מהללאל - כפילו היתום של בן המלך
והארץ היפה שאיבדה את הדרך
ברשותכם, אפתח בנימה אישית: זה אחד הספרים האהובים עליי בכל הזמנים.
שבנו לכוזר — והחזרה אליה צורבת ונעימה גם יחד. הארץ היפה נתונה במלחמה מרה זה חמש שנים, והכניסה אליה חלקה כל כך — כאילו לא המתנו שלוש שנים לספר הזה. זהו מסע אישי של גיבור אחר בתכלית, לכאורה הכי רחוק מניקרת באטר וממנעמי הארמון של איסתרק, קודמו בסדרה. אבל במקביל למסעו של מהללאל, גם כוזר עצמה, על שני חלקיה הקרועים, עוברת מסע.
הנער, והארץ, מתקדמים: לפעמים יד ביד ובפטריוטיות לוחמנית; ולפעמים בחילופי בגידות, שקרים ותחפושות. מסע ארוך, קודר ומלא תקווה, שאי אפשר להניח מהיד.
הכתיבה – או מי צריך קשת כפולה כשהסייף כאן עשוי לעילא ?
כיאה למיה קינן — יפהפייה, עשירה, ומלאת חיים. כוזר החדשה והאמיתית מצרפת לקסיקון רענן של מילים כוזריות וקואריות (מי ידע שאליפאר נקראה פעם גכרק? תענוג). הדימויים והתיאורים מהודקים גם כשאנחנו שוהים ביערות הרכס הצפוני.
נקודת השיא של הכתיבה בספר הזה היא הדיאלוגים. מהירים, שנונים, עם קצב כמעט מוזיקלי.
לקרוא את חילופי הדברים בין איסתרק וברכיהו, מהללאל ואליהו, אולה וטוביה — זה כמו לעקוב אחרי דו־קרב סיוף מהיר באולם האימונים: זה בשליפה מהירה וזה במכת צד מצלצלת. והסאב-טקסט ? כמו חרב פיפיות, חותך לשני כיוונים וליותר משתי משמעותיות. מופתי.
בספר הזה מתחילה להסתמן מגמה של בחירה נרטיבית מאוד מעניינת של הסופרת - שימוש בצמדים של דמויות שדרך ההתכתשויות המילוליות שלהן אנחנו מגלים עליהן, על העלילה ועל עצמנו לא פחות. וכאן, זו רק ההתחלה.
האקספוזיציה – או איך חוזרים לכוזר בלי החתמת דרכון זר
מהר מאוד — כמו הדהרה הפראית על סוסו הלבן של המלך — אנחנו שבים לעולמה של כוזר האמיתית. במחי נאום קדם-קרב קצר של איסתרק, אנו זוכים לא רק להצצה אל ההיסטוריה של שנות המלחמה שחלפו מאז סיום הספר הקודם, אלא גם לפורטרט מרומז של המלך הצעיר שהתעצב, התבגר והחכים.
המאורעות שחלפו שזורים באומנות לאורך הפרקים המוקדמים — בלי עומס, בלי תמציתיות־יתר — וזורמים בטבעיות אל תוך תודעת הקורא, מבלי לעכב את ההתרחשות.
ובתוך כל זה, מופיע מהללאל: גיבור עלום־שם, לא ברור מי הוא ומה הוא, והקוראת הסקרנית מוכנה להקריב גם כמה פאררך נוצצים רק כדי להבין איך הוא נכנס לעלילה.
ומכאן — אל לב העניין. הדמויות. או, ליתר דיוק: הדמות.
הדמויות — או הקצין, היערן והמחנך הבכיין
שוב הסופרת מציגה לנו באומנות דמויות חדשות, ולכל אחת מהן סגנון, משלב דיבור וסט אמונות ונאמנויות משלה. מאבא הגדול, סבתא הטובה, גאלן המושחת ועד אליהו, הרב של הכבשים וכמובן מהללאל בראשם.
ומהללאל, כשם הספר כן הוא: גיבורנו, והוא גיבור־גיבור. יתום, אומלל, נדרס כאסקופה, עקשן כפרד, גאה, חדור אומץ ורצון ברזל. קל להיקשר אליו, עוד לפני שהוכיח את עצמו — כי הרקע שלו מוכר לכולנו: בן־בלי־שם שמנסה להוכיח שהוא ראוי. ארכיטיפ היתום שמגלה שהוא מיוחד והעולם מחכה רק לו. מהללאל מצליח, כי הוא אמור להצליח — הוא תבנית ספרותית שעבדה אלף פעם לפניו. אבל זה לא גורע מהעובדה שהוא הדמות הכי מרהיבה שקינן בנתה אי פעם. ובשורה התחתונה, ארכיטיפ או תבנית ספרותית — לא באמת משנה. הוא עוד יוכיח את עצמו ובגדול.
במקביל מקבלות נפח גם דמויות ותיקות: משלוואן, בן טיפוחים מתפנק שאוהב לחיות טוב; יקוואל, מתבגר חמוץ עם נטייה לרטינה כרונית; בסטיאן מקאן, שר הצבא המזדקן שהוא תערובת מדויקת של קשיחות ופגיעות; ואולה, בנו המאומץ — טוב־לב, מתוסבך קלות, כתוב בדיוק ובחמלה. עוד אחת מהדמויות שגורמות לקורא לעצור רגע ולהגיד: ככה כותבים.
דמות מרתקת לא פחות היא הפוליטיקה. זו של כוזר האמיתית מסורבלת, סבוכה, רותחת — בדיוק כמו שיהודים טובים אוהבים. ואילו זו של כוזר החדשה? מופע יחיד עם מקהלת ליווי שכיבו לה את המיקרופונים. קצת נוצצת, הרבה פחות רלוונטית.
ופנרס. פנרס בלואדאן. מחנכו לשעבר של איסתרק — שהופך לו למשנה למלך, בצעד הזוי ונאיבי מצד איסתרק. פנרס אמור לגלם את קול המצפון והזהירות הדיפלומטית, אבל בפועל - מהמחנך החנון שחושף במפתיע כישורים פוליטיים מרשימים באופן מטריד בספר הקודם - הוא הופך לדמות מתישה.
פנרס בלואדאן אליקטאן, אין טעם שתתבייש ביכולתך המרשימה לתחמן אנשים. מעולם לא היה רגע בו אהבנו את איסתרק יותר מהרגע בו הוא פורק בחיוך קורן את צוות ברכיהו ושות' מנשקם. אז על מה כל הדרמה ? אתה והמלך שלך מסתדרים יופי במשחקי המו"מ, רק שהמלך שלך לפחות עושה זאת בחן ובגאון, ואתה מרביץ ובוכה. את השאריות של מה שאתה עושה לא מסירים בטבילה בנהר, פשוט עושים הסבה מקצועית, כי יש לזה שם — פוליטיקה. תגיש התפטרות ותחסוך לנו את ייסורי משבר ההתבגרות המאוחר שלך.
העלילה והתהליך — או הכפיל המיוחל והבחורון ביש המזל
כאן, בניגוד לספר הקודם, העלילה מהר מאוד מסתבכת ויאללה בלאגן. מהללאל מסתכסך עם חברו החמצמץ אליהו, ולאחר שהוא עוזב, מהללאל יוצא לעולם אחריו, נוטש את בית אביו המאמץ, ועושה כל מה שהוא רק יכול כדי להסתבך. וצרות, ידידיי בני דת משה, באות בצרורות.
וכשמהללאל עובר מהרפתקה מפוקפקת אחת לרעותה המפוקפקת ממנה, הוא מגלה לנו מישהי — כוזר החדשה. מדינה, שכיאה וכיאות למנהיגה הדגול יוסף דיאלידאן, מציגה שגשוג כלכלי וחיי תרבות וחברה, אך גם סיאוב ושחיתות פושים. בתוך כל הפקידות המושחתת, הזרים, הידעונים ומקיימי מצוות אנשים מלומדה, מתגלה מחתרת נאמנה לכוזר האמיתית, שחבריה פזורים בכל זרועות השלטון החדש. המחתרת הזו מציתה בקורא סקרנות עצומה — היא נבנית כמו פרומו מהפנט למשהו אדיר שיקרה בהמשך הסדרה — אך למרבה הצער, היא לא מקבלת את הנפח העלילתי שמצופה לה.
במהלך המסע, מהללאל מתבגר, מתעצב, מחכים ובעיקר מאבד את תמימותו — וגם את מי שהחשיב כחברו הקרוב ביותר. הוא מגלה את קיומם של נאמני כוזר האמיתית בתוך כוזר החדשה, ומבין שהוא דומה דמיון מטריד לנסיך השני לבית הביואר, מיכאל. את הדמיון הזה הוא מנצל היטב לטובת קידום מטרותיה של כוזר האמיתית וחיזוק המורל בקרב תאי המורדים שמעבר לקו.
מעשיו — שיש בהם סיכון אישי קיצוני — מתאימים בדיוק לפרופיל הפסיכולוגי של נער שגדל בתחושת חוסר־ערך, מוקף במבוגרים עיוורים שראו בו בוץ דבוק למגפי ציד. אבל למרות העומק הפסיכולוגי, התהליך הפנימי הזה לא מקבל מספיק מקום. המרידה, ההזדהות עם מיכאל, והפיכתו לדמות שסוחפת אחריה אחרים — כל אלו נדמים כמו שלהבת שבורקת בבת אחת אך דועכת מהר מדי. חבל. היה שם חומר ליותר. מנגד, הספר עבה ומסועף כל כך שאפשר להבין גם למה.
לקראת השיא, מהללאל העייף ושבע־הברדק נופל ברשתו של דיאלידאן. הנבל, כמובן, רוצה לנצל את קלסתרונו הזהה כדי להיפטר מאיסתרק קטינא אחת ולתמיד. יש לו מזימה תפורה היטב — מזימתית לעילא — והעניינים מתקדמים בקצב מהודק ויעיל, בתיבול קמצוץ מונדרי חריף־במידה שמעניק לעלילה את עוקצה.
רגע לפני שהמלך ניצל, הזהות נחשפת, והתכנית מתפוררת — מופיעים גם הסוסים, הפלצורים, ומהומה מספקת כדי לספק את הדרמה והמיסגור לכניסה הדרמטית של מהללאל המתחזה אל הבירה ואל תוכנית ההתנקשות שהזה יוסף קשישא. זה היה החלק הכי פחות אלגנטי בכל העלילה הזו, אבל איך אומר איסתרק הקטינא, המלך במלומד בשפות לעז -
Age quod agis
לפעמים סופר צריך לעשות מה שסופר צריך לעשות כדי ששיא העלילה יגוע, אבל היה קצת משעשע לגלות שזה ביטוי לטיני שנטבע מאות שנים מאוחר יותר — ע"י איש דת ישועי. אבל לא חשוב. זה היה רגע טוב עלילתית.
ובין לבין — מי שמספק לנו הפסקות קומיות, רגשיות ומעט אקסצנטריות, הוא אולה (הדמות האהובה עלי בכל הסדרה). הוא מתעמת עם אביו המאמץ, מתרחק, מתקרב, בועט וחוזר — והכול יחד עם יצור בלתי נסבל בשם טוביה. הדיאלוגים שלו עם טוביה לא רק מענגים לקריאה אלא גם מחדדים עבורו, ועבורנו מי הוא ומה הוא רוצה מחייו. תהליך שעובר אולה עובר כקו מקביל לזה של מהללאל, אבל הוא מרשים לא פחות מהתהליך העובר על הדמות הראשית, ובניגוד אליו גם מקבל זמן עיבוד איטי ומחושב יותר שעושה לו רק טוב.
ומכאן למדליונים. אותם מדליונים מסתוריים שמופיעים ונעלמים, מוטמנים בידיים שונות ונמסרים בלחישות. הם לא סתם אביזרי רקע: הם מניעים את העלילה באופן מבריק, והכתיבה מצליחה לגרום להם להיראות טבעיים לגמרי גם כשהם מוקפים בעלטה מוחלטת.
העלילה כולה מתעלה בהרבה על זו של איסתרק: בלתי צפויה, ננעלת בקצוות מדויקים ומצליחה, ממש ברגע האחרון, לקשור את כל החוטים יחד — בצורה מעוררת השראה.
המיותר – או מכרות המלח והמשנה עם לב של קרח
האלימות. לא כולה ככלל. אין שום בעיה עם גיגית כביסה שנזרקת על מלך בשעת כיבוש, ע"י עקרת בית נזעמת עם כרטיס אזרח ותיק מעיריית אליפאר. וגם לא עם חיילים שנוהגים בחיילי כוזר החדשה כבאויבים. במלחמה כמו במלחמה, כמאמר הקלישאה.
עד שנזכרים שלא רק השבויים הם יהודים, אלא גם שוביהם — ואז איסתרק קטינא מאיים, ולא סתם מאיים אלא מתכוון גם לבצע, העברה של כל בוגרי אליפאר למכרות המלח, ואת הילדות לחלק לאציליו. מעניין שכאן דווקא לא עלה הקבס בגרונו של פנרס קשישא.
ובנוגע לתיאור הגרפי של דרכי ההוצאה להורג בכוזר האמיתית — המסר היה עובר גם בלי כל פירוט המכשירים והאביזרים. לפעמים דווקא השמטה היא זו שמצליפה חזק יותר. לא חווה את זה כטעות היסטורית או נרטיבית, אלא יותר טקטית.
ועוד כמה מחשבות — היתמות, הפחים ואיך כותבים גיבורים מנצחים
למה מהללאל עובד כל כך טוב? למה הוא שובה לב כל כך? למה אוהבים אותו מהפרק הראשון בו הוא מופיע למרות שהוא תמים עד נאיבי לפרקים, טהור לב ואמיץ לנצח נצחים ובעל חוש הומור של שולחן מגולף עד קץ כל הימים ?
הרקע שלו, או יותר נכון התבנית שלו.
היתמות, העליבות, העובדה שהוא מתחיל כבן־בלי־שם. כאנדר-דוג. זה כל הסיפור.
העובדה שהוא מתגלה בסוף כבן למשפחת אצולה רמת דרג היא בונוס כמעט סמלי, והתגלמות של צדק פואטי אחרי כל הפחים והפחות אליהם נפל והכסילים והנוכלים איתם נאלץ להתמודד.
הרבה מאיתנו יכולים להזדהות עם מישהו שכנגד כל הסיכויים מאמין בעצמו; שהוא המחנך של עצמו; שמוקף במבוגרים צרי מוחין, גסי רוח וקצרי נשימה — שבזים לו ולחלומותיו.
מהללאל נצמד לתבנית שעבדה בספרות ובאומנות לאורך דורות: היתום שמגלה שהוא יותר ממה שחשב; הבן־בלי־שם שמגלה שהוא כמעט נסיך; היערן חסר ההשכלה שמגלה שנכונו לו עוד עלילות.
זה עבד עם רבים לפניו. וזה עובד.
ולמרות שמהללאל מתאים לתבנית ישנה ש"עובדת" ושמוכרת עותקים בכל העולם כבר הרבה שנים — הוא עושה את זה בחן. בעוצמה. בעקשנות של פרד שאי אפשר שלא לאהוב. ובעוד קצת סיוף בסגנון חופשי, בלי צחצוחי חרבות. זה השלב בו מסירים את כובע היערן וקדים קידה עמוקה בפני הסופרת.
לסיכום
ספר יפהפה. כתיבה משובחת, בניית עלילה, דמויות ותהליך — עשויים לעילא.
יש בו פינות של טרחנות וצדקנות מעייפות, אבל ההומור והדיאלוגים המעולים מפצים יפה על כך.
הוא ארוך וכבד, מסובך ומסתעף — אבל כיף איתו כל כך. ממש עד הסוף החמוץ־מתוק.



Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //