דיון הסדרה המיתולוגית ממלכה במבחן - במבחן הסדרה המיתולוגית

הוא הסיכום הכי מוצלח שראיתי על התמה של הסדרה, והכי קולע לכישלון שלה.
סליחה סליחה סליחה.
אני מבקשת לכבד.
גם אם את לא מסכימה עם עניין אחד, אין שום סיבה להפוך אותו לכישלון.
 
סליחה סליחה סליחה.
אני מבקשת לכבד.
גם אם את לא מסכימה עם עניין אחד, אין שום סיבה להפוך אותו לכישלון.
ב"ה

סליחה על ההתנסחות.
התכוונתי לומר שהרבה זמן חיפשתי את הנקודה העמוקה של הכשל בסדרה המצליחה (והממכרת, גם שנים אחרי שנכתבה), והיו כל מיני תשובות.
והתשובה של סיפור8 - היא התשובה שנמצאת מתחת להכל, לפחות בזוית הראיה שלי.

(היא גם מסבירה לי למה המוות של יקוואל כ"כ הטריד את הקוראים, כי הוא לא נותן לנו אפשרות לעשות תשובה בעודינו חיים.
וגם מסבירה לי אישית למה מבחינתי איסתרק הוא היצירת מופת של הסדרה הזו - כי הוא הרבה יותר מבטא את התמה, את המלחמה והמבחן, במשל הגזר והלפת הבלתי נשכח, ובהרבה פחות מילים משאר הכרכים בסדרה. בספר אחד היא גם מצליחה לבנות עולם מלא, לאפיין דמויות מהודקות על הסוף, ולבנות עלילה מושלמת שמתכתבת בצורה מדויקת עם התמה)
 
סליחה סליחה סליחה.
אני מבקשת לכבד.
גם אם את לא מסכימה עם עניין אחד, אין שום סיבה להפוך אותו לכישלון.
תראי,
בעיקרון, זו מדינה דמוקרטית.
תאורטית מותר לכולם לחשוב על משהו שהם פשוט לא אוהבים אותו ושהוא כישלון.
:geek:;):D
 
נערך לאחרונה ב:
תאורטית מותר לכולם לחשוב על משהו שהם פשוט לא אוהבים אותו ושהוא כישלון.
:geek:;):D
צודקת!
מותר לכולם לחשוב😉, אך כשזה מגיע לידי ביטוי בכתיבה- עדיף לדאוג להתנסח בעדינות.

ואני ממש נהנית מהדיון הזה.
כמו גם מכל ההיבטים שהתחדשו כאן. תודה!

ניסיתי לחשוב- במצב הזה, אם נשים היו נדרשות ללמוד מסכתות, מעניין כמה זמן היה לוקח להן לסיים מסכת אחת😉😜🤔.
 
@נ. גל הספרים של מיה רק ממחישים שככל שנבחוש יותר בספרים שלה כך כמות הדיונים/ ביקורות שלנו על הספרים שלה יעלו ותמיד גם יהיו מרתקים וארוכים…

ביקורת מעניינת!

בעז"ה

הפספוס הכי גדול של סיום הסדרה לא נמצא בדמויות, בעיניי.
ההפך. עצם העובדה שאנחנו שוקעים בדיונים על הדמויות מראה כי הסדרה שקעה גם היא לפרטים הקטנים, למעשים הקטנים, להתמודדויות הקטנות ולקשתות ברורות או ברורות פחות- אבל אישיות מאד.
הסדרה של ממלכה במבחן הרימה על נס את המאבק של יהודי מהרגע שהוא נולד ועד הרגע שהוא נפטר. היא הרימה על נס את המאבק של עם ישראל מהרגע שהוא נקרא לעם, ועוד לפני כן. ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע. ובחרת בחיים.
במשך יותר משלושת אלפים שנה אנחנו מתמודדים עם המלחמה בין המלך הזקן והכסיל לבין המלך הצעיר והחכם, וזה ממש לא הסיפור האישי של איסתרק מול דיאלדיאן.
יום יום אנחנו מתמודדים במלחמה הזאת, בתוך עצמנו. ואנחנו כל כך רוצים תובנות בנוגע ליכולת שלנו לנצח אותה.
וכשזה הפך להיות הסיפור האישי של איסתרק, או פדהאל, או מי שזה לא יהיה, ולא ענה על השאלה הכי הכי חשובה וקריטית: למי באמת שייך ליבם של אנשי כוזר, אז הגענו לנקודת השיא, לנקודה המהותית ביותר, ופספסנו אותה אפילו מבלי להבחין.

אם נדייק, הדמויות האישיות אפילו לא ייצגו את הבחירה המהותית, זו שעליה צמחה הסדרה כולה. פדהאל לא בחר בין טוב לרע- הוא ייצג דילמה ספציפית הרבה יותר. איסתרק לא בחר בין טוב לרע- הוא בחר בין המוות שלו לבין המוות של בנו. הדילמה הכל כך עמוקה שעליה צמחה הסדרה כולה- נעלמה, מבלי להעניק לנו את התובנות שכל כך חיפשנו לגביה.

למעשה, גם אילו איסתרק היה מייצג את הדילמה המהותית שעליה צמחה הסדרה, אבל העם היה נותר עדיין כרקע בלבד- גם אז היינו מפספסים את האמירה הקולקטיבית המהותית, הנוגעת לעצם מהותו של העם הכוזרי ושל הממלכה כולה. הסדרה במהותה הציבה בחינה עמוקה מאד, שמתחילה מהממלכה שבליבו של כל אחד מאיתנו והמשיכה אל הממלכה והעם הכוזרי כולו, כשהיא שואלת האם הממלכה אכן יכולה לעמוד במבחן בין הטוב לרע. רגעי השיא וסצנות הסיום של הסדרה הענקית הזו- היו אמורים להביא גם את בחירתו של העם.

יותר מזה: הנקודה היא גם לא האם העם באתיל ינצח או העם באלקן ינצח. העם היהודי, שכל עמודי ההיסטוריה שלו צבועים בדם של יהודים שמתו על קידוש השם (ושבעז"ה כבר לא יהיה יותר), לא נצבעו רק מדמם של יהודים מ"אתיל". היהדות למודה ביהודים פשוטים עד בלתי מוסריים, שברגע האמת גילו בתוקף מי הם באמת ומסרו את נפשם על קידוש השם. ושגם ברגעי מלחמה קטנים, בהתמודדויות פנימיות, גילו את נקודת היהדות שבתוכם, שקשורה בקשר בל ינתק להקב"ה. וכשאלקן -שמייצגת את החלק הפחות יפה גם בתוכנו- הפכה למוקצה, והמסע נעשה רק על ידי דמויות בודדות, סמליות וטובות ללא בחירה אמיתית, הממלכה כבר לא הייתה קיימת, ובטח כבר לא הייתה במבחן.
למעשה, אני חושבת שביקשנו לגלות שגם אם זה יהיה קשה, וגם אם זה יהיה ארוך, בסופו של דבר, הממלכה אכן תעשה זאת- היא תעמוד במבחן. ושליבו של כוזרי -גם באתיל וגם באלקן- שייך ברגע האמת לאלוקי כוזר. וכאשר הסדרה הפכה את העם מדמות לתפאורה, והדילמה העמוקה והמהותית התפוגגה לה ברגעי השיא, זה היה, בעיניי, הפספוס הגדול ביותר.
ראיתי שכמה הגיבו לך על זה.
אבל גם אני ממש אהבתי את התגובה ולכן רק אציין זאת…

אני מבינה אנשים שיכולים לאהוב ולהתאכזב בו זמנית. אני מתקשה להבין אותם ברגע בו הם יורים באכזבה האומללה לכל עבר.
קודם כל, כי כאן אפשר לעשות את זה וזה אפילו מתקבל בברכה!
פעם ראית ״התבכיינות״ כזאת ותגובות כאלה ועוד אשכולות שנפתחים ומתמלאים במהירות האור?? חחח (אנחנו צמאים לזה😂😉, זה פשוט תענוג לשבת ולדון וגם להתעצבן פה על כל מיני אייטמים מספרים או סצנות…)
ועכשיו ברצינות, לפעמים מרוב שאנחנו מצפים מספר להיות מושלם או מהסופרת ליצר לנו ספר כפי בקשתנו אנחנו מפילים את עצמנו בפח, בונים תילי תילים של דמיונות, רצונות ועוד ואז מתאכזבים…
וכמו שכתבו כאן, זה רק מראה כמה הסדרה הזאת מצליחה.
 
בעיקרון הייתי רוצה לפתוח דיונים על הספרים שאני הכי אוהבת, למרות שהם ממש לא של מיה.
אבל איכשהוא, הידיעה שכנראה האשכולות האלה יזכו למקסימום 3 תגובות ויעלמו אל הארכיון בפורום, גורמת שלא אשרוף את האנרגיה כדי לכתוב את הניתוח שלי עליהם.
ככה זה, כשההמון נוטה לכיוון מסוים.
 
בעיקרון הייתי רוצה לפתוח דיונים על הספרים שאני הכי אוהבת, למרות שהם ממש לא של מיה.
אבל איכשהוא, הידיעה שכנראה האשכולות האלה יזכו למקסימום 3 תגובות ויעלמו אל הארכיון בפורום, גורמת שלא אשרוף את האנרגיה כדי לכתוב את הניתוח שלי עליהם.
ככה זה, כשההמון נוטה לכיוון מסוים.
נכון, יש אשכולות כאלה…
אבל מצד שני יש כאן אשכולות שהתמלאו, אולי לא ברמה של ממלכה אבל 3 דפים זה גם משהו… (נגיד האשכול של @אינפרא על הספר תשע לפנות בוקר, זה מה שעלה לי עכשיו בראש…)

וסתם מעניין, על אלו ספרים את רוצה לכתוב ביקורת?
 
נכון, יש אשכולות כאלה…
אבל מצד שני יש כאן אשכולות שהתמלאו, אולי לא ברמה של ממלכה אבל 3 דפים זה גם משהו… (נגיד האשכול של @אינפרא על הספר תשע לפנות בוקר, זה מה שעלה לי עכשיו בראש…)

וסתם מעניין, על אלו ספרים את רוצה לכתוב ביקורת?
אני אתרום שמות של ספרים/סופרות אהובים עלי הממתינים לביקורת:
ר. פומרנץ (עד שלב מסוים)
מוקאדם
סלמנדרה
מסומן
כל הנחלים הולכים (יש בו משהו שעיצבן אותי ואשמח להבין למה)
לא חיפשתם אותי- ואם תמצאו

תודה מראש!
 
מסומן
כל הנחלים הולכים (יש בו משהו שעיצבן אותי ואשמח להבין למה)
את שניהם אני מכירה.
מסומן, באמת ראוי לביקורת.
המבנה שלו מיוחד (מבנה מבחינת הכתיבה של של סופרות...). אני הכי אהבתי את עמרם שם. יש בספר הזה בכללי סוגיות מהותיות שבספר הזה כתובות בצורה מושלמת.
כל הנחלים, גם לי יש משהו שמעצבן אותי בו. ולא כי הוא מעצבן, אלא כי הוא מוזר....
ולמען האמת, אני לא כ"כ יודעת איך לפשט את זה למילים....
 
את שניהם אני מכירה.
מסומן, באמת ראוי לביקורת.
המבנה שלו מיוחד (מבנה מבחינת הכתיבה של של סופרות...). אני הכי אהבתי את עמרם שם. יש בספר הזה בכללי סוגיות מהותיות שבספר הזה כתובות בצורה מושלמת.
כל הנחלים, גם לי יש משהו שמעצבן אותי בו. ולא כי הוא מעצבן, אלא כי הוא מוזר....
ולמען האמת, אני לא כ"כ יודעת איך לפשט את זה למילים....
"אוט אזוי!" אומרים באידיש...
לכן אני מחכה שמישהי תכתוב ביקורת ספרות ואז יהיה לי קל להבין את עצמי.
 
וסתם מעניין, על אלו ספרים את רוצה לכתוב ביקורת?
לוחמי התמורות של הרב משה ארז דורון.
לא חיפשתם אותי + ואם תמצאו של תמר מור.
איפה היית כשזה קרה (במיוחד על הסיפור הנפלא "אויב צעצוע").
הרקידה לפני המשיח של דוד זריצקי (למה דווקא הוא? לא יודעת, אבל הוא נתפס בי ולא מרפה).
וכמובן להי נאאר, אבל זה יחכה שיהיו יותר כרכים בסדרה...
 
האבחנה הכוללת שאת מציעה במבט רחב על ספרות חרדית בכלל ככזו שמקדשת מקום לייצוג גבריות או נשיות, בלי מקום לשתיהן כמעט - מרתקת ואני מרגישה שנגעת רק בקצה הקרחון. בכל אופן פתחת פה פתח ענק למחשבה קדימה (למי שרוצה לכתוב) וגם למחשבה לאחור על שנים של ריטונים על הספרות החרדית, שלא תמיד יודעים לשים את האצבע ולדייק מה כל כך מפריע לנו בה.
הסופרת החרדית היחידה, לתחושתי, שמצליחה לכתוב על זוגיות בריאה, בלי בעיות של צניעות , בלי הכשלון בייצוג גבריות ונשיות דיכוטומייים, היא רותי קפלר.
מיה קינן בקושי כותבת על נשים, בכלל. וכשהיא כותבת- נראה היה שעדיף שלא תכתוב. האמת, הנקודה שמציקה לי בנשים שמיה כותבת עליהן, היא אותה נקודה שמפריעה אצל הגברים- הן מושלמות מדי. חזקות ואמיצות מדי. הן לא נשיות כל כך, כי הן לא אנושיות כל כך.
 
נערך לאחרונה ב:
לוחמי התמורות של הרב משה ארז דורון.
יש לי הרבה מה להגיד על הספר הזה... אבל חושבת שמן ההגינות שאלך לרענן אותו שוב כי קראתי אותו בדיוק פעם אחת.
לא חיפשתם אותי + ואם תמצאו של תמר מור.
קראתי רק את הראשון.
הרקידה לפני המשיח של דוד זריצקי (למה דווקא הוא? לא יודעת, אבל הוא נתפס בי ולא מרפה).
יש לי אותו חדש וטרם הגעתי אליו. את מעודדת אותי להתאמץ :)
וכמובן להי נאאר, אבל זה יחכה שיהיו יותר כרכים בסדרה...
טוב, הספר הזה הוא סיפור נפרד....


אלו ספרים שאת אוהבת במיוחד או כאלו שאת חושבת שיהיה מעניין מאוד לכתוב עליהם ביקורות ??
או גם וגם ?
 
אלו ספרים שאת אוהבת במיוחד או כאלו שאת חושבת שיהיה מעניין מאוד לכתוב עליהם ביקורות ??
או גם וגם ?
בגדול אלו הספרים שתפסו אותי עד כדי לקנות אותם. בד"כ אני משאילה מספריה.
רובם גם מכילים אלמנטים שדי נדיר למצוא בספרות החרדית, לכן מעניין אותי לחקור אותם.
 
הכי מעניין אותי כרגע זה לקרוא מה מצאת למען ה בלהי נאאר, כי אני פשוט לא מצליחה להבין מה טוב בו
מרגיע אותי לשמוע. מרגישה מוזרה לפעמים כי אני החזקתי 30 וכמה עמודים והתקשיתי להמשיך.
מצד אחד היו שם דברי מסקרנים וחדשניים שלא רואים בספרות חרדית, מצד שני הרבה חריקות...
אבל אני מנועה מלדבר אם לא קראתי. ולא קראתי.

אגב, חוויה דומה היתה לי עם דופליקטים. שם עברתי יותר מ-30 עמודים ואולי אפילו 100 ומשהו ואז עזבתי.
 
מרגיע אותי לשמוע. מרגישה מוזרה לפעמים כי אני החזקתי 30 וכמה עמודים והתקשיתי להמשיך.
מצד אחד היו שם דברי מסקרנים וחדשניים שלא רואים בספרות חרדית, מצד שני הרבה חריקות...
אבל אני מנועה מלדבר אם לא קראתי. ולא קראתי.
לא חושבת שאתן היחידות. גם אחותי, תולעת מושבעת, לא הצליחה להמשיך הרבה. אולי תיאורי היתר, הפירוט של כל חוש לפרוטות. יש כאלה שאוהבות ויש כאלה שמייגע אותן.
 
מרגיע אותי לשמוע. מרגישה מוזרה לפעמים כי אני החזקתי 30 וכמה עמודים והתקשיתי להמשיך.
מצד אחד היו שם דברי מסקרנים וחדשניים שלא רואים בספרות חרדית, מצד שני הרבה חריקות...
אבל אני מנועה מלדבר אם לא קראתי. ולא קראתי.

אגב, חוויה דומה היתה לי עם דופליקטים. שם עברתי יותר מ-30 עמודים ואולי אפילו 100 ומשהו ואז עזבתי.
וואו, להי נאאר הוא סגנון מאוד חדשני.
גם אני התקשיתי בתחילה לקרוא אותו כי הוא מאוד כבד. לקח לי זמן אבל בסוף נכנסתי לאוירה.
אבל הוא לאוהבי ז'אנר ספציפי מדי- פנטזיה אפית עם כתיבה סטייל זריצקי.
עמוד שלם היא מתארת את נשיבת הרוחות. ואני לא מגזימה.
אני אהבתי מאוד, אבל קל לי להבין שזה סגנון שקשה להתחר אליו.
חוץ מכל זה- זה ספר ראשון ויש בו קצת בעיות של בוסריות לטעמי.
לטעמי- פוטנציאל עצום שמבצבץ בספר השני .
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

"ממלכה במבחן" – סדרת ביקורות על סדרת הדגל של מיה קינן


סדרת "ממלכה במבחן" היא כנראה אחת הסדרות השאפתניות, העמוקות והמשוכללות ביותר שנכתבו במדף החרדי. עם עולם עשיר, דמויות מורכבות, שפה גבוהה ורעיונות תיאולוגיים־פוליטיים, היא קנתה לעצמה מקום קבוע בלבם של אלפי קוראים.

מתוך אהבה כנה לכתיבה טובה, ומתוך הערכה לסדרה עצמה — בחרתי לבחון אותה מחדש, ללוות כל ספר בניתוח מעמיק, להדגיש את הראוי הדגשה ואת המיוחד בה שניתן ללמוד ממנו (ויש כל כל הרבה) ולהציב מראה גם מול המקומות שבהם לדעתי היא חוטאת למה שהיא בעצמה ניסתה להיות: מדויקת, עמוקה, מוסרית.

הביקורות נכתבות בגובה עיניים, מתוך ניסיון להרחיב את הדיון הספרותי החרדי בלי להקטין או לבטל. הן כוללות הערות סגנוניות, ניתוחים תמאטיים, דמויות, עלילה, וגם קצת סרקזם עצמי. נשמח לשמוע גם אתכם — האם הרגשתם כמוני? האם דווקא הפוך?

(הביקורות מופיעות בתגובות לפי סדר הקריאה: איסתרק, מהללאל, יוזבד (שני החלקים יחד), פדהאל. ולבסוף – סיכום על הסדרה כולה.)

חשוב לי לציין, ולו רק למען תפארת הקריאה :)
אף שבכל ביקורת אני מתייחסת לספר מסוים, הקריאה שלי אינה "נקייה" או מנותקת. כבר בכתיבה על איסתרק, אני קוראת אותו לא כקוראת תמימה, אלא כמי שכבר מכירה את הסדרה כולה. זו בחירה מודעת — שמביאה איתה גם סיכון וגם רווח. מצד אחד, היא עלולה לטשטש את חוויית הקריאה הראשונית והבתולית. מצד שני, היא מאפשרת לי לחרוש את הסדרה לרוחבה ולעומקה: לזהות קשתות תמטיות, מבנים חוזרים, הדהודים פנימיים ורעיונות שמתפתחים לאורך זמן. כך הביקורת לא רק עוקבת אחר כל פרק בפני עצמו — אלא גם משרטטת את הדי.אן.איי של הסדרה כשלם.
בין קווי הרוחב - ממזרח למערב
אנחנו מתחילים עם שני קווי עלילה מקבילים – אחד במזרח, ברוסיה הלבנה, עמוק בתחום המושב היהודי בתחילת המאה ה-19, והשני במערב ארה"ב, היכן שהאומה האמריקנית מתהווה לה בכור היתוך של מהגרים, כאילו-דמוקרטיה, נהנתנות ותאוות ממון. ועל הדרך מנסה ליישב את המערב הפרוע: סחוף הרוחות, רצוף הנופים מעתיקי הנשימה ושורץ האינדיאנים.

כבר מהרגע הראשון במערב יש הרגשה של חבית אבק שריפה שעומדת להתפוצץ בכל רגע. מן תחושת דריכות שמחזיקה את הקורא על הקצה ולא מניחה לו לסגור את הספר.
במקביל, כבר מהרגע הראשון במזרח, יש תחושת טרגדיה משפחתית ממשמשת ובאה – והיא באה, מהר. על רקע גזירת הקנטוניסטים הנוראה שהטיל ניקולאי הראשון בשם עיקרון השוויון המקודש, לפיו גם היהודים כאזרחי האימפריה הרוסית צריכים להעלות מכסה משלהם לצבא האימפריה.

הפרקים הראשונים בספר עוברים בציפייה דרוכה לרגע בו שני קווי העלילה ייפגשו, ויש לציין כי הסופרת מצליחה למתוח את הזמן עד לרגע בו הקורא אומר לעצמו: "אוקיי, סגור סופית שגדליה זה פיוטר, ופיוטר זה גדליה".
זה מהלך מבריק, מחושב עד הקצה וראוי מאוד להערכה.

חיסכון מופלא בזמן - והעט הנובע של קינן
הכתיבה, כיאה למיה קינן, משובחת ויפהפייה. בספר הזה במיוחד היא מצטיינת בהתאמת משלבים וסגנונות דיבור שונים לדמויות שונות. כל דיאלוג מסייע לאפיין עוד קצת את הדמות ולהעמיק את ההיכרות עימה. הלוואי על כל מושך בעט יכולת כמו שלה לספק תיאורי נוף מוחשיים, שיח קולח וזורם ותיאורי סצנות שמוסיפים המון אינפורמציה – באופן הכי מתוחכם ועקיף, אבל גם הכי יעיל ומהיר שמכניס לקורא מקסימום אקספוזיציה במינימום מילים.
אומנות של ממש.

שניים-שניים באו - צמדים ומראות שבורות
לפי תיאוריה ישנה שלי עוד מימי "ממלכה במבחן", מיה קינן מחבבת צמדים. גיבור וסייד־קיק, חברים/אויבים או כל זיווג אחר.
כאן יש לנו שני צמדים מרכזיים ועוד צמד בונוס:
הראשונים הם צבי הירש וזעליג – הציניקן והעבדקן, על תקן זוג משקפיים יהודיות שדרכן נחשפת דמותו המבלבלת של המלווה שלהם, שמסייע להם להשיג גט כי הוא נראה גוי. ובתמורה, כמו יהודים טובים, הם מפתחים תיאוריות על זהותו.

הצמד השני – פיוטר ברנוב וגדליה כגן. זהים במראה החיצוני (כשגדליה נאלץ לגלח את זקנו), ומייצגים מהות ניגודית של אחים/יריבים, שמבלבלת את הקורא.
רק שמשהו טיפונת חורק פה – הדמיון לדמות ישנה ועלומה. אותו גיבור יהודי יפה תואר ובעל קול נדיר, שמסתיר אותו כדי לשרוד. והוא במקרה גם ממש דומה בקלסתרונו לקצין נאצי מטורף וחולה קנאה. מוכר למישהו ?

והבונוס ? יולי וולודיה שני הקנטוניסטים המבוגרים שזיכרון נרות השבת של אמא כבר עמום בליבם. המפגש של גדליה והתהליך שהוא עובר מולם הוא היפה והעדין ביותר בכל הספר כולו. וולודיה ויולי שאי אפשר שלא לאהוב אותם, משמשים ככלי עלילתי מדויק - אך כזה שעומד בפני עצמו - ומראים לגדליה כמראה צלולה, למי ולמה הוא יכול להפוך להיות בהינתן מספיק שנים בצבא הצאר ירום הודו.

ובינות לזוגות החינניים, המעצבנים ומכמירי הלב, משהו טיפונת חורק פה – הדמיון לדמות ישנה ועלומה. אותו גיבור יהודי יפה תואר ובעל קול נדיר, שמסתיר אותו כדי לשרוד. והוא במקרה גם ממש דומה בקלסתרונו לקצין נאצי מטורף וחולה קנאה. מוכר למישהו ?

הלוך ובכה בעולם החדש – וסוף סוף נשיות של ממש
שני קווי העלילה ממשיכים להשתלב. הצמד היהודי מלווה בגוי המסתורי למערב אמריקה – הם בגט, הוא בדרכו המסתורית. ובינתיים במזרח: גדליה, האברך הצעיר, זה עתה זכה בבת ומיד נחטף לעגלת הקנטוניסטים.

הבחירה בקו עלילה העוסק בגט אינה מקרית. מעגן מול משחרר – והנה גדליה, שכמה שנישואיו מאושרים, מוסר לאשתו גט כריתות כדי שלא לעגנה. ההקבלה מכמירת לב.

חוה, אשתו, מפתיעה לטובה – דמות נשית חזקה ובעלת תושייה שלא נכנעת למסגרות התקופה. "נשים בנות המאה ה-19 למטבח" תגידו לסבתא שלה.
מרת חוה כגן שתחי' חיה בגפה בסנט פטרבורג, מבקרת את בעלה במחנה הצבא, מחלקת ספרים, מחלצת יתומים, ובאופן כללי – מצפצפת על העוילם, על מוסד הכנסיה ועל הצאר ירום הודו.

גדליה עצמו הוא דמות שאי אפשר שלא לאהוב – אבל גם קשה להבין. נקיפות מצפון, הקרבה עצמית, מוסריות בלתי מתפשרת – ומנגד: דמות שטוחה למדי לאורך זמן. קצת קשה להכיל את זה ביחס לדמות שעוברת מסע כל כך קיצוני.

הוא מציל יהודים, שר כזמיר, מציל נסיך ונקלע למלחמת קרים. לבסוף, בעקבות הסתבכות עם פיוטר ברנוב, נאלץ לרצוח ולברוח לאמריקה בזהות בדויה. בארה"ב – אנטישמיות, שודדים, אינדיאנים ושלטון צבאי.


בין נוצה, תפילין ותפילה – וסליחה, אפשר שאלה ?
קו העלילה האלילי עם האינדיאנים והתפילין... מה. זה. היה ?זה התחיל כמו משהו טוב, והרגיש כמו קריצה לאינדיאנים של אנטוניו בן לואיס מ"המסע אל קצה הארץ" של דבורי רנד, שאיכשהו היו קשורים לעשרת השבטים האבודים מעבר לרכס הרי הקורדילירה.ובכלל, אינדיאני עם נוצה, קול צווחה פראי ומחרוזת חרוזים תמיד נותן איזו תחושה מיסטית נחמדת. מוסיפים לזה תפילין עתיקות שאיכשהו צנחו לידיו וזה נשמע כמו פתיח לקו עלילה צדדי ומסתורי.
ואז זה נגמר בקול ענות חלושה וענן קטורת עבודה זרה או מה שזה לא יהיה שהאינדיאנים עשו כשהם לא קירקפו במרץ את חיוורי הפנים או נטבחו בהמוניהם. אז בשביל מה ?
נכון שזה מגניב להשאיר קצוות פתוחים, שמשאירים חומר למחשבה, אבל זה לא קצה פתוח מהסוג הזה. סתם הרמה להנחתה שיצאה לגמרי מחוץ למגרש...

ולצד זה – תסלחו לי – קצת עייפתי מגיבורים יפי תואר. גם עם אף נשרי, שיניים עקומות, אפשר לכבוש את הלב. או לפחות לייצר אמינות. אין לנו צורך לדעת איך נראה הקנקן של הגיבורים שלנו. אנחנו יכולים לחבב אותם גם כך.

המיליטריסט, היהודים - והילדים האבודים
גזירת הקנטוניסטים לא הונחתה סתם – היו לה זרועות. אנושיות ויהודיות. הצאר ניקולאי, מיליטריסט קנאי וציניקן חסר מעצורים, יצר מערכת שבה המנהיגות היהודית המקומית נאלצה לבחור את קורבנות הגזירה מבין בני הקהילה שלה – ממש כמו שהנאצים דרשו מהיודנראט להרכיב רשימות גירוש. ובחירה כזו, מיותר לומר, אינה רק נוראה – היא ממיטה שבר מוסרי בתוך החברה עצמה.

הסופרת רומזת לכך פה ושם, במילים ספורות. אבל הסיפור הזה – על הקונפליקט הפנימי, על הבגידות בתוך הבית, על השיקולים הנואשים של מנהיגים חסרי אונים – כמעט ואינו קיים בספר. הוא מוזכר כמעט ברמז. וזו החמצה. ההיבט הזה של הגזירה היה יכול להעניק לדמותו של גדליה עומק נוסף: לא רק גיבור הנאבק ברשע החיצוני, אלא אדם שנאלץ לבצע בחירה נוראה בתוך מציאות קהילתית מורכבת, מושחתת לעיתים, מרובת פנים.

חשיפה ישירה יותר לא הייתה פוגעת – להיפך. היא הייתה מעניקה עומק מוסרי לספר כולו, וגם מוסיפה שכבה קריטית של כאב, ואף מחדדת עוד יותר את משמעות בחירתו האמיצה של גדליה שבחר שלא יחליפו אותו באיזה ילד יהודי שאף אחד לא ידפוק על התיבה בבית הכנסת ויזעק לאן הוא נעלם.
אולי זו ציפיה מוגזמת שלי וגם ככה יש לגדליה צרות מפה ועד יקטרינבורג.

אז מה יש לנו כאן?
ספר עשיר, חכם, סוחף. כתיבה מעולה, תחקיר מצוין, עלילה מפתיעה ומרעננת לכל אורכה כמעט אם כי הטוויסט הסופי בה די צפוי. למיילך השובב כתוב על המצח באותיות קידוש לבנה "אני האקדח של צ'כוב בסיפור הזה". ואם במערכה הראשונה הוא עשה תעלולים לגבאי רע הלב, ברור לקורא לאורך כל הספר שהוא הולך לירות במערכה האחרונה.
מה עוד ? חלקים היסטוריים שקצת כופפו ושויפו, דמות ראשית שלעתים נשארת דקה מדי, וקו עלילה אינדיאני שצריך היה לחתוך בעריכה.

אבל מעבר לכל – זה ספר שדורש מהקורא ריכוז, סבלנות, ונכונות להפליג איתו רחוק. וזו מחמאה רצינית.

מומלץ בחום :)

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה