אני מאמינה שיש למה לצפות.
נכון מרגל להשכרה וממלכה במבחן שברו את שוק הספרות החרדית ונראה כי מאז אין עוד סדרה או ספר שאפשר להגיד עליו כך. (למרות שאני חושבת שלהי נאאר לא נופל מהם במאום. ונא בלי ספויילרים מהספר השלישי, עדיין לא הספקתי לקרוא אותו).
אבל אני לא חושבת שהגענו לפסגה. אומנם גם אני לא מתחברת למרבית מספרי האקשן או הממלכות שצצו לאחריהם כפטריות אחרי הגשם, אבל אני מניחה שזה יכול לנבוע מכמה סיבות:
*ניסיון לכתוב כמו- כשסופר או סופרת מנסים להגיע לרמת כתיבה או עלילה או רגש או מתח של סופר אחר, ממילא רמת הכתיבה או העלילה או הרגש או המתח שלהם יורדת. הכי חשוב להיות אתה, בכל מצב. וכשיתחברו, לפחות תדע שאוהבים את הכתיבה שלך ולא כתיבה שמנסה להידמות למישהו אחר.
*חזרה על דפוסים שעובדים. זה לא בהכרח רע, אבל אני חושבת שלפני שסופר רוצה לכתוב ספר חדש הוא חייב לפחות בהתחלה להתנתק מכל הספרים שהוא מכיר וקרא ולנסות לחשוב על דבר מה חדש, להמציא את הגלגל. וכן, אני מניחה שלא מעט יגידו שזה לא יתכן, כי הכל כבר נכתב. אבל לא הכל נכתב וההוכחה לכך היא שמדי פעם מפציעים ספרים שניכר כי הסופרים השקיעו בהם מחשבה, עומק, המון נשמה והרבה הרבה תפילות.
*לשבור מוסכמות. לכאורה העצה הזו דומה לנכתב בפסקה הקודמת, אך זה לא אותו דבר. אפשר לא לחזור על אותם דפוסים אבל זה לא אומר ששברת מוסכמות ספרותיות, שהעזת להיות שונה, שהסכמת לעצמך לדמיין את התרחיש הכי משונה ולהסכים לעצמך לכתוב אותו. אני מאמינה שככל שהסופר כותב על מה שנוגע לו, על מה שמעניין אותו, התוצר המוגמר יהיה משובח יותר.
ולגבי ספרים שנגמרים בהפי אנד, זו גם לא כוס התה שלי. אבל אני מניחה שזה נובע או מכך שלפעמים הסופרים מרגישים שהחיים גם ככה דורשים אז למה להקשות גם בספרים, או מכך שהם מפחדים להעמיד את הגיבור בפני התמודדות קשה או אף להסתכן בזעם הקוראים. אני יכולה להבין, אבל פחות שמחה לקרוא ספר כזה.
אני חושבת שספר טוב נמדד בין היתר גם ביכולת שלו לעבור את כל המסע שאילצנו את הדמויות להתמודד איתו ולסיים אותו בצורה שסומכת על האינטלגניציה של הקוראים ולא במחשבה שהם חסרי יכולת להתמודד עם סוף מעט פחות מושלם.
עוד כמה נקודות קטנות שלדעתי הופכים ספרים לטובים יותר:
*הגהה, פיסוק ועימוד נכונים.
*אם בנית עולם, תבנה אותו עד הסוף.
*אם האיר בך ברק רעיון שאין כמוהו לעלילה אל תסתפק בו משום שהוא מטורף-משוגע-ייחודי-אין-מי-שלא-יעוף-עליו ובכך תתרץ את נטיותו העצלנית משהו (מה לעשות) של האדם, לא לפתח אותו כל צורכו.
ולסיכום, אשמח להמליץ על מספר ספרים שלדעתי לא נופלים בכהוא זה ממרגל להשכרה וממלכה במבחן כדי שנאמין שענף הספרות החרדית יכול וימשיך לשגשג. ובעזרת השם נזכה לראות יצירות מופת נוספות:
בראש ובראשונה- להי נאאר, אביגל גדולד.
מחנה הקיץ של אדון הוא, יעל רועי.
כל הנחלים הולכים, ח. לוברבום.
שמעתי מאחורי הפרגוד, איתמר אדלר.
כל ספרי חיים גרינבוים ללא יוצא מן הכלל.
קרומו, זכריה הופמן.
הקיר הרביעי, דבורי רנד.
ואני יודעת שיש עוד סופרים וסופרות יוצאים מן הכלל שגם אם אני פחות מתחברת אליהם או שנשכחו כרגע מזכרוני יש להם ספרים ששווים קריאה גם בפעם השנייה.
(עדיין לא קראתי שום ספר חדש מחגי תשרי, בעזרת השם נקווה שיהיו שם לא מעט יצירות מעוררות התפעלות).
אני מאמינה שאם נעודד סופרים צעירים (לאו דווקא בגיל) אם נכתוב בעצמנו, אם נשתדל להשתפר כל העת, אם לא נחשוש לכתוב על מה שמעניין אותנו, אם לא נפחד להיות עצמנו, עתיד הספרות החרדית יהיה יפה מאי פעם.
הנושאים החמים
