אפילוג - #131
לרגע אחד, שקט גמור עטף את האולם כמו שמיכת חורף. אקדחים הורדו ומבטים הוסבו. ברגע שלאחר מכן אדוארד כבר הובל החוצה.
הוא לא דיבר ולא התווכח. רק פסע קדימה, מכובד בשתיקתו. מאחוריו, אנשי הביטחון שמרו עליו כאילו היה נשיא. אבל כל אחד ידע: המעמד, כמו התחפושת, כבר התקלף.
הציבור נשאר מאחור, נד, מתפצל לשניים. חלק הביט באדוארד בזעם. חלק בשקיקה. איש לא הריע. איש לא דיבר. שימי עמד שם, מבולבל, מרוקן. מביט בו מתרחק, מרגיש כאילו קטע מחייו נשלף ממנו בכוח.
האוויר היה מלא עשן סמיך של קרב, אך השקט שחזר אל האולם הרגיש מעייף יותר משהרגיש כמביא שלום.
שיירה של רכבים שחורים האטה מול האולם. אדוארד נאזק. לא תקומם ולא מתנגד. אפילו לא מביט סביב. הוא פשוט הלך, משפיל את ראשו אל המרצפות הלבנות, עומד בשתיקה קרה עם ידיים קשורות מאחורי גבו.
וכשהשערים נסגרו מאחוריו, ורק ההדים נשארו, התחיל השקט.
שעתיים לאחר מכן, האולם כבר החל לשוב לנורמליות חלקית. שימי, רועד עדיין, עוד לא ידע אם לנשום או לבכות, נשאר על מקומו. אנשים חזרו לדבר ביניהם, לחייך, ואפילו לצחוק קלות. חני נשמה סוף סוף נשימה עמוקה, יושבת לצד אימה. סטיב ולצידו ג'ף התערבבו בקהל, שוחחו עם הסוכנים והאנשים. החיים המשיכו, אבל הרעד עדיין בעט בכולם.
ואז שימי הבחין באיצלה. הוא עמד בפינה, טלפון מוצמד לאוזנו, פניו חרושות ומקומטות בדאגה. שימי הבחין בלחץ בתנועות גופו, באצבעות שפילסו את דרכן לשיערו, כמו תמיד כשהיה מבוהל.
צריך להוקיר תודה. חשב. הוא הציל לי את החיים.
בצעד מהוסס ומבויש, ניגש שימי אל הפינה בה איצלה עמד, מתפלל שיסיים את השיחה במהירות.
כעבור דקה איצלה ניתק, מסתובב אליו בצעד מהיר.
"אה..." אמר שימי, ונשך את שפתיו, כשסומק עלה בלחיו. "איצ'ה..."
"שימי," קטע אותו איצלה, "זאב גוסס. עומדים אצלו עכשיו מניין ליציאת נשמה. הוא ביקש אותך. דחוף."
שימי לא שאל דבר. הוא לקח במהירות את הטלפון מידו של איצלה, והסתכל על האולם, שבניגוד גמור לכל דבר עכשיו, היה מלא באורות מנצנצים, ובשמחה רועמת. שימי עדיין עמד בצד הרחבה, עניבתו רפויה. חיוכו נפל מיד, והוא הרגיש פחות ופחות כמו חתן ויותר ויותר כמו בובת חרסינה על סף שבירה.
"זאב", הופיע על הצג. שימי הסס רגע, נושך שפתיים. מסביבו המוזיקה געשה, אנשים רקדו. והוא, הוא עומד קפוא.
"אני כאן." אמר בקול רועד.
"ידעתי שתענה." קולו של זאב בקע מבעד לפומית, חלוש, אך צלול להפתיע.
שימי גירד את עורפו, בורח מהאזור בשביל שיוכל להתחמק מן הצלילים הרועשים. "ברור שעניתי, מה בכלל השאלה."
"אתה בחתונה שלך, לא?" שאל זאב, וצליל קולו הטריד מעט את שימי.
"כן," גיחך שימי, מנסה להסוות את לחצו. "היית צריך לבוא לראות. כל המשפחה פה."
שתיקה קצרה השתררה, ובה זאב רק נשם, נשימה שקטה, שברירית. ואז הוא דיבר, כמעט לוחש:
"שימ'לה," אמר, "תשמע לי רגע. אני לא יודע כמה זמן נשאר לי. אז חשבתי על זה, ויש לי... יש לי כמה דברים אחרונים להגיד לך."
שימי סגר את עיניו, ראשו הסתחרר, והוא הרגיש שהעולם סביבו מיטשטש באחת.
"דבר, אני איתך." אמר לבסוף, קולו סדוק כמו קרח דק.
"שימי," אמר זאב חלושות, "אני יודע שזה אולי יהיה קשה לך, אבל רחם על החיים, ותשאיר אותם חיים, ורחם על המתים, ואל תהרוג אותם עוד יותר ממה שהם עכשיו."
שימי בלע את הדמעות שפרצו בלי אזהרה.
"אני לא יודע איך עושים את זה", לחש.
"אתה תדע," אמר זאב. "כשיגיע הרגע שלי, שלך, תזכור: לא לפחד מהחיים. גם לא מהמוות. הם שני צדדים של אותו סיפור. חיים, זה להאמין שליום יש משמעות גם אם נראה שאין לו. זה להאמין בבורא ובטוב גם כשלכאורה אין הוכחות. מוות זה לא ההפך. מוות זה פשוט להפסיק לחפש הוכחות, ולדעת."
שימי סגר את עיניו לרגע, שומע ברקע את 'יומים' מבוצע בקולי קולות על ידי הקהל הרוקד. הרחבה התפוצצה בצהלות. מישהו אלמוני קרא לו מהצד השני: "שימי! בוא להצטלם!" אבל הוא לא זז. הוא צריך להצמיד את זאב אליו, לשמור עליו, לדאוג שלא יתפורר לנגד עיניו. לשמור שלא יברח לו. שלא ישאיר אותו לבד.
"ראיתי איך התאמצת לעזור לסוכנים. איך ביקשת והתחננת שישמעו אליך גם שלא היה אדם בסביבה." המשיך זאב. "אז תן לי להגיד לך עוד משהו, שאולי ינחם אותך שכל הדבר הענק והמבאס הזה לא היה לשווא: אומרים, שקולו של ילד, לא משנה כמה הגון ונכון יהיה, לעולם לא יישמע בין קולם של המבוגרים. אני חושב שזה בגלל שאנשים מפחדים מילדים, כי הם מזכירים להם יותר מדי את עצמם כשהיו קטנים."
הם צחקו, שניהם. צחוק קצר, סדוק. ואז שוב השתתקו. השקט היה מלא בכל מה שלא הספיקו לומר.
"אולי בגלל זה הרגיש לך לפעמים שלא הקשיבו לך, אבל תדע לך, כשגם אז, בשעות הקשות ביותר, ברגעים האפלים ביותר, בזמנים בהם עמדת מול מלאך המוות בעצמו, תמיד היה מי ששמע לך. תמיד יש מי ששומע אותך. ריבונו של עולם אף פעם לא עוזב אף אחד מאיתנו, גם עם נראה לנו שהוא רחוק ואנחנו אבדנו, חלילה.
נשימתו של זאב הפכה לשבירה יותר, לאחוזת קרעים.
"שימי..." פנה אליו לבסוף, "תזכור. כמה שניות לפעמים מבדילות בין שמחה נצחית לגיהינום עלי אדמות."
שימי שתק, ידיו רועדות.
"והגיהינום," המשיך זאב, "תמיד קרוב. השאלה היא לא אם הוא מתקרב, אלא אם אתה בונה גדר מסביבך או מדליק אש שורפת במעמקי הלב."
"זאב," שימי לחש, "אתה מפחיד אותי."
"תפחד. הפחד הוא סימן שאתה חי. רק מתים לא פוחדים."
עוד נשימה. ארוכה יותר. קצות המילים שלו החלו להישמע מעומעמים.
"אני רוצה שתזכור דבר אחד, ילד שלי," אמר זאב. "העולם לא ממתין לאף אחד. תחיה חזק, תאמין חזק, תשרוד חזק, ותמות חזק. אל תתנצל על מה שאתה."
שימי בלע רוק, מנסה לייצב את קולו:
"אני מבטיח."
השתררה דממה. שימי כבר לא שמע דבר. רק את הנשימות של זאב. הייתה באוויר תחושת הקלה. כאילו דבר מה כבד נשמט לשניהם מהכתפיים. ואז קול אחר עלה מהצד השני של הקו, צעיר יותר, ענייני יותר:
"שלום, אני פה עם זאב... המדדים מראים שאין לו הרבה זמן לחיות, אז אנחנו עושים עכשיו יציאת נשמה... רוצה שנשאיר את הטלפון דלוק?"
שימי עצם את עיניו חזק. "כן... תשאיר. אני כאן."
הזמן עצר. שימי שמע את קטעי הווידוי, את המילים השבורות, את קריאת התפילה שנישאה ממיטת חוליו של זאב. הוא שמע את רוחו של האיש הזקן נאחזת בעוד רגע, בעוד נשימה. את רשרוש הסדין שנע קצת. את הלחישות שבין העולמות. הוא שמע את הצרחות, את הבכיות, את הלבבות הנעים ממקומם ועולים לכיוון גן העדן.
ואז את השקט. שקט מוחלט, כמו לפני סערה, כמו אחרי התפוצצות כוכב. סופרנובה.
ואז מישהו אמר ברכות, כמעט בלחש: "זהו. הוא הלך."
עוד שקט. דממה כבדה.
עוד פרידה.
ואז הקו נותק.
שימי עמד שם, מחזיק את הטלפון ביד קפוצה. הדמעות זרמו מעצמן, בלי שליטה, והוא נשך את שפתיו עד שחש את טעמו המריר של הדם ממלא את פיו. הוא התייפח, נשמה שאין לה בית. נושם נשימה חנוקה. ממשיך עד שלא נשארו לו דמעות, ורק רעד ממלא את גופו.
אחרי דקות ארוכות - אולי שעה - כאשר התייפחותו כבר שככה, הוא העביר יד על עיניו, מוחק את הדמעות בקצה שרוולו ונושם עמוק, מסתכל על האולם הבוהק, ומסדר את עניבתו, גופו רועד, אך צעדו בוטח.
ואז, בקושי אך בנחישות, הוא נכנס פנימה.
הלילה כבר ירד. חני עדיין חיכתה לו, מאושרת, עם עיניים דומעות. ובלי מילים הוא בא, ואמר לה, רעד קל בקולו: "נראה לי אולי שיש לי כבר שם לבן הראשון שלנו."
ואז הם חייכו.
שימי בקושי התקפל על רגליו, כשהחברים עטו עליו בזרועות חמות, חוטפים אותו לפני שהספיק לומר מילה, דוחפים אותו באלגנטיות אל תוך מעגל הרוקדים.
"נו, חתן! אתה שלנו הלילה!" צעק מישהו, ולפני שהספיק להבין מה קורה, מצא את עצמו נסחף יחד איתם, כשלבו רוקד בנפרד מגופו, כמו עפיפון פראי באוויר חם.
המוזיקה הלמה בקירות, ברצפה, בבשר. חמה ובלתי ניתנת לעצירה. שימי הרגיש כאילו כל העולם התכווץ למעגל הזה: חי, מתנשף, צוחק.
חיים, אברימי ואיצלה הסתובבו אותו במעגלים, צחקו איתו, שרו אליו, אחזו בידיו בחוזקה כאילו מפחדים שהוא יישמט. לרגע קצר עלה בו דחף לבכות, להניח את הראש על כתפיהם ולפרוק את כל מה שהלב שלו לא ידע להכיל.
ולא היה לו כוח להילחם בזה. אז הוא נכנע. בפעם הראשונה מזה זמן מה, הוא נכנע לחיים. נכנע לחיים שהבורא הציב בפתחו. אם כך ה' החליט, בוודאי שזה הדבר הכי טוב בעבורו.
וכך, מוקף בחברים, ברעש, באור, בזיעה, הוא רקד. באמת רקד. הוא צחק. באמת צחק. כמו שצוחקים רק פעם בנצח של שנים.
ובאיזשהו מקום רחוק מאוד, הוא חש שזאב, בקצה אחר של העולם, אולי מחייך איתו.
והלילה התגלגל הלאה.
כשהאירוע הסתיים, והאורות דעכו אט אט, שימי יצא החוצה. רוח קרירה של אחר-חצות, מכה בשיערו בעדינות, כאילו מלטפת אותו על שנשא את כל זה בגבורה.
הוא עמד רגע, לבד, מתבונן אל תוך החושך הגדול שמולו.
האופק נמתח עד אין-קץ לפניו, נותן מרחב. הריק הגדול בשמיים והבניינים המאירים מסביב נדמו כנמלים קטנות אל מול העולם הגדול שבפניו.
שימי שאף אוויר קר לריאותיו, חש את פעימות לבו מתדפקות בחזהו, בקצב איטי יותר, אבל עדיין עוצמתי.
"רחם על החיים, ותשאיר אותם חיים," עלתה במחשבתו הלחישה האחרונה של זאב. "רחם על המתים, ואל תהרוג אותם עוד יותר ממה שהם עכשיו."
הוא חייך.
חיוך קטן, כמעט בלתי נראה, אבל אמיתי יותר מכל דבר אחר שחווה היום.
הוא עצם עיניים לרגע. נשם עמוק. ואז פקח אותן, מתבונן שוב באופק האינסופי שמילא בשקטו את החלל, לא מחפש שם תשובות, לא מחפש נחמה. רק מבין - באמת מבין - שהחיים, כמו הרוח, תמיד ימשיכו לנשוב.
והוא, הוא ימשיך לנשום אותם.
הוא תחב את ידיו לכיסי מכנסיו, סידר בעדינות את העניבה המשוחררת על צווארו, ואז צעד קדימה. אל תוך הלילה. אל תוך החיים. בלי להביט לאחור.
והמשיך לחייך.
כי יש אנשים ששורדים מהפכות.
אבל רק המעטים - מצליחים לבנות מהן חיים.