יצאתי משבילי הפארק, ורצתי ברחובות העיר.
בגובה השמים ליווה אותי ענן של נקודות שחורות מצטרחות.
עצרתי מתנשם מול בנין גדול.
שלט מואר ומנצנץ השתרע מעל שער פתוח.
"המקום של ההנאות הגדולות"
ִ
הלהקה נחתה סביבי, הם היו המונים.
הם עמדו על חוטי החשמל על גדרות על תמרורים על ספסלים על מכוניות חונות ועל תחנות אוטובוס. על הכתלים על המדרכות ועל הכביש.
"קרע קרע קרע קרע קרעעעעעע"
נכנסתי אל השער.
**
כששקעה השמש בערבו של יום, יצאתי משם כושל.
לא הייתי צעיר יותר.
וכבר לא אהבתי כלום.
בטח שלא את החיים.
גררתי את עצמותי אל ספסל סמוך ונשכבתי עליו, מביט בעיניים דהויות על שום דבר.
הייתי קרוע.
העיר קרעה אותי לגזרים.
ִ
והיה אם תשאלוני, אבל מה? ספר לנו.
מה היה שם, ב"מקום של ההנאות הגדולות"?
ובכן, אי אפשר. אתם לא באמת תבינו.
איך שזה נשמע ואיך שזה מרגיש - אלו שני הפכים גמורים.
רק זאת אומר: אל תנסו לגלות
בחיים לא.
אינני יודע כיצד קורעים ערים, אבל זרקתי על כתפיי ז'קט קל, מילאתי את כיסי בחופן סוכריות מנטה. הוצאתי מחבילת השטרות הצבעונית שטר של עשרים שקל, ונסעתי אל העיר הגדולה.
צעיר אני לימים ואוהב מאד את החיים, וכשירדתי מהאוטובוס מול דוכן פייס חשבתי לעצמי שיהיה זה שימוש ראוי בעשרים השקלים שלי, אם אקנה בהם אחד מאותם כרטיסי גרוד.
נכון שהם לא זוכים אף פעם, אבל היום. היום זה שונה, לא?!
הכרטיס עלה 18.5 שח. קבלתי עודף שקל וחצי.
התחלתי לגרד עם השקל, וחשפתי תמונה של שני דובדבנים תאומים התלויים על זלזל דקיק.
"תשתמש בחצי-שקל, יותר נוח", אמר לי האיש מעבר לדוכן.
ואכן בעזרת המטבע הגדולה חשפתי במהירות תפוח אדמדם, ועוד שני דובדבנים.
"איך זוכים?" שאלתי את האיש.
"אם יש לך בכרטיס שלוש פעמים את אותה תמונה".
מה צריך את כל המשחק הילדותי עם התמונות, על הכרטיס הזוכה תכתבו "זוכה" וזהו. מה אני תינוק?!
גרדתי בננה ותפוז ועוד בננה, ועוד תפוח.
נשארה תמונה אחרונה מכוסה באפור.
"עצור". אמר קול רועד מאחוריי.
אדם זקן לבוש במעיל גדול מדי, החזיק את כתפי ביד חלושה. זקנו היה ארוך מאד ולבן לחלוטין. כמו מפה צחורה.
"אתה לא רוצה להמשיך לגרד", אמר לי.
אני דווקא כן רוצה. חשבתי. אבל העיניים שלו היו כל כך עמוקות בחוריהן והברק שבהן כל כך מוזר, והיד שלו.
היד שלו ליפפה את צווארי ומשכה את ראשי קרוב אליו, "אתה לא רוצה". אמר לי קרוב קרוב.
זרקתי את הכרטיס לפח.
שלחתי יד אל הכיס, והכנסתי לפי שלש סוכריות מנטה יחד.
כשהן נגמרו הייתה הלשון שלי בוערת, ובכל שאיפה שלקחתי הרגשתי משב קור.
שהזכיר לי את זקן השלג של הקשיש המסתורי שכבר לא היה בסביבה.
הצצתי אל השמים, הכחול שלהם היה החלטי מאד.
הוצאתי את הכרטיס מהפח וגרדתי במהירות את המשבצת שנותרה.
"שלוש דובדבנים". אמרתי בניגון חגיגי.
"עשרת אלפים שח". אמר המוכר באותו ניגון.
"מזל טוב". אמרה אשה מבוגרת במבטא אמריקאי וצלמה אותי בסמרטפון שלה.
אני הולך לככב בקבוצות הוואצאפ.
המוכר הביא לי חפיסת שטרות כחולים חגורה ברצועת נייר.
ובתמורה נתתי לו סוכריית מנטה, והלכתי לקרוע את העיר.
"מה המנה הכי יקרה שיש לכם?" שאלתי את בעל המסעדה.
ואחר חצי שעה כשהתחלתי לנגוס במנה שאת שמה אין לבטא ללא אימונים מפרכים, שאל המלצר ביראת כבוד "איזה יין אדוני רוצה?"
"את הטוב ביותר".
"בלו הוריזון, אדוני", אמר המלצר הכנוע בהבנה מתפעלת.
"ושלא יהיה מריר או חמצמץ".
"בלו הוריזון, אדוני", הנהן הכנוע.
"ושיחליק בגרון בקלות"
"בלו הוריזון, אדוני".
"ושיתאים לאוכל, ולא יהיה חריף מדי".
"בלו הוריזון, אדוני".
חצי שעה ארכה הכנת המנה הכי יקרה שלהם, ובכל זאת היה חסר בה מלח!
היין, היה דווקא בסדר. אבל שמונה מאות שקל?!
אז מה. זהו. אכלתי שתיתי.
נגמר.
המנה ההכי עם היין הכי, מעלים כעת צחנה בתוך כרסי, שרויים במיצי עיכול מבחילים.
ותחושת השובע והליאות הנמסכת כעת באבריי, זהה בדיוק לארוחת חצי כיכר לחם שחור ושתי כוסות מי ברז.
צריך להנות, ישראל. להנות. לקרוע את העיר.
ִ
"סלח לי", עצרתי עובר אורח, "איפה המוזאון הכי מוצלח בעיר".
פחח, עולם המושגים המצומצם שלי. מוזיאון עלֵייכּ.
"המוזיאון הכי מוצלח?" חזר אחריי בעיניים משתאות.
"מוזאון, מופע, לונה פארק, קונצרט, הצגה, אטרקציה כלשהי".
"הטרקציה הכי מוצלחת זה... תלוי. לא יודע, מה אתה אוהב?" ניסה האיש לעזור.
"אני אוהב את החיים" אמרתי וגיהוק מתגרגר - במחילה מכבודכם - נפלט מגרוני. גיהוק של שמונה מאות שקלים.
"אם אתה אוהב את החיים, אז לך למופע של החיים, זה המוזיאון המוצלח ביותר עבורך" אמר כשאישוני עיניו מוסתרים למחצה במבט פילוסופי, והצביע אל כתם ירוק במרחק, "שם, בפארק, טבול בטבע, עם ספר טוב ובקבוק מיץ".
ִ
"מה הספר הכי יקר ומעניין שיש לכם?" שאלתי את הנערה הצנומה בעלת המשקפיים המגדילות, שקראה בספר עבה ישובה על ערימת ספרים גבוהה בפינת חנות הספרים השוממת.
"הכי מעניין או הכי יקר?" שאלה.
"תביאי את שניהם".
אחרי שחיפשה במחשב הישן של החנות ושוטטה בין שורות המדפים הפנימיים, חזרה אלי עם שני ספרים.
אחד מהם גדול וכבד, על הכריכה תצלום צבעוני וחד מאד של אסטרואנאוט מחייך מתוך קסדה. ספר עם דפי כרומו, כנראה מלא תמונות.
"זה היקר", אמרה הנערה. שלא הצליחה להסתיר את הלגלוג בקולה.
"וזה המעניין", הושיטה ספר בכריכה רכה, צבע באז', ספר דק ומאובק ששמו אינו כתוב עליו.
"נראה משומש". אמרתי.
"עדות להיותו מעניין", אמרה.
ִ
את היקר השארתי על גדר סמוכה לחנות. לא ככה עושים חיים. להסחב עם מטען של שבע קילו.
את המעניין הצלחתי לקפל מעט ובמאמץ מסוים הוא אפילו נכנס לכיס.
בקבוק מיץ, הציע לי הפילוסוף ההוא. ממש לא נראה לי. מה אני ילד בכיתה ד?!
"קופסת סגריות בבקשה" בקשתי מהבחור המוצק והקירח בקיוסק, "את ההכי מעולות".
הוא צמצם את עיניו, "מה אתה מתכוון".
"אני מתכוון מעולות. הכי הכי, דה בסט".
"הכי הכי?" הביט ישירות לתוך עיניי, מניח שתי כפות ידיים גדולות על הדלפק ונשען לעומתי.
"כן, הכי", עניתי נבהל קצת מהתגובה המוזרה.
הוא הנהן אלי בשאלה, מוודא.
הנהנתי בחזרה.
הוא הביט לצדדים, והוציא לי ממגירה נמוכה אי שם למטה, קופסא לא מסומנת.
"ארבע מאות חמישים" לחש.
שילמתי לו בלי לומר מילה.
"קח מצית אחת", אמר והצביע על השורה הצבעונית שבמתקן התלוי לידי, "חינם".
חינם הא. איזו נדיבות מעוררת השראה.
"תביא גם שני אקסלים", בקשתי.
ומצויד כהלכה צעדתי אל הפארק העירוני.
ִ
כשראשי טבל בעשב הירוק ליטפה השמש את פניי וקרניה שיחקו בענני העשן שעלו מהסיגריה הטובה.
לא הספקתי לשקוע אל תוך הספר עד שרעם מנוע קרע את השקט ואופנוע גדול ורוטט עצר לידי.
הרוכב התבונן בי בסקרנות מבעד למגן הפנים השקוף שלו.
"תגיד לי בן כמה אתה שאתה שוכב בדשא עם ספר כמו איזה זקנה בת שמונים?!"
התיישבתי על האדמה והרמתי אליו מבט מפלבל, ידי על מצחי מצילה מהשמש.
"קום, תשתה את האקסל שלך ולך תקרע את העיר". אמר ושחרר צחוק פרוע חושף שיניים מלוכלכות.
הרעים פעמיים בידית הגז, ונסע, כשהוא צועק "קרע את העיר, בן אדם, קרע!"
השקט חזר.
הבטתי סביב, על הגבעות המוריקות גדרות השיחים הפורחים והשמיים שסגרו על הכל בקימור כחול ענק.
בין ענפי העץ שהתנשא לידי הבחנתי פתאום בזוג עיניים שחורות, קטנות ומרושעות.
עורב.
פתאום פרש כנפיו, צרח "קרע", ועף.
העץ כולו הזדעזע ועשרות עורבים התפרצו מבין העלים, "קרע!".
"קרע קרעעעע".
רצתי.
רצתי כמו מטורף.
ִ
יצאתי משבילי הפארק, ורצתי ברחובות העיר.
בגובה השמים ליווה אותי ענן של נקודות שחורות מצטרחות.
עצרתי מתנשם מול בנין גדול.
שלט מואר ומנצנץ השתרע מעל שער פתוח.
"המקום של ההנאות הגדולות"
ִ
הלהקה נחתה סביבי, הם היו המונים.
הם עמדו על חוטי החשמל על גדרות על תמרורים על ספסלים על מכוניות חונות ועל תחנות אוטובוס. על הכתלים על המדרכות ועל הכביש.
"קרע קרע קרע קרע קרעעעעעע"
נכנסתי אל השער.
**
כששקעה השמש בערבו של יום, יצאתי משם כושל.
לא הייתי צעיר יותר.
וכבר לא אהבתי כלום.
בטח שלא את החיים.
גררתי את עצמותי אל ספסל סמוך ונשכבתי עליו, מביט בעיניים דהויות על שום דבר.
הייתי קרוע.
העיר קרעה אותי לגזרים.
ִ
והיה אם תשאלוני, אבל מה? ספר לנו.
מה היה שם, ב"מקום של ההנאות הגדולות"?
ובכן, אי אפשר. אתם לא באמת תבינו.
איך שזה נשמע ואיך שזה מרגיש - אלו שני הפכים גמורים.
רק זאת אומר: אל תנסו לגלות
בחיים לא.
