מתוך כתבה במקור ראשון של אמנון לורד
הם כנראה ינסו לרוץ כמפלגה. הנציג שמאפיין את החבורה הוא תא"ל (מיל') דני ון בירן. האדם האחרון שהייתם חושבים שירצה לרוץ לפוליטיקה. ון בירן, יחד עם פרופ' אשר כהן, איתמר איתם, רות קבסה־אברמזון, טל אורנן, בנצי גיספן ועוד אלפים כמוהם התאגדו בתנועת "נקראים לדגל". השם נדבק כל כך טוב, שיש כבר תנועה חדשה שנקראת "אל הדגל".
"מה שמבדיל בינינו הוא שזו פשוט לא אותה אידיאולוגיה", אמר לי בתחילת השבוע ון בירן בפגישה בתל אביב. "אנחנו לא מתחבאים. אני נזהר מההגדרות שרווחו עד היום של 'ימין' ו'שמאל', כי לא בטוח שהן רלוונטיות עכשיו", הוא אומר לקראת אירוע גדול שיערכו "נקראים לדגל" בתל אביב בשבוע הבא, בהשתתפות איריס חיים, ארין מולן ואחרים.
"במונחים המקובלים היית קורא לנו 'ימין'. אנחנו רואים את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. אנחנו רוצים דגש על זהות יהודית במערכת החינוך. אנחנו מתנגדים באופן מוחלט למדינה פלשתינית", הוא אומר, אבל לא אומר שידרשו החלת הריבונות, כלומר זרם מרכזי של דעות הימין. "אנחנו תומכים ברפורמה המשפטית, לאו דווקא כפי שנבנתה, לא בהכרח בנוסח יריב לוין. להחזיר את האיזון ליסודות של יהדות, ציונות ודמוקרטיה".
ון בירן הוא כנראה הקצין הבכיר בדימוס היחיד שלא נהנה מפנסיה צבאית תקציבית. הוא הגיע לדרגתו כקצין מילואים ראשי (פרש ב־2008) אף כי התקדם בעיקר בשירות מילואים, היה מח"ט שריון מילואים ועשה רק שש שנים בקבע. הוא גם משפטן שעבד כעורך דין ויזם עסקי.
הוא התבטא בזמנו בחריפות רבה מאוד נגד ההסתה נגד המדינה והקריאות לסרבנות. "מה שקרה בעיקר לפני המלחמה זה שנרמלנו תופעות לא נורמליות", הוא אומר. "אלה היו עבירות לכאורה על החוק, כמו הסתה נגד המדינה מתוך כוונה לפגוע במדינה, הסתה לסרבנות. חלון אוברטון התרחב בצורה קיצונית (מה מותר לעשות במסגרת הסבירה, כמה אפשר להגמיש את החוק). דברים שמערערים על קיום המדינה - נכנסו דרך החלון. מי שעבר על החוק חייב היה לפחות להיחקר. החוק הפך בנושאים האלה לאות מתה. הייתי עורך דין פעיל, אני מאוד מאמין בשלטון החוק. אבל זה הוחלף בשלטון מערכת המשפט. הפרשנים מטעם הפרקליטות הם אלה שמגדירים את החוק".
ון בירן מבקר את ההתארגנויות של בכירי מערכת הביטחון, שהפכו לקבוצת השפעה מסוכנת. "כל תופעת הלשעברים - איך ייתכן שיש כזאת מונוליטיות בתפיסות בקרב בכירי הצבא לשעבר, בכירי שב"כ וכו'?", הוא שואל, ומייחס את היותו מחוץ למסגרת התפעולית־מחאתית לעובדה שלא צמח במסגרת הממסדית, אלא התקדם במילואים. "אמרו לי 'אתה נורא אמיץ'", על כך שהעז לתקוף את הקריאות לסרבנות, למשל, שזכו לעידוד מצד גדולי הלשעברים, שהפכו לנואמי כיכרות. "הם הפכו לתיבת תהודה סגורה של עצמם. אבל אנשים רוצים להיות משויכים למועדון, זה מאוד מתגמל. זה פרגון מהאליטות, זה מתגמל בערוץ 12. אני איבדתי את רוב החברים שלי, ואני לא מגיע מעמדות קיצוניות. אני פוגש אחרים שחוו דבר דומה. לצאת נגד 'מועדון הקצינים' זה משהו מאוד לא מתגמל".
סקרי הדמה מעניקים לנפתלי בנט 25-20 מנדטים. אבל ההגדרה "בנט" עבור רבים מתוכם היא ביטוי מחאה נגד מפלגות הקואליציה הימנית
ידוע ש"הביטחוניסטים" נרתעים מפוליטיקה ולא ירוצו לבחירות. אבל יש שם אישים כמו תא"ל (מיל') אמיר אביבי, שחלק מהציבור היה רוצה לראות בסוף במערכת קבלת ההחלטות הפוליטית. תא"ל (מיל') דדי שמחי מזוהה כדמות מנהיגותית, והציבור מצפה ממנו לחבור לאחת התנועות הלאומיות שירוצו לבחירות. ון בירן וחברו פרופ' אשר כהן (גם הוא קצין שריון לשעבר) מזהים על פי ניתוחים שונים פלח אוכלוסייה ששווה 15-20 מנדטים שמחפש בית פוליטי. "הם מחפשים משהו חדש ונקי", מאבחן ון בירן, ואשר כהן מזהה את הקבוצה במילים פשוטות כ"נוטה לימין": הם בעלי עמדות ימין מובהקות, ובחלקם היו בשמאל לפני המלחמה - אבל הם לא מתחברים לליכוד, וגם הכוחות החברתיים שסמוטריץ' ובן גביר מייצגים זרים להם, ונתפסים אצלם כקיצוניים מדי.
ון בירן אמר שאחד האנשים שהוא מעריך בצורה בלתי רגילה זה אלי גולדשמידט, חבר כנסת לשעבר, מהבודדים שאומרים בגלוי "טעיתי" ו"טעינו" כשהוא מדבר על חבריו במפלגת העבודה. הוא מייצג חשיבה שמאפיינת חלק מחסרי הבית הפוליטי. זה לא אומר שהוא הפך למצביע של הימין. הפלח הזה יכול להסביר גם את סקרי הדמה שמעניקים לנפתלי בנט 20-25 מושבים. אם מבינים את זה בצורה כזאת, הרי מתפקדי בנט בסקרים נמצאים אצלו בחניה זמנית חינם. ההגדרה "בנט" היא בשבילם מחאה נגד מפלגות הקואליציה הימנית.
מה שמבעבע מתחת לתזוזות האלקטורליות זהו צבא העם, שנשא בנטל מלחמת חרבות ברזל בעזה. זה כולל גיוס מילואים מאוד ממושך, שלא היה כמוהו בעבר. זה כולל את נתוני הגיוס ליחידות הקרביות מאוכלוסיות הציונות הדתית ומאוכלוסיית המרחב הכפרי. וזה כולל, כמובן, את מספרי הנופלים ואת שיעורם הגבוה בפריפריה בהשוואה למחוז תל אביב. פרופ' כהן זורק רק בתור דוגמה את הנתון שלפיו עד היום, בכל מחוז תל אביב, שמונה כ־21% מאוכלוסיית המדינה, היו רק 24 הרוגים. בירושלים היו אז כ־70 הרוגים - פי שלושה יותר. וזאת חרף הנתון המטעה של מספר ימי מילואים פי 1.5 ממחוז תל אביב בהשוואה לירושלים. לא צריך להסביר שרובם הגדול לא הגיעו לקו המגע.
"הנתון המנבא הטוב ביותר לגבי השאלה אם נער X או Y יתגייס לקרבי הוא אם הוא תושב המרחב הכפרי לעומת המרחב העירוני, ובעיקר מחוז תל אביב", אומר כהן. וכאן הוא מנפץ מיתוס שלילי שטופח: גם הקיבוצים נכללים במחוזות הגיוס הקרבי. "נתוני הגיוס של המועצה האזורית יואב הם בשמיים", הוא אומר. במועצה נמצאים קיבוצי השומר הצעיר, מחוז הגיוס הקרבי הישן והמסורתי: נגבה, גת, גלאון, בית ניר, רבדים ושדה יואב.
השתנו בצורה רדיקלית נתוני הנופלים, וזה בכל זאת מבטא תהליך: במלחמת ששת הימים כ־25%(!) מהנופלים היו בני קיבוצים. הם מנו אז כ־3.5% מהאוכלוסייה. כיום הקיבוצים מהווים 2% מהאוכלוסייה, ושיעור הנופלים שלהם הוא 9%, כולל כיתות הכוננות. במלחמת יום כיפור כ־18% מהנופלים היו בני קיבוצים. בהתחשב במספרי כלל ההרוגים, אלה מספרים אסטרונומיים. ביהודה ושומרון מתגוררים פחות מ־6% מאוכלוסיית המדינה, אך מספר ההרוגים מתוכם גבוה ביותר, ובייחוד בהשוואה למחוז תל אביב, שאוכלוסייתו גדולה ביותר מפי שלושה. כדאי להזכיר שמספר חללי צה"ל מאז 7 באוקטובר 23' הוא 850 - יותר מאשר במלחמת ששת הימים שארכה שבוע (כ־780 הרוגים), אבל הרבה פחות מאשר במלחמת יום כיפור.
הנושאים החמים
.
