זה לא יעזור
יש מלא מורות ורמים שמבינים משהו בחינוך.
לומדים קורס של כמה חודשים
ויוצאים לשטח.
יש ציבור ענק שזועק לעזרה עם הילדים
ומחפשים אנשים משלנו ובזול.
בתוך עמי אנוכי יושבת.
זה ימשיך לעבוד.
אני מאמינה שהמקרים המורכבים יותר
אחרי שעוברים ממטפל/ת למטפל/ת
בסוף מגיעים למטפל מקצועי באמת.
ומי שמבין יודע כמה נזקים יש ויתכנו בדרך. לצערנו.
אני לא מבין על איזה רשת ביטחון אתה מדבר-קוד אתי-לא דובים ולא יער גם אם הפסיכולוגים עובדים סוציאלים וכו' היו תחת פיקוח של איזה מוסד כמו בית חולים לא חסר מקרים בבית חולים של רשלנות קרובה לפשיעה ומה שמישהו אמר פה שמנתח לא היית לוקח כל אחד נכון באמת אנשים שפויים עושים ניתוח אצל מי שהם מבררים קודם שאז אפילו אם הסטאזר יהיה בניתוח גם המומחה יהיה שם וק"ו בן בנו של קל וחומר שהם מקבלים בקליניקה הפרטית שלהם ששם הם יכולים לעשות מה שהם רוצים וד"ל ואם אתה רוצה לדעת קצת יותר מה קורה בקליניקות תעשה קצת יותר בירור וגם אם מעצמם לא עשו איזה נזק מיוחד ,איזה ביקורת יש עליהם הם יכולים לקבל מישהו עשר שנים וכשלאחר עשר שנים הבעיה שלו לא נפתרה הם יגידו לו שהוא צריך עוד עשר שנים בשביל פיתרון בעייתו
אז אני לא אומר שלא צריך ללמוד את המקצוע אבל מכאן ועד להגיד שיש שם רשת ביטחון
למשל בפסיכולוגיה הקלאסית יש מסלול דינמי שמי שמבין בזה קצת יודע שהשיטה הזאת אומרת שבעצם הפסיכולוג יכול לעשות מה שנראה לו לפי דעתו לעשות
אתה מעלה נקודה חשובה וכואבת: המערכת המקצועית אינה חפה מטעויות, ולצערנו, נזקים מתרחשים גם בתוכה. עם זאת, נראה שיש כאן אי הבנה יסודית לגבי מהותה של "רשת הביטחון".
רשת הביטחון אינה הבטחה לאפס תקלות; היא
מערכת של אחריות. היא מורכבת משלושה עמודי תווך שפשוט אינם קיימים במסלולים הלא מפוקחים:
1. תו תקן של ידע: מסלול אקדמי מבטיח שהמטפל נחשף למגוון רחב של תיאוריות, למחקר עדכני וליכולת אבחון המבוססת על ידע מוכח, ולא רק על "שיטה" אחת סגורה.
2. מסגרת אתית ומשפטית: הטענה שבקליניקה פרטית "הם יכולים לעשות מה שהם רוצים" פשוט אינה נכונה לגבי איש מקצוע מורשה. פסיכולוג או עובד סוציאלי קליני כפופים לקוד אתי נוקשה ולחוק. רישיונם המקצועי, המהווה את מקור פרנסתם, מונח על הכף בכל רגע נתון.
3. מנגנון תלונה ופיקוח: ההשוואה לרשלנות רפואית היא דוגמה מצוינת – אך דווקא לטובת הפיקוח. כשרופא מתרשל, יש רישיון לשלול, יש ועדת אתיקה ויש עילה ברורה לתביעה. מהי הכתובת המקבילה לתלונה נגד בוגר קורס שאינו כפוף לשום גוף רגולטורי? התשובה היא: אין כזו.
הביקורת שלך על "פסיכולוגיה דינמית" כמסלול שבו "הפסיכולוג יכול לעשות מה שנראה לו" היא פירוש שגוי מיסודו. זוהי אסכולה טיפולית ותיקה ומורכבת, והעיסוק בה דורש שנים של הדרכה אינטנסיבית (סופרוויז'ן), בדיוק כדי להבטיח שהעבודה אינה שרירותית אלא מעוגנת בתיאוריה ובפרקטיקה מקצועית.
לכן, השאלה אינה אם "רשת הביטחון" מונעת 100% מהנפילות. השאלה היא האם היא
קיימת בכלל. במערכת המפוקחת, גם אם היא לא מושלמת, יש סטנדרטים, יש כללים ויש כתובת. במערכת הפרוצה, אין דבר מלבד כוונותיו הטובות של אדם, שבלי הידע והפיקוח המתאימים, עלולות להפוך למסוכנות.
אני גם למדתי פסיכולוגיה זה בדיוק כך
אף אחד לא אמר שהפתרון חוסר ידע רק אם נתבונן מה זה בעצם פסיכולוגיה זה שיטה להבנת בעיות הנפש ופתרונן הרי כל מי שיש לו שכל בקדקדו ומי שמעורב בתחום יודע שכיון שהנפש מורכבת מאד מאד!! גם אם מאד רוצים זה אף פעם לא יהיה דומה לרופא והרי אפילו אצל רופאים כל אחד מכיר רופאים שלמדו באלף מקומות והם מדברים שטויות ואם ככה איך תורת הפסיכולוגיה של פרויד ודומיו יכולים להיות בהגדרה של מקצוע שוה לרופא שרואה מישהו שכואב לו איזה איבר מסויים ואז לפי כללי הרפואה הוא צריך לבדוק האם זה קשור לחמישים נושאים הרי בנפש זה יכול להיות חמישים מיליון נושאים ובעיקר במקרים מסובכים וודאי שהפיתרון גם צריך להיות מורכב במלא מלא נושאים וכל אחד מכיר בסביבתו איזה אדם שכל העולם הולך אליו שפותר מקרים מסובכים מה ששום פסיכולוג לא הצליח לפתור
ולכן המסקנה היא שלגבי כל מה שקשור לנפש צריך לעשות בירורים מקיפים את מי לקחת בין פסיכולוג ובין מי שלא פי מיליון מרופאים ובעיקר במקרים מורכבים וגם אחרי זה לעקוב אחריו כל הזמן
לגבי פסיכיאטר זה אני כן מסכים שכיון שהוא רופא והאדם תלוי בו לחיים ולמות כפשוטו אין לשום מטפל רגשי וגם פסיכולוג(אם הוא לא עבר את ההכשרה המתאימה ) לעסוק בנתינת כדורים לנפש וכמובן שגם לגבי פסיכיאטר צריך לברר כי כיון שזה בנפש מבחינות מסוימות יכול להיות נזקים הרבה יותר אצלו מאשר אצל רופא
תודה על החידוד. אני מסכים איתך לחלוטין לגבי הנקודה שהעלית בסוף דבריך, והיא למעשה מחזקת את לב הטענה שלי.
אתה קובע בצדק גמור, שכשמדובר בהתערבות בכימיה של המוח באמצעות תרופות פסיכיאטריות, אין מקום לפשרות: נדרשת הכשרה רפואית מלאה, פיקוח ורישיון. זוהי אחריות של חיים ומוות.
כאן נשאלת השאלה המתבקשת: מדוע התערבות ב"חומרה" של המוח (הכימיה) מחייבת סטנדרט מקצועי בלתי מתפשר, אך התערבות ב"תוכנה" שלו (מחשבות, רגשות, דפוסי התנהגות וטראומות) יכולה להישאר שדה פרוץ?
הצגת הרפואה כתחום פשוט ("חמישים נושאים") לעומת המורכבות האינסופית של הנפש ("חמישים מיליון נושאים") היא פישוט יתר. אך גם אם נקבל את הנחתך שהנפש אכן מורכבת פי מיליון, הרי שהמורכבות הזו אינה טיעון
נגד סטנדרטים מקצועיים, אלא הטיעון החזק ביותר
בעדם. ככל שהתחום מורכב יותר, כך נדרשים יותר ידע, יותר כלים, יותר פיקוח ויותר אחריות.
ההצעה שהפתרון הוא "לעשות בירורים מקיפים" על כל מטפל בנפרד, היא למעשה תיאור מדויק של עולם ללא רשת ביטחון. היא מטילה את כל כובד האחריות על האדם הפגיע ביותר במשוואה – המטופל, שלעיתים קרובות נמצא במצוקה ואין לו את הכלים לבצע "תחקיר" מקצועי. תפקידה של מערכת הכשרה ורישוי הוא בדיוק לספק את אותו "תו תקן" בסיסי, כדי שהציבור לא יצטרך לנחש.
אם כולנו מסכימים שאסור לתת לאדם לא מוסמך לרשום תרופה המשפיעה על המוח, מדוע שנרשה לו "לרשום" התערבויות פסיכולוגיות המשפיעות עליו לא פחות? בשני המקרים, הנזק הפוטנציאלי הוא עצום. רשת הביטחון נדרשת בשניהם.
אגב לגבי התואר שלך תרשה לי לנחש שהמקסימום שלמדת זה תואר ראשון (לא פסיכולוג קליני) - ללא אישור טיפול.
תגובה חלקית שלי:
הנושא הזה הוא לא שחור ולבן, ומאד תלוי למה הולכים לטיפול.
ככל והבעיה היא בעית חרדה קטנה וכד' אז תהליך טיפולי קטן יכול לסייע
ויש אנשים שגם למידה של מודל אפר"ת , תרגיע אותם בחיים...
ואת זה יכול לבצע מי שלמד אותו כפרוטוקול מסודר גם אצל שיויתי וכד'
אצל הרבה האנשים שמגיעים לטיפול , זה מתבטא בצורך לההקשבה והכלה, עם כמה עצות לחיים, וזה רץ כשזה מגיע בגרסה מסודרת ומאורגנת. ולכן יש בתחום הצלחות רבות
בנוסף,
הצלחה בטיפול היא דבר סוביקטיבי, אין לזה באמת הגדרה ברורה
ומאד תלוי מי האיש ומה הוא רצה
בנוסף, אנשים לא מפרטים יותר מידי על מה הם הלכו לטיפול , ולכן קשה לשמוע על הצלחות או תלונות
בנוסף, לטעמי
הלמידה של הקורסים המקוצרים לטיפול היא זלזול באינטלגנציה של הציבור
מטפל אמיתי שלמד בצורה אמיתית , לומד המון כלים ושיטות, ומשקיע בזה המון כסף
הקטע הזה של לימוד טיפול בצורה של קורס אינסטנט וכד' היא יכולה להועיל לאנשים
אבל אני חושב שלאנשים מגיע יותר, ומגיע להם אנשים יותר מקצוענים.
מטפל שלומד במקום מקצועי יודע שכל כלי שהוא לומד לוקח המון זמן , ולא כמו שבקורסים הללו לומדים ב3 שנים את כל התהליכים יחד,
ההצלחה הפיננסית של המטפלים הפיראטיים היא גדולה
בשוק הזה המחיר הזול מתחיל ב250 שח לפגישה של 40 דק' ומטפס ליותר
ואנשים חושבים שהמטפל הפיראט הוא שווה כמו הוותיק רק הוא יותר זול
ולכן הם עושים הרבה כסף, וזה מקצוע שבאמת כדאי לעבוד בו.
מי שמכיר תהליכים טיפוליים טובים , יודע לזהות את ההבדל בתועלת בין השניים
וזה הבדל יותר גדול מההבדל בין טינקו לדרימי...
אני לא אהבתי לשמוע שכאלה שלמדו את שיויתי
פתאום גם מטפלים בEMDR שזה טיפול לטראומות
והכל בצורה של אינסטנט ומהירה
והכל בלמידה קלילה ומהירה
מי שמכיר את השיטה הזו יודע שיש לזה תהליך רציני וזה לא רק כלי של "מרכז חוסן לטראומה".
בגדול הויכוח הזה אבוד, מי שלומד את זה שם לא יודה בכך שהוא חסר במקצועיות
ובמיוחד שהוא מרויח מזה הרבה הרבה כסף.
אני מציע לציבור כאן לנסות לברר גם על מטפלים מהציבור הדת"ל.
יש להם איזו צניעות וענווה על התפקיד שלהם
והרצינות שלהם לתהליך הלמידה הוא טוב ואמיתי.
צריך לבדוק את נושא ההשקפה ,
אבל אצל הרבה מהם יש מאד כבוד לזולת ואהבת ישראל , שאם במקומות אחרים זה יכול להיות אצלנו כחיסרון, במקרה הזה זה דווקא מעלה יתירה.
תודה על תגובה חדה ומדויקת, שנוגעת בשורש הבעיה מכמה זוויות חשובות ומאירה בדיוק את מנגנון הסכנה. אגב אנחנו לא מזכירים שמות - גם שלא יסגר האשכול - וגם שלא יהיה לשוה"ר ח"ו.
ולגוף העניין, אתה צודק לחלוטין – הנושא אינו שחור ולבן. אכן, ייתכן ששיחה תומכת או מודל התנהגותי פשוט יסייעו לאדם עם קושי נקודתי. הבעיה אינה טמונה בעצם קיומם של כלים פשוטים, אלא בשני עיוותים מרכזיים ומסוכנים שציינת:
בעיית האבחון ו
זחילת ההכשרה.
1. בעיית האבחון (הטריאז'): הנקודה הקריטית ביותר היא זו: בוגר קורס אינסטנט אינו מצויד ביכולת האבחון להבדיל בין "חרדה קטנה" לבין סימפטום ראשוני של הפרעה מורכבת. אין לו את הכלים לזהות דגל אדום המצביע על פסיכופתולוגיה, מצב אובדני, או טראומה עמוקה המוסווית כ"בעיית חרדה". זה דומה לאדם שלמד קורס עזרה ראשונה ומציע טיפול לאדם עם כאבים בחזה. ייתכן שמדובר בצרבת ותו לא, אך ייתכן שמדובר בהתקף לב. חוסר היכולת להבחין בין השניים הוא ההבדל בין סיוע לבין גרימת אסון.
2. זחילת ההכשרה (Scope Creep): הדוגמה שהבאת על בוגרי קורס בסיסי המציעים טיפול ב-EMDR היא לב העניין. זהו המדרון החלקלק והבלתי נמנע במערכת פרוצה. מטפל שרכש "כלי" אחד, מתחיל לצבור ביטחון עצמי (שאינו מגובה בידע), ומרחיב את סמכותו לטיפול בטראומות, בהתמכרויות ובהפרעות אישיות – תחומים הדורשים שנים של הכשרה קלינית ייעודית והדרכה צמודה. הוא לא יודע מה שהוא לא יודע, וזוהי הסכנה הגדולה ביותר למטופליו.
ולבסוף, צדקת לחלוטין לגבי
התמריץ הכלכלי. נוצר כאן "שוק של בלבול", שבו הציבור אינו יכול להבדיל בין איש מקצוע בעל הכשרה של עשור לבין בוגר קורס של סוף שבוע, מכיוון ששניהם משתמשים באותו תואר ("מטפל") וגובים מחירים דומים. במצב כזה, הסטנדרט המקצועי נשחק, והאינטרס הכלכלי גובר על האחריות המקצועית.
הוויכוח, כפי שאמרת, אינו על עצם קיומם של כלים שונים, אלא על היושרה והאחריות להשתמש בהם נכון. הציבור אכן ראוי ליותר, וה"יותר" הזה מתחיל בדרישה פשוטה: שקיפות, סטנדרטים ברורים, והתאמה מלאה בין רמת ההכשרה של המטפל לבין מורכבות הבעיה שבה הוא מתיימר לטפל.
rhon.co.il
הנושאים החמים
