ביקורת ספרות ממלכה במבחן - סדרת ביקורות מלאה - מאיסתרק ועד הרגע שלאחר פדהאל

[ת.עקבי]

ביקורת חדה ומצוינת.
מחכה כבר לבאות.


רק אומר, שבאופן אישי לא כ"כ התחברתי לתחילת איסתרק (תהליך ההתבגרות בהתחלה הרגיש לי קצת מאולץ ולא אמין...) אבל כנראה זה ספר שבאמת השפיע עלי, עובדה שאני עדיין זוכר את הסצנות של איסתרק מסמיק וחולם על גיל 60, או את אלו של כלב וקאה-היי. (רק אני חשבתי בהתחלה שבסוף יתגלה שאיסתרק הוא זה שרצח את אבא של פנרס?)

ממש לא. אני הייתי בטוחה שבגלל ה'משחקים' שלו בקשת, בטעות פגע חץ אחד בדודו. ברררר...

את מהללאל לא קראתי, (טוב, אולי קצת...) וביוזבד, החלק הראשון הרגיש לי עם שפה גבוהה מדי, מה שקצת צרם. החלק השני היה הרבה יותר טוב, בכמה מובנים.

פדהאל לדעתי הוא השיא (קראתי אותו ביום אחד, כמדומני), אבל הסוף אכזב טיפה...

מהללאל הכי שווה קריאה. באיסתרק דילגתי על הרבה חלקים. השלמתי אחרי מהללאל, כשהייתי בוגרת מספיק לרדת לדקויות וסקרנית להבין מה פספסתי (כמו מיהו אביי )

 

[אוראל סולטן]

ממש לא. אני הייתי בטוחה שבגלל ה'משחקים' שלו בקשת, בטעות פגע חץ אחד בדודו. ברררר...

לזה התכוונתי. כנראה לא ניסחתי טוב...

מהללאל הכי שווה קריאה.

לא יודע, לי הוא הרגיש פשוט כמו HP החמישי - לא חשוב בכלל להתקדמות העלילה (למרות שבהנ"ל הסוף האקשניסטי טיפ-טיפה מפצה), ואחד שפשוט אפשר לקצר באיזה 100 עמודים.

 

[ת.עקבי]

לזה התכוונתי. כנראה לא ניסחתי טוב...

הבנתי שלזה התכוונת. כן הרגשתי צורך לחדד

לא יודע, לי הוא הרגיש פשוט כמו HP החמישי - לא חשוב בכלל להתקדמות העלילה (למרות שבהנ"ל הסוף האקשניסטי טיפ-טיפה מפצה), ואחד שפשוט אפשר לקצר באיזה 100 עמודים.

לא מכירה, כך שלא יכולה להתייחס למכלול. אם העניין הוא רק התקדמות עלילה - אז גם יוזבד לא. טכנית היה אפשר להסתפק באיסתרק ופדהאל. או לא לכתוב אף אחד מהספרים. המשפט הקודם ציני לחלוטין.

 

[Sparrow Bird]

למה בלי עומק פסיכולוגי משלה?

עומק משלו. זה לא אומר שאין עומק. זה אומר שהוא לא שלו.
איסתרק (וכבר דייקתי בהערה הפותחת שלי בראש האשכול שאני מנתחת פה מפרספקטיבה של כל הסדרה ולא מתיימרת להציג קריאה נקיה וראשונית). לענייננו, כבר בניתוח הזה של איסתרק יש לי את הפריווילגיה לדעת לאן דמותו של איסתרק תתפתח ולכן אני יכולה להיות בטוחה יותר בהנחה שלי שהוא משמש פונקציה יותר מאשר דמות, דווקא בגלל התהליך שהוא עובר בספרי ההמשך.

ברור שהיא באה בשליחות ספרותית : ) בד״כ זה ככה.

לא חושבת שברור מאליו שדמויות באות בשליחות.
יש דמויות מסוגים שונים בספרות:
דמויות "עולם": נועדו לעצב את העולם – יוצרות אווירה, נוף אנושי, עקרונות פעולה. לעיתים הן כמעט "רקע חי".
דמויות "מראה": נועדו להבליט צד מסוים בדמות אחרת, ע"י ניגוד, הקבלה או תזכורת (כלב, קנז, מיכאל).
דמויות "עלילה": תפקידן להזיז את הסיפור קדימה (מטריאס, בסטיאן מקאן ).
דמויות "תמה": נועדו לבטא רעיון (איסתרק...).
דמויות "חיים": דמויות שכתיבתן מנסה לחקות מורכבות אנושית. הן לא רק כלי – הן עולם בפני עצמן, עם קיום גם מחוץ לנרטיב המרכזי. (בספר הזה ? רנה. לא איסתרק).

אנחנו יכולים לשאול את עצמנו כל מיני שאלות מעניינות כדי לחדד את התשובות:
1. על איזו דמות אפשר לכתוב בקלות פאנפיק שובב ומקורי - איסתרק או מהללאל ?
2. בלי הסברים מפונפנים - לאיזו דמות קל לרוב הקוראים להתחבר ולהגיד שהיא עמוקה, מורכבת, מרתקת ומעניינת ?

(אני אדייק את השאלה שלי, מה זה אומר ׳מגיעה בשליחות ספרותית׳? אולי את מתכוונת לדמות שנבנית כדי להעביר מסר מסוים ולכן גם כל הבחירות שלה נובעות מהמסר הזה? כי קודם כל זה הסגנון של מיה. לא משהו ייחודי לאיסתרק. טוב או לא זה נושא לדיון, אבל זאת הדרך שהיא כנראה בונה דמויות).

זו נקודה חשובה למחשבה, האם זו תמיד דרך הבניה של הסופרת. זה בהחלט מתחבר לספרים אחרים שלה, אבל באותה נשימה אני זוכרת את מהללאל - דמות חיים הכי חיה שיש.

הזכרת סיומת אן פרסית

זו היתה אמירה הומוריסטית לחלוטין לגבי הסיומת אן.

ודמיון לאלכסנדר לדעתך - אולי מיה החליטה ליצור לה תרבות עם מוסכמות משלה שמשלבת מפה ומשם?
(אבל כן, אין מה לחפש דיוק היסטורי בממלכה במבחן - היא כתבה בעצמה שהקשרים הם סמליים בלבד).

אני לא חושבת שהדמיון מכוון. ומכל מקום אין רלוונטיות לממצאים חותכים.

אממ, ממתי רכבו אבירים עם שרוולי פעמון מתנופפים בפסטיבלים הלניסטיים?

אבירים הם האלופים של ספרטה פשוט בגרסת המאה ה-10, בדיוק כמו שגרסת המאה ה-21 היא אולימפיאדת בייג'ינג.
אותה תרבות ואותה גברת בשינוי אדרת.

לגבי אלכסנדר, מאד מעניינת אותי ההשוואה שלך. אני אשמח אם תוכלי לפרט: )

חסר ?
אביו של אלכסנדר מוקדון נרצח בהרעלה, בשיא כוחו רגע לפני שכבש את פרס.
אלכסנדר גם הוא היה מאוד צעיר כשירש את אביו, רק בן 20 כמדומני.
גם הוא היה מתואר כמרשים, חכם מאוד עם הבנה פוליטית מפליאה לגילו, לוחם מעולה ואסטרטג מבריק בשדה הקרב. הוא גם התמודד עם מלחמות חוזרות מבית ומחוץ ולמעשה מהרגע שקיבל את הכתר היה נתון במלחמות מתמידות.
הוא לא ביקש רק לכבוש אלא למזג תרבויות ולהתמזג במקומיים הנכבשים. לא לדרוס אותם ולגבות מיסים עצומים (כמו הרומאים נניח).
מוכר ?
לא אומרת שזו אגב השראה ישירה ומכוונת. בכלל בכלל לא. זה פשוט גלגול נוסף של דמות מיתית שבכל דור ותרבות נראית שונה אבל גם דומה, כמו ארכיטיפ "הילד היתום שעולה לגדולה". אז כאן זה "הנסיך שמקבל כתר עוד לפני שהוא הבין את עצמו". קשה עד בלתי אפשרי לבנות דמות יורש עצר מבלי ליפול למלכודת הארכיטיפית הזו.

 

[משולש ברמודה]

ולכן אני יכולה להיות בטוחה יותר בהנחה שלי שהוא משמש פונקציה יותר מאשר דמות, דווקא בגלל התהליך שהוא עובר בספרי ההמשך.

בספרים יוזבד ופדהאל מסכימה בהחלט, איסתרק ומהללאל? ממש לא...

דמויות "תמה": נועדו לבטא רעיון (איסתרק...).

אף אחד לא אמר שדמויות לא יכולות להיות גם וגם...
אפשר לבטא תמה ולהחזיק בעולם פנימי מורכב. מבחינתי איסתרק הדמות בהחלט עושה את זה בספר הראשון של הסדרה. בשאר אפשר להתווכח.

1. על איזו דמות אפשר לכתוב בקלות פאנפיק שובב ומקורי - איסתרק או מהללאל ?

אבל באותה נשימה אני זוכרת את מהללאל - דמות חיים הכי חיה שיש.

אממ אני בטח לא אדע לענות...

זו היתה אמירה הומוריסטית לחלוטין לגבי הסיומת אן.

ואני לתומי הנחתי שאת יודעת היסטוריה ; )

אבירים הם האלופים של ספרטה פשוט בגרסת המאה ה-10, בדיוק כמו שגרסת המאה ה-21 היא אולימפיאדת בייג'ינג.

קודם כל את ציינת גיבורים הלינסטיים : ) (סליחה על הדיוק המעצבן).

בכל אופן לא אני טענתי שהאפיות כאן משפריצה הלינסטיות קלאסית במיטבה...
אם את אומרת שהכול בעצם דומה להכול, ואביריה של ימי הביניים הם בעצם לוחמיה המהוללים של ספרטה אז מה בעצם באת לומר כאן?

גם הוא היה מתואר כמרשים, חכם מאוד עם הבנה פוליטית מפליאה לגילו, לוחם מעולה ואסטרטג מבריק בשדה הקרב. הוא גם התמודד עם מלחמות חוזרות מבית ומחוץ ולמעשה מהרגע שקיבל את הכתר היה נתון במלחמות מתמידות.

אלכסנדר יצא לכבוש את פרס כי אבא שלו הכין כל החיים את הצבא למטרה הזאת, וכי זה מה שמוקדונים טובים יודעים לעשות הכי טוב בעולם: להילחם על תהילה בשדה הקרב.
אה וכי הוא היה צריך לבסס את השלטון שלו כמו כל ילדון בן עשרים שיום אחד הופך למלך...
אבל כמו שאמרת קלאסיקה במיטבה. הסיפור האולטימטיבי והכובש.
אז אם זה סטריאוטיפ שחוזר על עצמו ואין חדש תחת השמש, אני אשאל שוב: מה באת לומר בהשוואה הזאת?

שלא תביני לא נכון, אני בעד ביקורות חדות, אין צורך ללטף בעדינות : ) רק בעיני הרמיזות שלך היו קצת יותר מאיזה יופי - לקחנו השראה מההיסטוריה. (תענוג של השראה אגב, אין מה לומר. מי יבוא לתבוע אותך? : ))
אם את כותבת משהו כמו 'עד שנדמה שלא כוזר לפנינו אלא מקדש יווני' הייתי מצפה לקצת יותר מ: כן אבירים, יוונים ספרטניים ופרסיים הם בעצם אותו דבר...

ולא נעים לומר: האפיות כאן לעיתים משפריצה הלניסטיות קלאסית, במיטבה,
עד שנדמה שלא כוזר לפנינו אלא מקדש יווני.

אביו של אלכסנדר מוקדון נרצח בהרעלה

נרצח על ידי מתנקש בפסטיבל דתי, הרעלות היו השיטה של הפרסים ; ) אבל נו מלכים נרצחו יותר מידי פעמים בהיסטוריה, זה לא איזה מאפיין מיוחד.

הוא לא ביקש רק לכבוש אלא למזג תרבויות ולהתמזג במקומיים הנכבשים.

נתון לוויכוח אקדמי לוהט מאד : ) תלוי מאד את מי מהסופרים העתיקים קוראים... אבל זאת בהחלט תהיה סטייה מהנושא.

 

[Sparrow Bird]

בספרים יוזבד ופדהאל מסכימה בהחלט, איסתרק ומהללאל? ממש לא...

אף אחד לא אמר שדמויות לא יכולות להיות גם וגם...
אפשר לבטא תמה ולהחזיק בעולם פנימי מורכב. מבחינתי איסתרק הדמות בהחלט עושה את זה בספר הראשון של הסדרה. בשאר אפשר להתווכח.


אממ אני בטח לא אדע לענות...


ואני לתומי הנחתי שאת יודעת היסטוריה ; )


קודם כל את ציינת גיבורים הלינסטיים : ) (סליחה על הדיוק המעצבן).

בכל אופן לא אני טענתי שהאפיות כאן משפריצה הלינסטיות קלאסית במיטבה...
אם את אומרת שהכול בעצם דומה להכול, ואביריה של ימי הביניים הם בעצם לוחמיה המהוללים של ספרטה אז מה בעצם באת לומר כאן?


אלכסנדר יצא לכבוש את פרס כי אבא שלו הכין כל החיים את הצבא למטרה הזאת, וכי זה מה שמוקדונים טובים יודעים לעשות הכי טוב בעולם: להילחם על תהילה בשדה הקרב.
אה וכי הוא היה צריך לבסס את השלטון שלו כמו כל ילדון בן עשרים שיום אחד הופך למלך...
אבל כמו שאמרת קלאסיקה במיטבה. הסיפור האולטימטיבי והכובש.
אז אם זה סטריאוטיפ שחוזר על עצמו ואין חדש תחת השמש, אני אשאל שוב: מה באת לומר בהשוואה הזאת?

שלא תביני לא נכון, אני בעד ביקורות חדות, אין צורך ללטף בעדינות : ) רק בעיני הרמיזות שלך היו קצת יותר מאיזה יופי - לקחנו השראה מההיסטוריה. (תענוג של השראה אגב, אין מה לומר. מי יבוא לתבוע אותך? : ))
אם את כותבת משהו כמו 'עד שנדמה שלא כוזר לפנינו אלא מקדש יווני' הייתי מצפה לקצת יותר מ: כן אבירים, יוונים ספרטניים ופרסיים הם בעצם אותו דבר...



נרצח על ידי מתנקש בפסטיבל דתי, הרעלות היו השיטה של הפרסים ; ) אבל נו מלכים נרצחו יותר מידי פעמים בהיסטוריה, זה לא איזה מאפיין מיוחד.

נתון לוויכוח אקדמי לוהט מאד : ) תלוי מאד את מי מהסופרים העתיקים קוראים... אבל זאת בהחלט תהיה סטייה מהנושא.

בספרים יוזבד ופדהאל מסכימה בהחלט, איסתרק ומהללאל? ממש לא...

אף אחד לא אמר שדמויות לא יכולות להיות גם וגם...
אפשר לבטא תמה ולהחזיק בעולם פנימי מורכב. מבחינתי איסתרק הדמות בהחלט עושה את זה בספר הראשון של הסדרה. בשאר אפשר להתווכח.


אממ אני בטח לא אדע לענות...


ואני לתומי הנחתי שאת יודעת היסטוריה ; )


קודם כל את ציינת גיבורים הלינסטיים : ) (סליחה על הדיוק המעצבן).

בכל אופן לא אני טענתי שהאפיות כאן משפריצה הלינסטיות קלאסית במיטבה...
אם את אומרת שהכול בעצם דומה להכול, ואביריה של ימי הביניים הם בעצם לוחמיה המהוללים של ספרטה אז מה בעצם באת לומר כאן?


אלכסנדר יצא לכבוש את פרס כי אבא שלו הכין כל החיים את הצבא למטרה הזאת, וכי זה מה שמוקדונים טובים יודעים לעשות הכי טוב בעולם: להילחם על תהילה בשדה הקרב.
אה וכי הוא היה צריך לבסס את השלטון שלו כמו כל ילדון בן עשרים שיום אחד הופך למלך...
אבל כמו שאמרת קלאסיקה במיטבה. הסיפור האולטימטיבי והכובש.
אז אם זה סטריאוטיפ שחוזר על עצמו ואין חדש תחת השמש, אני אשאל שוב: מה באת לומר בהשוואה הזאת?

שלא תביני לא נכון, אני בעד ביקורות חדות, אין צורך ללטף בעדינות : ) רק בעיני הרמיזות שלך היו קצת יותר מאיזה יופי - לקחנו השראה מההיסטוריה. (תענוג של השראה אגב, אין מה לומר. מי יבוא לתבוע אותך? : ))
אם את כותבת משהו כמו 'עד שנדמה שלא כוזר לפנינו אלא מקדש יווני' הייתי מצפה לקצת יותר מ: כן אבירים, יוונים ספרטניים ופרסיים הם בעצם אותו דבר...



נרצח על ידי מתנקש בפסטיבל דתי, הרעלות היו השיטה של הפרסים ; ) אבל נו מלכים נרצחו יותר מידי פעמים בהיסטוריה, זה לא איזה מאפיין מיוחד.

נתון לוויכוח אקדמי לוהט מאד : ) תלוי מאד את מי מהסופרים העתיקים קוראים... אבל זאת בהחלט תהיה סטייה מהנושא.

רק חידוד קטן לפני התגובה עצמה: כשאתה מצטט חצאי שורות שלי ואז מגיב עליהן, זה מקשה על דיון קוהרנטי. הפירוק לבדידים קצרים אמנם נוח לניפוץ נקודתי, אבל שולל ממני את האפשרות להחזיר תשובה שלמה, שמחזיקה רעיון ולא רק תגובה. זה יוצר אשליה של אי־עקביות, בזמן שבעצם מדובר בניסיון לשוחח על תבניות, לא על פרטים מבודדים. ועכשיו לגוף העניין:

פונקציה מול "דמות חיים":
כמובן שדמות יכולה להיות גם וגם. השאלה מה בולט יותר. בעיניי, האופן שבו איסתרק מתפקד כמנגנון רעיוני לאורך הסדרה מחזק את הקריאה בו כדמות תמה — לא מפני שהוא שטוח, אלא כי המשקל הדרמטי והנרטיבי שלו משרת תמות שהסופרת חפצה להדגיש. זה לא נוגד את קיומו כישות עם עולם פנימי, אבל כן מכתיב את האופן שבו הקורא פוגש אותו. ההבדל בין איסתרק למהללאל, בהקשר הזה, חד.

אלכסנדר הגדול:
אני לא טוענת שאיסתרק הוא שכתוב של אלכסנדר, בפירוש הדגשתי שלא.
טענתי שיש בו הד־מיתוס. זהות, נסיבות חיים, תהליך — כל אלו מהדהדים ארכיטיפ מוכר. ההשוואה הזו נועדה לא להאשים בחוסר מקוריות, אלא להצביע על רטוריקה של אפיות מודרנית שמבוססת על דמויות מפתח קלאסיות. אני מאירה זווית, לא מחילה אותה בכוח.
היתקעות על פרטים כמו הרעלה לעומת התנקשות מסוג אחר חוטאת בדיוק לסוג ניתוח שלא נכנס למכנים משותפים בפרטים הקטנים אלא בוחן באופן אורכי ורוחבי קשתות נרטיביות בהקשר תרבותי ספרותי רחב.

מיזוג תרבויות / יומרה יוונית:
ההתייחסות להלניזם (או אולימפיאדת בייג'ינג, לצורך העניין) לא הייתה טענה היסטורית (ועל כן, אין המקום לדקדוקים היסטוריים שאף אחד, ודאי לא אני, דרש בתוקף מהסופרת). היא הייתה תגובה להתרשמות רגשית־סגנונית: שהחלקים האפיים נוטים לא פעם ללבוש צורה שיותר מזכירה מקדש יווני מאשר כרוניקה יהודית־ביזנטית. זו קריאה בטקסט, לא תביעה לאותנטיות תרבותית. וברור שמותר להתווכח על זה, אבל לא דרך קטיעת שורות אלא דרך דיון על מכלול התחביר התרבותי של הסדרה.

ומה בכל זאת באתי לומר?
שיש כאן דינמיקה ספרותית מעניינת: לקיחת תבניות־על קלאסיות — של יתום שמגלה את ייחודו, של נסיך שנטען בכובד זהות, של שלטון מושחת מול שליחות מוסרית — ושיבוצן במרחב חדש עם קודים חדשים. מבחינתי, זו לא בעיה. להפך: כשזה מצליח, כמו במקרה של הספר הבא (מהללאל) — זה מבריק. כשזה פחות מצליח, כמו לפעמים עם איסתרק — אני פשוט בוחרת לומר את זה בקול.

 

[משולש ברמודה]

כשאתה מצטט חצאי שורות שלי ואז מגיב עליהן,

את : )

בעיני מכביד קצת, גם עבור קוראים אחרים באשכול, לצטט חלקים ארוכים כשאני מתייחסת לנקודות ספציפיות לפי ההקשר אותו כתבת בעצמך.

בכל אופן, אולי נסכים שלא להסכים : )
איסתרק ספר מעולה בעיני. ולא, לא רק בגלל בניית העולם המוצלחת והאקספוזיציות האלגנטיות.
איסתרק עצמו, כדמות, מוצלח.
יש לו מניע ורוח רפאים ברורה. יש לו תשוקות סותרות, פנימית וחיצונית. יש לו עומק משלו, שנוצר כי הוא בוחר כל הזמן. בחירות שיוצרות אופי וקשת מלאה של פרוטגוניסט קלאסי. (וכן הסיפור והקשת לו קלאסיים להפליא. בדיוק כמו של מהללאל).
הוא לא מייצג רק את המסר אותו רצתה הסופרת להעביר. ברור שהשיא של הקשת שלו שואף לשם? אלא מה. זאת מיה וזה הסיפור. אצל מיה התמות והמסרים מניעים את העלילה. לא להפך.
האם בהמשך הסדרה איסתרק הדמות הופך לכלי לייצוג מסר? בוודאי. למרות שבמהללאל עצמו יש עדיין כמה וכמה הבלחות קטנות בהן מתגלה אותה אישיות מורכבת שאהבה את הפלאט. (הבלחות לצערי כי זה לא המשיך ככה).
ונכון, איסתרק צדקני. המסר אליו הוא שואף דיכוטומי. ורלוונטי מאד אלינו הקוראים. אבל בעיני, ואני חושבת שבעיני עוד הרבה קוראים, דווקא עם הדמות הזאת יש כל כך הרבה לאיפה התפתח.
(וזאת, באופן האישי, האכזבה הכי גדולה שלי מפדהאל).
עם מהללאל למשל אני אישית טוענת שהרבה הרבה פחות - יוזבד ופדהאל (הספרים) כהוכחה.
דמות מצוינת אליה כולם מתחברים, מתגלה פתאום כאחת שמתקשה להחזיק לבד את הקהל כשהיא מקבלת פתאום חיים טובים ואור שמש.

למה? כי אין לה באמת צד אפל. קונפליקטים מעולים אמנם, חיצוני, בין אישי ואישי - אבל מעולם לא מאבק פנימי אמיתי בין רע שהוא לא חיצוני אלא רצון עצמי עם חיים פראיים משלו.
מישהו באמת חשב שמהללאל יהרוג את איסתרק רק כדי לחזור לחיות חיים טובים באלקן? הקונפליקט של מהללאל מול מה שייצג יוסף דיאלידיאן היה בעיקר בין אישי, וייצג גם שאלה מוסרית מעניינת: האם רע יכול להביא איתו גם טוב ולהפך?

מהללאל רצה חברות ושייכות: שלוואן הציע לו את כל הטוב הזה, אליהו-אביי לעומת זאת בגד בו ולקח הכול.
(כמובן בסופו של דבר הכול מסתדר בתבניות של טוב ורע קלאסיים: שלוואן בא במטרה נסתרת ואליהו תמיד אהב את מהללאל כחבר, הוא רק פשוט לא ידע את זה.
אולי זאת עוד נקודה לדיון: עד כמה מיה מוכנה באמת להתעמת עם האירוניה המציאותית מידי הזאת.
הסיום של אדמה פראית כדוגמא טובה בעיני לאיך מפספסים רמות של עומק כשרוצים יותר מידי להעביר מסרים דיכוטומיים...)

אגב, אמרת שאת שופטת את הספר בראי הסדרה כולה, אני טוענת שגם הסופרת עצמה לא ידעה כשהתחילה לכתוב לאיפה היא עוד תגיע...

לגבי אלכסנדר ודמיון כלשהו אליו,
אני לא טענתי שאמרת שאיסתרק שכתוב של אלכסנדר.
טענתי שכתבת משפטים גדולים מידי (ובכוונה ציטטתי משפטים נקודתיים) שמאחוריהם, כפי שהבהרת בעצמך מאוחר יותר, עומדים רעיונות מעורפלים יותר של הקשר תרבותי רחב או תבניות על חוזרות.
(מה שלא כתבת כמובן בביקורת הראשונית שלך אליה הגבתי).
הירידה לפרטים מצידי הייתה מכוונת: את פיזרת משפטים שכיף לכתוב, ואני ניסיתי לשאול האם חשבת עליהם עד הסוף לפני שהשלכת את הרעיונות האלו כאילו היו עובדה מוגמרת.

ולגבי התרבות היוונית/הלניסטית או איך שתרצי להתייחס אליה,
קצת קשה לי להבין את הוויכוח: לא אני העליתי את הנושא, בוודאי לא את ההקשרים. את זאת שקשרת את הקצוות ושאלת איך בדיוק משתלב הסיפור היהודי הזה עם האפיות היוונית אותה ראית.
אני בסך הכול כתבתי את דעתי על הטענה שלך : )
(וכן, סליחה אם אני שייכת לקבוצת הקוראים שמפריע להם השימוש באירועים או אנקדוטות היסטוריות כאילו היו קישוט, וההתנערות מהן אחר כך כי הרי בסך הכול היה כאן רק רעיון כללי, רחב היקף וטווח...)

אני לא יודעת אם כותבת בעצמך או רק קוראת אינטליגנטית שמתעניינת גם בכתיבה.
בכל אופן, אני אישית מצאתי שאני מבקרת כתיבה של אחרים באופן מאד שונה מאז שאני עצמי התחלתי לכתוב.

 

[ת.עקבי]

את : )

בעיני מכביד קצת, גם עבור קוראים אחרים באשכול, לצטט חלקים ארוכים כשאני מתייחסת לנקודות ספציפיות לפי ההקשר אותו כתבת בעצמך.

בכל אופן, אולי נסכים שלא להסכים : )
איסתרק ספר מעולה בעיני. ולא, לא רק בגלל בניית העולם המוצלחת והאקספוזיציות האלגנטיות.
איסתרק עצמו, כדמות, מוצלח.
יש לו מניע ורוח רפאים ברורה. יש לו תשוקות סותרות, פנימית וחיצונית. יש לו עומק משלו, שנוצר כי הוא בוחר כל הזמן. בחירות שיוצרות אופי וקשת מלאה של פרוטגוניסט קלאסי. (וכן הסיפור והקשת לו קלאסיים להפליא. בדיוק כמו של מהללאל).
הוא לא מייצג רק את המסר אותו רצתה הסופרת להעביר. ברור שהשיא של הקשת שלו שואף לשם? אלא מה. זאת מיה וזה הסיפור. אצל מיה התמות והמסרים מניעים את העלילה. לא להפך.
האם בהמשך הסדרה איסתרק הדמות הופך לכלי לייצוג מסר? בוודאי. למרות שבמהללאל עצמו יש עדיין כמה וכמה הבלחות קטנות בהן מתגלה אותה אישיות מורכבת שאהבה את הפלאט. (הבלחות לצערי כי זה לא המשיך ככה).
ונכון, איסתרק צדקני. המסר אליו הוא שואף דיכוטומי. ורלוונטי מאד אלינו הקוראים. אבל בעיני, ואני חושבת שבעיני עוד הרבה קוראים, דווקא עם הדמות הזאת יש כל כך הרבה לאיפה התפתח.
(וזאת, באופן האישי, האכזבה הכי גדולה שלי מפדהאל).
עם מהללאל למשל אני אישית טוענת שהרבה הרבה פחות - יוזבד ופדהאל (הספרים) כהוכחה.
דמות מצוינת אליה כולם מתחברים, מתגלה פתאום כאחת שמתקשה להחזיק לבד את הקהל כשהיא מקבלת פתאום חיים טובים ואור שמש.
(למה? כי אין לה באמת צד אפל. קונפליקטים מעולים אמנם, חיצוני, בין אישי ואישי - אבל מעולם לא מאבק פנימי אמיתי בין רע לטוב. מישהו באמת חשב שמהללאל יהרוג את איסתרק רק כדי לחזור לחיות חיים טובים באלקן?)

אגב, אמרת שאת שופטת את הספר בראי הסדרה כולה, אני טוענת שגם הסופרת עצמה לא ידעה כשהתחילה לכתוב לאיפה היא עוד תגיע...

להבנתי, מה ש @Sparrow Bird מתכוונת הוא כך:
איסתרק - העלילה סבבה סביב קשת הדמות שלו. כל מה שקרה - נועד ללמד אותנו למה כדאי לו לבחור בטוב. כמו שהיא ציינה יפה את היצר הטוב, יצר רע וכו'. ההתנקשויות, החטיפה. הכול בוצע כדי להעמיד את איסתרק מול תאוותיו הגדולות, וללמד אותו שהן חסרות טעם וריח. ושהוא לא רוצה למות עם כותרת: המלך בעל המזרונים הנוחים ביותר.
לכל אחד יהיה קל למצוא איזה איסתרק קטן בתוכו, שרוצה לטעום מהעולם הגדול.

מהללאל - העלילה הייתה חיצונית לקשת הדמות שלו. יוסף זומם להרוג את איסתרק והוא מוצא איזה אסופי מסכן שדומה מאד למיכאל, מאיים עליו ושולח אותו להתנקש באיסתרק. מפה ועד להצמיד את העלילה לבדידות של מהללאל, ולכוח שהיא העניקה לו - אין קשר. זה יכל להיעשות גם בעלילה אחרת שלא כוללת בתוכה את כוזר. אולי בסולטנות סלז'ואר (זה השם?),בסולטנות רום (עגור הברונזה) ואפילו בימינו אנו.

אני לא יודעת אם כותבת בעצמך או רק קוראת אינטליגנטית שמתעניינת גם בכתיבה.
בכל אופן, אני אישית מצאתי שאני מבקרת כתיבה של אחרים באופן מאד שונה מאז שאני עצמי התחלתי לכתוב.

אוהה. כמה חשוב.

 

[ת.עקבי]

(אה ואני כאן בשביל הסוף: רוצה לראות איך את מצליחה לשכנע קוראים מאוכזבים כמוני שפדהאל דווקא ספר טוב : ))

לגבי זה - אני לא קראתי את כל הפאנפיק שלך. רק טעימות מכל מיני קטעים והסוף ממש (השיחה של איסתרק וקנז).
גם אני לא התלהבתי מהסוף התפור של פדהאל, במיוחד על רקע גדול מדי של גיבורים שהקשו עלי לאחוז ראש, אבל את טענת גם -

אני לא יודעת אם כותבת בעצמך או רק קוראת אינטליגנטית שמתעניינת גם בכתיבה.
בכל אופן, אני אישית מצאתי שאני מבקרת כתיבה של אחרים באופן מאד שונה מאז שאני עצמי התחלתי לכתוב.

ומכיוון שכך אני חושבת שנכון לדייק עובדות. מיה כתבה 4 ספרים (יוזבד 2 מבחינתי ספר לכל דבר. אם לא בתוכן, לפחות כטקסט כתוב). אם הייתה מסיימת בשניים - הייתי סולחת לסוף כזה, פתוח ומעלה תהיות להמשך. אבל ברגע שהיא משכה אותי באף לקרוא ספר ועוד ספר ועוד אחד שכולם הסתיימו בסופים שלא הובילו לשום דבר, היה מתבקש שהיא תסגור קצוות ותאפשר לנו (וגם לה) לנשום לרווחה.
אני לא שמחה עם אופן הסגירה. כן שמחה שהייתה כזו.

 

[Sparrow Bird]

את : )

מחילה. משולש הוא זכר ומשם הסקת המסקנות הקלוקלת...

בכל אופן, אולי נסכים שלא להסכים : )

הכי כיף תכל'ס. זה דיון מאוד מהנה ומעשיר.

איסתרק ספר מעולה בעיני. ולא, לא רק בגלל בניית העולם המוצלחת והאקספוזיציות האלגנטיות.
איסתרק עצמו, כדמות, מוצלח.

מסכימה ממש. זה ספר מעולה, ובדיוק מהסיבות שציינת.

יש לו מניע ורוח רפאים ברורה. יש לו תשוקות סותרות, פנימית וחיצונית. יש לו עומק משלו, שנוצר כי הוא בוחר כל הזמן. בחירות שיוצרות אופי וקשת מלאה של פרוטגוניסט קלאסי. (וכן הסיפור והקשת לו קלאסיים להפליא. בדיוק כמו של מהללאל).
הוא לא מייצג רק את המסר אותו רצתה הסופרת להעביר. ברור שהשיא של הקשת שלו שואף לשם? אלא מה. זאת מיה וזה הסיפור. אצל מיה התמות והמסרים מניעים את העלילה. לא להפך.

נכון. אבל אני לא מבקרת רק את מיה ואני לא כותבת ביקורות ביקום של מיה קינן. אז אי לא יכולה לנתח אותה רק ביחס לעצמה, לא ?

האם בהמשך הסדרה איסתרק הדמות הופך לכלי לייצוג מסר? בוודאי. למרות שבמהללאל עצמו יש עדיין כמה וכמה הבלחות קטנות בהן מתגלה אותה אישיות מורכבת שאהבה את הפלאט. (הבלחות לצערי כי זה לא המשיך ככה).
ונכון, איסתרק צדקני. המסר אליו הוא שואף דיכוטומי. ורלוונטי מאד אלינו הקוראים. אבל בעיני, ואני חושבת שבעיני עוד הרבה קוראים, דווקא עם הדמות הזאת יש כל כך הרבה לאיפה התפתח.
(וזאת, באופן האישי, האכזבה הכי גדולה שלי מפדהאל).

לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר.

דמות מצוינת אליה כולם מתחברים, מתגלה פתאום כאחת שמתקשה להחזיק לבד את הקהל כשהיא מקבלת פתאום חיים טובים ואור שמש.
(למה? כי אין לה באמת צד אפל. קונפליקטים מעולים אמנם, חיצוני, בין אישי ואישי - אבל מעולם לא מאבק פנימי אמיתי בין רע שהוא לא חיצוני אלא רצון משלו.

נכון מאוד וזו הנפילה שנכונה לו בביקורת על דמותו לאחר הספר השני. הדיון הזה מתפרע לו קדימה ואני אוהבת את זה

מהללאל רצה חברות ושייכות: שלוואן הציע לו את כל הטוב הזה, אליהו-אביי לעומת זאת בגד בו ולקח הכול.
(כמובן שבסוף מתברר לנו שההפך: שלוואן בא במטרה נסתרת ואליהו תמיד אהב את מהללאל כחבר, אבל זאת עוד נקודה לדיון: עד כמה מיה מוכנה באמת להתעמת עם האירוניה המציאותית מידי הזאת - הסיום של אדמה פראית כדוגמא טובה בעיני לאיך מפספסים רמות של עומק כשרוצים יותר מידי להעביר מסרים דיכוטומיים...)

אגב, אמרת שאת שופטת את הספר בראי הסדרה כולה, אני טוענת שגם הסופרת עצמה לא ידעה כשהתחילה לכתוב לאיפה היא עוד תגיע...

זה נכון כמובן. ומאיך שפדהאל נראה במבחן התוצאה די ברור שתכנון מקדים ברמה של מודל או מבנה שלם שמחזיק את כל חלקי הסדרה - לא היה כאן. אבל זו דרך השיפוט שלי ב"סדרה" הזו של הביקורות כי אני חושבת שזה פשוט יותר מעניין ברמה הניתוחית או הדיונית, לא כי זה יותר מקצועי.
בפשטות - ככה יותר כיף ומעניין לי לנתח ולכתוב, וכמובן לדון.

לגבי אלכסנדר ודמיון כלשהו אליו,
אני לא טענתי שאמרת שאיסתרק שכתוב של אלכסנדר.
טענתי שכתבת משפטים גדולים מידי (ובכוונה ציטטתי משפטים נקודתיים) שמאחוריהם, כפי שהבהרת בעצמך מאוחר יותר, עומדים רעיונות מעורפלים יותר של הקשר תרבותי רחב או תבניות על חוזרות.
(מה שלא כתבת כמובן בביקורת הראשונית שלך אליה הגבתי).
הירידה לפרטים מצידי הייתה מכוונת: את פיזרת משפטים שכיף לכתוב, ואני ניסיתי לשאול האם חשבת עליהם עד הסוף לפני שהשלכת את הרעיונות האלו כאילו היו עובדה מוגמרת.

איני נוטה לכתוב דברים שאני לא חושבת עליהם. לפחות משתדלת רוב הזמן.
אבל לעניין איסתרק ואלכס - האחרון הוא דוגמא לארכיטיפ דמות חוצת תרבות ועידנים.
איסתרק מתאים לארכיטיפ החוזר של "יורש נבחר מראש, נושא ייעוד הרואי, חווה משבר זהות מול הייעוד הזה"
יש לי לפחות 4 דוגמאות ספרותיות (לא בטוח שכאן המקום לפרט אותן).
מהללאל מתאים לארכיטיפ "יתום דחוי שנועד לגדולות ומגלה את יעודו"
גם כאן יש לי לפחות 3 שקופצות לראש.

זה אומר שיש להן היסטוריה זהה ? לא.
שאני חושבת שהן מוטיב חוזר ולכן עובד תרבותית וספרותית אפילו באופן לא מודע ומשפיעות על הזדהות וחיבור מול הקורא ? כן.

ולגבי התרבות היוונית/הלניסטית או איך שתרצי להתייחס אליה,
קצת קשה לי להבין את הוויכוח: לא אני העליתי את הנושא, בוודאי לא את ההקשרים. את זאת שקשרת את הקצוות ושאלת איך בדיוק משתלב הסיפור היהודי הזה עם האפיות היוונית אותה ראית.
אני בסך הכול כתבתי את דעתי על הטענה שלך : )
(וכן, סליחה אם אני שייכת לקבוצת הקוראים שמפריע להם השימוש באירועים או אנקדוטות ההיסטוריות כאילו היו קישוט, וההתנערות מהן אחר כך כי הרי בסך הכול היה כאן רק רעיון כללי, רחב היקף וטווח...)

מחילה שזה נראה כך. זו לא היתה הכוונה.

אני לא יודעת אם כותבת בעצמך או רק קוראת אינטליגנטית שמתעניינת גם בכתיבה.
בכל אופן, אני אישית מצאתי שאני מבקרת כתיבה של אחרים באופן מאד שונה מאז שאני עצמי התחלתי לכתוב.

אמנם המקצוע הראשי שלי אינו כתיבה. אבל כן כותבת בעצמי, כן מכניסה את ראשי תחת גליוטינת העריכה של אחרים שאני סומכת עליהם שלא ירחמו עלי וילטפו את הטקסט שלי, ומכירה את הכאב הצורב של הביקורת, החיתוך, העריכה והמחיקה המוחלטת של השורה, התמה או הרעיון שחשבתי שהם הכי שפיציים ונשגבים שיש.

ובנקודה הזו חשוב לי לחדד את גבולות הדיון הזה.
זה דיון על הביקורת שלי על הספר הנתון.
לא עלי ככותבת או כ"רק קוראת אינטליגנטית".

 

[משולש ברמודה]

עוד יותר מרגישה שהיא עשתה נכון כאחת שכתבה ספר אחד

אפשר לשאול תחת איזה שם?

אמנם המקצוע הראשי שלי אינו כתיבה.

גם שלי : ) באופן מעניין, בציבור שלנו במיוחד, הרבה מהכותבות עובדות בעוד כמה דברים נוספים.

זה דיון על הביקורת שלי על הספר הנתון.

מסכימה לחלוטין : ) סליחה אם זה התפרש אחרת.

לא עלי ככותבת או כ"רק קוראת אינטליגנטית".

זאת כמובן אמורה להיות מחמאה : )

 

[ת.עקבי]

אפשר לשאול תחת איזה שם?

הנוכחי. נסחב בהול כבר הרבה זמן (כבר סגור) אבל בע"ה ט"ו באב בחנויות (בתקווה שלא תהיה דחייה נוספת).
בינתיים נראה שהספר השני יהיה גמור עוד לפני כן זה ממש לא היה צפוי...

 

[סיפור8]

בעז"ה


ביקורת מהממת יש לך הסתכלות מעניינת על דברים.

אני חושבת שמיה היא פורצת דרך בכל הנוגע לדמויות נשיות ולאופן בו הן משפיעות באופן מכריע על המציאות.
היום, בעקבות הפמיניזם, אנחנו מתרגמים את הדרך להשפעה באמצעים מאד נראים לעין, דומיננטים ומפורשים: לסרב, להאבק, להכריע, להיות נוכח. אלו מאפיינים מאד גבריים.
אבל השפעה נשית היא אחרת. ניתן לראות את ההשפעה הנשית המכרעת גם מהתורה, בכל מקרה בו אישה שינתה את המציאות. היא אומנם באה לידי ביטוי יותר מאחורי הקלעים, יותר מחושבת, לעיתים גם יותר מילולית- אבל היא השפעה אמיתית.
ליאה, טור, אונמר, הלה, תרצה, רנה, וכמעט כל דמות נשית בממלכה במבחן- היא לחלוטין משפיעה. לא בצורה גברית. לא בצורה שאולי מתקבלת יפה בעין מודרנית. אבל בהחלט בצורה נחושה, נבונה, ודבקה במטרות ובערכים.
לאה היא דווקא הדמות שמראה מה קורה כאשר גורם כל כך עוצמתי כמו אישה, מחליט לעמוד בצד. היא אישה עוצמתית שאולי לא שלימה עם המציאות שבה היא נמצאת, אבל היא משלימה איתה. גם פה, אני חושבת שמיה הביאה את לאה בצורה מאד עגולה, שמראה את שני הצדדים האלו.

לצד זאת, מעניין לשים לב: כבר מהספר הראשון, איסתרק — גיבור הסיפור — אינו מתגלה כדמות אנושית בעלת עומק פסיכולוגי פנימי.

אני חושבת שזה הספר הראשון ואולי האחרון בסדרה שבו איסתרק מתגלה כדמות אנושית בעלת עומק פנימי ואני חושבת שדווקא המאבקים הכל כך אנושיים ולא פוטוגניים שלו הפכו אותו לרב מכר, ולאו דווקא הרקע וכל התפאורה. איסתרק, מעל הכל, הוא אחד הספרים הבולטים ביותר בספרות החרדית שמדבר על הנושא הבוער באמת: לא על הרע, ולא על הטוב, אלא על מה שהוא לא בהכרח רע אבל גם לא טוב. ששם נמצאות רוב רובן של ההתמודדויות האמיתיות שלנו בחיים. וזו בעיניי הנקודה הכי יפה בספר הזה. עבורי, אישית- זו הנקודה שנשארה איתי גם הרבה שנים הלאה.

 

[Sparrow Bird]

הנושא הבוער באמת: לא על הרע, ולא על הטוב, אלא על מה שהוא לא בהכרח רע אבל גם לא טוב. ששם נמצאות רוב רובן של ההתמודדויות האמיתיות שלנו בחיים. וזו בעיניי הנקודה הכי יפה בספר הזה. עבורי, אישית- זו הנקודה שנשארה איתי גם הרבה שנים הלאה.

אהבתי מאוד ! מקסים ומדויק.

 

[Sparrow Bird]

ועכשיו נתקדם למהללאל - יש מי שיאמר יקיר יקום "ממלכה במבחן"

 

[Sparrow Bird]

מהללאל - כפילו היתום של בן המלך
והארץ היפה שאיבדה את הדרך

ברשותכם, אפתח בנימה אישית: זה אחד הספרים האהובים עליי בכל הזמנים.

שבנו לכוזר — והחזרה אליה צורבת ונעימה גם יחד. הארץ היפה נתונה במלחמה מרה זה חמש שנים, והכניסה אליה חלקה כל כך — כאילו לא המתנו שלוש שנים לספר הזה. זהו מסע אישי של גיבור אחר בתכלית, לכאורה הכי רחוק מניקרת באטר וממנעמי הארמון של איסתרק, קודמו בסדרה. אבל במקביל למסעו של מהללאל, גם כוזר עצמה, על שני חלקיה הקרועים, עוברת מסע.

הנער, והארץ, מתקדמים: לפעמים יד ביד ובפטריוטיות לוחמנית; ולפעמים בחילופי בגידות, שקרים ותחפושות. מסע ארוך, קודר ומלא תקווה, שאי אפשר להניח מהיד.

הכתיבה – או מי צריך קשת כפולה כשהסייף כאן עשוי לעילא ?

כיאה למיה קינן — יפהפייה, עשירה, ומלאת חיים. כוזר החדשה והאמיתית מצרפת לקסיקון רענן של מילים כוזריות וקואריות (מי ידע שאליפאר נקראה פעם גכרק? תענוג). הדימויים והתיאורים מהודקים גם כשאנחנו שוהים ביערות הרכס הצפוני.

נקודת השיא של הכתיבה בספר הזה היא הדיאלוגים. מהירים, שנונים, עם קצב כמעט מוזיקלי.
לקרוא את חילופי הדברים בין איסתרק וברכיהו, מהללאל ואליהו, אולה וטוביה — זה כמו לעקוב אחרי דו־קרב סיוף מהיר באולם האימונים: זה בשליפה מהירה וזה במכת צד מצלצלת. והסאב-טקסט ? כמו חרב פיפיות, חותך לשני כיוונים וליותר משתי משמעותיות. מופתי.
בספר הזה מתחילה להסתמן מגמה של בחירה נרטיבית מאוד מעניינת של הסופרת - שימוש בצמדים של דמויות שדרך ההתכתשויות המילוליות שלהן אנחנו מגלים עליהן, על העלילה ועל עצמנו לא פחות. וכאן, זו רק ההתחלה.

האקספוזיציה – או איך חוזרים לכוזר בלי החתמת דרכון זר

מהר מאוד — כמו הדהרה הפראית על סוסו הלבן של המלך — אנחנו שבים לעולמה של כוזר האמיתית. במחי נאום קדם-קרב קצר של איסתרק, אנו זוכים לא רק להצצה אל ההיסטוריה של שנות המלחמה שחלפו מאז סיום הספר הקודם, אלא גם לפורטרט מרומז של המלך הצעיר שהתעצב, התבגר והחכים.
המאורעות שחלפו שזורים באומנות לאורך הפרקים המוקדמים — בלי עומס, בלי תמציתיות־יתר — וזורמים בטבעיות אל תוך תודעת הקורא, מבלי לעכב את ההתרחשות.
ובתוך כל זה, מופיע מהללאל: גיבור עלום־שם, לא ברור מי הוא ומה הוא, והקוראת הסקרנית מוכנה להקריב גם כמה פאררך נוצצים רק כדי להבין איך הוא נכנס לעלילה.

ומכאן — אל לב העניין. הדמויות. או, ליתר דיוק: הדמות.

הדמויות — או הקצין, היערן והמחנך הבכיין

שוב הסופרת מציגה לנו באומנות דמויות חדשות, ולכל אחת מהן סגנון, משלב דיבור וסט אמונות ונאמנויות משלה. מאבא הגדול, סבתא הטובה, גאלן המושחת ועד אליהו, הרב של הכבשים וכמובן מהללאל בראשם.
ומהללאל, כשם הספר כן הוא: גיבורנו, והוא גיבור־גיבור. יתום, אומלל, נדרס כאסקופה, עקשן כפרד, גאה, חדור אומץ ורצון ברזל. קל להיקשר אליו, עוד לפני שהוכיח את עצמו — כי הרקע שלו מוכר לכולנו: בן־בלי־שם שמנסה להוכיח שהוא ראוי. ארכיטיפ היתום שמגלה שהוא מיוחד והעולם מחכה רק לו. מהללאל מצליח, כי הוא אמור להצליח — הוא תבנית ספרותית שעבדה אלף פעם לפניו. אבל זה לא גורע מהעובדה שהוא הדמות הכי מרהיבה שקינן בנתה אי פעם. ובשורה התחתונה, ארכיטיפ או תבנית ספרותית — לא באמת משנה. הוא עוד יוכיח את עצמו ובגדול.
במקביל מקבלות נפח גם דמויות ותיקות: משלוואן, בן טיפוחים מתפנק שאוהב לחיות טוב; יקוואל, מתבגר חמוץ עם נטייה לרטינה כרונית; בסטיאן מקאן, שר הצבא המזדקן שהוא תערובת מדויקת של קשיחות ופגיעות; ואולה, בנו המאומץ — טוב־לב, מתוסבך קלות, כתוב בדיוק ובחמלה. עוד אחת מהדמויות שגורמות לקורא לעצור רגע ולהגיד: ככה כותבים.
דמות מרתקת לא פחות היא הפוליטיקה. זו של כוזר האמיתית מסורבלת, סבוכה, רותחת — בדיוק כמו שיהודים טובים אוהבים. ואילו זו של כוזר החדשה? מופע יחיד עם מקהלת ליווי שכיבו לה את המיקרופונים. קצת נוצצת, הרבה פחות רלוונטית.
ופנרס. פנרס בלואדאן. מחנכו לשעבר של איסתרק — שהופך לו למשנה למלך, בצעד הזוי ונאיבי מצד איסתרק. פנרס אמור לגלם את קול המצפון והזהירות הדיפלומטית, אבל בפועל - מהמחנך החנון שחושף במפתיע כישורים פוליטיים מרשימים באופן מטריד בספר הקודם - הוא הופך לדמות מתישה.
פנרס בלואדאן אליקטאן, אין טעם שתתבייש ביכולתך המרשימה לתחמן אנשים. מעולם לא היה רגע בו אהבנו את איסתרק יותר מהרגע בו הוא פורק בחיוך קורן את צוות ברכיהו ושות' מנשקם. אז על מה כל הדרמה ? אתה והמלך שלך מסתדרים יופי במשחקי המו"מ, רק שהמלך שלך לפחות עושה זאת בחן ובגאון, ואתה מרביץ ובוכה. את השאריות של מה שאתה עושה לא מסירים בטבילה בנהר, פשוט עושים הסבה מקצועית, כי יש לזה שם — פוליטיקה. תגיש התפטרות ותחסוך לנו את ייסורי משבר ההתבגרות המאוחר שלך.


העלילה והתהליך — או הכפיל המיוחל והבחורון ביש המזל

כאן, בניגוד לספר הקודם, העלילה מהר מאוד מסתבכת ויאללה בלאגן. מהללאל מסתכסך עם חברו החמצמץ אליהו, ולאחר שהוא עוזב, מהללאל יוצא לעולם אחריו, נוטש את בית אביו המאמץ, ועושה כל מה שהוא רק יכול כדי להסתבך. וצרות, ידידיי בני דת משה, באות בצרורות.

וכשמהללאל עובר מהרפתקה מפוקפקת אחת לרעותה המפוקפקת ממנה, הוא מגלה לנו מישהי — כוזר החדשה. מדינה, שכיאה וכיאות למנהיגה הדגול יוסף דיאלידאן, מציגה שגשוג כלכלי וחיי תרבות וחברה, אך גם סיאוב ושחיתות פושים. בתוך כל הפקידות המושחתת, הזרים, הידעונים ומקיימי מצוות אנשים מלומדה, מתגלה מחתרת נאמנה לכוזר האמיתית, שחבריה פזורים בכל זרועות השלטון החדש. המחתרת הזו מציתה בקורא סקרנות עצומה — היא נבנית כמו פרומו מהפנט למשהו אדיר שיקרה בהמשך הסדרה — אך למרבה הצער, היא לא מקבלת את הנפח העלילתי שמצופה לה.

במהלך המסע, מהללאל מתבגר, מתעצב, מחכים ובעיקר מאבד את תמימותו — וגם את מי שהחשיב כחברו הקרוב ביותר. הוא מגלה את קיומם של נאמני כוזר האמיתית בתוך כוזר החדשה, ומבין שהוא דומה דמיון מטריד לנסיך השני לבית הביואר, מיכאל. את הדמיון הזה הוא מנצל היטב לטובת קידום מטרותיה של כוזר האמיתית וחיזוק המורל בקרב תאי המורדים שמעבר לקו.

מעשיו — שיש בהם סיכון אישי קיצוני — מתאימים בדיוק לפרופיל הפסיכולוגי של נער שגדל בתחושת חוסר־ערך, מוקף במבוגרים עיוורים שראו בו בוץ דבוק למגפי ציד. אבל למרות העומק הפסיכולוגי, התהליך הפנימי הזה לא מקבל מספיק מקום. המרידה, ההזדהות עם מיכאל, והפיכתו לדמות שסוחפת אחריה אחרים — כל אלו נדמים כמו שלהבת שבורקת בבת אחת אך דועכת מהר מדי. חבל. היה שם חומר ליותר. מנגד, הספר עבה ומסועף כל כך שאפשר להבין גם למה.

לקראת השיא, מהללאל העייף ושבע־הברדק נופל ברשתו של דיאלידאן. הנבל, כמובן, רוצה לנצל את קלסתרונו הזהה כדי להיפטר מאיסתרק קטינא אחת ולתמיד. יש לו מזימה תפורה היטב — מזימתית לעילא — והעניינים מתקדמים בקצב מהודק ויעיל, בתיבול קמצוץ מונדרי חריף־במידה שמעניק לעלילה את עוקצה.

רגע לפני שהמלך ניצל, הזהות נחשפת, והתכנית מתפוררת — מופיעים גם הסוסים, הפלצורים, ומהומה מספקת כדי לספק את הדרמה והמיסגור לכניסה הדרמטית של מהללאל המתחזה אל הבירה ואל תוכנית ההתנקשות שהזה יוסף קשישא. זה היה החלק הכי פחות אלגנטי בכל העלילה הזו, אבל איך אומר איסתרק הקטינא, המלך במלומד בשפות לעז - Age quod agis
לפעמים סופר צריך לעשות מה שסופר צריך לעשות כדי ששיא העלילה יגוע, אבל היה קצת משעשע לגלות שזה ביטוי לטיני שנטבע מאות שנים מאוחר יותר — ע"י איש דת ישועי. אבל לא חשוב. זה היה רגע טוב עלילתית.

ובין לבין — מי שמספק לנו הפסקות קומיות, רגשיות ומעט אקסצנטריות, הוא אולה (הדמות האהובה עלי בכל הסדרה). הוא מתעמת עם אביו המאמץ, מתרחק, מתקרב, בועט וחוזר — והכול יחד עם יצור בלתי נסבל בשם טוביה. הדיאלוגים שלו עם טוביה לא רק מענגים לקריאה אלא גם מחדדים עבורו, ועבורנו מי הוא ומה הוא רוצה מחייו. תהליך שעובר אולה עובר כקו מקביל לזה של מהללאל, אבל הוא מרשים לא פחות מהתהליך העובר על הדמות הראשית, ובניגוד אליו גם מקבל זמן עיבוד איטי ומחושב יותר שעושה לו רק טוב.

ומכאן למדליונים. אותם מדליונים מסתוריים שמופיעים ונעלמים, מוטמנים בידיים שונות ונמסרים בלחישות. הם לא סתם אביזרי רקע: הם מניעים את העלילה באופן מבריק, והכתיבה מצליחה לגרום להם להיראות טבעיים לגמרי גם כשהם מוקפים בעלטה מוחלטת.

העלילה כולה מתעלה בהרבה על זו של איסתרק: בלתי צפויה, ננעלת בקצוות מדויקים ומצליחה, ממש ברגע האחרון, לקשור את כל החוטים יחד — בצורה מעוררת השראה.

המיותר – או מכרות המלח והמשנה עם לב של קרח

האלימות. לא כולה ככלל. אין שום בעיה עם גיגית כביסה שנזרקת על מלך בשעת כיבוש, ע"י עקרת בית נזעמת עם כרטיס אזרח ותיק מעיריית אליפאר. וגם לא עם חיילים שנוהגים בחיילי כוזר החדשה כבאויבים. במלחמה כמו במלחמה, כמאמר הקלישאה.
עד שנזכרים שלא רק השבויים הם יהודים, אלא גם שוביהם — ואז איסתרק קטינא מאיים, ולא סתם מאיים אלא מתכוון גם לבצע, העברה של כל בוגרי אליפאר למכרות המלח, ואת הילדות לחלק לאציליו. מעניין שכאן דווקא לא עלה הקבס בגרונו של פנרס קשישא.
ובנוגע לתיאור הגרפי של דרכי ההוצאה להורג בכוזר האמיתית — המסר היה עובר גם בלי כל פירוט המכשירים והאביזרים. לפעמים דווקא השמטה היא זו שמצליפה חזק יותר. לא חווה את זה כטעות היסטורית או נרטיבית, אלא יותר טקטית.

---

​

ועוד כמה מחשבות — היתמות, הפחים ואיך כותבים גיבורים מנצחים

למה מהללאל עובד כל כך טוב? למה הוא שובה לב כל כך? למה אוהבים אותו מהפרק הראשון בו הוא מופיע למרות שהוא תמים עד נאיבי לפרקים, טהור לב ואמיץ לנצח נצחים ובעל חוש הומור של שולחן מגולף עד קץ כל הימים ?
הרקע שלו, או יותר נכון התבנית שלו.
היתמות, העליבות, העובדה שהוא מתחיל כבן־בלי־שם. כאנדר-דוג. זה כל הסיפור.
העובדה שהוא מתגלה בסוף כבן למשפחת אצולה רמת דרג היא בונוס כמעט סמלי, והתגלמות של צדק פואטי אחרי כל הפחים והפחות אליהם נפל והכסילים והנוכלים איתם נאלץ להתמודד.
הרבה מאיתנו יכולים להזדהות עם מישהו שכנגד כל הסיכויים מאמין בעצמו; שהוא המחנך של עצמו; שמוקף במבוגרים צרי מוחין, גסי רוח וקצרי נשימה — שבזים לו ולחלומותיו.
מהללאל נצמד לתבנית שעבדה בספרות ובאומנות לאורך דורות: היתום שמגלה שהוא יותר ממה שחשב; הבן־בלי־שם שמגלה שהוא כמעט נסיך; היערן חסר ההשכלה שמגלה שנכונו לו עוד עלילות.
זה עבד עם רבים לפניו. וזה עובד.
ולמרות שמהללאל מתאים לתבנית ישנה ש"עובדת" ושמוכרת עותקים בכל העולם כבר הרבה שנים — הוא עושה את זה בחן. בעוצמה. בעקשנות של פרד שאי אפשר שלא לאהוב. ובעוד קצת סיוף בסגנון חופשי, בלי צחצוחי חרבות. זה השלב בו מסירים את כובע היערן וקדים קידה עמוקה בפני הסופרת.

---

​

לסיכום

ספר יפהפה. כתיבה משובחת, בניית עלילה, דמויות ותהליך — עשויים לעילא.
יש בו פינות של טרחנות וצדקנות מעייפות, אבל ההומור והדיאלוגים המעולים מפצים יפה על כך.
הוא ארוך וכבד, מסובך ומסתעף — אבל כיף איתו כל כך. ממש עד הסוף החמוץ־מתוק.

 

[Sparrow Bird]

בעז"ה


ביקורת מהממת יש לך הסתכלות מעניינת על דברים.

אני חושבת שמיה היא פורצת דרך בכל הנוגע לדמויות נשיות ולאופן בו הן משפיעות באופן מכריע על המציאות.
היום, בעקבות הפמיניזם, אנחנו מתרגמים את הדרך להשפעה באמצעים מאד נראים לעין, דומיננטים ומפורשים: לסרב, להאבק, להכריע, להיות נוכח. אלו מאפיינים מאד גבריים.
אבל השפעה נשית היא אחרת. ניתן לראות את ההשפעה הנשית המכרעת גם מהתורה, בכל מקרה בו אישה שינתה את המציאות. היא אומנם באה לידי ביטוי יותר מאחורי הקלעים, יותר מחושבת, לעיתים גם יותר מילולית- אבל היא השפעה אמיתית.
ליאה, טור, אונמר, הלה, תרצה, רנה, וכמעט כל דמות נשית בממלכה במבחן- היא לחלוטין משפיעה. לא בצורה גברית. לא בצורה שאולי מתקבלת יפה בעין מודרנית. אבל בהחלט בצורה נחושה, נבונה, ודבקה במטרות ובערכים.
לאה היא דווקא הדמות שמראה מה קורה כאשר גורם כל כך עוצמתי כמו אישה, מחליט לעמוד בצד. היא אישה עוצמתית שאולי לא שלימה עם המציאות שבה היא נמצאת, אבל היא משלימה איתה. גם פה, אני חושבת שמיה הביאה את לאה בצורה מאד עגולה, שמראה את שני הצדדים האלו.

תודה על התגובה היפה והמעוררת מחשבה. אני באמת מעריכה את הזווית שהבאת — לא תמיד פשוט לזהות כוח כשאנחנו רגילות למדוד אותו בכלים "גבריים" של עשייה, החלטה, פעולה פומבית ונראות. יש משהו מאוד נכון בלשאול איפה אנחנו אולי מפספסות סוגי השפעה אחרים — חכמים, שקטים, מחושבים יותר — כאלה שמופעלים לא על אף היותן נשים, אלא מתוך הנשיות שלהן עצמה.

ובכל זאת, אני מרגישה שהקריאה הזו שמוצעת בתגובה שלך — החשובה והראויה בפני עצמה — לא תמיד פותרת את כל הספקות. כי גם אם נשים פועלות "מאחורי הקלעים", עדיין צריך לשאול:

האם הכתיבה רואה את הפעולה הזו ומכירה בה?
האם העלילה נותנת לה מקום, השפעה, הכרה?
והאם יש הבדל בין דמות שמצליחה להשפיע בעקיפין, לבין דמות שפשוט מורחקת מהמרכז בתואנות סגנוניות וכי ככה זה זורם יותר בעלילה?

זו אולי השאלה שלי כלפי מיה קינן: לפעמים נדמה לי שהדמויות הנשיות מתחילות ממקום עצמאי, חד, חכם מאוד (רנה, אונמר, ליאה) — אבל ככל שהעלילה מסתעפת, הן פשוט מתמוססות לתוך שגרה. אני לא מבקשת מהן שיצעקו או יניפו חרב (לא חיפשתי ז'אן דארק) - אבל כן הייתי רוצה שהספר עצמו יכיר בכך שהבחירה שלהן להישאר בשוליים היא לא תמיד כוח. לפעמים זו פשוט העדפה עלילתית, ולפעמים - וזו אולי הביקורת שלי - זו השטחה של דמות מורכבת, מתוך רצון לסגור לה את הסיפור באיזו "נחמדות" או "נוחות".


אז אולי את צודקת — ודווקא בגלל זה אני מרגישה צורך לחדד מתי זה עוצמה, ומתי זה פשוט העדר עיבוד.

ובכנות אני לא מצליחה למצוא לזה הצדקה. מיה קינן היא כותבת מוכשרת בסדר גודל. היא יודעת לכתוב דמויות נשיות לא פחות מגבריות.
בספרות חרדית יש מקום לדמויות נשיות במרכז ובפרונט.
אז למה בעצם ?

 

[וריטסרום]

זו אולי השאלה שלי כלפי מיה קינן: לפעמים נדמה לי שהדמויות הנשיות מתחילות ממקום עצמאי, חד, חכם מאוד (רנה, אונמר, ליאה) — אבל ככל שהעלילה מסתעפת, הן פשוט מתמוססות לתוך שגרה. אני לא מבקשת מהן שיצעקו או יניפו חרב (לא חיפשתי ז'אן דארק) - אבל כן הייתי רוצה שהספר עצמו יכיר בכך שהבחירה שלהן להישאר בשוליים היא לא תמיד כוח. לפעמים זו פשוט העדפה עלילתית,

כל מילה.

 

[ת.עקבי]

מהללאל - כפילו היתום של בן המלך
והארץ היפה שאיבדה את הדרך


לסיכום

ספר יפהפה. כתיבה משובחת, בניית עלילה, דמויות ותהליך — עשויים לעילא.
יש בו פינות של טרחנות וצדקנות מעייפות, אבל ההומור והדיאלוגים המעולים מפצים יפה על כך.
הוא ארוך וכבד, מסובך ומסתעף — אבל כיף איתו כל כך. ממש עד הסוף החמוץ־מתוק.

לא הסתפקתי בשכויח. וואו! אחד גדול.

 

[סיפור8]

בעז"ה

לפעמים זו פשוט העדפה עלילתית, ולפעמים - וזו אולי הביקורת שלי - זו השטחה של דמות מורכבת, מתוך רצון לסגור לה את הסיפור באיזו "נחמדות" או "נוחות".

מעניין מה שאת אומרת. לא חשבתי על זה, אבל אולי בגלל שזה קורה לא רק לדמויות הנשיות בממלכה במבחן. אלא גם לדמויות הגבריות, וגם לדמויות מרכזיות מאד, כמו איסתרק בכבודו ובעצמו. ברגע שהוא סגר מעגל בספר הראשון וצלח קשת התמודדות אחת, שוב לא נותר לו שום קונפליקט. אותו דבר מהללאל אחרי הספר שלו. וקונפליקטים חיצוניים, כמו יקוואל, לא עונים על ההגדרה של קונפליקט פנימי. גם איסתרק, כמו הלה, איבד את המאבק הפנימי כבר בספר מהללאל; גם שלוואן, כמו ליאה, איבד את המאבק הפנימי בספר יוזבד; הם נכנסו מתישהו לתחום הטוב הגמור ומאז והלאה רק נאבקו למענו עד שכולם חיו באושר ועושר.
כלומר, ייתכן וההשטחה של הדמות המורכבת היא לא מאפיין רק של הדמויות הנשיות בממלכה במבחן. אבל אולי אצל הדמויות הנשיות התהליך הזה בולט יותר; כי הדמויות הגבריות נותרות פעילות יותר מבחינה חיצונית.