שיתוף - לביקורת הוא היה צעיר, אהב את החיים. וקרע את העיר, עם שלשה דובדבנים.

  • הוסף לסימניות
  • #1
צעיר אני לימים ואוהב מאד את החיים. על כן מצאתי את עצמי בוקר אביבי אחד מביט בתכלת השמיים ומקשיב לבת קול חרישית הקוראת לי לצאת ולקרוע את העיר.

אינני יודע כיצד קורעים ערים, אבל זרקתי על כתפיי ז'קט קל, מילאתי את כיסי בחופן סוכריות מנטה. הוצאתי מחבילת השטרות הצבעונית שטר של עשרים שקל, ונסעתי אל העיר הגדולה.

צעיר אני לימים ואוהב מאד את החיים, וכשירדתי מהאוטובוס מול דוכן פייס חשבתי לעצמי שיהיה זה שימוש ראוי בעשרים השקלים שלי, אם אקנה בהם אחד מאותם כרטיסי גרוד.
נכון שהם לא זוכים אף פעם, אבל היום. היום זה שונה, לא?!

הכרטיס עלה 18.5 שח. קבלתי עודף שקל וחצי.

התחלתי לגרד עם השקל, וחשפתי תמונה של שני דובדבנים תאומים התלויים על זלזל דקיק.

"תשתמש בחצי-שקל, יותר נוח", אמר לי האיש מעבר לדוכן.

ואכן בעזרת המטבע הגדולה חשפתי במהירות תפוח אדמדם, ועוד שני דובדבנים.

"איך זוכים?" שאלתי את האיש.

"אם יש לך בכרטיס שלוש פעמים את אותה תמונה".

מה צריך את כל המשחק הילדותי עם התמונות, על הכרטיס הזוכה תכתבו "זוכה" וזהו. מה אני תינוק?!

גרדתי בננה ותפוז ועוד בננה, ועוד תפוח.

נשארה תמונה אחרונה מכוסה באפור.

"עצור". אמר קול רועד מאחוריי.

אדם זקן לבוש במעיל גדול מדי, החזיק את כתפי ביד חלושה. זקנו היה ארוך מאד ולבן לחלוטין. כמו מפה צחורה.

"אתה לא רוצה להמשיך לגרד", אמר לי.

אני דווקא כן רוצה. חשבתי. אבל העיניים שלו היו כל כך עמוקות בחוריהן והברק שבהן כל כך מוזר, והיד שלו.
היד שלו ליפפה את צווארי ומשכה את ראשי קרוב אליו, "אתה לא רוצה". אמר לי קרוב קרוב.

זרקתי את הכרטיס לפח.

שלחתי יד אל הכיס, והכנסתי לפי שלש סוכריות מנטה יחד.

כשהן נגמרו הייתה הלשון שלי בוערת, ובכל שאיפה שלקחתי הרגשתי משב קור.
שהזכיר לי את זקן השלג של הקשיש המסתורי שכבר לא היה בסביבה.

הצצתי אל השמים, הכחול שלהם היה החלטי מאד.
הוצאתי את הכרטיס מהפח וגרדתי במהירות את המשבצת שנותרה.

"שלוש דובדבנים". אמרתי בניגון חגיגי.

"עשרת אלפים שח". אמר המוכר באותו ניגון.

"מזל טוב". אמרה אשה מבוגרת במבטא אמריקאי וצלמה אותי בסמרטפון שלה.

אני הולך לככב בקבוצות הוואצאפ.


המוכר הביא לי חפיסת שטרות כחולים חגורה ברצועת נייר.
ובתמורה נתתי לו סוכריית מנטה, והלכתי לקרוע את העיר.

"מה המנה הכי יקרה שיש לכם?" שאלתי את בעל המסעדה.
ואחר חצי שעה כשהתחלתי לנגוס במנה שאת שמה אין לבטא ללא אימונים מפרכים, שאל המלצר ביראת כבוד "איזה יין אדוני רוצה?"

"את הטוב ביותר".

"בלו הוריזון, אדוני", אמר המלצר הכנוע בהבנה מתפעלת.

"ושלא יהיה מריר או חמצמץ".

"בלו הוריזון, אדוני", הנהן הכנוע.

"ושיחליק בגרון בקלות"

"בלו הוריזון, אדוני".

"ושיתאים לאוכל, ולא יהיה חריף מדי".

"בלו הוריזון, אדוני".

חצי שעה ארכה הכנת המנה הכי יקרה שלהם, ובכל זאת היה חסר בה מלח!

היין, היה דווקא בסדר. אבל שמונה מאות שקל?!


אז מה. זהו. אכלתי שתיתי.
נגמר.

המנה ההכי עם היין הכי, מעלים כעת צחנה בתוך כרסי, שרויים במיצי עיכול מבחילים.

ותחושת השובע והליאות הנמסכת כעת באבריי, זהה בדיוק לארוחת חצי כיכר לחם שחור ושתי כוסות מי ברז.

צריך להנות, ישראל. להנות. לקרוע את העיר.

ִ
"סלח לי", עצרתי עובר אורח, "איפה המוזאון הכי מוצלח בעיר".

פחח, עולם המושגים המצומצם שלי. מוזיאון עלֵייכּ.

"המוזיאון הכי מוצלח?" חזר אחריי בעיניים משתאות.

"מוזאון, מופע, לונה פארק, קונצרט, הצגה, אטרקציה כלשהי".

"הטרקציה הכי מוצלחת זה... תלוי. לא יודע, מה אתה אוהב?" ניסה האיש לעזור.

"אני אוהב את החיים" אמרתי וגיהוק מתגרגר - במחילה מכבודכם - נפלט מגרוני. גיהוק של שמונה מאות שקלים.

"אם אתה אוהב את החיים, אז לך למופע של החיים, זה המוזיאון המוצלח ביותר עבורך" אמר כשאישוני עיניו מוסתרים למחצה במבט פילוסופי, והצביע אל כתם ירוק במרחק, "שם, בפארק, טבול בטבע, עם ספר טוב ובקבוק מיץ".

ִ
"מה הספר הכי יקר ומעניין שיש לכם?" שאלתי את הנערה הצנומה בעלת המשקפיים המגדילות, שקראה בספר עבה ישובה על ערימת ספרים גבוהה בפינת חנות הספרים השוממת.

"הכי מעניין או הכי יקר?" שאלה.

"תביאי את שניהם".

אחרי שחיפשה במחשב הישן של החנות ושוטטה בין שורות המדפים הפנימיים, חזרה אלי עם שני ספרים.
אחד מהם גדול וכבד, על הכריכה תצלום צבעוני וחד מאד של אסטרואנאוט מחייך מתוך קסדה. ספר עם דפי כרומו, כנראה מלא תמונות.

"זה היקר", אמרה הנערה. שלא הצליחה להסתיר את הלגלוג בקולה.

"וזה המעניין", הושיטה ספר בכריכה רכה, צבע באז', ספר דק ומאובק ששמו אינו כתוב עליו.

"נראה משומש". אמרתי.

"עדות להיותו מעניין", אמרה.

ִ
את היקר השארתי על גדר סמוכה לחנות. לא ככה עושים חיים. להסחב עם מטען של שבע קילו.
את המעניין הצלחתי לקפל מעט ובמאמץ מסוים הוא אפילו נכנס לכיס.

בקבוק מיץ, הציע לי הפילוסוף ההוא. ממש לא נראה לי. מה אני ילד בכיתה ד?!

"קופסת סגריות בבקשה" בקשתי מהבחור המוצק והקירח בקיוסק, "את ההכי מעולות".

הוא צמצם את עיניו, "מה אתה מתכוון".

"אני מתכוון מעולות. הכי הכי, דה בסט".

"הכי הכי?" הביט ישירות לתוך עיניי, מניח שתי כפות ידיים גדולות על הדלפק ונשען לעומתי.

"כן, הכי", עניתי נבהל קצת מהתגובה המוזרה.

הוא הנהן אלי בשאלה, מוודא.

הנהנתי בחזרה.

הוא הביט לצדדים, והוציא לי ממגירה נמוכה אי שם למטה, קופסא לא מסומנת.

"ארבע מאות חמישים" לחש.

שילמתי לו בלי לומר מילה.

"קח מצית אחת", אמר והצביע על השורה הצבעונית שבמתקן התלוי לידי, "חינם".

חינם הא. איזו נדיבות מעוררת השראה.

"תביא גם שני אקסלים", בקשתי.
ומצויד כהלכה צעדתי אל הפארק העירוני.

ִ
כשראשי טבל בעשב הירוק ליטפה השמש את פניי וקרניה שיחקו בענני העשן שעלו מהסיגריה הטובה.
לא הספקתי לשקוע אל תוך הספר עד שרעם מנוע קרע את השקט ואופנוע גדול ורוטט עצר לידי.
הרוכב התבונן בי בסקרנות מבעד למגן הפנים השקוף שלו.

"תגיד לי בן כמה אתה שאתה שוכב בדשא עם ספר כמו איזה זקנה בת שמונים?!"

התיישבתי על האדמה והרמתי אליו מבט מפלבל, ידי על מצחי מצילה מהשמש.

"קום, תשתה את האקסל שלך ולך תקרע את העיר". אמר ושחרר צחוק פרוע חושף שיניים מלוכלכות.

הרעים פעמיים בידית הגז, ונסע, כשהוא צועק "קרע את העיר, בן אדם, קרע!"

השקט חזר.
הבטתי סביב, על הגבעות המוריקות גדרות השיחים הפורחים והשמיים שסגרו על הכל בקימור כחול ענק.
בין ענפי העץ שהתנשא לידי הבחנתי פתאום בזוג עיניים שחורות, קטנות ומרושעות.
עורב.

פתאום פרש כנפיו, צרח "קרע", ועף.

העץ כולו הזדעזע ועשרות עורבים התפרצו מבין העלים, "קרע!".

"קרע קרעעעע".

רצתי.

רצתי כמו מטורף.

ִ
יצאתי משבילי הפארק, ורצתי ברחובות העיר.

בגובה השמים ליווה אותי ענן של נקודות שחורות מצטרחות.

עצרתי מתנשם מול בנין גדול.

שלט מואר ומנצנץ השתרע מעל שער פתוח.

"המקום של ההנאות הגדולות"
ִ

הלהקה נחתה סביבי, הם היו המונים.
הם עמדו על חוטי החשמל על גדרות על תמרורים על ספסלים על מכוניות חונות ועל תחנות אוטובוס. על הכתלים על המדרכות ועל הכביש.

"קרע קרע קרע קרע קרעעעעעע"

נכנסתי אל השער.

**

כששקעה השמש בערבו של יום, יצאתי משם כושל.

לא הייתי צעיר יותר.
וכבר לא אהבתי כלום.
בטח שלא את החיים.

גררתי את עצמותי אל ספסל סמוך ונשכבתי עליו, מביט בעיניים דהויות על שום דבר.
הייתי קרוע.
העיר קרעה אותי לגזרים.

ִ
והיה אם תשאלוני, אבל מה? ספר לנו.
מה היה שם, ב"מקום של ההנאות הגדולות"?

ובכן, אי אפשר. אתם לא באמת תבינו.
איך שזה נשמע ואיך שזה מרגיש - אלו שני הפכים גמורים.

רק זאת אומר: אל תנסו לגלות

בחיים לא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
וואו. פשוט. וואו.
א י ן לי מילה אחרת!!
פשוט מושלם.
מרתק. יפה. חזק. ושווה קריאה!!!!.
תודה על זה.
אהבתי מאוד
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
  • הוסף לסימניות
  • #6
טיפטיפונת ארוך מידי לטעמי.
זו פעם שניה שמעירים לי על אריכות.
חשוב לי לדעת, מה הכוונה ארוך, המשפטים עצמם מסטיקיים ונסחבים, או שישנן אפיזודות מיותרות?
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
המשפטים עצמם מסטיקיים ונסחבים, או שישנן אפיזודות מיותרות?
לא זה ולא זה, פשוט הסיפור עצמו עם מספר מילים גבוה יחסית.

ולא שזו בעייה, פשוט לא כולם רגילים לקרוא סיפור באורך של 1016 מילים בפלטפורמה אינטרנטית...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
וואו, מיוחד! המסר מדהים והכתיבה מעניינת וסוחפת.
לי את האמת לא הפריע האורך, כי לא היו בו גיבובי מילים, וכל סצנה הייתה במקומה, אז זה ממש לא הורגש.
אהבתי מאוד!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
לא זה ולא זה, פשוט הסיפור עצמו עם מספר מילים גבוה יחסית.

ולא שזו בעייה, פשוט לא כולם רגילים לקרוא
באורך של 1016 מילים בפלטפורמה אינטרנטית...
אני לא חושב שזו כונתה של @צביה ר. היא כתבה ארוך מדי לטעמי
גם אני הרגשתי כמוה. ואני חושב שהסיבה היא שהסוף הפנטזיונרי שהוא עיקר הסיפור קצר מדי. ולכם ההתחלה נראית ארוכה יחסית. בגלל הקונטרסט
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
מה הכוונה ארוך, המשפטים עצמם מסטיקיים ונסחבים, או שישנן אפיזודות מיותרות?
קודם כל חייבת לומר: לא לשתי האופציות!
המשפטים בנויים היטב, ממש לא נסחבים, וגם האפיזודות - כל אחת מוסיפה בהחלט, ומתארת בייחודיות את מסע החיפוש.

נראה לי שהתשובה שלי היא שילוב של מה שכתבו @אוראל סולטן ו @אבינועם גולדברג :

הפורמט האינטרנטי מעניק לסיפור תחושה ארוכה יותר מאשר אם היה נכתב ע"ג עיתון או ספר - גוללים וגוללים והסיפור עדיין ממשיך... (אולי צמצום מסויים של המרווחים בין השורות יכול להועיל).

ובנוסף, ריבוי סצינות החיפוש יוצר גם הוא תחושת אורך - עד שמגיעים אל סוף הסיפור (בעניין הזה - לא חושבת שיש מה לעשות. הסצינות כולן מאד מוסיפות בעיניי, ובמידה מסויימת דווקא מהוות את עיקר הסיפור, יותר מאשר הסוף...)

אבל באמת שהאורך הוא שולי, והוא הרבה פחות מפריע כשהסיפור כ"כ טוב, והוא כזה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
קטע טוב!
נכנסתי רק כי הכותרת הייתה מסתורית ומעניינת...
ולא שזו בעייה, פשוט לא כולם רגילים לקרוא סיפור באורך של 1016 מילים בפלטפורמה אינטרנטית...
גם אני חושבת ככה. אולי לחלק את הקטע לשני חלקים היה עוזר... (אני קראתי את זה בהמשכים, חלק היום בבוקר וחלק עכשיו)
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
"איך זוכים?" שאלתי את האיש.

"אם יש לך בכרטיס שלוש פעמים את אותה תמונה".
גרדתי בננה ותפוז ועוד בננה, ועוד תפוח.

נשארה תמונה אחרונה מכוסה באפור.
"שלוש דובדבנים". אמרתי בניגון חגיגי.
היה צריך להיות עוד בננה אחת בריבוע שלא הספיק לגרד,
מאיפה הגיעו שלושת הדובדבנים?:unsure:;)

פשוט מדהים, נהנתי מכל רגע!!!
קצת הפתיע אותי שהוא הגיע תוך שעות למסקנה שאנשים מגיעים אליה אחרי חיים שלמים
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
  • הוסף לסימניות
  • #14
  • הוסף לסימניות
  • #16
לא הבנתי את התמיהה...
לא תמיהה,
אתם מדברים על כרטיסי גירוד ונראה שאתם "מבינים"
איך זה עובד, ואולי איך אפשר להרוויח אז אני שואלת איך?
למרות שהזקן לא ממליץ.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
בתור מי שהזכייה היחידה שלו בחיים הייתה בכיתה ג' - "מי יוותר"
לא התעמקתי במגוון הפירות ומספרם. כמו כן לא אחווה את דעתי איך ניתן להרוויח מזה.
על כל פנים, הסיפור שונה בהחלט, מקורי ומעניין, כתוב מצוין עם מסר חזק. אהבתי.
לגבי האורך אפשר לדון. לי אישית לא הפריע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
לא תמיהה,
אתם מדברים על כרטיסי גירוד ונראה שאתם "מבינים"
איך זה עובד, ואולי איך אפשר להרוויח אז אני שואלת איך?
למרות שהזקן לא ממליץ.
לא מבין בזה דבר וחצי דבר. כתבתי רק מה שהבנתי ע"פ הסיפור...
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
אויש, כולה ניסיתי להביע את כוחי בדקדוק ועיון ואכלתי אותה.
לא התכוונתי לפתח דיון על הפרט הכי שולי בסיפור.

וחוזרת על זה, סיפור אדיר שפשוט צריך ללמוד אותו!
שלא כהרגלי, קראתי שוב..
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

באנו לעולם הזה כמו אמנים לסיבוב הופעות לעלות על הבמה, לשיר את השיר שלנו, ולחזור הביתה. החוק היחיד של הדרך הזו הוא ללכת באמת עד הסוף, גם כשהיא חותכת, גם כשהיא שורפת את הנשמה.

בהתחלה הכול היה פשוט.
אמא צוחקת, אבא שמח, בית חם, אור ושקט, בלי דאגות. עד שגדלנו. משהו בעולם הזה לא אהב את זה, לא אהב את הרצון שצמח לנו ואת הדרך שפתחנו, ואז מישהו התחיל לגייס כוחות כדי להכניע אותנו.

לאט לאט למדנו את הכללים שלו , מה מותר ומה אסור, איך להיות בסדר, איך להיות ראויים, ואיך לא לכעוס, לא להטריד, לא להפריע. הלכנו בדרכיו: לפעמים הצלחנו, לפעמים לא, והרבה פעמים קיבלנו מכות ושתקנו. העיקר שיהיה שקט, העיקר לשמור על שלום, עד ששכחנו את עצמנו.

עם השנים שתקנו עוד ועוד, הרי שתיקה זו "זכות" ככה לימדו אותנו, עד שיום אחד כבר לא נשאר בפנים אף קול. והנה הוא עומד תחת החופה . קדושה, תפילות, חלומות, הכול מהתחלה. אבל בוקר אחד היא קמה ולא שמחה. והיא הרי צריכה להיות שמחה, כי כל החיים עובדים בשביל המטרה הזו. אז היא כועסת , והוא שותק.

כך מצטברות שתיקות, שנים של כאבים דוממים, שכבות עבות של שקט. לא להגיב, לא להכאיב, לא לפגוע; להיות צדיק, להיות איש טוב. אבל באמת , הוא באמת לא כועס? באמת לא נפגע? באמת שמח? או שבעומק פנימה נרקמות צלקות של שנים , הסתרה יפה, עטיפה קדושה, לכאב שמעולם לא קיבל שם.

זה נשמע טוב על הנייר התגברות על המידות, שלום בית , אבל לפעמים זו אמת שמטשטשים, זו אמת שמחביאים. ובפנים זה שורף, וזה שקט של שקר. כי השם לא רוצה שתיקות של פחד; השם רוצה אמת ,לב שמדבר, לב שאומר את הכאב בכבוד, לב שיודע למחול באמת מתוך פיוס, ולא מתוך מחיקה.
כי כשאני שותק, ובפנים הכל בוער, זה שתיקה אמיתית שהשם יתברך שמח ממנה, או שקר ?

כי אחרת אנחנו נראים כמו עובדי השם, אבל בפנים אנחנו רק אוספים עוד ועוד שאריות של כעס, עלבון ופגיעה. בסוף, אנחנו לא נשלחנו לעולם הזה בשביל לשתוק ולא בשביל לחייך כשהלב מדמם .

באנו לכאן כדי לחיות באמת לדבר את הכאב , לחבק את הפחד, ולהיות שלמים, לא מושלמים. השם לא רוצה מאיתנו הצגות, הוא רוצה אותנו אנחנו, עם כל השברים, עם כל הצלקות, עם כל החיוכים האמיתיים שנולדים אחרי בכי.

והדרך הביתה היא לא דרך של שתיקות, אלא דרך של אמת , אמת שמרפאת, אמת שמשחררת. ואז, כשנחזור הביתה מהסיבוב הזה, נוכל לעמוד מולו עיניים לעיניים ולומר בלב שלם: הלכנו בדרך, באמת ,עד הסוף.
תקופת הקנטוניסטים.
שנת .1827

"מאמעעעע!!!!" קולו הצרוד של דויד'ל הקטן קרע את השלווה בעיירה. עוד קריאות כמין אלו עלו בזעקה. אבות יצאו מבית המדרש בבהלה, אימהות מבועתות רצו ברחובות. בית המלמד הוא מטרתן.
סוסים גדולים נראו עומדים בחצר החיידר הקטן. זנבם מתנפנף בקוצר רוח הולך וגובר.
"מאמעע!! טאטעע!!! געוואלדד!!"
קולות של בכי וכאב התערבבו זה בזה. הילדים נלקחו בצורה ברוטלית, כשהשוטרים גסי הרוח מעלים אותם על העגלה, כבולים, זועקים את נשמתם ומחכים לפגוש שוב בחיבוקם האוהב של הוריהם.
דמעות רותחות זלגו על לחייו של מנחם מענדל, אביו של דוידל.
"מיין קינד!!!" הוא זעק אל בנו. "גיב נישט אויף דיין גלויבן!! צוזָאג מיר!!"*
דוידל, פניו שטופות בבכי, רעד. "איך.. איך צוזאג טאטע!!" הוא התפרק.
הדלת השחורה הכבדה נסגרה על פניו.
"טאאטעעעעעעעעע ! !"
*
הם כבר שבועיים כאן. דוידל ישב על מיטתו המתכתית. מחבק את גופו.
כל כך קשה לו כאן, עיניו צרבו, דמעות עולות בהן. הרשעים גזרו לו את הפאות, הם- הם- הם לקחו לו הכל!! הוא בכה בלי קול. ליבו נשבר.
הם רוצים שהוא יתנצר. הוא לא יכול. זה כל כך ברור לו שהוא לא יכול.
הוא הבטיח לאבא. הוא הבטיח לו. הוא. הבטיח.
דוידל השעין את ראשו לאחור, עוצם את עיניו.
אבא ביקש ממנו לא לוותר על האמונה שלו.
הוא חייב להישאר חזק.
גם אם אין לו ציצית, וכיפה, ופאות. הם לא יקחו ממנו את האמונה שלו בקב"ה.
*
השוט הצליף בו, ודוידל נאנק.
"או שתתנצר, או שנהרוג אותך כך!!!" הקצין הרוסי צרח.
"אתם יכולים לעשות לי מה שאתם רוצים", אמר הילד בקושי, גופו מרוסק. "הקדוש ברוך הוא איתי, ואתם
לא יכולים לקחת אותו ממני!" הוא ענה להם בחזרה, אש בוערת בעיניו.
צליפה נוספת.
*
נשמה גבוהה עלתה אל על. מתקבלת בברכה. מתיישבת ליד כסא הכבוד.

*אל תוותר על האמונה שלך!! תבטיח לי!!
שיתוף - לביקורת נעל
חניתי ברחוב צדדי, והדלקתי את הנורה מעל הראש.
הוצאתי את צרור הניירות מהכיס לשנן שוב את מהלך הסוגיה.
כיביתי את המזגן ופתחתי חלון במקומו.
תמיד לפני שיעור כללי אני טיפה לחוץ. גם אחרי כמה מחזורים עולה בי החשש שאתבלבל בסדר הדברים. נסיון או לא נסיון, אתה פוחד מהתלמידים שלך, ילדים בני תשע עשרה. ככה זה.

לפתע התכופף אל חלוני איש מבוגר מאד ושאל אותי לשמי.
אמרתי לו.
"מיד זיהיתי אותך" חייך, שיניו צחורות וישרות מכדי להיות טבעיות.
בטח רוצה להכניס את הנכד שלו לישיבה, או פרוטקציה אחרת, חשבתי.
"אתה לא זוכר אותי"? שאל.
צמצמתי עיניים וניסיתי להשיל מדמותו את מעמסת השנים.
"הייתי הָרֶבֶּה שלך בכיתה ח".
הרב גלוזקנט - נזכרתי.
נזכרתי כמה שנאתי אותו.

הוא עשה לי את המוות, ולא הפסיק לומר לי שאני בטלן, וחסר כל רצון טוב, ורק סנדלר יצא ממני. אני לא אשכח איך פעם כשפטפטתי תוך כדי שיעור עם הילד שמאחוריי, הוא חלץ את נעלו והניח אותה בשקט על השולחן.
נראה לך שתוכן לתקן את זה? שאל. והכיתה התגלגלה מצחוק.

"אתה גר באיזור"? שאל, נשען בשתי ידיו על חלון הרכב.
"לא בדיוק, אני רק עובר פה".
"ההורים שלך עוד בחיים? אני זוכר את אבא שלך, תלמיד חכם היה".
"היה ועדיין. אמא שלי נפטרה והוא גר אצלי".

הוא עזב את האוטו וידיו עיסו את גבו כשהתיישר.
"היית שובב אתה", אמר וחיוכו חשף שוב את התותבות המושלמות שלו. "כמה שניסיתי לעשות ממך בנאדם, לא... היית קשה, קשה מאד, ולמרות כל המומחיות שלי...לא הצלחתי" הוא צחקק קצת ואחר כך הציץ בפניי החתומות והבעתו התחלפה לנבוכה קצת.
"נו טוב, ככה זה בחיים, לפעמים" אמר ושפשף את ידיו זו בזו.
"אתה עוד עובד בהוראה?" שאלתי.
"מפקח", אמר בגאווה מהולה בעייפות. "ואתה, מה אתה עושה היום?"
"יש לי סנדלריה", אמרתי.
הוא הביט בי, ממשיך לשפשף את ידיו לאיטו.
"די מצליחה, אנשים מרוצים מאד, ברוך השם".
"נו, ברוך השם ברוך השם", מלמל.
הוא החל לפסוע לאחור, "אתה יודע, היה לך פוטנציאל לא רע", אמר פתאום בקול אחר.
עיניו שוטטו לאורך הרכב וחזרו אליי, "בן כמה אתה, ארבעים וחמש? חמישים? יש לך כבר כסף, אתה עדיין יכול ל... אתה יודע רבי עקיבא התחיל בגיל..." הוא השתתק פתאום והניף בידו "אני זקן חסר תקנה, מה אני רוצה ממך" צחק במבוכה "היה נעים לפגוש בך" אמר כשהוא גורר את רגליו על המדרכה ומתרחק, "תמסור דש לאבא".

סגרתי את החלון והדלקתי את המזגן.
כיביתי את האור וישבתי בחושך כמה דקות.
אחר כך הכנסתי את צרור המראה-מקומות לכיס הפנימי של הפראק, התנעתי את הרכב ונסעתי אל הישיבה, למסור את השיעור כללי כמו בכל יום שלישי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה