שיתוף - לביקורת קצת ברזל וזהו, את שומעת חנה מרים?!

  • הוסף לסימניות
  • #1

רגע של שיתוף



אל הידית העגולה של דלת המרפאה נשלחה יד קמוטה, נאחזה בה ומשכה.

הדלת נפתחה כדי רבע, ונעצרה. אחר כך נעה לכאן ולשם, מתאמצת, רועדת, ומתחילה להיסגר בחזרה כשפתאום תפסה בחלקה העליון יד אחרת, איתנה. ובתנופה פתחה אותה עד הסוף. "בבקשה אדוני, תזהר אדוני מהמדרגה".

והזקן מודה למושיעו בניד ראש ויוצא בצעד איטי אל השביל.

בעל היד האיתנה מוסיף להחזיק בדלת פתוחה, שריריו הצעירים גוברים בקלות על קפיץ המשקוף הלוחץ כנגדו. והוא מביט אחרי הדמות הכפופה המתרחקת לאט, ומשהגיע למסקנה שהזקן בסדר, עזב את הדלת ונכנס פנימה, מניח לקפיץ להסיע את הדלת הכבדה בתנועה איטית אך נחושה, ולסגור אותה בנקישה נחרצת.

הזקן פסע לאורך השביל וכשהגיע לספסל התיישב עליו באנחה.

מכיסו הוציא טלפון נייד ישן שחוק ומרופט, שכפתוריו נשרו ממנו ומסכו הסדוק מודבק ברצועות סלוטייפ צהובות. הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור היחידי שנותר במכשיר, והרימו אל אזנו.

לאחר מספר רגעים התפשטה נהרה על פניו החרושות. "חנה מרים?"

"כן כן, ברוך השם ברוך השם, הכל הכל בסיידר".

"בטח, הוא עבר על הבדיקות בעיון רב, בעיון רב הוא הסתכל על כל הבדיקות, חמש דפים גדולים, הוא הסתכל על הכל בדקדוק. את מכירה את דוקטור אלכסנדר, עם הפה ככה, עקום קצת. את יודעת זה שעושה בדיחות. את היית אצלו גם כן...

נכון זה היה מזמן, הרבה שנים.

בקיצער, הוא מסתכל טוב טוב בניירות, קורא בדקדוק גדול. ואחר כך הוא אומר לי: מר אייזן! - את שומעת חנה מרים, ככה הוא קורא לי - מר אייזן. שכה יהיה לי טוב.

מר אייזן יש לך לב כמו נער בן שש עשרה!

ככה הוא אוהב, את יודעת, לעשות בדיחות.

רק קצת ברזל הוא אומר, ותבוא עוד חצי שנה לביקורת.

את שמחה חנה מרים? מאושרת?! ידעתי שתהיי מאושרת, בגלל זה צלצלתי. דבר ראשון אחרי שיצאתי מהרופא התיישבתי על ספסל לבשר לך. ואני מאושר שאת מאושרת. חנה'לה. אני מאושר מזה שאת מאושרת יותר מעצם הבשורה.

בקושי הצלחתי לצאת מהמרפאה, בקושי. הדלת שם, שרעקלאך. מישהו היה צריך לעזור לי לפתוח. אבל הלב, חנה מרים. לב של נער בן שש עשרה!

לץ, דוקטור אלכסנדר הזה, הוא לוחץ במחשב שלו קצת פה וקצת שם ופתאום יוצא מרשם לברזל, יוצא לבד מהמכונה שלידי. היית צריכה לראות. פלאי פלאים. 'שני כדורים ביום אחרי האוכל' הוא אומר לי. ואז הוא שם את היד שלו על הברך שלי, והפה שלו העקום, נהיה עוד יותר עקום, בזמן שהוא אומר לי 'תבוא עוד חצי שנה לביקורת'. איזה משפט יפה זה, חנה מרים, הא, כמו שיר. חצי שנה בריאות. לא שבוע לא חודש, חצי שנה! וכשאני קם ללכת הוא אומר "אל תשכח את הכרטיס מר אייזן". עוד פעם מר אייזן. לץ שכזה.

ואני ישר מחפש ספסל להתקשר אליך. כי. הבדידות, חנה מרים. אוי כנגד הבדידות אפילו לב בן שש עשרה לא עומד. ילד כי ימצא צדף יפה על החוף, ירוץ מיד להראות לאימו. בחורה שגמרה מבחן חוץ, מיד מתקשרת לחברות. את זוכרת את המבחני חוץ של אסתי? גהינום, הא.

בקיצור, האדם אין שמחתו שלמה עד שישתפנה עם אחרים, עם אהובים.

ואם כל המתח הגדול הזה, הרשרושים, הסחרחורות, הבדיקות המקיפות, חמש דפים גדולים באנגלית. פתאום נעלם בבת אחת - 'קצת ברזל וביקורת עוד חצי שנה'. כל השמחה הזאת, האושר הנפלא הזה, שווה כקליפת השום.

קליפת השום, חנה'לה!

אם אין לך למי לספר אותו. לשתף".

עיניו של הזקן נצצו בלחלוחית וידו התהדקה על מכשיר הטלפון.

"ואין נחמה ל'מר אייזן', ואין ולו טיפת שמחה בלב של נער בן שש עשרה. כי הלב הזה מת. מת מגעגוע".

קולו של הזקן מתרסק "נו די, חנה מרים, די עם הרגשנות. אני צריך למהר לבית מרקחת לקנות את הברזל.

אז להתראות, בנתיים.

נפגש עוד חודשיים וחצי בערך הא, י"ג תמוז. ארבע עשרה שנה כבר, איך שהזמן טס. ואסתי תניח לך הזמנה, ותשים עליה אבן שלא תעוף.

זהו, שלום חנה מרים, שלום".

ילד קרב אל הזקן בהיסוס

"אפשר שיחה? אני צריך להתקשר לאמא שלי".

"מצטער ילד, אין לי טלפון", ענה הזקן.

וכשראה שהילד מסתכל בו בעיני פליאה, ננער "אה, זה? זה לא עובד! הנה, אפילו בטריה אין פה. רואה, וגם הכפתורים נפלו חוץ מהכפתור הזה, שאיתו אפשר לצלצל רק למישהו אחד". ענה בהתרוממו מהספסל.

"למי?" שאל הילד בקול תמים.

אך הזקן שכבר הסתובב והחל ללכת לא ענה.

רק כתפיו רטטו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
מדהים.
הכתיבה משובחת, נוגעת ומעוררת הזדהות
תודה!!
כל השמחה הזאת, האושר הנפלא הזה, שווה כקליפת השום.

קליפת השום, חנה'לה!

אם אין לך למי לספר אותו. לשתף".
גילה את הפאנץ' מוקדם מידי
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מדהים.
הכתיבה משובחת, נוגעת ומעוררת הזדהות
תודה!!

גילה את הפאנץ' מוקדם מידי
יש לי קטע כזה, לא להשאיר לשורה האחרונה. כי הפתעה זה נחמד, אבל אני רוצה גם השתתפות.ללכת עם הקורא כתף אל כתף ולא פנים אל פנים.
הרבה פעמים בסיפורים שלי אני רומז לבאות, כבר העירו לי על זה, אני לא בטוח שזה חכם מצדי אבל קשה לי לרמות עד הסוף. אני מרגיש כמו איש מכירות שמחזיק יד אחת מאחורי הגב ואומר בקול מתוק מה נשמע, אתה נראה ממש טוב היום, ועוד ליקוקים כאלה. אני אוהב לדבר כשהמוצר מוחזק לפני בשתי ידיים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
מדהים.
כתיבה מאלפת.
והתיאורים, כל מה שהוא בין השורות, בין המילים. פשוט אומנות.

תכתוב ספר. אני הראשונה שאקנה.

תהני :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
את האמת?
עלו לי דמעות.
ממש התרגשתי.
כתיבה מאלפת.
תכתוב ספר. אני הראשונה שאקנה.
האמת היא שכתבתי אחד:)
וכבר שלחתי למו"ל כתב יד לספר שני, שהסיפור הנוכחי מופיע בו, אבל אני לא בטוח שאשאיר אותו, כי זה סיפור קצת שונה מהאחרים שם.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #10
וואו. נוגע ללב עד דמעות.
כתיבה מדהימה, מעבירה באמנות רגשות דקים, בסגנון אותנטי ובחן רב.

(חשבתי בהתחלה שהפאנץ' הולך לכיוון שכדי לא לצער את אשתו הוא מספר לה שזה רק ברזל, בזמן שהמצב הרבה יותר חמור... הופתעתי.)


חמש דפים גדולים
חמישה
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
אאוצ' שורף ממש.
ודרך ההתמודדות שלו יפה ונוגעת.

אם אפשר כך משהו בשביל לצאת ידי חובת תגובה ;)

בתחילת הקטע בואכה המדפסת הפילאית שפולטת דפים, שייכתי אותו לגיל 200.
אבל המשפט הזה הפך לי אותו לממש צעיר:
בחורה שגמרה מבחן חוץ, מיד מתקשרת לחברות. את זוכרת את המבחני חוץ של אסתי?
גם אם היו חוצים בשנת תרפפ"ו, מניחה שהוא לא היה זוכר בבהירות את שמם ובטח שלא היו מתקשרים לחברות כך בקלות.
וגם אסתי עם ההזמנה לחתונה, בתחילת הקטע היה נשמע שאם תהיה הזמנה זה מינימום של הנכדים שלה, וכאן הוא נהפך פתאום לאלמן צעיר סביבות ה50 מקסימום שמחתן את הבת הזקונים לבדו.
לא יודעת, התבלבלתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
אאוצ' שורף ממש.
ודרך ההתמודדות שלו יפה ונוגעת.

אם אפשר כך משהו בשביל לצאת ידי חובת תגובה ;)

בתחילת הקטע בואכה המדפסת הפילאית שפולטת דפים, שייכתי אותו לגיל 200.
אבל המשפט הזה הפך לי אותו לממש צעיר:

גם אם היו חוצים בשנת תרפפ"ו, מניחה שהוא לא היה זוכר בבהירות את שמם ובטח שלא היו מתקשרים לחברות כך בקלות.
וגם אסתי עם ההזמנה לחתונה, בתחילת הקטע היה נשמע שאם תהיה הזמנה זה מינימום של הנכדים שלה, וכאן הוא נהפך פתאום לאלמן צעיר סביבות ה50 מקסימום שמחתן את הבת הזקונים לבדו.
לא יודעת, התבלבלתי.
צודקת. הייתי צריך לעשות קצת תחקיר.
התכוונתי באמת שאסתי מחתנת ילד. אבל נכון שזה בכלל לא ברור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
יש לי קטע כזה, לא להשאיר לשורה האחרונה. כי הפתעה זה נחמד, אבל אני רוצה גם השתתפות.ללכת עם הקורא כתף אל כתף ולא פנים אל פנים.
הרבה פעמים בסיפורים שלי אני רומז לבאות, כבר העירו לי על זה, אני לא בטוח שזה חכם מצדי אבל קשה לי לרמות עד הסוף. אני מרגיש כמו איש מכירות שמחזיק יד אחת מאחורי הגב ואומר בקול מתוק מה נשמע, אתה נראה ממש טוב היום, ועוד ליקוקים כאלה. אני אוהב לדבר כשהמוצר מוחזק לפני בשתי ידיים.
קיבלתי.
זו יכולת מדהימה, לשמור על אותנטיות שגורמת להזדהות עמוקה,
ולא להקריב אותה על מזבח הפאנץ' הקדוש.
וההוכחה הכי טובה היא ששיטת השיווק הכנה הזאת עובדת.
תכתוב ספר. אני הראשונה שאקנה.
יהיה קשה עד בלתי אפשרי להיות הראשונה שתקנה
ברגע שהספר השני ייצא - צפויה התנפלות המונית, צריך לקוות שיישאר עותק אחד...
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
וואו.

נעתקו המילים ונסתמו הפיות. קטע עצוב ומדהים.

ילד כי ימצא צדף יפה על החוף, ירוץ מיד להראות לאימו.
משפט חמוד ביותר...
האדם אין שמחתו שלמה עד שישתפנה עם אחרים, עם אהובים.
וזה משפט שצריך לנעוץ על הקיר.
נפגש עוד חודשיים וחצי בערך הא, י"ג תמוז. ארבע עשרה שנה כבר, איך שהזמן טס. ואסתי תניח לך הזמנה, ותשים עליה אבן שלא תעוף.
אאוץ'.
פה נשכתי שפתיים בקול...
והפה שלו העקום, נהיה עוד יותר עקום
משפט שגרם לי לחייך. (הזכיר לי קצת את סגנון הדיבור של האגריד...)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

פרולוג

שנים חלפו מאז עבר אל הכפר, ובכל בוקר מחדש מברך ארי על ההחלטה הזאת.

אמת. כפי שצפה מראש, שום דבר לא קל. מחליבת הפרות ועד המבטים שננעצים בו כשהוא חולף על אופניו כמו רוח בין השבילים.
אבל המשפחה שלו מוגנת. וזה העיקר.
הכל שווה בשביל לקום בבוקר אחד בהיר אל תוך השקט, להביט אל קו האור הזוהר במרחק, מעל ההרים, ולשמוע את נשימותיהם של ווינאן והילדים עולות, שלוות, לידו. הם כאן והם בסדר- יש משהו יותר טוב שראש משפחה שומרי יכול לבקש?

רגליים יחפות מכות בעפר בחוץ, ואוזניו הרגישות של ארי קולטות את הרעש בלי קושי.
רגע אחר כך דפיקות עזות ניתכות על דלת הבית, וווינאן מתעוררת בבת אחת. "ארי?" היא שואלת ישנונית. "מי זה?"

ארי העיף מבטים זהירים סביב, היכן הסכין שלו?
בעיר היא היתה מונחת תמיד בהישג ידו, אבל השלווה הכפרית טשטשה אצלו אי-אלו נוהגי זהירות בסיסיים.
"תפתחו! ווין! ארי! תפתחו כבר!" הנוקש נשמע על סף בכי. מטיח את עצמו על הדלת והולם בה.
"אל תזוזי" ארי מתעורר בבת אחת לפעולה, קולו מתקשח. "הישארי כאן."
"אבל ארי!" היא קמה בעקבותיו, מתעלמת לחלוטין מהוראותיו. "זה רז!"

רז?!
הוא מרים את הבריח בתנועה חדה אחת, פותח את הדלת בפתאומיות כזו עד שהדמות הקטנה שעומדת שם כמעט נופלת אחורה.
"רזיאל?!" הוא תופס מבוהל בכתפו של גיסו בן השתיים עשרה, "רזיאל, מה קרה? מה זו השעה הזו?"
"ארי, סוף סוף פתחת" רז מתנשף, ולא נראה שבגלל מאמץ גופני.
"מה קרה?!"
הילד בלע את רוקו, מתאמץ מאד להיות בוגר ולא פחדן בכלל. "כלום" הוא נשף.
כלום. ברור. ולכן דפקת לי על הדלת, היסטרי, בשעת עלות השחר.
"ממש כלום" הוסיף רז לתוספת הדגשה. "רק שבלילה" הוא נשף, משתדל להתגבר על הפחד והזיכרונות ולנהוג כגבר, "כולנו חלמנו חלומות מפחידים, וראינו כל מיני דברים, והיה חושך מפחיד כזה", הוא מסתבך בניסיונותיו לתאר את התחושה הכבדה, המאיימת והחונקת מהלילה, אלא שארי אינו זקוק להסברים.

ליבו קופא לרגע ארוך, עוצר את זרימת הדם לאיברים. מוחו מנצל את הזמן להציף בו זכרונות, וחושך, ואימה נוראה.

"ומי נעלם?" הוא שואל בשפתיים יבשות.

הילד נושף, משתנק. "מאל".
שיתוף - לביקורת אבות ובנים
אבות ובנים.



אין בעיה!! אתה לא רוצה? אז לא!

המשיך האב בשלו,

מתעלם מהתחושות העמוקות...

מעדיף לעשות וי על מטלות ריקות...

מאשר להתחשב בילדים קטנים עם לבבות...

אז מה אם הם הולכים לבכות?!

הם הרי לא יודעים לבטאות...

אז אפשר להמשיך לחיות....

תשמע, אני ממשיך בעניניי

פעם אחרונה אני שואל אותך ודי

את רוצה ללמוד, או שנלך מכאן ו'ביי'?

ושוב חריקת ספסל

נדחף בידיו המעצבנות של הקטן

והאב נאנח מרים ספר שנפל

ושוב האב שואל אתה רוצה ללמוד או להפוך את השלחן?

כן אני רוצה, וסוף סוף על הספר הוא נשען

והאבא מתחיל להתנדנד ברצינות

מסתפק אם נשאר לו עוד קצת סבלנות...?!

לפחות הוא שמח

לעצמו על השכם הוא טופח

שבסוף הוא כן הצליח

לשכנע את הילד הזחוח

את כל עיסוקיו לשכוח

ולשקוע בתורת השם בכל הכח...

אולם ההצלחה

לא ממש התארכה

כי הקטן שוב את התיק פותח

אבא תקלף לי את התפוח

אבל אין לי פה סכין

הוא שולף בלי להכין

אבל הזאטוט עדין לא הבין

והוא עונה בקול רפה

יש ליד הקפה

ראיתי לפני כן

כשהיית באמצע שיחה מ'קופנהגן'

ועברה רק חצי שעה

מאז שירדתי מההסעה

ואתה כל הזמן אמרת לי עוד רגע

ואני חיכיתי ברוגע

ואז סוף סוף באה ההפוגה

כי פתאום הבטריה בפלאפון נגמרה

ואז על לחיי ידך עברה

בא חמוד נלמד קצת תורה

וידך השניה את ה'קבל' למכשיר חיברה

ופתאום קיבתי ברעב קרקרה

אבל המשכתי בדרך המסורה

כי תמיד אני שומע את האמירה

כמה חשובה הרציפות והטהרה

וגם כשמחשבותי נדדו

אל הילדות שבגינה התנדנדו

המשכתי להראות כאילו אני מקשיב

מחזיק את עצמי עדין יציב

ופתאום הטלפון התעורר

ואז הבלוף התברר

לא תורה ולא טהרה

חייבים להפסיק אין ברירה

ועכשיו ששוב הבטריה נגמרה

אל תנסה ללמוד אתי גמרא

אבא אתה יכול לקלף לי את התפוח

ואם אפשר גם את העיניים לפתוח?
שיתוף - לביקורת ליראם
אשמח לחוות דעת על הקטע, הוא בפתיחה של ספר ומתלבטת לגביו.
*
ערפל מקיף את הטירה, חונק את גגותיה כמו היה פתן עב כרס. כמו לא סבבו אותה חומות אימתניות ויער צפוף עצים.

סהר מביט ממעל, נוגע ולא נוגע בחוד המתכת היוצא מבית התיפלה שבמרכזה. מאיר בקושי את השוחה שנחפרה בעמל רב ימים, מחברת בין עפר בוצי לגינת ירק נשכחת.

"הגיע הזמן", לוחש לוֹי. עיניו, המקפצות בין פקודיו, בוהקות בחשיכה.

ארבעה נענים לו בהנהון ראש. על ראשיהם קשורים עלים לזר, בגדם כהה ובוץ מרוח על עורם החשוף.

חמישה צולחים את השוחה בזחילה דביקה, מתרוממים לעמידה שפופה ורצים לחסות תחת צל הטירה.

ארוכה הדרך, וכפות רגליהם החשופות מרגישות כל עשב, גרגר אדמה ושורש עץ. הללו מתחלפים באבנים לחות מטל, שרק חספוסן מונע מהם להחליק את דרכם למטרה.

המטרה הראשונית הושגה. הכותל יציב מאחורי גבם, אבניו מדיפות עליהם קרירותו של לילה. שקט סמיך מכסה אותם, רק צליל נשימותיהם מעז להפר אותו. אף חייל לא מפטרל ברגעים אלו בחלק זה של החצר, עדין.

לוי מרים יד אלכסונית, מאזן. הם יודעים היטב את הבאות, מצייתים בזריזות שהטביעו בהם שנות אימונים.

אַרֶהַן מכופף גוו. פִּינֶס עולה, משתופף גם הוא. ליראם מתרחק מעט, אומד את מרחק קודקודו של פינס מהחלון, אוצר אוויר ומנתר.

גב אחד. שני. מסגרת מתכתית, לחה, נתפסת באצבעותיו ורגליו נזרקות אל פנים החדר. מתייצבות עם ידיו המרפות מאחיזתן.

נַשוֹן נעמד על פינס, מרים יד. ליראם מהדק עליה שתי כפות. לוי מטפס על הגשר שנוצר, מסייע לליראם באחיזת ברזל.

ארהן ופינס נשמטים, מותירים גשר תלוי באוויר. מקפצים על גופו ומניחים רגליים בתוככי החדר.

נשון נמשך מעלה, מתייצב ומשפשף כתף. לוי פורש חיוך דק, מניע ראש.

גם המטרה השנייה הושגה. החשיכה שבחדר, מצטרפת אל השקט, מזרימה בדמם גלים.

החדר נעול. משתף הפעולה, שסיפק גם את מפת הטירה, לא העלים את הפרט המתבקש. גם לא את העובדה שמעבר לדלת שומר חייל בדרך קבע.

החדר נעול. והם אינם צריכים יותר מכך. תוכן התיבות, הפרושות על פני כל הכתלים מלבד לחיצוני, הוא מטרתם השלישית.

תכולת שולחן מועברת אל הקרקע, מפתו מבצעת הסבה לווילון משי בעל גימורי תחרה. מטלית הכרוכה סביב זרועו של אחד נדחקת בין דלת לרצפת שיש. נרות שעווה נשלפים מצרורות מהודקים לחגורה. אבני הצתה מיד אחריהן. ניצוצות עולים, נתפסים, הופכים לאבוקות קטנות. מפצפצות ברחש דק.

החיפוש מחל. כששפתותיהם חתומות, נשלפת תיבה אחר תיבה. קלף אחר קלף. ידיהם נעות כאותן שלהבות נר. הנה והנה.

הזמן עובר, השעווה מצטמקת, ומטרתם טרם אותרה. ארבע להבות נחנקות תחת כפות ידיים מזיעות, חסכניות. עיניים בורקות בתקווה מהולה בחשש, יודעות כי אל להם לשוב בידיים ריקניות.

לוי, עודו מחזיק בנר לוהט, מניע שפתיים ונעמד במרכז החדר. פקודיו ממשיכים בשלהם, מצמצמים עיניים מול אור קלוש.

"מצאתי", נלחשת קריאה משמאל. מוליכה אליה עיניים רבות.

אצבעותיו של נשון רועדות כשהקלף עובר ידיים. לוי מאשר את תוכנו בחיוך מעוות צללים.

נר נוסף נדלק כשהקודם מפצפץ את גוויעתו. קלף וקסת מונחים לצידו על שולחן חשוף. ארהן מתיישב על כיסא חסר משענת, נוטל קולמוס וטובל בדיו.

אותיות נכתבות תחת מכבשו של זמן, מדייקות אל המקור. ארבעה מסובבים את הגב הכפוף, דרוכים, מאזינים לכל רחש.

כשארהן נושף על הקלף, פושטת הרווחה בכולם. מיישרת גווים ומרככת תווי פנים. מטרה רביעית מושלמת כשהדיו מתייבש סופית וקלף המקור חוזר אל משכנו.

המפה גם היא חוזרת אל מקומה, מכסה על כתם דיו טרי, פריטים מועמסים עליה חזרה בסדר מופתי. המטלית נכרכת סביב הזרוע, הנר כבה ולוי מציץ מן החלון מטה. מרים שוב יד אנכית, מאזן.

ואז, דווקא כשנראה שהעולם יציף אותם בשמש עזה בעוד שעות בודדות, מתרסקת תיבה אל הקרקע.

לרגע דומם החדר. לרגע דומם העולם עם השמש המיוחלת. לרגע נלטשות עיניים בליראם אחד, שגם באור המועט המסתנן מן החלון, נוטה צבע פניו הכהה אל אפור דלוח.

הרגע, קצר כרגע נפילתו של גרגר בשעון חול, חולף עם הידית הנעה בפראות.

"זוזו!" לוי מזדעק, מנער את כתפו של ליראם. "עכשיו!"

פינס הראשון להגיב. גופו גולש מן החלון מטה, מתכדרר ומתגלגל על הקרקע. ארהן ונשון זונחים את החדר בביצוע דומה. ליראם מתעשת, יורד בעקבותיהם. לוי מצטרף כשמפתח חורק מסיים את סיבובו בחור המנעול.

"פולשים!" מלווה צרחה את טפיפות רגליהם, מאיצה את פעימות ליבם.

"פולשים!!!" מרעים החייל ממעל, מאיים להרוס את כל שטרחו עבורו.

הוא לא. הם לא נכשלו. לא ייתכן.

השוחה מקבלת אותם באותה דביקות חמימה. היער מסוכך עליהם בענפים, עלים וצמרות עד. החושך משקיע אותם באפלולית כבדה, מחבקת ומסרבלת באותה המידה.

"מה קרה שם?" נושף לוי כשהסכנה מתמעטת עם המרחק. "מה חשבת לעצמך, ליראם?!"

ליראם, עוד אפור עם מעט אדמומית, נושך שפה ומשפיל ראש. "לא חשבתי, המפקד", הוא לוחש, צרוד.

"לא חשבת!" מתיז לוי, עיניו מתבלטות. "סיכנת את כולנו!"

ליראם בולע, מבטו מורם אל עיני מפקדו. "אני... מבין, המפקד".

לוי טומן פנים בידו, בוחש בפרצופו ונושף. "הסכנה טרם חלפה", הוא פוסק. שומט יד ומודד את ליראם מעלה עד בוהן מלוכלכת. "העקבות שלנו חקוקים בקרקע, והקלף צריך להגיע ליעדו".

ליראם נרעד, שוב בולע. "אטשטש אותם", גרונו צורב. "ואם אתפס – לא יצליחו להוציא ממני מילה, המפקד".

פינס מעמיק מבט בשורש גדול הבולט מן העפר, נשון מלחלח שפה וארהן קרב צעד בודד, נעצר תחת ידו המונפת של לוי.

"חיי רבים תלויים בקלף", הוא מזכיר את שפקודיו יודעים היטב. "אל תיכנס לרגשנות מיותרת, ארהן. נזוז"

הארבעה נעים, מותירים את ליראם מאחור. הוא חושק שפתיים להיעלמם, מניח עיניים על עקבות, מרים אל ענף מרופד עלים.

זהו לא הזמן להתמרמר. הוא קורע אותו ממקורו, מטיח אותו בעפר וחוזר על צעדיו באיטיות מתסכלת.

לא הזמן להתמרמר. נכון. אבל למול התיבה ההיא, שעל קרשיה הייתה חרוטה דמות זאב סמור שיערות וחשוף שיניים, ותוכנה הסתכם באדרת זהה לזו שתלויה קבע בחדרו, יודע ליראם ששוב היכה בו מזלו.

שוב הוא ננטש. ועל אף שהפעם ידועה לו הסיבה – היא לא מעניקה לו נחמה. לא.
אלכסנדר, שומר בסופרמרקט, בן 53, חזר הבייתה מהעבודה בשעה עשר ורבע בלילה.
הוא היה בדיוק באמצע. בין ההתלהבות של העליה ארצה והתרבות החדשה והקורצת, ובין השלווה העייפה של הפנסיה וההרגשה של "אחרי הכל אין כמו אמא רוסיה", עליה דיווחו חבריו הקנים.

למען האמת, לא היה לו שום חשק ללכת הבייתה הוא שנא את הרחוב הארוך שהכיר בו כל חלון ראווה, הוא שנא את המדרגות המלוכלכות אל הקומה השלישית. שנא להכנס לבית שהיה בעיניו כה זר עד כי לא ניתן לגעת בקירות בלי לבקש רשות ממישהו, ואי אפשר לעשות שום דבר נחמד בלי להזדקק לחסדי איזה משרד ישראלי ביוקרטי אי שם במרכז תל אביב.
והוא התגעגע.
לגעגועיו לא היה מושא ממשי, אבל הם מילאו את הצעידות הארוכות שלו על פני הרחובות, הוא צעד בבדידותו עטוף זיכרונות שונים ומשונים, מלא בהרהורים מסוג אחר, ובניחושים באשר לעתיד לבוא.
בהתחלה הוא היה מהרהר לו בשקט, אבל עם הזמן התרגל להגות בקול רם את מחשבותיו, כי כל דבר, אפילו קולו שלו, היה עדיף על פני הזרות האילמת של הרחוב הישראלי.

אם אדם בודד מדבר בקול רם, אין זה סימן לשיגעון. אלכסנדר הרי בסך הכל ביטא בקול רם מראות וזיכרונות שעלו וצפו בו מן העבר, מה אפשר לדרוש מאדם שגזרו ממנו חצי חיים.

היום הוא עצר ליד עץ. והתבונן ארוכות בעגלת משא מברזל הקשורה אליו בשלשלת חלודה.
"ראיתי את זה כבר" אמר אלכסנדר, ולא זכר היכן.
הוא כן נזכר בשיר ילדים, ששרו כשהיה יורד שלג, שם בסלורקנייביץ'.
"מי יודע איך זה באמת," שאל לבסוף את עצמו.
"אם עגלת ברזל ישנה היא בעצם שיר-שלג, יכול להיות ששום דבר הוא לא מה שהוא נראה בהתחלה"
"החלון ההוא, עם התריס העקום, מה הוא באמת? והשלט המתנדנד? והילדות שקופצות בחבל? וכל העולם, מה הוא בעצם?"
הוא המשיך לצעוד, כשהבין הוא לא יכול לענות על השאלות האלה.
אחר כך נכנס למכולת קנה חבילת שזיפים מיובשים. והתיישב איתם על ארגז ירוק הפוך ליד הפתח.

השעה הייתה אחת עשרה ושלוש דקות כשאדם אחד, עם קסקט, ניגש אל העץ, פתח את המנעול, הכניס את שלשלת הברזל אל תוך העגלה, והחל להסיע אותה.
הוא הבחין באלכסנדר המתבונן בו, והניף ידו בברכה. אלכסנדר נופף בחזרה.

בשעה עשרה לשתים עשרה, אכל אלכסנדר את השזיף האחרון, אל העץ, והשעין עליו את מצחו שעה ארוכה.
אחר כך הלך הבייתה.

בבוקר, בשעה שבע ועשרים בדיוק, עמד אלכסנדר בפתח הסופרמרקט, ידיו תחובות בכיסי מעילו, ושר את שיר השלג של סלורקנייביץ'.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה