דיון הסדרה המיתולוגית ממלכה במבחן - במבחן הסדרה המיתולוגית

[מהללו]

הוא הסיכום הכי מוצלח שראיתי על התמה של הסדרה, והכי קולע לכישלון שלה.

סליחה סליחה סליחה.
אני מבקשת לכבד.
גם אם את לא מסכימה עם עניין אחד, אין שום סיבה להפוך אותו לכישלון.

 

[CN]

סליחה סליחה סליחה.
אני מבקשת לכבד.
גם אם את לא מסכימה עם עניין אחד, אין שום סיבה להפוך אותו לכישלון.

ב"ה

סליחה על ההתנסחות.
התכוונתי לומר שהרבה זמן חיפשתי את הנקודה העמוקה של הכשל בסדרה המצליחה (והממכרת, גם שנים אחרי שנכתבה), והיו כל מיני תשובות.
והתשובה של סיפור8 - היא התשובה שנמצאת מתחת להכל, לפחות בזוית הראיה שלי.

(היא גם מסבירה לי למה המוות של יקוואל כ"כ הטריד את הקוראים, כי הוא לא נותן לנו אפשרות לעשות תשובה בעודינו חיים.
וגם מסבירה לי אישית למה מבחינתי איסתרק הוא היצירת מופת של הסדרה הזו - כי הוא הרבה יותר מבטא את התמה, את המלחמה והמבחן, במשל הגזר והלפת הבלתי נשכח, ובהרבה פחות מילים משאר הכרכים בסדרה. בספר אחד היא גם מצליחה לבנות עולם מלא, לאפיין דמויות מהודקות על הסוף, ולבנות עלילה מושלמת שמתכתבת בצורה מדויקת עם התמה)

 

[Sparrow Bird]

סליחה סליחה סליחה.
אני מבקשת לכבד.
גם אם את לא מסכימה עם עניין אחד, אין שום סיבה להפוך אותו לכישלון.

תראי,
בעיקרון, זו מדינה דמוקרטית.
תאורטית מותר לכולם לחשוב על משהו שהם פשוט לא אוהבים אותו ושהוא כישלון.

 

[מהללו]

תאורטית מותר לכולם לחשוב על משהו שהם פשוט לא אוהבים אותו ושהוא כישלון.

צודקת!
מותר לכולם לחשוב, אך כשזה מגיע לידי ביטוי בכתיבה- עדיף לדאוג להתנסח בעדינות.

ואני ממש נהנית מהדיון הזה.
כמו גם מכל ההיבטים שהתחדשו כאן. תודה!

ניסיתי לחשוב- במצב הזה, אם נשים היו נדרשות ללמוד מסכתות, מעניין כמה זמן היה לוקח להן לסיים מסכת אחת.

 

[Ayala10]

@נ. גל הספרים של מיה רק ממחישים שככל שנבחוש יותר בספרים שלה כך כמות הדיונים/ ביקורות שלנו על הספרים שלה יעלו ותמיד גם יהיו מרתקים וארוכים…

ביקורת מעניינת!

בעז"ה

הפספוס הכי גדול של סיום הסדרה לא נמצא בדמויות, בעיניי.
ההפך. עצם העובדה שאנחנו שוקעים בדיונים על הדמויות מראה כי הסדרה שקעה גם היא לפרטים הקטנים, למעשים הקטנים, להתמודדויות הקטנות ולקשתות ברורות או ברורות פחות- אבל אישיות מאד.
הסדרה של ממלכה במבחן הרימה על נס את המאבק של יהודי מהרגע שהוא נולד ועד הרגע שהוא נפטר. היא הרימה על נס את המאבק של עם ישראל מהרגע שהוא נקרא לעם, ועוד לפני כן. ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע. ובחרת בחיים.
במשך יותר משלושת אלפים שנה אנחנו מתמודדים עם המלחמה בין המלך הזקן והכסיל לבין המלך הצעיר והחכם, וזה ממש לא הסיפור האישי של איסתרק מול דיאלדיאן.
יום יום אנחנו מתמודדים במלחמה הזאת, בתוך עצמנו. ואנחנו כל כך רוצים תובנות בנוגע ליכולת שלנו לנצח אותה.
וכשזה הפך להיות הסיפור האישי של איסתרק, או פדהאל, או מי שזה לא יהיה, ולא ענה על השאלה הכי הכי חשובה וקריטית: למי באמת שייך ליבם של אנשי כוזר, אז הגענו לנקודת השיא, לנקודה המהותית ביותר, ופספסנו אותה אפילו מבלי להבחין.

אם נדייק, הדמויות האישיות אפילו לא ייצגו את הבחירה המהותית, זו שעליה צמחה הסדרה כולה. פדהאל לא בחר בין טוב לרע- הוא ייצג דילמה ספציפית הרבה יותר. איסתרק לא בחר בין טוב לרע- הוא בחר בין המוות שלו לבין המוות של בנו. הדילמה הכל כך עמוקה שעליה צמחה הסדרה כולה- נעלמה, מבלי להעניק לנו את התובנות שכל כך חיפשנו לגביה.

למעשה, גם אילו איסתרק היה מייצג את הדילמה המהותית שעליה צמחה הסדרה, אבל העם היה נותר עדיין כרקע בלבד- גם אז היינו מפספסים את האמירה הקולקטיבית המהותית, הנוגעת לעצם מהותו של העם הכוזרי ושל הממלכה כולה. הסדרה במהותה הציבה בחינה עמוקה מאד, שמתחילה מהממלכה שבליבו של כל אחד מאיתנו והמשיכה אל הממלכה והעם הכוזרי כולו, כשהיא שואלת האם הממלכה אכן יכולה לעמוד במבחן בין הטוב לרע. רגעי השיא וסצנות הסיום של הסדרה הענקית הזו- היו אמורים להביא גם את בחירתו של העם.

יותר מזה: הנקודה היא גם לא האם העם באתיל ינצח או העם באלקן ינצח. העם היהודי, שכל עמודי ההיסטוריה שלו צבועים בדם של יהודים שמתו על קידוש השם (ושבעז"ה כבר לא יהיה יותר), לא נצבעו רק מדמם של יהודים מ"אתיל". היהדות למודה ביהודים פשוטים עד בלתי מוסריים, שברגע האמת גילו בתוקף מי הם באמת ומסרו את נפשם על קידוש השם. ושגם ברגעי מלחמה קטנים, בהתמודדויות פנימיות, גילו את נקודת היהדות שבתוכם, שקשורה בקשר בל ינתק להקב"ה. וכשאלקן -שמייצגת את החלק הפחות יפה גם בתוכנו- הפכה למוקצה, והמסע נעשה רק על ידי דמויות בודדות, סמליות וטובות ללא בחירה אמיתית, הממלכה כבר לא הייתה קיימת, ובטח כבר לא הייתה במבחן.
למעשה, אני חושבת שביקשנו לגלות שגם אם זה יהיה קשה, וגם אם זה יהיה ארוך, בסופו של דבר, הממלכה אכן תעשה זאת- היא תעמוד במבחן. ושליבו של כוזרי -גם באתיל וגם באלקן- שייך ברגע האמת לאלוקי כוזר. וכאשר הסדרה הפכה את העם מדמות לתפאורה, והדילמה העמוקה והמהותית התפוגגה לה ברגעי השיא, זה היה, בעיניי, הפספוס הגדול ביותר.

ראיתי שכמה הגיבו לך על זה.
אבל גם אני ממש אהבתי את התגובה ולכן רק אציין זאת…

אני מבינה אנשים שיכולים לאהוב ולהתאכזב בו זמנית. אני מתקשה להבין אותם ברגע בו הם יורים באכזבה האומללה לכל עבר.

קודם כל, כי כאן אפשר לעשות את זה וזה אפילו מתקבל בברכה!
פעם ראית ״התבכיינות״ כזאת ותגובות כאלה ועוד אשכולות שנפתחים ומתמלאים במהירות האור?? חחח (אנחנו צמאים לזה, זה פשוט תענוג לשבת ולדון וגם להתעצבן פה על כל מיני אייטמים מספרים או סצנות…)
ועכשיו ברצינות, לפעמים מרוב שאנחנו מצפים מספר להיות מושלם או מהסופרת ליצר לנו ספר כפי בקשתנו אנחנו מפילים את עצמנו בפח, בונים תילי תילים של דמיונות, רצונות ועוד ואז מתאכזבים…
וכמו שכתבו כאן, זה רק מראה כמה הסדרה הזאת מצליחה.

 

[נ. גל]

בעיקרון הייתי רוצה לפתוח דיונים על הספרים שאני הכי אוהבת, למרות שהם ממש לא של מיה.
אבל איכשהוא, הידיעה שכנראה האשכולות האלה יזכו למקסימום 3 תגובות ויעלמו אל הארכיון בפורום, גורמת שלא אשרוף את האנרגיה כדי לכתוב את הניתוח שלי עליהם.
ככה זה, כשההמון נוטה לכיוון מסוים.

 

[Ayala10]

בעיקרון הייתי רוצה לפתוח דיונים על הספרים שאני הכי אוהבת, למרות שהם ממש לא של מיה.
אבל איכשהוא, הידיעה שכנראה האשכולות האלה יזכו למקסימום 3 תגובות ויעלמו אל הארכיון בפורום, גורמת שלא אשרוף את האנרגיה כדי לכתוב את הניתוח שלי עליהם.
ככה זה, כשההמון נוטה לכיוון מסוים.

נכון, יש אשכולות כאלה…
אבל מצד שני יש כאן אשכולות שהתמלאו, אולי לא ברמה של ממלכה אבל 3 דפים זה גם משהו… (נגיד האשכול של @אינפרא על הספר תשע לפנות בוקר, זה מה שעלה לי עכשיו בראש…)

וסתם מעניין, על אלו ספרים את רוצה לכתוב ביקורת?

 

[אבואלה]

נכון, יש אשכולות כאלה…
אבל מצד שני יש כאן אשכולות שהתמלאו, אולי לא ברמה של ממלכה אבל 3 דפים זה גם משהו… (נגיד האשכול של @אינפרא על הספר תשע לפנות בוקר, זה מה שעלה לי עכשיו בראש…)

וסתם מעניין, על אלו ספרים את רוצה לכתוב ביקורת?

אני אתרום שמות של ספרים/סופרות אהובים עלי הממתינים לביקורת:
ר. פומרנץ (עד שלב מסוים)
מוקאדם
סלמנדרה
מסומן
כל הנחלים הולכים (יש בו משהו שעיצבן אותי ואשמח להבין למה)
לא חיפשתם אותי- ואם תמצאו

תודה מראש!

 

[Ayala10]

מסומן
כל הנחלים הולכים (יש בו משהו שעיצבן אותי ואשמח להבין למה)

את שניהם אני מכירה.
מסומן, באמת ראוי לביקורת.
המבנה שלו מיוחד (מבנה מבחינת הכתיבה של של סופרות...). אני הכי אהבתי את עמרם שם. יש בספר הזה בכללי סוגיות מהותיות שבספר הזה כתובות בצורה מושלמת.
כל הנחלים, גם לי יש משהו שמעצבן אותי בו. ולא כי הוא מעצבן, אלא כי הוא מוזר....
ולמען האמת, אני לא כ"כ יודעת איך לפשט את זה למילים....

 

[אבואלה]

את שניהם אני מכירה.
מסומן, באמת ראוי לביקורת.
המבנה שלו מיוחד (מבנה מבחינת הכתיבה של של סופרות...). אני הכי אהבתי את עמרם שם. יש בספר הזה בכללי סוגיות מהותיות שבספר הזה כתובות בצורה מושלמת.
כל הנחלים, גם לי יש משהו שמעצבן אותי בו. ולא כי הוא מעצבן, אלא כי הוא מוזר....
ולמען האמת, אני לא כ"כ יודעת איך לפשט את זה למילים....

"אוט אזוי!" אומרים באידיש...
לכן אני מחכה שמישהי תכתוב ביקורת ספרות ואז יהיה לי קל להבין את עצמי.

 

[נ. גל]

וסתם מעניין, על אלו ספרים את רוצה לכתוב ביקורת?

לוחמי התמורות של הרב משה ארז דורון.
לא חיפשתם אותי + ואם תמצאו של תמר מור.
איפה היית כשזה קרה (במיוחד על הסיפור הנפלא "אויב צעצוע").
הרקידה לפני המשיח של דוד זריצקי (למה דווקא הוא? לא יודעת, אבל הוא נתפס בי ולא מרפה).
וכמובן להי נאאר, אבל זה יחכה שיהיו יותר כרכים בסדרה...

 

[אדריכלית מתחילה]

האבחנה הכוללת שאת מציעה במבט רחב על ספרות חרדית בכלל ככזו שמקדשת מקום לייצוג גבריות או נשיות, בלי מקום לשתיהן כמעט - מרתקת ואני מרגישה שנגעת רק בקצה הקרחון. בכל אופן פתחת פה פתח ענק למחשבה קדימה (למי שרוצה לכתוב) וגם למחשבה לאחור על שנים של ריטונים על הספרות החרדית, שלא תמיד יודעים לשים את האצבע ולדייק מה כל כך מפריע לנו בה.

הסופרת החרדית היחידה, לתחושתי, שמצליחה לכתוב על זוגיות בריאה, בלי בעיות של צניעות , בלי הכשלון בייצוג גבריות ונשיות דיכוטומייים, היא רותי קפלר.
מיה קינן בקושי כותבת על נשים, בכלל. וכשהיא כותבת- נראה היה שעדיף שלא תכתוב. האמת, הנקודה שמציקה לי בנשים שמיה כותבת עליהן, היא אותה נקודה שמפריעה אצל הגברים- הן מושלמות מדי. חזקות ואמיצות מדי. הן לא נשיות כל כך, כי הן לא אנושיות כל כך.

 

[לוטם]

לא חיפשתם אותי + ואם תמצאו של תמר מור.

זה מעניין.
תכתבי

 

[מוריופ]

לוחמי התמורות של הרב משה ארז דורון.

מזמינה...

 

[Sparrow Bird]

לוחמי התמורות של הרב משה ארז דורון.

יש לי הרבה מה להגיד על הספר הזה... אבל חושבת שמן ההגינות שאלך לרענן אותו שוב כי קראתי אותו בדיוק פעם אחת.

לא חיפשתם אותי + ואם תמצאו של תמר מור.

קראתי רק את הראשון.

הרקידה לפני המשיח של דוד זריצקי (למה דווקא הוא? לא יודעת, אבל הוא נתפס בי ולא מרפה).

יש לי אותו חדש וטרם הגעתי אליו. את מעודדת אותי להתאמץ

וכמובן להי נאאר, אבל זה יחכה שיהיו יותר כרכים בסדרה...

טוב, הספר הזה הוא סיפור נפרד....


אלו ספרים שאת אוהבת במיוחד או כאלו שאת חושבת שיהיה מעניין מאוד לכתוב עליהם ביקורות ??
או גם וגם ?

 

[נ. גל]

אלו ספרים שאת אוהבת במיוחד או כאלו שאת חושבת שיהיה מעניין מאוד לכתוב עליהם ביקורות ??
או גם וגם ?

בגדול אלו הספרים שתפסו אותי עד כדי לקנות אותם. בד"כ אני משאילה מספריה.
רובם גם מכילים אלמנטים שדי נדיר למצוא בספרות החרדית, לכן מעניין אותי לחקור אותם.

 

[ניק 70107]

הכי מעניין אותי כרגע זה לקרוא מה מצאת למען ה בלהי נאאר, כי אני פשוט לא מצליחה להבין מה טוב בו

 

[Sparrow Bird]

הכי מעניין אותי כרגע זה לקרוא מה מצאת למען ה בלהי נאאר, כי אני פשוט לא מצליחה להבין מה טוב בו

מרגיע אותי לשמוע. מרגישה מוזרה לפעמים כי אני החזקתי 30 וכמה עמודים והתקשיתי להמשיך.
מצד אחד היו שם דברי מסקרנים וחדשניים שלא רואים בספרות חרדית, מצד שני הרבה חריקות...
אבל אני מנועה מלדבר אם לא קראתי. ולא קראתי.

אגב, חוויה דומה היתה לי עם דופליקטים. שם עברתי יותר מ-30 עמודים ואולי אפילו 100 ומשהו ואז עזבתי.

 

[ת.עקבי]

מרגיע אותי לשמוע. מרגישה מוזרה לפעמים כי אני החזקתי 30 וכמה עמודים והתקשיתי להמשיך.
מצד אחד היו שם דברי מסקרנים וחדשניים שלא רואים בספרות חרדית, מצד שני הרבה חריקות...
אבל אני מנועה מלדבר אם לא קראתי. ולא קראתי.

לא חושבת שאתן היחידות. גם אחותי, תולעת מושבעת, לא הצליחה להמשיך הרבה. אולי תיאורי היתר, הפירוט של כל חוש לפרוטות. יש כאלה שאוהבות ויש כאלה שמייגע אותן.

 

[אדריכלית מתחילה]

מרגיע אותי לשמוע. מרגישה מוזרה לפעמים כי אני החזקתי 30 וכמה עמודים והתקשיתי להמשיך.
מצד אחד היו שם דברי מסקרנים וחדשניים שלא רואים בספרות חרדית, מצד שני הרבה חריקות...
אבל אני מנועה מלדבר אם לא קראתי. ולא קראתי.

אגב, חוויה דומה היתה לי עם דופליקטים. שם עברתי יותר מ-30 עמודים ואולי אפילו 100 ומשהו ואז עזבתי.

וואו, להי נאאר הוא סגנון מאוד חדשני.
גם אני התקשיתי בתחילה לקרוא אותו כי הוא מאוד כבד. לקח לי זמן אבל בסוף נכנסתי לאוירה.
אבל הוא לאוהבי ז'אנר ספציפי מדי- פנטזיה אפית עם כתיבה סטייל זריצקי.
עמוד שלם היא מתארת את נשיבת הרוחות. ואני לא מגזימה.
אני אהבתי מאוד, אבל קל לי להבין שזה סגנון שקשה להתחר אליו.
חוץ מכל זה- זה ספר ראשון ויש בו קצת בעיות של בוסריות לטעמי.
לטעמי- פוטנציאל עצום שמבצבץ בספר השני .