הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
קטע אלגורי ראשון שלי, אשמח ממש לביקורת מכם, היא חשובה לי.
בסייעתא דשמיא
האדמה באמת היתה חרוכה. מראות ההרס זרעו ידם בכל כיוון. הוא ידע שהיא תהיה חרבה, אך לא שיער עד כמה. מעולם לא ראה מראה שבור כל כך, חסר צורה. זהות. מעולם לא ראה, זוהי הפעם הראשונה בחייו.
הרס.
עידו התכופף אל הקרקע. אצבעותיו נדו בתפיפות קלה על תפוז שעוד נותר לו מראה מבעד לקליפתו המאובקת. הוא קילף אותו בצידו האחדולאחר מכן בירך ואכל. מיץ כתום השפריץ על פניו והוא העיף את התפוז באחת, אל עבר החלקה הסמוכה שכעת היתה חלל ריק. לא היה טעם לתפוז שעוד נותר שלם, כשמטע שלם נוחל חורבן שכזה. ועצים שהיו כבירים לא מזמן, שרועים בחוסר חיות על הרגבים היבשים.
השריפה שפרצה בכפר היתה נוראה. היא התלקחה במהירות חסרת תקדים. היו שריפות פה ושם מאז בואו לכפר, אך כמוה מעולם ולא ראה.
הגינה עליה עמל כל כך, האדמה שמהווה לו את עיקר חייו, איננה.
כעת נזכר כיצד יצאו כל התושבים מבתיהם, הזעיקו את כוחות הכיבוי, אך לאלו ארך זמן רב לבוא. וכשסופסוף נזכרו להופיע, כמעט ולא נותר מה להציל. הקרקעות כולן עלו באש.
עידו היה שבור עד העומק. רק היום, שבוע לאחר השריפה, היה מסוגל לצאת ולבדוק מה אירע בחלקתו. אולי היה מוטב גם לא לעשות זאת היום. ואולי בכלל לא.
"עידו" קול נשמע מאחוריו. הוא לא רצה לבדוק מי קורא לו כעת. המשיך לנבור ידיו מטה מטה בשורשים שנגדעו. כאילו ואינו שומע.
"עידו" הקול לא הרפה. וכעת הוא זיהה למי הוא שייך. נתן דפק לו על השכם, בידו התנועע סל קש גדול, וכשהניחו לצידו על האדמה, הוא נחרך בה, קול חריכת הקש המתייבש צרם לעידו. סופסוף הוא סובב את הראש.
"מה זה?" הוא שאל.
"סל, אינך רואה?" נתן הרגיש שלא אופיינית לעידו השאלה הזו. לא אופיינית לו ההתנהגות, תמיד ידע להתעניין בשלום הסובבים אותו, הם מכירים כבר שנים. השותפות בחלקאות היטיבה לידידותם. מעולם לא עבר עליהם יום בעבודת השדה מבלי דרישה בשלום כל אחד.
עכשיו עידו שכח. עכשיו הוא לא שאל מה שלומו, איך עובר עליו היום. משהו מוזר קורה לו.
הוא ניחש שזה קשור לאדמה.
"סל, אה?" עידו התכווץ. "סל הבאת. וכי מה תעשה עימו?"
"סל, אכן. באתי לאסוף את התבואה" נתן פרש את ידיו כמצביע על המרחב האדמתי הענק. "בא נראה מה נותר".
"אתה רציני?" פניו של עידו האדימו. "את מה בדיוק נאסוף? את הזרדים המפוחמים? את קליפות התפוזים והקלמנטינות ה… אהממ בעלות הצבע האפרפר הזה?" הוא תפס בידו קליפה אחת, והישיר אותה למול עיניו של נתן.
"קח את אלה, אחרי זה ספר לי סיפורים על סלים" הוא התרומם בתנועת ניעור קלה, והתחיל ללכת.
נתן הביט אחר דמותו המתרחקת. צילו התעמעם באובך האוויר החנוק, ופסיעותיו היו כבדות. הוא הרים את סל הקש והחל לצעוד גם הוא, אל עבר החלקה הסמוכה, חלקתו שלו.
האדמה שם לא נראתה טוב בהרבה. גם שם השחירו כמו לילה הרגבים. גם שם נוטו העצים הצידה, כאילו ועייף כוחם מלהיאבק.
הוא המשיך לשוטט אנה ואנה. תוך שהוא מגרד מדי פעם גושים אדמתיים שנדבקו לסוליית מגפיו. יותר משריחם על עצמו, ריחם על עידו, חברו האהוב. גם הוא נשבר, כן. אבל עידו לקח זאת קשה ממנו, אולי כי הוא חדש יותר בתחום…
"במה אוכל לנחמו?" הרהר, כשעיניו משוטטות מלוא האופק מעלה מטה. "במה אוכל…" התקדם עוד מעט, ובחן שוב את האדמה, היא לא הראתה סימני השתקמות.
פתע הבחין בגומה קטנה שבלטה מעם האדמה, היא היתה סמוכה לגדר ההפרדה המחלקת בין שדהו לשדה של עידו. בתחילה נראתה לו כמו אבן שהתעטפה בעפר, אך במבט שני ראה שאין לה צורה של אבן והיא עגולה מדי בכדי להיקרא כזו.
הוא התקרב אליה בפסיעות נחושות, ניסה לפלס לו דרך מבין הפחם, שברי ענפים ופיסות אפר שעוד דבקו במגפיו. הרוח נשאה עמה ריח של שריפה ישנה, כזו שכבר אינה דולקת, אך בוערת באוויר השקט. ללא רואי.
נתן כרע את ברכו, הרים את גוש העפר התמוה, וניסה לגרד את הגרגרים.
טיפין טיפין של כתום מצולק נגלו לפניו. ניעור קל סילק את השאריות האחרונות, והעיגול הקטן הבהב אליו בכתום מעט בהיר, מעט… מוכר.
הוא הפך אותו בידו בזהירות, חריצים קישטו את גביו מכל כיוון. נתן סובב אותו לצד שני חזרה, ואז הוא זיהה עד הסוף.
"תפוז…" הוא מלמל. "מה עושה כאן תפוז?" התבלבל. "והרי גם אם לא היו נשרפים המטעים, המטע שלי מטע תפוחים הוא, ואיך הגיע לכאן התפוז?" שאל עצמו בקול, הביט אנה ואנה כמנסה להבין את פשר התעלומה. "תפוז. מאין הוא בא?".
לפתע צדה את עיניו הגדר. ואז הבין, השדה של עידו! מטע תפוזים הוא. התפוז הגיע לכאן מעבר לגדר…
נתן חש את הגוף שלו רועד. הוא לא רצה להשלות את עצמו לחינם, חשב שכדאי לבדוק את טיבו הפנימי. משהתחיל במלאכת הקילוף שם לב לכך שצידו השמאלי של התפוז כבר חסר קליפה. הוא שלח ידו פנימה ושלף פלח שנמעך מעט. הטעם היה לו מתוק, ומיץ כתמתם השפריץ על פניו המיוזעות.
"אחח. תפוז טוב ועסיסי שכזה לא בא אל פי כבר הרבה זמן" נתן ליקק את שפתו העליונה, והוציא פלח נוסף. בזוויתו הוא הבחין בחלקיק זעום צהבהב, הוא משה אותו, מישש בכפותיו, ואז הבין, זהו גרעין. גרעין של תפוז בודד.
"האח, כעת נוכל לשתול את הגרעין, לזרוע מחדש מטע תפוזים בשביל עידו" נתן צהל, הוציא מטלית לחה מכיס חולצתו ועטף בה את התפוז בעדינות. לאחר מכן יצא בריצה חפוזה לספר על האוצר היקר למיועד לו. עידו.
בסייעתא דשמיא
האדמה באמת היתה חרוכה. מראות ההרס זרעו ידם בכל כיוון. הוא ידע שהיא תהיה חרבה, אך לא שיער עד כמה. מעולם לא ראה מראה שבור כל כך, חסר צורה. זהות. מעולם לא ראה, זוהי הפעם הראשונה בחייו.
הרס.
עידו התכופף אל הקרקע. אצבעותיו נדו בתפיפות קלה על תפוז שעוד נותר לו מראה מבעד לקליפתו המאובקת. הוא קילף אותו בצידו האחדולאחר מכן בירך ואכל. מיץ כתום השפריץ על פניו והוא העיף את התפוז באחת, אל עבר החלקה הסמוכה שכעת היתה חלל ריק. לא היה טעם לתפוז שעוד נותר שלם, כשמטע שלם נוחל חורבן שכזה. ועצים שהיו כבירים לא מזמן, שרועים בחוסר חיות על הרגבים היבשים.
השריפה שפרצה בכפר היתה נוראה. היא התלקחה במהירות חסרת תקדים. היו שריפות פה ושם מאז בואו לכפר, אך כמוה מעולם ולא ראה.
הגינה עליה עמל כל כך, האדמה שמהווה לו את עיקר חייו, איננה.
כעת נזכר כיצד יצאו כל התושבים מבתיהם, הזעיקו את כוחות הכיבוי, אך לאלו ארך זמן רב לבוא. וכשסופסוף נזכרו להופיע, כמעט ולא נותר מה להציל. הקרקעות כולן עלו באש.
עידו היה שבור עד העומק. רק היום, שבוע לאחר השריפה, היה מסוגל לצאת ולבדוק מה אירע בחלקתו. אולי היה מוטב גם לא לעשות זאת היום. ואולי בכלל לא.
"עידו" קול נשמע מאחוריו. הוא לא רצה לבדוק מי קורא לו כעת. המשיך לנבור ידיו מטה מטה בשורשים שנגדעו. כאילו ואינו שומע.
"עידו" הקול לא הרפה. וכעת הוא זיהה למי הוא שייך. נתן דפק לו על השכם, בידו התנועע סל קש גדול, וכשהניחו לצידו על האדמה, הוא נחרך בה, קול חריכת הקש המתייבש צרם לעידו. סופסוף הוא סובב את הראש.
"מה זה?" הוא שאל.
"סל, אינך רואה?" נתן הרגיש שלא אופיינית לעידו השאלה הזו. לא אופיינית לו ההתנהגות, תמיד ידע להתעניין בשלום הסובבים אותו, הם מכירים כבר שנים. השותפות בחלקאות היטיבה לידידותם. מעולם לא עבר עליהם יום בעבודת השדה מבלי דרישה בשלום כל אחד.
עכשיו עידו שכח. עכשיו הוא לא שאל מה שלומו, איך עובר עליו היום. משהו מוזר קורה לו.
הוא ניחש שזה קשור לאדמה.
"סל, אה?" עידו התכווץ. "סל הבאת. וכי מה תעשה עימו?"
"סל, אכן. באתי לאסוף את התבואה" נתן פרש את ידיו כמצביע על המרחב האדמתי הענק. "בא נראה מה נותר".
"אתה רציני?" פניו של עידו האדימו. "את מה בדיוק נאסוף? את הזרדים המפוחמים? את קליפות התפוזים והקלמנטינות ה… אהממ בעלות הצבע האפרפר הזה?" הוא תפס בידו קליפה אחת, והישיר אותה למול עיניו של נתן.
"קח את אלה, אחרי זה ספר לי סיפורים על סלים" הוא התרומם בתנועת ניעור קלה, והתחיל ללכת.
נתן הביט אחר דמותו המתרחקת. צילו התעמעם באובך האוויר החנוק, ופסיעותיו היו כבדות. הוא הרים את סל הקש והחל לצעוד גם הוא, אל עבר החלקה הסמוכה, חלקתו שלו.
האדמה שם לא נראתה טוב בהרבה. גם שם השחירו כמו לילה הרגבים. גם שם נוטו העצים הצידה, כאילו ועייף כוחם מלהיאבק.
הוא המשיך לשוטט אנה ואנה. תוך שהוא מגרד מדי פעם גושים אדמתיים שנדבקו לסוליית מגפיו. יותר משריחם על עצמו, ריחם על עידו, חברו האהוב. גם הוא נשבר, כן. אבל עידו לקח זאת קשה ממנו, אולי כי הוא חדש יותר בתחום…
"במה אוכל לנחמו?" הרהר, כשעיניו משוטטות מלוא האופק מעלה מטה. "במה אוכל…" התקדם עוד מעט, ובחן שוב את האדמה, היא לא הראתה סימני השתקמות.
פתע הבחין בגומה קטנה שבלטה מעם האדמה, היא היתה סמוכה לגדר ההפרדה המחלקת בין שדהו לשדה של עידו. בתחילה נראתה לו כמו אבן שהתעטפה בעפר, אך במבט שני ראה שאין לה צורה של אבן והיא עגולה מדי בכדי להיקרא כזו.
הוא התקרב אליה בפסיעות נחושות, ניסה לפלס לו דרך מבין הפחם, שברי ענפים ופיסות אפר שעוד דבקו במגפיו. הרוח נשאה עמה ריח של שריפה ישנה, כזו שכבר אינה דולקת, אך בוערת באוויר השקט. ללא רואי.
נתן כרע את ברכו, הרים את גוש העפר התמוה, וניסה לגרד את הגרגרים.
טיפין טיפין של כתום מצולק נגלו לפניו. ניעור קל סילק את השאריות האחרונות, והעיגול הקטן הבהב אליו בכתום מעט בהיר, מעט… מוכר.
הוא הפך אותו בידו בזהירות, חריצים קישטו את גביו מכל כיוון. נתן סובב אותו לצד שני חזרה, ואז הוא זיהה עד הסוף.
"תפוז…" הוא מלמל. "מה עושה כאן תפוז?" התבלבל. "והרי גם אם לא היו נשרפים המטעים, המטע שלי מטע תפוחים הוא, ואיך הגיע לכאן התפוז?" שאל עצמו בקול, הביט אנה ואנה כמנסה להבין את פשר התעלומה. "תפוז. מאין הוא בא?".
לפתע צדה את עיניו הגדר. ואז הבין, השדה של עידו! מטע תפוזים הוא. התפוז הגיע לכאן מעבר לגדר…
נתן חש את הגוף שלו רועד. הוא לא רצה להשלות את עצמו לחינם, חשב שכדאי לבדוק את טיבו הפנימי. משהתחיל במלאכת הקילוף שם לב לכך שצידו השמאלי של התפוז כבר חסר קליפה. הוא שלח ידו פנימה ושלף פלח שנמעך מעט. הטעם היה לו מתוק, ומיץ כתמתם השפריץ על פניו המיוזעות.
"אחח. תפוז טוב ועסיסי שכזה לא בא אל פי כבר הרבה זמן" נתן ליקק את שפתו העליונה, והוציא פלח נוסף. בזוויתו הוא הבחין בחלקיק זעום צהבהב, הוא משה אותו, מישש בכפותיו, ואז הבין, זהו גרעין. גרעין של תפוז בודד.
"האח, כעת נוכל לשתול את הגרעין, לזרוע מחדש מטע תפוזים בשביל עידו" נתן צהל, הוציא מטלית לחה מכיס חולצתו ועטף בה את התפוז בעדינות. לאחר מכן יצא בריצה חפוזה לספר על האוצר היקר למיועד לו. עידו.
***
הוא ישב שם, על אחד הספסלים בצד הדרך השוממה. רגליו מתנדנדות בקצב קבוע, ועצב עמוק בעיניו.
נתן התקרב אליו, הביט בפניו הנכאות. התיישב בקצה הספסל ושתק. עידו לא שת ליבו אליו.
"היי עידו" נתן פתח ברגע אחד של אומץ. "ראה מה הבאתי לך" הוא הגיש בפניו את התפוז העטוף, הסיר את המטלית והחזיר לכיסו.
"תפוז. תפוז רקוב ושרוף הבאת לי" עידו לא התרגש. "ומהו החיוך שעל פניך, אינך רואה מה בידך? תפוז מפויח ונגוס. מה נעשה עימו?"
"עידו יקירי" נתן הניח ידו על כתף חברו. "ראה מה מצאתי בתוכו, זרע. זרע תפוז. ממנו נוכל לזרוע מטע חדש, גדול. כמו שהיה לך, ואף יפה ומרשים ממנו" הוא פרס את כפו והניח באמצעה את הגרעין.
"נוכל, בעזרת השם. להצמיח לך שדה חדש" עידו הרים את ראשו, במעט. התבונן, ושתק.
"אתה זרעת ייאוש, ומתוך זה זורע אני תקווה" נתן נשק לו. "לכן מחייך אני. כי נוכל" .
-------------
"פעם אחרת היו עולין לירושלים הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם. הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק. אמרו לו עקיבא לעולם אתה מתמה עלינו אנו בוכים ואתה משחק? אמר להם אתם למה אתם בוכים? אמרו לו ולא נבכה? מקום שכתוב בו: (במדבר א) והזר הקרב יומת, והרי שועל יוצא מתוכו?! ועליו נתקיים הפסוק: על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. אמר להם: אף אני לכך אני משחק. הרי הוא אומר: (ישעיה ח) - ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא מה אמר אוריה: (ירמיה כו) כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה. ומה אמר זכריה (זכריה ח): עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובת ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים. וכתיב בתריה: (שם) ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה. אמר הקדוש ברוך הוא: הרי לי שני עדים אלו, ואם קיימים דברי אוריה יהיו קיימין דברי זכריה. ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה. ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה. ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים, ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר".
(איכה רבה ה יח).
נתן התקרב אליו, הביט בפניו הנכאות. התיישב בקצה הספסל ושתק. עידו לא שת ליבו אליו.
"היי עידו" נתן פתח ברגע אחד של אומץ. "ראה מה הבאתי לך" הוא הגיש בפניו את התפוז העטוף, הסיר את המטלית והחזיר לכיסו.
"תפוז. תפוז רקוב ושרוף הבאת לי" עידו לא התרגש. "ומהו החיוך שעל פניך, אינך רואה מה בידך? תפוז מפויח ונגוס. מה נעשה עימו?"
"עידו יקירי" נתן הניח ידו על כתף חברו. "ראה מה מצאתי בתוכו, זרע. זרע תפוז. ממנו נוכל לזרוע מטע חדש, גדול. כמו שהיה לך, ואף יפה ומרשים ממנו" הוא פרס את כפו והניח באמצעה את הגרעין.
"נוכל, בעזרת השם. להצמיח לך שדה חדש" עידו הרים את ראשו, במעט. התבונן, ושתק.
"אתה זרעת ייאוש, ומתוך זה זורע אני תקווה" נתן נשק לו. "לכן מחייך אני. כי נוכל" .
-------------
"פעם אחרת היו עולין לירושלים הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם. הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק. אמרו לו עקיבא לעולם אתה מתמה עלינו אנו בוכים ואתה משחק? אמר להם אתם למה אתם בוכים? אמרו לו ולא נבכה? מקום שכתוב בו: (במדבר א) והזר הקרב יומת, והרי שועל יוצא מתוכו?! ועליו נתקיים הפסוק: על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. אמר להם: אף אני לכך אני משחק. הרי הוא אומר: (ישעיה ח) - ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא מה אמר אוריה: (ירמיה כו) כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה. ומה אמר זכריה (זכריה ח): עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובת ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים. וכתיב בתריה: (שם) ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה. אמר הקדוש ברוך הוא: הרי לי שני עדים אלו, ואם קיימים דברי אוריה יהיו קיימין דברי זכריה. ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה. ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה. ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים, ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר".
(איכה רבה ה יח).
נערך לאחרונה ב:
.
Reactions: T;), בכוון הנכון, אחת_אחרת ועוד 47 משתמשים50 //