שימי אדלר, ישיבע-בוחער מארה"ב החדשה שנמצאת בשליטת המוסלמים, נעצר בערב לאחר שחוזר מפגישה, בחשד כי הוא רצח את הנשיא של 'A.N.W', שתכנן להשתלט על הנשיאות העכשווית.

לאחר חקירות מתישות הוא נכנס לתא מעצר ופוגש שם את ג'ף - שעובד בשירות 'A.N.W', אשר עוזר לו לצאת בתמורה להבטחת עזרה. הוא משוחח עם אדם מה'A.N.W', שמסביר לו את פרטי המשימה ומאיים עליו. הוא טס לאוסטריה ונכנס לבית אח הנשיא, כשלפתע מתקשר בן-אדם שאומר לו לבוא לרחוב מסוים. הוא מתחיל ללכת, אך בדרך מתעכב. הזקנים שעיכבוהו נרצחים ונלקחים ע"י פרמדיקים. השוטרים במקום לא מוצאים ראיות וסוגרים את התיק לבינתיים.

שימי מוצא את מה שנראה כדפים. הוא הולך לסוכן שבבית הדפוס ומביא לו אותם, כשמיד לאחר מכן, הוא נורה בידי מתנקש ונסחב ע"י הסוכן.

ג'ף פוגש את אח הנשיא בכלא - והם בורחים ומדווחים לאדם שטעה במיקום הדפים. הפסנתר בכניסה למלון מתפוצץ.

שימי מתעורר בבית החולים ושוכח את מה שקרה. הוא פוגש את הזקן שעצר אותו בבית חב"ד ומדבר איתו. הזקן מוזהר שלא לגלות כלום לשימי. שימי שומע את זאב הזקן ממלמל משהו, וחולם חלום משונה באחד הלילות. הוא מקבל שיחה מג'ף, ולא מזהה אותו.

ג'ף עוקב אחרי אדם. אדוארד חושד בו ומורה לחוקר פרסי ווין להתנקש בו. ג'ף מגלה לו על המעקב, ואדוארד מגלה לו ששכר את פרסי וא"א לעצור אותו עכשיו. שימי חוזר לארה"ב ובדרך נתקל באדם - שמאיים על חייו ומנסה להרוג אותו, אך ברגע האחרון הוא מצליח להימלט בס"ד ובעזרת סטיב העוזר של אדם. הוא מגיע לבית עם חשדות, פוגש בג'ף, שמביא לו את התמונה של אדם, ומסלק אותו.

ג'ף נחטף, ושימי רואה זאת ומגיע למחסן בנמל כדי לעזור לו, אך נכלא בו ע"י אדם, תוך שגז רעיל מסתנן לשם. הוא ניצל בעזרת איצלה, והם בורחים.

#127

הקליע הראשון פספס את ראשו של שימי בשביב שערה, והוא הרגיש את משב רוחו עובר מעליו.

השני ניפץ את אחת הנברשות מעל החופה. רסיסי זכוכית צנחו מטה כמו גשם שקוף, בפכפוך זכוכית מדויק ורועש. נופלים על רצפת השיש ומניסים תוך כך מספר אורחים מבוהלים.

הזמן כמו עצר לרגע אחד של שקט. הקליעים נראו כמנפצים את העולם.

החופה רעדה. שימי התכופף בלא מחשבה מוקדמת, חני הוטחה אל הקרקע הנוקשה. הכיסאות סביבם נפלו ונשברו בקול רעש גדול, מגשי פירות התעופפו בסערה, מתרסקים לרצפה. צלחות נשפכו מטה כמו מים מוצקים ורועשים.

יללות. צרחות. נעליים על רצפת שיש. מישהו דחף שולחן. מישהו נפל. מישהו צרח "לרצפה!" ומישהו אחר רץ. ילדים בכו. עיניים חיפשו דלתות מילוט שלא היו. אף אחד לא ידע לאן לברוח. אף אחד לא ידע כלום.

ואז, הדלת האחורית נפתחה.

פרסי נכנס. נשקו שלוף, עיניו קפואות. הוא לא רץ. הוא צעד בקצב אחיד. ידו אוחזת באקדח כמו כנר שמוכן להתחיל לנגן. ירייה אחת. ישירה. צליל שנבלע בתוך הצרחות.

המחבל קרס, ירכו הימנית מדממת. הוא ונשקו התגלגלו כמו כדור מחורר הממולא במשהו חד מברזל. פרסי התקדם בשקט, כמו חתול שנכנס לבית שומם.

ואז שתיקה.

כל האולם עמד קפוא. זיעה על מצחם, דם על הרצפה. מביטים אל עבר המחבל הצווח.

סטיב פסע קדימה.

"זהו," אמר, קולו חד, נמוך, יציב. "הגיע הזמן לטפל במי שאחראי לזה."
 
שימי אדלר, ישיבע-בוחער מארה"ב החדשה שנמצאת בשליטת המוסלמים, נעצר בערב לאחר שחוזר מפגישה, בחשד כי הוא רצח את הנשיא של 'A.N.W', שתכנן להשתלט על הנשיאות העכשווית.

לאחר חקירות מתישות הוא נכנס לתא מעצר ופוגש שם את ג'ף - שעובד בשירות 'A.N.W', אשר עוזר לו לצאת בתמורה להבטחת עזרה. הוא משוחח עם אדם מה'A.N.W', שמסביר לו את פרטי המשימה ומאיים עליו. הוא טס לאוסטריה ונכנס לבית אח הנשיא, כשלפתע מתקשר בן-אדם שאומר לו לבוא לרחוב מסוים. הוא מתחיל ללכת, אך בדרך מתעכב. הזקנים שעיכבוהו נרצחים ונלקחים ע"י פרמדיקים. השוטרים במקום לא מוצאים ראיות וסוגרים את התיק לבינתיים.

שימי מוצא את מה שנראה כדפים. הוא הולך לסוכן שבבית הדפוס ומביא לו אותם, כשמיד לאחר מכן, הוא נורה בידי מתנקש ונסחב ע"י הסוכן.

ג'ף פוגש את אח הנשיא בכלא - והם בורחים ומדווחים לאדם שטעה במיקום הדפים. הפסנתר בכניסה למלון מתפוצץ.

שימי מתעורר בבית החולים ושוכח את מה שקרה. הוא פוגש את הזקן שעצר אותו בבית חב"ד ומדבר איתו. הזקן מוזהר שלא לגלות כלום לשימי. שימי שומע את זאב הזקן ממלמל משהו, וחולם חלום משונה באחד הלילות. הוא מקבל שיחה מג'ף, ולא מזהה אותו.

ג'ף עוקב אחרי אדם. אדוארד חושד בו ומורה לחוקר פרסי ווין להתנקש בו. ג'ף מגלה לו על המעקב, ואדוארד מגלה לו ששכר את פרסי וא"א לעצור אותו עכשיו. שימי חוזר לארה"ב ובדרך נתקל באדם - שמאיים על חייו ומנסה להרוג אותו, אך ברגע האחרון הוא מצליח להימלט בס"ד ובעזרת סטיב העוזר של אדם. הוא מגיע לבית עם חשדות, פוגש בג'ף, שמביא לו את התמונה של אדם, ומסלק אותו.

ג'ף נחטף, ושימי רואה זאת ומגיע למחסן בנמל כדי לעזור לו, אך נכלא בו ע"י אדם, תוך שגז רעיל מסתנן לשם. הוא ניצל בעזרת איצלה, והם בורחים.

#128

סטיב שלף את אקדחו בזהירות.

אם בכל זאת נשארו רעשים מועטים באולם, הם הושתקו עכשיו. דממה מעיקה עטפה הכל, כאילו מישהו לחץ על כפתור "השתק" בטלפון גדל ממדים וסתם את פיותיהם של כל הנוכחים באולם.

ידו של סטיב כיוונה את האקדח על מישהו מסוים. כולם הביטו אל אותו כיוון, נדרכים.

שימי שכב על הרצפה, שם את ידיו על ראשו כמתגונן. חני שכבה לצידו, רואה את היד, ואת המבט. את הרעד הקל באוויר.

ג'ף עמד בפינת האולם, חציו מאחורי עמוד שיש גדול, והביט, מהסס לשנייה, עיניו קופצות בין סטיב, האדם שמולו, והקהל, שחלקו החל להבין חלקים מהאירוע ולשלוף גם הם אקדחים, שכוונו לאותו האזור. עיניו של האיש היו ברורות וחדות למרות העייפות הניכרת בהן במובהק.

מישהו אחר, שחזותו החיצונית הראתה שהוא מעט מבולבל, שלף גם הוא אקדח, וניסה לירות לעבר האנשים בעיניים בוהקות ללא שום בלבול. אבל לפני שהספיק, שניים מהסוכנים, שהיו מחופשים לאברכים מן המניין, קפצו עליו. הם אחזו בידו, והפילו את אקדחו לרצפה, בועטים אותו הרחק, ומרימים את האיש הערמומי. אחר אחזו באיש חזק בידיהם החסונות לנוכח התנגדותו, והעמידו אותו זקוף.

עוד תנועה. מאחורי אחד העמודים, סוכן נוסף שלף נשק. אקדח קטן, ישן ואפרפר, מדויק למראה. הוא כיוון אותו על האיש. ואז עוד אחד. ועוד אחד. ועוד כמה.

וגם הם שתקו.

והוא עמד שם. עיניו פקוחות. פניו חיוורות. לא זז ולא אומר מילה.

הזמן נמתח כקפיץ חד ושורט.

ורק קול אחד לחש: "אל תזוז."

כל האקדחים כוונו לאותה הפינה.
 
שימי אדלר, ישיבע-בוחער מארה"ב החדשה שנמצאת בשליטת המוסלמים, נעצר בערב לאחר שחוזר מפגישה, בחשד כי הוא רצח את הנשיא של 'A.N.W', שתכנן להשתלט על הנשיאות העכשווית.

לאחר חקירות מתישות הוא נכנס לתא מעצר ופוגש שם את ג'ף - שעובד בשירות 'A.N.W', אשר עוזר לו לצאת בתמורה להבטחת עזרה. הוא משוחח עם אדם מה'A.N.W', שמסביר לו את פרטי המשימה ומאיים עליו. הוא טס לאוסטריה ונכנס לבית אח הנשיא, כשלפתע מתקשר בן-אדם שאומר לו לבוא לרחוב מסוים. הוא מתחיל ללכת, אך בדרך מתעכב. הזקנים שעיכבוהו נרצחים ונלקחים ע"י פרמדיקים. השוטרים במקום לא מוצאים ראיות וסוגרים את התיק לבינתיים.

שימי מוצא את מה שנראה כדפים. הוא הולך לסוכן שבבית הדפוס ומביא לו אותם, כשמיד לאחר מכן, הוא נורה בידי מתנקש ונסחב ע"י הסוכן.

ג'ף פוגש את אח הנשיא בכלא - והם בורחים ומדווחים לאדם שטעה במיקום הדפים. הפסנתר בכניסה למלון מתפוצץ.

שימי מתעורר בבית החולים ושוכח את מה שקרה. הוא פוגש את הזקן שעצר אותו בבית חב"ד ומדבר איתו. הזקן מוזהר שלא לגלות כלום לשימי. שימי שומע את זאב הזקן ממלמל משהו, וחולם חלום משונה באחד הלילות. הוא מקבל שיחה מג'ף, ולא מזהה אותו.

ג'ף עוקב אחרי אדם. אדוארד חושד בו ומורה לחוקר פרסי ווין להתנקש בו. ג'ף מגלה לו על המעקב, ואדוארד מגלה לו ששכר את פרסי וא"א לעצור אותו עכשיו. שימי חוזר לארה"ב ובדרך נתקל באדם - שמאיים על חייו ומנסה להרוג אותו, אך ברגע האחרון הוא מצליח להימלט בס"ד ובעזרת סטיב העוזר של אדם. הוא מגיע לבית עם חשדות, פוגש בג'ף, שמביא לו את התמונה של אדם, ומסלק אותו.

ג'ף נחטף, ושימי רואה זאת ומגיע למחסן בנמל כדי לעזור לו, אך נכלא בו ע"י אדם, תוך שגז רעיל מסתנן לשם. הוא ניצל בעזרת איצלה, והם בורחים.

#129

כולם עמדו בשתיקה. כל האקדחים הופנו אל עבר אדם אחד.

אל אדוארד.

הצעקה הראשונה נבלעה ברעש הכללי של האולם. אבל השקט שלאחריה היה צורם יותר מכל ירייה. האקדחים לא רעדו. רק הידיים שמאחוריהם.

שימי שכב במרכז, עוד לא מספיק להבין מה קורה. עיניו נחו על אדוארד. הנשיא, המנהיג, המושיע, האיש שהוביל את המהפכה... האיש ששולט... או שאולי...

אדוארד פסילוואן לא ניסה לברוח. לא ניסה אפילו להרים ידיים. הוא עמד במרכז האולם, זקוף, עיניו בורקות, כאילו כבר ידע שיתפסו אותו ואך חיכה לרגע הזה.

עוד עיניים נעצו בו מבטים, ונראה היה שאפילו הילדים הרגישו במשהו. שימי התרומם לאיטו מהרצפה, שיערו פרוע, חליפתו מאובקת, קולו כמעט ולא יוצא.

"מה... מה קורה פה?" מלמל בקול חנוק, פניו חיוורות. "מה אתם עושים בדיוק...?"

פרסי, שהיה קרוב אליו, הניח יד רועדת על כתפו, כמו מנסה להאט את פעימות ליבו. "שימי, הגיע הזמן לדעת את האמת."

ג'ף ניגש אליו, איטי וזהיר, פוסע מעודנות על הקרקע, נוגע ולא נוגע בה באותה העת. "אתה צריך לדעת," אמר. "אדוארד הוא לא מי שחשבת שהוא."

"מה זאת אומרת?"

סטיב עמד לידו, פניו כבדים, מלאים בשנים של שתיקה. "כל המהפכה של הממשל הייתה הצגה. היא תוכננה מלמעלה, בשיתוף פעולה של אדוארד עם הערבים. הממשלה לא באמת נפלה. הערבים עדיין בחיים."

"מה?" שאל שימי. "למה ש...?"

"זה התחיל כשזיהו שגל מחאה שקט מתחיל. העם התחיל להתעורר," אמר ג'ף. "והם פחדו. אז הם שיחקו כאילו יש מהפכה. כאילו משהו משתנה. כדי שכולם קצת יירגעו, ואז יהיה אפשר להחזיר את הכל למצבו הקודם. ואז הם הביאו את אדוארד - אחיו של מנהיג המהפכה האמיתית - ונתנו לו את הבמה."

סטיב המשיך: "הם ידעו שהוא לא באמת ישלוט. הוא רק יהיה הפנים. אבל אז בא הרגע הקריטי, ההתנקשות באח - הנשיא הקודם של הA.W.N. הכל תוכנן."

שימי קפא. ליבו פעם.

ג'ף המשיך, פניו קפואות. "כשהגיע הזמן להתנקש בנשיא, דאגו שזה ייראה אמין. הם שכנעו אותו שיש סכנה לחייו, ואדוארד - אחיו - שכנע אותו להביא אליו את השלט ששולח את הפצצות על ידי שליח נאמן."

"ומי שלקח את הטישו היה אדם," אמר סטיב. "והוא ראה אותך מסתובב ליד האזור וחשש שראית משהו."

"שימי," לחש ג'ף, "אתה היית שם כשזה קרה. ראית את הטישו ההוא. שם הוסתר השלט. שם התחיל הכול."

הכל התחיל להתחבר כמו חוטי אריג הנשזרים לבד שלם. שימי עצם עיניים באנחה.

"אדוארד היה צריך אליבי," הוסיף סטיב. "אז הוא ביים את חטיפתו. אבל שלט בכל מהכלא. נכון?" שימי ראה את סטיב מכוון את אקדחו על האיש החסון והלא-מוכר שבא להגיד לו שלום לפני האירוע.

האיש הנהן בפחד. רעש עמום של כדור הנפלט מבית הבליעה נשמע, והאיש נפל. אחד המלצרים התרחק, עדיין מחזיק באקדחו המעשן.

שימי הרגיש כאילו האולם הסתובב סביבו, והוא התמוטט על כיסא קרוב. התנשפויות זעירות נשמעו מצדו ומצד שאר הנוכחים ההמומים שבאולם, ששתקו.

"ואז הם לקחו אותך לחקירה אצלם, כי הם חשדו שאתה זוכר משהו," אמר סטיב. "וכשהשתחררת בזכות ג'ף, אדם חשב שיהיה קל אם תביא את הדפים, כדי שהם יוכלו לדעת איפה הפצצות ולנטרל אותן או להפחית את עוצמתן."

"גם אותי הם ניסו להעלים," אמר ג'ף. "הם לקחו אותי באיזשהו תירוץ קלוש על פיגוע שהיה בבית כנסת לפני כמה שנים. כשהתחלתי לחשוד באדם, הם לקחו אותי. חשבו שאני חושד באדוארד."

שימי הנהן, כמעט בלע את רוקו. "אדם..." לחש, "חטף את המשפחה שלי..."

"כי הוא רצה שתביא את הדפים," אמר סטיב. "ואז אתה טסת. אבל כשאדוארד הבין שאתה טס לוינה, הוא היה בטוח שגילית על הבגידה שלו, בגלל שהיו מסמכים עם ראיות לכך בביתו. הוא הורה להתנקש בך. ולמקרה שתינצל, שותפיו החביאו פתקים שקריים שיוליכו אותך למלכודת. כדי שתמות שם. אבל לא הכל הלך לפי התוכנית."

שימי הרגיש שהוא לא נושם.
 
שימי אדלר, ישיבע-בוחער מארה"ב החדשה שנמצאת בשליטת המוסלמים, נעצר בערב לאחר שחוזר מפגישה, בחשד כי הוא רצח את הנשיא של 'A.N.W', שתכנן להשתלט על הנשיאות העכשווית.

לאחר חקירות מתישות הוא נכנס לתא מעצר ופוגש שם את ג'ף - שעובד בשירות 'A.N.W', אשר עוזר לו לצאת בתמורה להבטחת עזרה. הוא משוחח עם אדם מה'A.N.W', שמסביר לו את פרטי המשימה ומאיים עליו. הוא טס לאוסטריה ונכנס לבית אח הנשיא, כשלפתע מתקשר בן-אדם שאומר לו לבוא לרחוב מסוים. הוא מתחיל ללכת, אך בדרך מתעכב. הזקנים שעיכבוהו נרצחים ונלקחים ע"י פרמדיקים. השוטרים במקום לא מוצאים ראיות וסוגרים את התיק לבינתיים.

שימי מוצא את מה שנראה כדפים. הוא הולך לסוכן שבבית הדפוס ומביא לו אותם, כשמיד לאחר מכן, הוא נורה בידי מתנקש ונסחב ע"י הסוכן.

ג'ף פוגש את אח הנשיא בכלא - והם בורחים ומדווחים לאדם שטעה במיקום הדפים. הפסנתר בכניסה למלון מתפוצץ.

שימי מתעורר בבית החולים ושוכח את מה שקרה. הוא פוגש את הזקן שעצר אותו בבית חב"ד ומדבר איתו. הזקן מוזהר שלא לגלות כלום לשימי. שימי שומע את זאב הזקן ממלמל משהו, וחולם חלום משונה באחד הלילות. הוא מקבל שיחה מג'ף, ולא מזהה אותו.

ג'ף עוקב אחרי אדם. אדוארד חושד בו ומורה לחוקר פרסי ווין להתנקש בו. ג'ף מגלה לו על המעקב, ואדוארד מגלה לו ששכר את פרסי וא"א לעצור אותו עכשיו. שימי חוזר לארה"ב ובדרך נתקל באדם - שמאיים על חייו ומנסה להרוג אותו, אך ברגע האחרון הוא מצליח להימלט בס"ד ובעזרת סטיב העוזר של אדם. הוא מגיע לבית עם חשדות, פוגש בג'ף, שמביא לו את התמונה של אדם, ומסלק אותו.

ג'ף נחטף, ושימי רואה זאת ומגיע למחסן בנמל כדי לעזור לו, אך נכלא בו ע"י אדם, תוך שגז רעיל מסתנן לשם. הוא ניצל בעזרת איצלה, והם בורחים.

הממשלה החדשה ברשות אדוארד קמה, וביום החתונה של שימי מנסים להתנקש בו, אך ללא הצלחה. מתגלה כי אדוארד הוא הבוגד שעבד עם הערבים.

#130

העולם של שימי, שבמשך שבועות התפרק אט אט, קרס עליו כמו קיר זכוכית. ג'ף כחכח מולו בגרונו. "אדוארד הבין שאתה לא תלך לבד. שתשלח את אדם. הוא השתולל ונזף בהם. מבין שהמלכודת תתהפך עליו."

שימי הרים את עיניו. "אבל ניצלתי."

“בזכות זאב,” אמר ג'ף. "הוא נשלח על ידי איצלה, שעקב אחריך וגילה בדך לא דרך שטסת לאוסטריה. הוא שלח את זאב, ידיד של אביו, שישמור עליך. כי לא סמך עלינו."

"אדוארד לא יכול היה לדבר וליצור קשר עם אדם מהכלא בלי שיחשדו בו," הוסיף סטיב. "אז הוא ברח עם אחד מהאסירים האקראיים שנכנס לתאו."

"עם מי?" שאל שימי.

"איתי," אמר ג'ף, בקול צרוד. "הוא השתמש בי ככיסוי."

עכשיו האולם היה שקט. כולם הקשיבו. כמעט כולם קלטו.

"בפעם השנייה, המתנקש כמעט הצליח," אמר סטיב. "אבל הנשיא האוסטרי הופיע במקום. והכול השתבש."

"ואז," הוסיף ג'ף, "הם ירו בזאב ואשתו. הוא שרד. בבית החולים, אדם איים עליו שלא יגלה כלום."

"ואני..." אמר שימי. "לא זכרתי כלום."

"כי הם ניסו למחוק הכול," אמר ג'ף. "אבל אנחנו הבאנו לך את הספר. עם הקוד. דרך הסוכן שהתחפש לספרן. זו הייתה דרך חירום לתקשורת של סוכנים סמויים בלי שיחשדו. לקחתי את הטלפון הישן של הסוכנות וניסיתי לדבר איתך, אבל אתה לא זכרת כלום."

"ואז, פרסי קיבל הוראה להתנקש בג'ף, מכיוון שאדוארד ראה שהוא נעלם לעיתים וחשב שהוא ממשיך לחשוד בו. אבל הוא עבד איתנו, מקליט את אדוארד, ורק העמיד פנים שהוא רודף אותו, כדי שלא יחשדו גם בו. כשהוא גילה שג'ף עוקב אחרי אדם הוא הורה לבטל את ההתנקשות, אך פרסי לא הסכים, כדי שאמונו יוכח ועם זאת הוא יוכל לשמור על ג'ף מרחוק."

"הם ניסו להרוג אותי," לחש שימי.

סטיב הנהן. "אבל נכשלו. שוב ושוב. וכשיצאת מוינה, אדם החליט לבדוק אם אתה יודע משהו, והחליט שכן, אבל הוא לא יכל להתנקש בך במטוס לעיני כל, ולכן חיכה לזמן אמת. באותו זמן, כשהבינו שג'ף כנראה באמת הולך להוציא מאדם הכל, הם חטפו אותו למתקן הגז. ושם אדם השתמש בו כפיתיון. כדי להביא אותך ולסיים איתך."

"ואיציק הציל אותי."

"כן."

שוב שקט.

ג'ף הוציא פתק, הושיט אותו לשימי. "והנה," אמר, "מה שאדוארד שכח שגילה. הוא אמר שיש לו זיכרון צילומי, אבל הוא לא זכר את אחד הדברים החשובים שהיו כתובים באחד הדפים."

"כי הוא לא קרא," לחש שימי. "זה לא עניין אותו. הוא השתמש רק בדפים של הפצצות."

ג'ף וסטיב הנהנו כאחד. "נכון מאוד."

ואז עוד סוכן נכנס לאולם, נושא איתו את האקדח שאיתו אדוארד השתמש כשחדרו לכלא. "הוא השתמש בכדורי גומי," לחש הסוכן, "לא רצה להרוג את האיש שם באמת, בגלל שהוא היה אחד מעוזריו. זיהינו אותו כאחד שניסה לירות לפני כמה דקות, כשהאקדחים כוונו אל אדוארד."

ג'ף חטף אקדח מאחד הסוכנים הסמויים שהקיפו את אדוארד והרימו ידיים בבהלה. הוא הוציא את המחסנית. "הנה," אמר, "גם כאן יש כדורי גומי, הוא רצה שתמות, והביא את הסוכנים רק כדי לעשות רושם שניסה להציל אותך. אם היו להם כדורים אמיתיים הם כבר היו יורים עלינו. הם רבים מאיתנו."

כל העולם נשבר בבת אחת.

ואז ירייה.

סוכן נוסף נפל. מישהו צרח.

אבל עוד לפני שנשמעה הירייה השנייה, כל האקדחים חזרו לכיוון אחד.
אל אדוארד.

הוא רק חייך חיוך ריק. שפתיו נעו לאט. "אני לא הייתי לבד." הוא לחש, נואש. סוכן גדל ממדים החזיק בו בגרונו, גורם לקולו לחרחר ולגרון להאדים.

המבט שלו נחת על אחד מהם. הוא הצביע על אדם.

אבל הסחת הדעת הנואשת ממנו לא עבדה. סוכן נוסף אחז בו בידיו, שם אותו מאחורי גבו והתחיל לגרור אותו החוצה.


בעז"ה בל"נ בפרק הבא פרק סיום - אפילוג!

נ.ב: אשמח מאוד לביקורת על שני הפרקים האחרונים, אם הם היו מובנים מספיק, ואם לא, אז איפה, וכן אם הם הרגישו בקצב הנכון, ולא מהירים מידי.
 
נערך לאחרונה ב:
הקליע הראשון פספס את ראשו של שימי בשביב שערה, והוא הרגיש את משב רוחו עובר מעליו.
המשפט הזה זקוק לעריכה. לא שהוא לא מובן. פשוט מה הפירוש שביב שערה? והאם באמת אפשר להרגיש את משב הרוח של הכדור? אם היה מדובר בשריקת הכדור בסדר, הגיוני! אבל משב רוח?!
בפכפוך זכוכית מדויק ורועש
פכפוך הוא קול נעים ועדין, ואילו הזכוכית מתנפצת בקול רעש גדול….

הקרקע הנוקשה
החופה בחוץ? בטבע, או באולם? כי אם מדובר באולם אז היא הוטחה אל מרצפות האולם ולא קרקע קשיחה.
מישהו דחף שולחן. מישהו נפל. מישהו צרח "לרצפה!" ומישהו אחר רץ
יותר מדי ׳מישהו׳
מישהו דחף שולחן, אחר נפל, מפינת האולם נשמעה צרחה ״לרצפה״ אדם נוסף רץ.
כדור מחורר הממולא במשהו חד מברזל
לא הבנתי? הכדור מחורר? מלא?
המחבל קרס, ירכו הימנית מדממת. הוא ונשקו התגלגלו כמו כדור מחורר הממולא במשהו חד מברזל. פרסי התקדם בשקט, כמו חתול שנכנס לבית שומם.
יש במשפט יותר מדי דימויים של כמו…
המחבל קרס, ירכו הימנית מדממת. ידיו אוחזות ברגל הפצוע כמו מנסות לעצור את הדימום. אקדחו זרוק מאחור. פרסי, התקדם אליו. צעדיו חתוליים. שקטים.
דם על הרצפה
לא קשור למשפט. מדובר בשורה שבה אתה מדבר על האנשים, לא קשור עכשיו שיש דם על הרצפה.
 
נ.ב: אשמח מאוד לביקורת על שני הפרקים האחרונים, אם הם היו מובנים מספיק, ואם לא, אז איפה, וכן אם הם הרגישו בקצב הנכון, ולא מהירים מידי.
מעשית לא הבנתי כלום, להרגשתי כי היו סתירות במהלך הסיפור אבל יתכן שלא הייתי לגמרי עקבית.
לא יודעת למקד...
 
המשפט הזה זקוק לעריכה. לא שהוא לא מובן. פשוט מה הפירוש שביב שערה? והאם באמת אפשר להרגיש את משב הרוח של הכדור? אם היה מדובר בשריקת הכדור בסדר, הגיוני! אבל משב רוח?!
באמת התלבטתי אם לכתוב. בעז"ה בל"נ אשנה.
פכפוך הוא קול נעים ועדין, ואילו הזכוכית מתנפצת בקול רעש גדול….
לאו דווקא, ראיתי הרבה סופרים שמתארים את זה כפכפוך...
החופה בחוץ? בטבע, או באולם? כי אם מדובר באולם אז היא הוטחה אל מרצפות האולם ולא קרקע קשיחה.
תודה רבה.
יותר מדי ׳מישהו׳
מישהו דחף שולחן, אחר נפל, מפינת האולם נשמעה צרחה ״לרצפה״ אדם נוסף רץ.
אוריד בעז"ה בל"נ.
לא הבנתי? הכדור מחורר? מלא?
הכוונה כדור עם חור שממולא במשהו חד מברזל...
יש במשפט יותר מדי דימויים של כמו…
המחבל קרס, ירכו הימנית מדממת. ידיו אוחזות ברגל הפצוע כמו מנסות לעצור את הדימום. אקדחו זרוק מאחור. פרסי, התקדם אליו. צעדיו חתוליים. שקטים.
תודה רבה על ההערה.
לא קשור למשפט. מדובר בשורה שבה אתה מדבר על האנשים, לא קשור עכשיו שיש דם על הרצפה.
תיאור הסיטואציה וסביבתה...
מעשית לא הבנתי כלום, להרגשתי כי היו סתירות במהלך הסיפור אבל יתכן שלא הייתי לגמרי עקבית.
לא יודעת למקד...
איזה סתירות היו?
 
אגב, תודה רבה על ההערות החשובות!
אשמח להערות יותר על עצם הסתדרות הדברים והעלילה עם הפרקים הקודמים, א"כ גם על המשלב הלשוני.
 
אפילוג - #131

לרגע אחד, שקט גמור עטף את האולם כמו שמיכת חורף. אקדחים הורדו ומבטים הוסבו. ברגע שלאחר מכן אדוארד כבר הובל החוצה.

הוא לא דיבר ולא התווכח. רק פסע קדימה, מכובד בשתיקתו. מאחוריו, אנשי הביטחון שמרו עליו כאילו היה נשיא. אבל כל אחד ידע: המעמד, כמו התחפושת, כבר התקלף.

הציבור נשאר מאחור, נד, מתפצל לשניים. חלק הביט באדוארד בזעם. חלק בשקיקה. איש לא הריע. איש לא דיבר. שימי עמד שם, מבולבל, מרוקן. מביט בו מתרחק, מרגיש כאילו קטע מחייו נשלף ממנו בכוח.

האוויר היה מלא עשן סמיך של קרב, אך השקט שחזר אל האולם הרגיש מעייף יותר משהרגיש כמביא שלום.

שיירה של רכבים שחורים האטה מול האולם. אדוארד נאזק. לא תקומם ולא מתנגד. אפילו לא מביט סביב. הוא פשוט הלך, משפיל את ראשו אל המרצפות הלבנות, עומד בשתיקה קרה עם ידיים קשורות מאחורי גבו.

וכשהשערים נסגרו מאחוריו, ורק ההדים נשארו, התחיל השקט.

שעתיים לאחר מכן, האולם כבר החל לשוב לנורמליות חלקית. שימי, רועד עדיין, עוד לא ידע אם לנשום או לבכות, נשאר על מקומו. אנשים חזרו לדבר ביניהם, לחייך, ואפילו לצחוק קלות. חני נשמה סוף סוף נשימה עמוקה, יושבת לצד אימה. סטיב ולצידו ג'ף התערבבו בקהל, שוחחו עם הסוכנים והאנשים. החיים המשיכו, אבל הרעד עדיין בעט בכולם.

ואז שימי הבחין באיצלה. הוא עמד בפינה, טלפון מוצמד לאוזנו, פניו חרושות ומקומטות בדאגה. שימי הבחין בלחץ בתנועות גופו, באצבעות שפילסו את דרכן לשיערו, כמו תמיד כשהיה מבוהל.

צריך להוקיר תודה. חשב. הוא הציל לי את החיים.

בצעד מהוסס ומבויש, ניגש שימי אל הפינה בה איצלה עמד, מתפלל שיסיים את השיחה במהירות.

כעבור דקה איצלה ניתק, מסתובב אליו בצעד מהיר.

"אה..." אמר שימי, ונשך את שפתיו, כשסומק עלה בלחיו. "איצ'ה..."

"שימי," קטע אותו איצלה, "זאב גוסס. עומדים אצלו עכשיו מניין ליציאת נשמה. הוא ביקש אותך. דחוף."

שימי לא שאל דבר. הוא לקח במהירות את הטלפון מידו של איצלה, והסתכל על האולם, שבניגוד גמור לכל דבר עכשיו, היה מלא באורות מנצנצים, ובשמחה רועמת. שימי עדיין עמד בצד הרחבה, עניבתו רפויה. חיוכו נפל מיד, והוא הרגיש פחות ופחות כמו חתן ויותר ויותר כמו בובת חרסינה על סף שבירה.

"זאב", הופיע על הצג. שימי הסס רגע, נושך שפתיים. מסביבו המוזיקה געשה, אנשים רקדו. והוא, הוא עומד קפוא.

"אני כאן." אמר בקול רועד.

"ידעתי שתענה." קולו של זאב בקע מבעד לפומית, חלוש, אך צלול להפתיע.

שימי גירד את עורפו, בורח מהאזור בשביל שיוכל להתחמק מן הצלילים הרועשים. "ברור שעניתי, מה בכלל השאלה."

"אתה בחתונה שלך, לא?" שאל זאב, וצליל קולו הטריד מעט את שימי.

"כן," גיחך שימי, מנסה להסוות את לחצו. "היית צריך לבוא לראות. כל המשפחה פה."

שתיקה קצרה השתררה, ובה זאב רק נשם, נשימה שקטה, שברירית. ואז הוא דיבר, כמעט לוחש:

"שימ'לה," אמר, "תשמע לי רגע. אני לא יודע כמה זמן נשאר לי. אז חשבתי על זה, ויש לי... יש לי כמה דברים אחרונים להגיד לך."

שימי סגר את עיניו, ראשו הסתחרר, והוא הרגיש שהעולם סביבו מיטשטש באחת.

"דבר, אני איתך." אמר לבסוף, קולו סדוק כמו קרח דק.

"שימי," אמר זאב חלושות, "אני יודע שזה אולי יהיה קשה לך, אבל רחם על החיים, ותשאיר אותם חיים, ורחם על המתים, ואל תהרוג אותם עוד יותר ממה שהם עכשיו."

שימי בלע את הדמעות שפרצו בלי אזהרה.

"אני לא יודע איך עושים את זה", לחש.

"אתה תדע," אמר זאב. "כשיגיע הרגע שלי, שלך, תזכור: לא לפחד מהחיים. גם לא מהמוות. הם שני צדדים של אותו סיפור. חיים, זה להאמין שליום יש משמעות גם אם נראה שאין לו. זה להאמין בבורא ובטוב גם כשלכאורה אין הוכחות. מוות זה לא ההפך. מוות זה פשוט להפסיק לחפש הוכחות, ולדעת."

שימי סגר את עיניו לרגע, שומע ברקע את 'יומים' מבוצע בקולי קולות על ידי הקהל הרוקד. הרחבה התפוצצה בצהלות. מישהו אלמוני קרא לו מהצד השני: "שימי! בוא להצטלם!" אבל הוא לא זז. הוא צריך להצמיד את זאב אליו, לשמור עליו, לדאוג שלא יתפורר לנגד עיניו. לשמור שלא יברח לו. שלא ישאיר אותו לבד.

"ראיתי איך התאמצת לעזור לסוכנים. איך ביקשת והתחננת שישמעו אליך גם שלא היה אדם בסביבה." המשיך זאב. "אז תן לי להגיד לך עוד משהו, שאולי ינחם אותך שכל הדבר הענק והמבאס הזה לא היה לשווא: אומרים, שקולו של ילד, לא משנה כמה הגון ונכון יהיה, לעולם לא יישמע בין קולם של המבוגרים. אני חושב שזה בגלל שאנשים מפחדים מילדים, כי הם מזכירים להם יותר מדי את עצמם כשהיו קטנים."

הם צחקו, שניהם. צחוק קצר, סדוק. ואז שוב השתתקו. השקט היה מלא בכל מה שלא הספיקו לומר.

"אולי בגלל זה הרגיש לך לפעמים שלא הקשיבו לך, אבל תדע לך, כשגם אז, בשעות הקשות ביותר, ברגעים האפלים ביותר, בזמנים בהם עמדת מול מלאך המוות בעצמו, תמיד היה מי ששמע לך. תמיד יש מי ששומע אותך. ריבונו של עולם אף פעם לא עוזב אף אחד מאיתנו, גם עם נראה לנו שהוא רחוק ואנחנו אבדנו, חלילה.

נשימתו של זאב הפכה לשבירה יותר, לאחוזת קרעים.

"שימי..." פנה אליו לבסוף, "תזכור. כמה שניות לפעמים מבדילות בין שמחה נצחית לגיהינום עלי אדמות."

שימי שתק, ידיו רועדות.

"והגיהינום," המשיך זאב, "תמיד קרוב. השאלה היא לא אם הוא מתקרב, אלא אם אתה בונה גדר מסביבך או מדליק אש שורפת במעמקי הלב."

"זאב," שימי לחש, "אתה מפחיד אותי."

"תפחד. הפחד הוא סימן שאתה חי. רק מתים לא פוחדים."

עוד נשימה. ארוכה יותר. קצות המילים שלו החלו להישמע מעומעמים.

"אני רוצה שתזכור דבר אחד, ילד שלי," אמר זאב. "העולם לא ממתין לאף אחד. תחיה חזק, תאמין חזק, תשרוד חזק, ותמות חזק. אל תתנצל על מה שאתה."

שימי בלע רוק, מנסה לייצב את קולו:

"אני מבטיח."

השתררה דממה. שימי כבר לא שמע דבר. רק את הנשימות של זאב. הייתה באוויר תחושת הקלה. כאילו דבר מה כבד נשמט לשניהם מהכתפיים. ואז קול אחר עלה מהצד השני של הקו, צעיר יותר, ענייני יותר:

"שלום, אני פה עם זאב... המדדים מראים שאין לו הרבה זמן לחיות, אז אנחנו עושים עכשיו יציאת נשמה... רוצה שנשאיר את הטלפון דלוק?"

שימי עצם את עיניו חזק. "כן... תשאיר. אני כאן."

הזמן עצר. שימי שמע את קטעי הווידוי, את המילים השבורות, את קריאת התפילה שנישאה ממיטת חוליו של זאב. הוא שמע את רוחו של האיש הזקן נאחזת בעוד רגע, בעוד נשימה. את רשרוש הסדין שנע קצת. את הלחישות שבין העולמות. הוא שמע את הצרחות, את הבכיות, את הלבבות הנעים ממקומם ועולים לכיוון גן העדן.

ואז את השקט. שקט מוחלט, כמו לפני סערה, כמו אחרי התפוצצות כוכב. סופרנובה.

ואז מישהו אמר ברכות, כמעט בלחש: "זהו. הוא הלך."

עוד שקט. דממה כבדה.

עוד פרידה.

ואז הקו נותק.

שימי עמד שם, מחזיק את הטלפון ביד קפוצה. הדמעות זרמו מעצמן, בלי שליטה, והוא נשך את שפתיו עד שחש את טעמו המריר של הדם ממלא את פיו. הוא התייפח, נשמה שאין לה בית. נושם נשימה חנוקה. ממשיך עד שלא נשארו לו דמעות, ורק רעד ממלא את גופו.

אחרי דקות ארוכות - אולי שעה - כאשר התייפחותו כבר שככה, הוא העביר יד על עיניו, מוחק את הדמעות בקצה שרוולו ונושם עמוק, מסתכל על האולם הבוהק, ומסדר את עניבתו, גופו רועד, אך צעדו בוטח.

ואז, בקושי אך בנחישות, הוא נכנס פנימה.

הלילה כבר ירד. חני עדיין חיכתה לו, מאושרת, עם עיניים דומעות. ובלי מילים הוא בא, ואמר לה, רעד קל בקולו: "נראה לי אולי שיש לי כבר שם לבן הראשון שלנו."

ואז הם חייכו.

שימי בקושי התקפל על רגליו, כשהחברים עטו עליו בזרועות חמות, חוטפים אותו לפני שהספיק לומר מילה, דוחפים אותו באלגנטיות אל תוך מעגל הרוקדים.

"נו, חתן! אתה שלנו הלילה!" צעק מישהו, ולפני שהספיק להבין מה קורה, מצא את עצמו נסחף יחד איתם, כשלבו רוקד בנפרד מגופו, כמו עפיפון פראי באוויר חם.

המוזיקה הלמה בקירות, ברצפה, בבשר. חמה ובלתי ניתנת לעצירה. שימי הרגיש כאילו כל העולם התכווץ למעגל הזה: חי, מתנשף, צוחק.

חיים, אברימי ואיצלה הסתובבו אותו במעגלים, צחקו איתו, שרו אליו, אחזו בידיו בחוזקה כאילו מפחדים שהוא יישמט. לרגע קצר עלה בו דחף לבכות, להניח את הראש על כתפיהם ולפרוק את כל מה שהלב שלו לא ידע להכיל.

ולא היה לו כוח להילחם בזה. אז הוא נכנע. בפעם הראשונה מזה זמן מה, הוא נכנע לחיים. נכנע לחיים שהבורא הציב בפתחו. אם כך ה' החליט, בוודאי שזה הדבר הכי טוב בעבורו.

וכך, מוקף בחברים, ברעש, באור, בזיעה, הוא רקד. באמת רקד. הוא צחק. באמת צחק. כמו שצוחקים רק פעם בנצח של שנים.

ובאיזשהו מקום רחוק מאוד, הוא חש שזאב, בקצה אחר של העולם, אולי מחייך איתו.

והלילה התגלגל הלאה.

כשהאירוע הסתיים, והאורות דעכו אט אט, שימי יצא החוצה. רוח קרירה של אחר-חצות, מכה בשיערו בעדינות, כאילו מלטפת אותו על שנשא את כל זה בגבורה.

הוא עמד רגע, לבד, מתבונן אל תוך החושך הגדול שמולו.

האופק נמתח עד אין-קץ לפניו, נותן מרחב. הריק הגדול בשמיים והבניינים המאירים מסביב נדמו כנמלים קטנות אל מול העולם הגדול שבפניו.

שימי שאף אוויר קר לריאותיו, חש את פעימות לבו מתדפקות בחזהו, בקצב איטי יותר, אבל עדיין עוצמתי.

"רחם על החיים, ותשאיר אותם חיים," עלתה במחשבתו הלחישה האחרונה של זאב. "רחם על המתים, ואל תהרוג אותם עוד יותר ממה שהם עכשיו."

הוא חייך.

חיוך קטן, כמעט בלתי נראה, אבל אמיתי יותר מכל דבר אחר שחווה היום.

הוא עצם עיניים לרגע. נשם עמוק. ואז פקח אותן, מתבונן שוב באופק האינסופי שמילא בשקטו את החלל, לא מחפש שם תשובות, לא מחפש נחמה. רק מבין - באמת מבין - שהחיים, כמו הרוח, תמיד ימשיכו לנשוב.

והוא, הוא ימשיך לנשום אותם.

הוא תחב את ידיו לכיסי מכנסיו, סידר בעדינות את העניבה המשוחררת על צווארו, ואז צעד קדימה. אל תוך הלילה. אל תוך החיים. בלי להביט לאחור.

והמשיך לחייך.

כי יש אנשים ששורדים מהפכות.

אבל רק המעטים - מצליחים לבנות מהן חיים.
 
לכל חובבי הסיפור: שמח להכריז על סיפור חדש בהמשכים בסוגת פנטזיית מתח (ומעט מד"ב.) בשם 'הרובד החמישי'.
מצרף קישור לכל המשועממים למינינו:

 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה