ביקורת ספרות ממלכה במבחן - סדרת ביקורות מלאה - מאיסתרק ועד הרגע שלאחר פדהאל

[shira bira]

למה בראש שלי יש שבאיסתרק מוזכר על האומנת של אונמר שעבדה קשות כל בוקר לסדר את התלתלים הזהובים שלה לגבי תסרוקת יציבה?
ויש משהו עם סנטר מחודד שבהבעה מסויימת היא דומה ליקוואל, יש מצב?

סליחה. טעיתי כתבתי על טור.
בכל אופן תיאור סנטר ותלתלים הוא לא כזה משמעותי בפרט בהשוואה לתיאורים המרחבים מאד על הדמויות הגבריות.

 

[קרב]

שוב, הרבה זמן שלא קראתי את הספר, אבל נדמה לי שהעזרה לילדים הגיעה בעקבות הניסיון לסייע לאלרון למצוא את הילד 'האבוד', כך שלא היה שום קשר לאביי. (וגם הדלקת הנרות בבית הכנסת הייתה לעילוי נשמת אימו)

מהללאל עזר לילדים עוד הרבה קודם, וגם מסר שיעורים שם לנערים בוגרים, אם אני לא טועה.
ואלרון פגש בו בסמטא כשחיפש את הילד האבוד.

 

[ת.עקבי]

מהללאל עזר לילדים עוד הרבה קודם, וגם מסר שיעורים שם לנערים בוגרים, אם אני לא טועה.
ואלרון פגש בו בסמטא כשחיפש את הילד האבוד.

הנערים הבוגרים קשורים לבית הכנסת שם הוא תרם שמן למאור.
הילדים קשורים לזקן המוזר, נמצאים במקלט שלו.
סיקרנת אותי, אז מחפשת.
240 - מהללאל מצהיר באזני אלרון שיחפש את הילד
262 - הוא חוזר לביתו של אלרון עם הילד
אין הסבר איך מצא אותו. אראה אם יש משהו נוסף. (כן ראיתי ברפרוף ילד שאומר לדיזר שמהללאל בא לבקר אותם)

 

[Sparrow Bird]

ה

הנערים הבוגרים קשורים לבית הכנסת שם הוא תרם שמן למאור.
הילדים קשורים לזקן המוזר, נמצאים במקלט שלו.
סיקרנת אותי, אז מחפשת.
240 - מהללאל מצהיר באזני אלרון שיחפש את הילד
262 - הוא חוזר לביתו של אלרון עם הילד
אין הסבר איך מצא אותו. אראה אם יש משהו נוסף. (כן ראיתי ברפרוף ילד שאומר לדיזר שמהללאל בא לבקר אותם)

הצחקתן אותי עם המראי מקומות....

 

[מהללו]

בשביל אירוניה אולי?

אולי בשביל שיהיה אח"כ למה להשוות : )

אבל פה זה סיפור, הסופרת יצרה את הסיטואציה, לא החיים.

צודקת.

מה הבעיה במוות שלו? שלא יודעים כולם שהוא עשה את זה בשביל טוב?

לא צריכה את כולם.
כן חסר לי שאיסתרק ומהללאל לא ידעו על כך.

אם נסכם זאת, ממלכה במבחן במבחן השנים מוכיחה מה התהליך שמתרחש כאשר מצרפים כישרון ענקי עם ראש סופר יצירתי, כתיבה מרהיבה, מחויבות בלתי מתפשרת למסרים חותכים, קהל שבוי, באז מטורף והרבה לחץ לסיים.

לא קראתי עדיין את הסיכום... זה הנקודות שביקשתי?

ומעניין אותי אם עוד מישהו\י חושב\ת כמוני לגבי ההחלטה של מהללאל...

 

[brachy 100]

וואווווווווווווווווווו
נשימה עמוקה
התרווחות לאחור על הכיסא
ושוב פעם וואו. או בעצם שאפו.
האשכול הזה הוא יצירה אדירה
מזכיר את היצירה שעליה הוא נכתב...
כל כך הזדהיתי עם הביקורת על פדאהל
בעיקר על הנקודה של העייפות
אמאלה כמה שזה נכון - ולכן זה גם התחושה של הקוראים...

אני אשמח גם כמו @מהללו לקבל ביקורת אחת חיובית על הסדרה כולה
ולא בפירורים בין להערות
על הכתיבה, על דמויות מדהימות כמו אולה, שלוואן ובסטיאן שלא הוזכרו כמעט
ועוד
מעיזה לבקש, כי אני רואה שאת אוהת לכתוב ביקורות-
יש סיכוי לביקורת על הפאנפיק?

 

[ת.עקבי]

ומעניין אותי אם עוד מישהו\י חושב\ת כמוני לגבי ההחלטה של מהללאל...

תזכירי, איזו החלטה של מהללאל?

 

[Sparrow Bird]

לא קראתי עדיין את הסיכום... זה הנקודות שביקשתי?

את ביקשת נקודות לחיוב על הסופרת. טרם סיימתי איתן.... יש לי טיוטה מאוד גסה...

 

[Ayala10]

תשאלי אותי מהו הדבר הנוסף שחבל שלא זכרה (ולדעתי במכוון) - ההבטחה של יקוואל בסוף מהללאל. הוא הבטיח שישתנה. אבל צרכי העלילה (אמרתי מכבש העלילה?) היו שהכוונות שלו ייתפסו שליליות או יהיו כאלה. הוא יברח, ייתפסו אותו השודדים ו-הופה, החזרנו אותו בתשובה, ובשביל לא לחזור על ההבטחה המיותרת ההיא - נסיים איתו את הסיפור אחת ולתמיד (וסליחה על הציניות. כך הרגיש לי)

אני תירצתי את זה שבעצם אחרי שיקוואל הבין שמהללאל לא הולך למותהוא פשוט ״שכח״ מההבטחה, מבחינתו היא לא קיימת…

אגב, היה שלב שחשבתי שיקוואל יעלה על דרך המלך (רק שלדעתי למלך לא היה אכפת מיקוואל מספיק כדי לראות את הפנימיות שלו ולא רק את חובותיו….). באחד הפרקים היה כתוב שאיסתרק הודיע ליקוואל שיחפש לעצמו משרה (משהו כזה), שם חשבתי שהוא קצת יותר יתקרב אליו ויקרב אותו.

ומעניין אותי אם עוד מישהו\י חושב\ת כמוני לגבי ההחלטה של מהללאל...

אני. אבל אני לא זוכרת על מה הסתמכתי, למה חשבתי ככה…

 

[מהללו]

הרגע הזה, שמהללאל ביקר את אביי בבור הכלא של דיאלידאן והבטיח לו שאם.... אעשה זאת (שכחתי את המשפט).
במילים אחרות הוא אמר: "אם אני אשרוד, אעשה משהו לעילוי נשמתך".
אז האם זה אכן קרה? האם הוא באמת עשה משהו לעילוי נשמתו של אביי?
חשבתי שכן, שכל ההתמסרות שלו למען הילדים העזובים, הקטנים, המסכנים בביתו של הזקן ההוא היתה למען המטרה הזו. כביכול להחזיר "טובה תחת טובה" לאליהו על כך שהוא דאג לו בתור ילד עזוב, קטן ומסכן.
הגיוני, לא?

תזכירי, איזו החלטה של מהללאל?

לפי דעתי כבר ענית עליה אבל אם יש לך מה להוסיף, אשמח.
התכוונתי לציטוט למעלה.

את ביקשת נקודות לחיוב על הסופרת. טרם סיימתי איתן....

אותי מעניין לדעת מה לפי דעתך ודעת משתמשים נוספים גרם לסדרה הזו להיות כל כך מוצלחת, מהפנטת וכובשת.
מה הסוד?

והכנתי מילון קטן נוסף : )
פואטי- מלשון פואטיקה. (תודה! שזה אומר?)
רוביקון- הוא נהר קטן בצפונה של איטליה (מתחרה של מניאר כנראה).
אקסצנטרית- התנהגות אנושית שונה מהנורמה.
דטרמיניסטית- (אין כזו מילה. מה זה בשם ה'?)
אמביוולנטיות- מצב שבו יש רגשות חיוביים ושליליים כלפי משהו.
פטריארך- הורה, אבא.
נרטיב- תיאור ופרוש המציאות דרך השקפת עולם תרבותית, לאומית, אישית.

 

[Sparrow Bird]

פואטי- מלשון פואטיקה. (תודה! שזה אומר?)

דרך אומנותית ויפה להביע רעיון. שיר או סיפור הם סוג של פואטיקה.
אני השתמשתי במילה הזו בתוך ביטוי "צדק פואטי" כאשר אלרון נהיה עשיר יותר מהאדון שלו וזה כיף כי קשה לשכוח כמה שלוואן איים עליו את האיום הריק של "אמכור אותך ללודים". השתמשתי בביטוי שוב כשתיארתי את הצדק שאני הרגשתי שנעשה איתי כקוראת כאשר התגלה ששאול (שבכנות לא בא לי בטוב מההתחלה) הוא בוגד.
בפשטות צדק פואטי ביצירה הוא כאשר מישהו מקבל בדיוק את מה שמגיע לו

רוביקון- הוא נהר קטן בצפונה של איטליה (מתחרה של מניאר כנראה).

נכון שזה נהר, אבל משמעות הביטוי היא לעבור איזושהי נקודה קריטית שא"א לחזור ממנה. כמו מן נקודת אל-חזור. בביקורת שלי אמרתי על יוסף דיאלידאן שהוא חצה את הרוביקון והתכוונתי שהוא חצה אותו לממלכת הטירוף והפרנויה.
בעיקרון זה אחד הביטויים האהובים על אבא שלי.

אקסצנטרית- התנהגות אנושית שונה מהנורמה.

לא על כל מי ששונה וחריג נגיד שהוא אקסצנטרי. זו מילה ששמורה יותר לאנשים שהם שונים מהסביבה שלהם כי הם עולים עליה באופן חריג. טורנאל הוא דמות אקסצנטרית מובהקת.

דטרמיניסטית- (אין כזו מילה. מה זה בשם ה'?)

בטח שיש מילה כזו ! המקבילה שלה באנגלית היא determine = לקבוע, והיא קשורה למילה נוספת מאותו שורש detremined = נחוש בדעתו, סגור על עצמו.
בהקשר של הסיפור הכוונה היא שאין בחירה אמיתית והעלילה והדמויות הולכים לאן שהם הולכים לא מתוך מה שנראה כמו בחירה חופשית וטבעית, אלא כמו משהו שהסופרת מוליכה אותם אליו מראש.
זה מונח הרבה יותר רחב שמשתמשים בו גם בפילוסופיה ובפסיכולוגיה התפתחותית, אבל לעניין ביקורת הספרות שלי, זה ההסבר בהקשר המצומצם הזה.

אמביוולנטיות- מצב שבו יש רגשות חיוביים ושליליים כלפי משהו.

דואליות, או פשוט רגשות מעורבים.

פטריארך- הורה, אבא.

זה הפירוש המילולי הישיר, נכון. אבל בטקסט שלי הכוונה היא לדמות גברית שהיא חלק ממערך שלם של עליונות גברית בתוך העולם הפנימי של הסיפור.

נרטיב- תיאור ופרוש המציאות דרך השקפת עולם תרבותית, לאומית, אישית.

או פשוט - הסיפור.

 

[Sparrow Bird]

.

אותי מעניין לדעת מה לפי דעתך ודעת משתמשים נוספים גרם לסדרה הזו להיות כל כך מוצלחת, מהפנטת וכובשת.
מה הסוד?

אני חושבת שלגמרי עניתי על זה בניתוח האחרון שלי את כל הסדרה.

 

[Talya kadosh]

@אניגמאמין, אולי ליקוואל לא נגרם עוול, אף על פי שאני חולקת על כך. אבל לכל הילדים שהם יקוואל בחיים האמיתים, בהחלט נגרם אחד כזה.
נכון שאנחנו צריכים לפעול לשמה, נכון שאנחנו צריכים לפעול רק עבור הקב"ה. וברור שהוא רואה הכל ונאמן לשלם שכר. אבל אני חושבת שיש דרכים הרבה יותר טובות ללמד את הנושאים האלה מאשר מוות די עלוב שגורם לכולם לחשוב שאתה בוגד. אני לא חושבת שזה מגיע לאף אחד, גם אם בעולם האמיתי זה קורה. אם סיפור אמור להעביר מסר, לא הייתי רוצה לקרוא מסר כזה ולו כי הוא לא גורם לרוב האנשים שהם לא צדיקים תמימים לעשות צעד לכיוון הטוב.
(רק אציין שרוב רובם של המסרים של מיה מדהימים. זה לא כדי להוריד, אני רק כותבת את נקודת המבט שלי).

 

[הבזק של שפיות]

בטח שיש מילה כזו ! המקבילה שלה באנגלית היא determine = לקבוע, והיא קשורה למילה נוספת מאותו שורש detremined = נחוש בדעתו, סגור על עצמו.
בהקשר של הסיפור הכוונה היא שאין בחירה אמיתית והעלילה והדמויות הולכים לאן שהם הולכים לא מתוך מה שנראה כמו בחירה חופשית וטבעית, אלא כמו משהו שהסופרת מוליכה אותם אליו מראש.
זה מונח הרבה יותר רחב שמשתמשים בו גם בפילוסופיה ובפסיכולוגיה התפתחותית, אבל לעניין ביקורת הספרות שלי, זה ההסבר בהקשר המצומצם הזה.

נכון, ולא רק בפילוסופיה ופסיכולוגיה.
אלגוריתם דטרמיניסטי במדעי המחשב הוא אלגוריתם המתנהג בצורה צפויה וניתנת לחיזוי. כלומר, בהינתן קלט מסוים, המכונה עליה רץ האלגוריתם תבצע את אותם צעדים והפלט הסופי יהיה אותו פלט (המכלול).

 

[אבואלה]

@אניגמאמין, אולי ליקוואל לא נגרם עוול, אף על פי שאני חולקת על כך. אבל לכל הילדים שהם יקוואל בחיים האמיתים, בהחלט נגרם אחד כזה.
נכון שאנחנו צריכים לפעול לשמה, נכון שאנחנו צריכים לפעול רק עבור הקב"ה. וברור שהוא רואה הכל ונאמן לשלם שכר. אבל אני חושבת שיש דרכים הרבה יותר טובות ללמד את הנושאים האלה מאשר מוות די עלוב שגורם לכולם לחשוב שאתה בוגד. אני לא חושבת שזה מגיע לאף אחד, גם אם בעולם האמיתי זה קורה. אם סיפור אמור להעביר מסר, לא הייתי רוצה לקרוא מסר כזה ולו כי הוא לא גורם לרוב האנשים שהם לא צדיקים תמימים לעשות צעד לכיוון הטוב.
(רק אציין שרוב רובם של המסרים של מיה מדהימים. זה לא כדי להוריד, אני רק כותבת את נקודת המבט שלי).

מאה אחוז!!!!!!!!!!!!

 

[אבואלה]

ממלכה במבחן - סיכום וניתוח כללי:


אחרי יותר מעשור שנים עם ממלכה במבחן על המדף, קריאות חוזרות של חלק מהספרים, מחשבה וכתיבה, מוגש כאן ניסיון למבט כולל ומסכם על כולה.
אין כאן יומרה לבחון אותה במבט אקדמי או בפרשנות "מוסמכת". נטו אהבת קריאה ואהבת ספרות.
ייתכן שניתוח אנליטי מהסוג הזה לא ימצא חן בעיני כל הקוראים, ואולי ייתפס כחילול ספרות יפה באשר היא. לכן חשוב להדגיש:
אני לא מתיימרת לדעת מה עבר לסופרת בראש, לא טוענת שהצלחתי לפצח את כוונותיה הנסתרות, ולא מציבה עובדות על מאחורי הקלעים של הבחירות שנעשו במהלך הכתיבה. כל המוצג כאן הוא בגדר ניחוש מושכל והסקת מסקנות בלבד. ייתכן שחלק מהדברים שאעלה כאן יחטיאו את המטרה, יהיו שגויים מהיסוד ויעצבנו את מי שקרא ראיונות עם הסופרת או שמע ממנה הסברים ישירים. ייתכן שרעיונות אחרים יתכתבו עם מחשבות ותהיות שעלו לאחרים. כך או כך, זו הקריאה שלי את היקום ואת הסדרה הזו.

אם אני עושה שניה סדר באיך זה קרה כרונולוגית, ובעיני זה חשוב מאוד הפרטים הטכניים האלו, אז הסדרה התפרסמה לאורך יותר מ-14 שנים ונכתבה לאורך פרק זמן ארוך אפילו יותר, לכאורה. הספרים יצאו לאור לפי הסדר הנ"ל:
2008 - איסתרק, 2011 - מהללאל, 2016 - יוזבד, 2022- פדהאל
(אולי יהיה מעניין לדון כאן האם יש לתזמון ולספרים שיצאו בין לבין, השפעה על הסדרה )

הסיכום שאערוך כאן יכלול 3 רמות ניתוח: הגיבורים, העולם, חווית הקריאה/הקורא (מול המסר בעיקר אבל לא רק)

הייתי יותר משמחה לכתוב על עוד 10 רמות ניתוח אחרות, אבל יש גבול לכל תעלול והטקסט גם ככה יצא ארוך משהעליתי על דעתי.

ולאחר כל ההקדמות המיותרות:

1. מסע הגיבור: אפוס זורם שהשפריץ ממוח יצירתי ולבסוף הפך לסדרה עם אובר-מודעות

הסדרה נפתחת באיסתרק - בגובה רב, כמעט נשגב. יש בה ממלכה חיה, גיבור־נסיך גדול מהחיים, שליחות ברורה, והיסטוריה מומצאת שמרגישה ממשית. למרות שאיסתרק בתחילת הספר הוא נער מרדן, עוד לא מגובש, מתחזק משבר התבגרות/זהות קטן, ברור לקרוא כבר מההתחלה כיצד זה יסתיים. איסתרק יהיה מלך ראוי לא פחות מאביו ואולי יותר. דווקא מתוך הקושי שלו, דווקא מתוך היצרים, הנעורים והכמיהה לחופש הוא יגדל להיות איש גדול מהחיים. זה לא רק סיפור. זה חזון. אפוס במובן הקלאסי. כזה שמבקש מהקוראים להאמין, להתרגש, ולצעוד בעקבות דמות מיוחדת, נבחרת, מורמת מעם. ועל שכמה חזון ומסר חדים וברורים.
זה אפי ולכן זה עוצר נשימה. לכן איסתרק נתפס אי אז ב-2009-2010 כספר שלא היה כמוהו קודם. הציבור החרדי לא רגיל לדרמות אפיות ולגיבורים שכאלו.
אבל זה שכלי. שכלי מידי. איסתרק, קנז, מיכאל, קאה היי, רעואל - כולם דמויות צרברליות (cerebral) - דמויות שיצאו מהראש, עברו מכבש של רציונאל קר ומתוכנן, לכל אחת תפקיד מיועד מראש מתחילה ועד כלה, והעיקר - מסר. כל דמות והמסר שלה, כל דמות והתפקיד המיועד לה.
קנז לדוגמא לא פחות ציניקן מאלרון - אז למה הוא לא מצחיק כמוהו ? איסתרק לא פחות שנון משלוואן, אז למה בספר הזה הוא פשוט לא משעשע אפילו קצת ?

אבל בהמשך, קורה דבר מפתיע: האפוס מתרכך. דווקא במהללאל, הסיפור מפסיק לדבר גבוהה גבוהה, ומתחיל לדבר בגובה העיניים. פתאום הדמות הראשית היא נער יתום, עקשן, פגיע, ובעיקר, איך לומר את זה בעדינות, לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. מהללאל הוא נער שהוא לא רק תמים וחסר מזל באופן מעורר רחמים, הוא גם פזיז, מסכן את עצמו, מפעיל אפס שיקול דעת, ובאופן כללי עושה טעויות על ימין ועל שמאל.
אבל דווקא שם, כשהטון נעשה פחות "היסטורי" ויותר אנושי, מתרחש הרגע הנדיר הזה שבו הקורא באמת מתחבר לדמות ומתמסר אליה רגשית. אנחנו לא מתמסרים לגיבור, כי אנחנו לא גיבורים. אנחנו בני אדם ואנו מתמסרים לאדם, לרעיון, למבנה הנפשי שהגיבור מייצג.

ומה מייצג מהללאל ? דמות לא ערוכה, לא נשלטת, קשת עורף, חסרת רסן לעיתים, תמימה, אבל טובה במהותה. דמות שמיוצרת מאינטואיציה ורגש ולא רק משכל ואסטרטגיה ("מממ מה נעשה ? עדיף שיהיה יתום ככה הקוראים יאהבו אותו"). דמות שההשראה בתהליך היצירה שלה נלקחה מאנשים אמיתיים ומרגשות אמיתיים ואנושיים ויומיומיים.

במהללאל תהליך השחרור הזה משפיע לא רק על בניית הגיבור הראשי בלבד. הוא מתפשט לכל הכיוונים:

• איסתרק מגלה צד שובב, ציניקני, הומוריסטי והכי-לא-פראייר באישיות שלו (יש יותר טוב מהשש-בש הפרוע של המו"מ באליפאר?).
• שלוואן הופך לדמות אמיתית שקשה לא לאהוב אותה עם הפינוק, הצביעות והאנוכיות שלה.
• דמויות משנה כמו פילאק, אולה, אליהו, בסטיאן מקבלות מבנים אישיותיים מורכבים עם צדדים מוארים ואפלים, מעצבנים ומשעשעים. כמה כיף לחשוב על אולה "איזה מתקרבן נטול כישורים תקשורתיים. יאללה, דברו אתה ואבא שלך כמו בני אדם ותחסכו לנו את הדרמות!" ומצד שני לחשוב "אחלה בחור אולה, נתן לטוביה טיפול עשרת אלפים".

ככה נשמעות ונראות דמויות אינטואיטיביות שמתפתחות בעצמן, שיש להן חיים משלהן.
ואיך יודעים שהן חיות בזכות עצמן ?
במהללאל הדמויות עושות את המהלכים הכי מטופשים שיש. אבל הן מובילות את העלילה ולא היא אותן. השטויות של מהללאל הן אלו שמובילות אותו למרתפיו של יוסף, הדרמות המשפחתיות של אולה הן אלו שמובילות אותו אל טוביה. מהללאל לא מפסיק לסכן את עצמו וליפול לכל פח ופחת אפשריים. שלוואן מסתבך עם אבא שלו ומחפה על חבר בוגד. אולה נע ונד ברחבי הממלכה בלי שום היגיון. לפעמים אין היגיון עלילתי בצורה בה הן פועלות ועדיין זה פשוט עובד.

אבל, מכאן ואילך, הסדרה לא מצליחה לשחזר את האיזון הזה. ביוזבד, יש ניסיון לחזור לתחושת ההוד והמסר, הו המסר. ואיך יעבור מסר ? דרך דם כחול, הומור של אנשים עם השכלה, תככים משפחתיים ופוליטיקה מחוכמת (כמה קשה לעקוב בלי לגלגל עיניים אחר סאגת ה"מי הבוגד הפעם בחצר של איסתרק". עד שיש רגעים שכבר עדיף להרוג את כל המועצה ולסיים סיפור).
ביוזבד הדמויות חוזרות להיות צרברליות, מתוכננות סביב רעיון ולא סביב פרופיל פסיכולוגי אינטואיטיבי. לא פלא שהן חוזרות להיות בעלות דם כחול, אם כי נעשה כאן ניסיון איזון של מעין אצולה כפרית שאינה משופעת במזומנים כמו האצולה של אתיל.
ולמה כל זה ?
כי ביוזבד הסדרה כבר היתה מה שהיא היום. סדרה מדהימה שמחכים לספר הבא בה בכיליון עיניים. ולכן - מודעת לעצמה יותר. המודעות הגבוהה הזו הפכה להיות בעוכריה של הסדרה.
הכל הרבה פחות אינטואיטיבי, הכל צריך להיות בשביל סיבה, הכל טעון מסר, סיבה ומסובב. הדמויות מודעות היטב לעובדה שהן שחקניות על במה מתוך הכרה מלאה שעליהן לשחק את התפקיד היטב.
פלא שבדיוק על הבמה הזו הופיע בלי שום הדר וגאון פלא הדאוס-אקס-מכינה הכי ענק של הסדרה הזו, בדמות האביר הפרוש ?!

ואז היו טענות. אוהו כמה טענות. ועם הטענות מתווסף משקל ענק של מודעות מיותרת נוספת.

ואז בא פדהאל. הוא בא עם המסר המתקדם יותר, כזה שאמור לירות חץ היישר בלב ליבו של הדור הצעיר שמקדש את החשיבה העצמאית.
אבל בפדהאל הקסם התפוגג. שם כבר קשה להאמין למישהו. כל דמות מרגישה כאילו מלווה אותה יועץ תקשורת, לוחש לה מתי להזדעזע, מתי לשתוק, מתי לגלגל עיניים, מתי להיות ממורמר. וזוהי תמציתו של פדהאל הגיבור. הוא מתנהג כמו שאמור להתנהג נער שמתמרד בתוך הראש של עצמו. הוא חושב כמו שאמור לחשוב בחור ממורמר. אבל הוא פשוט לא מרגיש ככה, לא לקורא. אין עוד ספונטניות. אין סיכון אמיתי. אין אמביציות ושאיפות נסתרות.

ואם נסתכל על הגיבורים כתחנות:

איסתרק - דמות שיש לה תפקיד לשאת רעיון. נטול ציר הזדהות רציף לאורך כל הסדרה, רמת החיבור שלו לעצמו וכתוצאה מכך רמת החיבור של הקורא , תנודתית.

מהללאל - שיא ההזדהות – תבנית ספרותית קלאסית שבוצעה היטב, עם פרופיל פסיכולוגי מלא.

יוזבד - דמות חסרה. הכל נבנה סביבו הוא בא לתפאורה מוכנה. הוא רק בובה על חוט ולכן אין לו פרופיל עמיד ועצמאי משלו.

פדהאל - אנושי, מובן, צפוי מאוד. אבל נטול אמביציות והשראה. ולכן גם לא מתמסרים אליו.

אז מה יצר את ההתפתחות הזו ואת ההבדלים בין הגיבורים שנושאים את העלילות ?
המודעות. הסדרה פשוט נפלה במלכודת ההצלחה של עצמה.


2. דרך העולם: ממלכה חיה שהופכת למפה שלא חסרה לאף אחד בכריכה האחורית.

באיסתרק הקורא נכנס תוך עמודים ספורים לעולם בנוי היטב. יש לו גבולות פיזיים, אבל גם מנטליים. יש פוליטיקה, יש שלטון, יש גזענות, יש תככים, יש סלנג, יש אופנה, יש מטבע. רק מפה מאוירת חסרה בצמוד למפתח השמות בסוף, כי זה ממש מסקרן לראות איפה בדיוק נמצאת נקרת באטר ומהו אורך קו הגבול בין כוזר לבולגריה. העולם לא רק משרת את הסיפור, העולם עצמו כל כך אורגני שהוא מכתיב לסיפור את הקצב.

למה זה עובד ? כי הסיפור עובר דרך כוזר והיא חלק מהסיפור. היא לא רק תפאורת רקע, היא עצמה, על כל אנשים ואדמותיה, לוקחת תפקיד והשפעה. כיצד ישפיע קנז על איסתרק וידבר איתו כמו שהוא מדבר אם לא פער המעמדות העצום ביניהם. כיצד יוסף יגייס את הקווארים לחטוף את יורש העצר אם לא מערך הבריתות והמלחמות האזוריות המבוסס מראש ?

במהללאל העולם הולך ומעמיק ומקבל עוד נפח ויופי ועוד מרחב עבור הדמויות והעלילות, לנוע בו. העולם גדל לרוחב כאשר אזורים חדשים וגם ישנים מקבלים בו צורה, שם ותפקיד, אלקן היפה מלמעלה ומכוערת מלמטה, רכסי ההרים המיוערים מהם מגיע מהללאל, אליפאר (בניב הקדום גכרק, סליחה לא התאפקתי, אחד הרגעים הטובים של הספר הזה) והקרב עליה, וכמובן הבטראגן, כי איך אפשר שלא.

העולם מעמיק גם לאורכו כאשר קו הגבול החרוך בין הממלכות היריבות מתחיל להסתמן לא רק גאוגרפית אלא גם מנטלית. במהללאל כל שעל אדמה מתחיל לקבל חשיבות. צעד לפה או לשם שווה מוות בתליה על בגידה, בטביעה (אם אתה יערן חסר מזל) או בדלקת ריאות (אהמ… אם אתה שוב יערן חסר מזל).

ביוזבד העולם מתחיל לחרוק על צירו. שושלת המלוכה וסיפור הויתור על הכתר של האביר הפרוש סודק את כל היגיון הירושה שחל על העולם עד כה. פתאום בית הביואר כבר לא נאצל ומיוחד כמו שחשבנו, אם הכתר נתון לשליטתו לאחר ספק מרמה והפרת אמונים מצד סבו של איסתרק. לכאורה זה אמור להוסיף עומק ומורכבות, אבל בפועל ההיפך קורה. זה מרגיש לא אורגני, לא שייך, סותר את הבניין שנבנה עד כה, ובאופן מרשים למדי.

לא פלא שלב ליבה של העלילה, והמסר שהיא נושאת כמובן, נראים לא הגיוניים - אין ויתור, אין קרב ואין כתר, כי הם פשוט לא היו. כי העולם עצמו לא מתחזק אותם באופן הגיוני. הויתור לא מבוסס על קונפליקט אישי של הגיבור, כי אין כזה, וגם אם כן זהו לא קונפליקט אמיתי שקשור לשכרון כוח או רצון במלוכה. הקרב גם הוא לא באמת התרחש. המפה הפוליטית כבר לא ברורה ואין לה שום היגיון פנימי רציף שנמשך מהספרים הקודמים. יש עוד התפצלויות שנראות אקראיות כמו התחלקות של חיידקים בצלחת פטרי. יוסף מטורלל אז ברכיהו תפס כיוון, שלוואן עשה אחורה פנה, מטריאס התעייף, ידרת בסרט אקשן מדומיין בהקרנה פרטית משלו. אין פה באמת צדדים לוחמים עם אג'נדה ברורה, כי המפה, הפוליטית ולמעשה גם הגיאוגרפית, לא ברורה. מה שעוזר ליוזבד להחזיק בכל זאת, הוא הדמויות. לא יוזבד עצמו ולא הדמויות שסבות סביבו, למרבה הצער, אלא הצמדים האחרים בסיפור.

בפדהאל העולם מרגיש מפורק כבר מתחילת הספר. אמנם בראשיתו אנחנו לכאורה יורדים אל העם, אמורים לקבל פרספקטיבה חדשה ומרעננת ולגלות איך נראים כל האצילים המפונפנים שפגשנו עד כה כשמביטים עליהם מלמטה מתוך ביביה של כזארן. איך נראה הצד המכוער של השלטון מעיניו של פדהאל חמוץ המבע.

אבל לא. אמנם בפדהאל הדמויות מתנהגות כמו ילד בן 2 שלא ישן יומיים ואכל קילו סוכר ופשוט לא מפסיקות לזוז מפה לשם, אבל אין הרגשה של אחיזה, לא גאוגרפית ולא מנטלית בעולם בו הן נעות. אין משמעות למקומות ואין משמעו לזמנים. אין סיטואציה פוליטית ואין מפת אינטרסים ברורה. הדמויות לא זזות על לוח שחמט לכיוון קצה הלוח של השחורים (באלקן כמובן, אתיל היא של הלבנים, לא להתבלבל), הן משחקות בסולמות ונחשים בגרסה קפריזית במיוחד. פלא שהעולם, והעלילה בהתאמה אליו, נראים יותר כמו שמיכת טלאים מאשר מפה שלימה או לפחות משחק מסלול הגיוני ?




3. הקורא בצריח (או על הגג, הגג !): מחדוות הגילוי והמסר החד ועד להנהון העייף אל מול המוכר

באיסתרק אנחנו מתחילים מההתחלה, כאמור, עם דמות שאמורה להיות גדולה מהחיים, ועל כן ברור שהקונפליקטים איתם היא הולכת להתמודד ומסע הגיבור שלה יהיו רצופי מהמורות דרמטיות ועלילות מעלילות שונות, עד לסוף הנכון. לא הסוף הטוב בהכרח, אבל הנכון. איסתרק צריך להתבגר ויפה שעה אחת קודם וברור מלכתחילה שזה מה שהוא יעשה. המסר הוא חד, ברור, שחור לבן כמעט. הספר גם מציג יפה את האפור המטמטם והמטשטש (וההו-כה-אופנתי) שמציע ביד רחבה דיאלידאן לנתיניו. איסתרק נולד לבן, פזל קצת לשחור (עם העיניים הירוקות וחיוך הנחש) אבל נשאר על הלבן.

הדילמות של איסתרק הן לא שלו, הן של העם, הן של הכוזרים בני דת משה, הן של הקורא היהודי בעצמו.

כל שנותר לנו הוא להעריץ את הדמות כי הוא דמות מעניינת ומסקרנת ואפית. אחר כך, לזהות את המסר מייד, ולבסוף להתמסר לגילוי של איך איסתרק יעשה את זה. איך הוא יחזור לכוזר, איך הוא יחזור בתשובה, איך הוא יצמח עד שיתאים להיכנס לנעליו של אביו. החץ כבר נורה, אנחנו נהנים לקרוא איך משרטטים סביבו את המטרה.

מהללאל לעומת זאת, בדיוק כמו בסגנון הסייף שלו, מתנהל בפרי סטייל. בכלל לא אלגנטי, לגמרי מגושם, אבל כזה שקשה לא לאהוב. הדילמות של מהללאל הן שלו ושלו בלבד. הוא מחליט מתי לברוח, הוא מחליט לאן, הוא מחליט לברוח לאליהו, הוא מחליט להסתבך עם העמדת הפנים שהוא מיכאל.
הדילמות, והבחירות שלו נגזרות מהמצב הפוליטי סביבו אבל כל אחת ואחת מהן לגמרי שלו. הוא בוחר ומחליט בתוך העולם הפנימי שלו בעיקר. למעשה מהללאל הוא גיבור שאינו מדבר הרבה. במרבית הספר הוא בעיקר חושב עם עצמו. הוא מדבר רק כשהוא חייב וגם אז בקיצור נמרץ (ובנימוס מיושן שכיף לקרוא). הקרבות של מהללאל מתנהלים בתוך ראשו וליבו. "תסמונת המתחזה" בה הוא לוקה מרבית ימיו ומחלים ממנה בעזרתו של אולה היקר, גם היא כל כך אנושית וכל כך לא מוכתבת מראש.

קל לקורא הרגיל שאינו יורה בקשת כפולה לעיתים קרובות ואינו נוסע לחופשה על גדות הבטראגן, להזדהות עם זירת הקרב הזו, כי שם מתנהלים הקרבות של כולנו - בדיוק כמו מהללאל - בפנים. קל להתחבר למסר כזה שאינו מוכתב מראש אלא שהגיבור עצמו מגלה אותו בהדרגה תוך כדי שהוא מגלה את עצמו, ממש כמו שאנחנו בני האדם האמיתיים עושים בחיים שלנו. מתבגרים נופלים קמים ומגלים עוד קצת על עצמנו. קל למי שחי בעולם של היום לקבל בעדינות ואיטיות, וכל כך הרבה עמודים, את המסר של להעריך את עצמך על הבחירות והמאמצים והתהליכים שלך. כי תכל,ס בשורה התחתונה, המסר של מהללאל הוא לא בחירה בטוב נגד פיתוי, קבלת התפקיד שנועד לך, או איך להיות מלך צדיק אבל שיש לו זמן בלו"ז גם לאשתו וגם למלטדאונים הרגשיים של המשנה שלו. המסר של מהללאל הוא הרבה יותר שטחי לכאורה אבל גם הרבה יותר עמוק ונוגע - לאהוב את עצמנו. לא פחות ממה שאנחנו אוהבים אחרים.

וזה מביא אותנו ליוזבד. הספר שבו הקורא כבר מתיישב מנוסה וותיק אל מול סדרה שנמצאת כאן כדי להישאר. ביוזבד הקורא כבר מתוכנת לחפש את המסר, ודווקא פה הוא צריך לקרוא לאט לאט כדי למצוא אותו, וכך במקום לחוות את יוזבד כדמות וכגיבור ולהזדהות איתו, ולהתרגש איתו ולהתעצבן עליו וכל מה שעושים עם גיבורים טובים, הקורא עסוק בלהבין "מה הפואנטה של הסיפור הזה ? על מה הגיבור הזה אמור להתגבר הפעם ? על היצר הרע שקוראים לו שאול הבכיין ?"

ולמה ? כי הדילמות של יוזבד לא קיימות באמת. לא מבפנים - כי הוא פשוט ילד טוב והוא לא מבין מי הוציא עליו לעז שהוא חושק בכתר. ולא מבחוץ - כי מה, בשם כל מונדרים, קורה כאן ועל איזה קרב מדובר, ולמה הקצין הזה עצבני על ריק?

ביוזבד הקורא מרגיש מרומה. כי גם כשהוא בסוף מאתר את המסר (החשוב) של כפיפות אמיתית לדעת תורה וכבוד אמיתי ללומדיה, הוא תוהה "אבל מה הקשר ליוזבד?" קצת כמו להצטרף למשחק טאקי ולגלות שבכלל משחקים שם ארץ-עיר. ברוסית.

בפדהאל קל להאשים את הגיבור. קל מאוד. כי הוא דווקא אנושי יותר ויש לו קצת יותר אופי, ויש לו התמודדויות, וטענות וריטונים שקל להבין אותם, אבל דווקא לכן הוא דמות שאין חשק להתמסר אליה.

הקונפליקט של פדהאל אינו קונפליקט כי הוא צפוי מראש וברור מה הוא יבחר. כבר מהפרקים הראשונים בספר ברור מה הוא אמור לתקן באישיות הפגומה שלו.

אמנם לא ניתן לנחש מההתחלה שהוא יעשה בנג'י על דיאלידאן. זה בכל זאת אחד הטוויסטים היותר מופרעים. אבל ברור כשמש בצהריים שהוא בסוף יבחר בטוב ויפסיק להפעיל את כפתור המרדנות והחשיבה העצמאית במוח שלו ויתחיל לכופף קצת את הראש שלו. אה וישים קצת סוכר בתה כי הוא חמוץ כל הזמן.

בקיראה קצת חתרנית (כאילו זה לא מה שקרה פה עד עכשיו) הקונפליקט בפדהאל הוא בכלל קונפליקט חיצוני לדמות - הוא הקונפליקט של הקורא אם הוא מוכן להתמסר לדבר הזה או לא.

אם באיסתרק הסקרנות והחדשנות גורמות לקורא לזנק על הגילוי בחדווה, במהללאל להתמסר אליו רגשית, ביוזבד להרגיש מרומה ולסגת צעד לאחור בחשדנות, אז את פדהאל מתחילים בעייפות של "אה, אני כבר מכיר את זה. יש לו איזה דפקט באישיות. אוטוטו נזהה אותו, הוא ילך מפה לשם ויתקן אותו ברגע בחירה מסעיר".

ואז מגיעים לסוף של פדהאל ואומרים "מה ??" אבל אז חושבים "אבל למה ציפיתי בעצם?"



אם איסתרק הרעים לנו בתופי מלחמה והכניס אתנו לעניינים ולעולם שלו כאילו זה נמצא בחצר האחורית - אז מהללאל בזק לנו אהבה ונאמנות אליו ולסדרה. ואם יוזבד הרגיז אותנו - אז פדהאל עייף אותנו, וגרם לנו לרצות לדפדף מהר לסוף ולגלות איך זה נסגר וזהו.

אם נסכם זאת, ממלכה במבחן במבחן השנים מוכיחה מה התהליך שמתרחש כאשר מצרפים כישרון ענקי עם ראש סופר יצירתי, כתיבה מרהיבה, מחויבות בלתי מתפשרת למסרים חותכים, קהל שבוי, באז מטורף והרבה לחץ לסיים.


אני נהניתי נורא לעשות את זה. מקווה שתהנו גם.

לא מאמינה שנתת לנו כזו יצירת מופת בחינם!
ביליתי שעות של הנאה בקריאת הביקורת והתגובות של כולנו פה
כל כך עזר לי הפרק האחרון בסדרת הניתוח המושחזת הזו, להסביר לעצמי את התסכול שאחז בי החל מיוזבד.
(ותהרגי אותי אם מישהו מאמין שמוח לא אנושי יכול לכתוב ביקורת כה מעלפת. אין לי מספיק סופרלטיבים)
(הוי השפה שלך מלאה מילים של שבת וזה ממש מדבק....)

אגב למה זה נקרא לחץ לסיים?
נתנו לה מספיק שנים.
ההתרגשות שאחזה בי כשהחזקתי את מהללאל פעם ראשונה...לא שוכחת!
כשקראתי את יוזבד הרגשתי שאני חוזרת למולדת, ולמרות תסכולי (שפרטת כה נאה) נהניתי מהשיבה אל מחוזות כוזר.
בפדהאל כמו שהיטבת להגדיר, הציפיות כנראה כבר היו נמוכות.
אני מציעה למיה להוסיף לסדרה כרך אחד מהזוית הנשית. מצידי שיכתב על דיאן, על ביתם העתידית של אונמר ואולה או אחותו של כלב.

ואז, אולי נחזור אל כוזר עם שיר חדש בלב?

 

[פניני ריין]

לגבי שאול - הוא לא היה תמים מדי? מסביר נפילה מהירה ברשת הקראים. אותי הפתיע כי זה בא משום מקום, בלי תהליך מקדים.

גם אני לא אהבתי את הנפילה הזאת שלו. היא הייתה הזויה, לשאול לא הייתה שום סיבה להיתפס לקראות. בניגון לצארנן למשל שהוצג כטיפוס שחושב, והרבה, ועצמאית, ומעדיף שלא להיות כפוף לאיש.
ובחור שהוצג עם אופי עדין (גם אם מתמסכן נצחי) וחכם, לא אמור לענות להצעה ההזויה של דיאלידאן. אם כי, בהתחשב בפגמי האופי שלו שכן הוצגו ביוזבד, זו היתה נפילה הגיונית יותר.

(אגב, נושא לדיון אחר (אם אני לא טועה @מסוגל העלה אותו לראשונה בביקורת שלו): פדהאל הוא הספר ששומט לחלוטין את הקרקע מהתמה העיקרית של הסדרה..., איכשהו הניסיון להתווכח ולהביא גם את הצד הפחות יפה של ה'טוב' מביא איתו דברים אחרים לגמרי ממה שהתכוונה הסופרת כנראה להעביר...)

הייתי בטוחה שאני היחידה?
המסר של פדהאל הפריע לי מאד. בהגדרה מאד בוטה אפשר לומר שהוא מכשיר שחיתות. יותר בעדינות- אם נשאל ילד שקרא את הספר איך מלך יהודי אמור להיראות, הוא יענה תשובות קצת שונות מאלו שהנביאים וספרי ההלכה יתנו.

תחשבו שזה היה ספר של רותי קפלר, שמדבר על שחיתות במקומות עכשויים. ואז, בסוף, הגיבור- הנער המתמודד שנקעה נפשו מכל זה והתחיל לפזול החוצה- קיבל את ההחלטה הנכונה להישאר במקום שהוא עדיין טוב ביותר עבורו.
אבל עדיין, ספר שתפקידו לתת מסר, לא אמור לתאר ממלכה יהודית בצורה מושחתת.
ומי שחולק עלי, מוזמן לפתוח נביא, ספר מוסר או הלכה, ולבדוק בעצמו מה הקב"ה רוצה ממלך יהודי. זה הכל.

אבל היות וזו סדרה נושאת מסר, אפילו יותר מידי מסר, המוות שלו לא עובר בגרון מהבחינה הזו, אני משערת,
כי המוות שלו עצמו משדר מסר, ובעייתי

נכון.
הצעד הכי אמיץ וגם חכם שיקוואל עשה במהלך הסדרה, הוא לעזוב את הארמון.
אם הוא היה עוזב במטרה לנקום בכל אלו שזלזלו בו, או להתפקר, הייתי אולי מסכימה שהוא ייכשל.
אבל כשהוא קלט בשלב כלשהו שהוא כלוא בתוך לולאה, ובמצב הנוכחי שלו אין לו שום סיכוי לגדול לאיש טוב ובנוי, והחליט לחתוך, לוותר על המעמד, אזור הנוחות, כל מה שהכיר ואהב יותר או פחות, כדי לתת לעצמו סיכוי- אז נכון שהוא לקח סיכון אדיר, אבל מסדרת מסר הייתי מצפה לתת לו להצליח.

ספוילר: לגבי האכזריות שאיסתרק גילה בסדרה...

לגבי האכזריות שאיסתרק גילה מול תושבי אליפאר- מזכיר קצת את ההתרחשות בדהי"ב פרק כ"ח...
וסתם כך בכללי לגבי מלחמת אחים, המלחמה בין ישראל ליהודה-לאורך 300 שנה- הייתה אכזרית הרבה יותר. אפשר לראות לדוגמה במלחמת אביה מול ירבעם...

עוד משהו- מצטרפת לכל אלו שחושבים ששלוואן, אולה ובסטיאן הם הדמויות הטובות בסדרה. מזמינה סקירה עליהן....

 

[ת.עקבי]

הייתי בטוחה שאני היחידה?
המסר של פדהאל הפריע לי מאד. בהגדרה מאד בוטה אפשר לומר שהוא מכשיר שחיתות. יותר בעדינות- אם נשאל ילד שקרא את הספר איך מלך יהודי אמור להיראות, הוא יענה תשובות קצת שונות מאלו שהנביאים וספרי ההלכה יתנו.

אם היית מציינת את זה בבוקר, או אתמול, כנראה שהייתי מסכימה איתך. אבל מישהי הצליחה לסקרן אותי וגרמה לי לשלוף את פדהאל מהמדף ולחפש אחרי כל מיני קטעים של מהללאל ואלרון, בשילוב ובנפרד.
באחד מהקטעים, שואל מהללאל את אביו למה לא מטפלים ב'פריפריה' של כזאראן והתשובה - רצו לטפל, המלך רעואל הכין תוכנית מפורטת, אבל היא נגדעה עקב אילוצי המלחמה.
ולשאלתך - אולי כל השחיתות התעוררה בעקבות המלחמה? כשמשאבים התפזרו לעבר הצלת הדת על פני הצלת ממונם של עשוקים ונדכאים?!

ולמי שמתחשק להעמיק עוד - מראה מקומות: עמוד 55

 

[ת.עקבי]

ואם כבר מראי מקומות....
@מהללו לגבי שאלתך על הבטחתו של מהללאל. עמוד 238, פסקה לפני אחרונה: "מתברר כי גם אם אני מעדיף לעסוק בחינוך, בכל זאת זורם בגופי דם מדמם של לוחמים". הרקע: אלרון פוגש במהללאל כשהוא יוצא מיפאם (הזקן של הילדים), אחרי שניסה להתחקות אחר הילד האבוד.
אז צר לי לאכזב... בכל אופן, תמיד אפשר לטעון שהוא עשה זאת בתת-מודע

 

[אבואלה]

גם אני מתעמקת בעיון רב...
לדעתי שאול הוכשר לסטות מהדרך עוד ביוזבד.
הוא לא היה סתם בכיין.
הוא צמח עם הפרעת אישיות: שילוב של דימוי עצמי נמוך ,שאפתנות ונפילה מאיגרא רמה של עשירות לבירא עמקא של עניות משפילה. לאמא שלו גם כנראה היה צד בענין.
ואז הגיוני מאד שהקנאה התאווה והכבוד מעבירים את האדם משני העולמות.
אם תשימו לב הוא ניצל את יוזבד לאורך כל הדרך, סחט אותו רגשית וניצל את אופיו הנעים וחביבותו הטבעית
אפשר לבקש מד"ר מרטין לכתוב עליו כפולת עמודים ביחד עם יוצרת הדמויות.
לדעתי יהיה הרבה יותר מעניין...