בס"ד
פרק מ"ג/ פרפרים מתים
בבוקר סתווי אחד, אם הבית נכנסה לחדר ואמרה לי: "תתארגני, יוצאים".
כששאלתי לאן, היא חייכה חיוך מזויף, אמרה: "לבחור לך נדוניה. את כלה, שכחת?"
וזה אולי מוזר, אולי מצחיק. אבל כן, קצת שכחתי. היו לי יותר מדי צרות להיזכר בהן. ורק מדי פעם נזכרתי גם בזה: אני כלה. וכל יום שעובר מקרב אותי אל החופה. שלי.
עשרים דקות אחר כך כבר היינו בחוץ. הלכתי אחרי אם הבית מבלי לדעת לאן פניה מובילות אותנו. שקט כבד חצץ ביננו. שנאתי אותו, את האי נעימות שנשרכה אחריו, אחרינו.
"את מתרגשת?", שאלה אותי רחל כשירדנו מהאוטובוס.
"לא ממש", עניתי בכנות. רוח קלה נשבה בחוץ, נשאה את המילים שלי רחוק.
"לא נורא", היא לא נבהלה מהתגובה שלי, מהחצץ שנדבק לכל אות. "בני אדם שונים זה מזה", היא קבעה באדישות.
"יש כאלו שזה מגיע אצלם אחרי שבוע, יש כאלו אחרי חודש ויש גם כאלו", היא פלטה צחוק מאופק, "יש כאלו שההתרגשות מגיעה אצלם רק אחרי החתונה".
'ומה עם מי שזה לא מגיע אצלו אף פעם?', רציתי לשאול, לצעוק. אבל לא מצאתי בי את הכח.
אחרי שלוש דקות כבר נכנסו לחנות גדולה שהייתה ממוקדמת ממש על שפת הרחוב.
"מה שלומך, ברוריה?", פנתה אם הבית למוכרת שעמדה סמוך לדלפק, לבושה בג'קט בהיר ופאה קצרה.
"ב"ה הכל מעולה", הגיבה, פניה היו שקועות עמוק במסך ואצבעותיה רצו במהירות על המקלדת.
"יופי, שמחה לשמוע!", חייכה רחל חיוך מתוח מדי. "הבאתי לך לכאן כלה".
"הופה. מזל טוב! מזל טוב!", רק עתה ניתקה ברוריה את עיניה מהמסך והביטה בי בעיניים בורקות מאושר.
הבטתי בה במבט חתום. אולי היה מצופה ממני שאחייך, אומר: 'תודה, תודה'. ככה בדיוק באותה המנגינה.
לא חייכתי, לא אמרתי מילה. זה מצחיק לחשוב על נימוסים כשהשמים כל כך קרובים לאדמה.
"לא סתם קוראים לחנות הזאת 'הכל בכל'", הסתובבה לעברי אם הבית בשעה שחלפנו בין המעברים. ולפי טון דיבורה נראה היה שהיא מעוניינת שגם המוכרת תשמע את מה שיש לה לומר: "יש כאן הכל בכל מכל כל. כל מה שאישה כשרה צריכה לבית יהודי וכשר".
"ברוריה, כמה המגבות?", שאלה אם הבית בזמן שפסעה לכיוון המחלקה המדוברת.
"קחי מה שאת צריכה, ואני כבר אעשה לך מחיר", אמרה ברוריה בנדיבות פורצת.
נגררתי למחלקת המגבות. ערמות גבוהות של לבן, שמנת, תכלת ואפרסק, מילאו את המדפים בסדר מופתי. עמדתי מול כל ה"נקי" הזה, בלי רצון לגעת. לא הייתה לי עדיפות לשום צבע, גודל וצורה.
הבטתי באם הבית, תנועותיה היו חדות ונלהבות. 'מוטב שהיא תבחר בשבילי', הרהרתי.
וכאילו קראה את מחשבותיי, היא שלפה זוג מגבות בצבע שמנת, ליטפה אותן כמו חיית מחמד קטנה. "זה נראה איכותי", היא מלמלה לעצמה, והניחה בעגלה.
אני רק הנהנתי. לא כי הסכמתי, אלא כי לא היה בי שום ויכוח להציע. הרגשתי כמו עוד פריט שהיא אוספת למדף. מסודר, מקופל, מוכן לשימוש של מישהו אחר.
אחר כך מצאתי את עצמי במחלקת כלי הבית, עומדת ליד הסירים. שורות של מתכת מבריקה הביטו בי בחזרה: סירים עמוקים, רדודים, מכסים עם ידיות שחייכו אלי כאילו מוכנות לקטלוג.
אם הבית שוב התלבטה. היא החזיקה סיר גדול, הרימה, הניחה, השוותה בין מכסים, דיברה עם עצמה בקול של בעלת בית.
אני רק עמדתי לצידה, והנהנתי לכל מילה שאמרה.
אישה בשנות השמונים לחייה, הביטה בי מלמטה מעם כיסא הגלגלים. ושאלה בהתעניינות: "כלה?".
"כן", עניתי, נבוכה. ולא האמנתי שאני זו שעונה בחיוב לסימן השאלה.
"שיהיה לך המון המון מזל טוב!!", היא איחלה בלבביות. ואני רק לחשתי תודה.
לאחר מכן, כשעמדנו ליד המצעים, הבחנתי בבחורה שמביטה בי. היא לא הייתה נראית בשנות העשרים המוקדמות לחייה, ונראה היה שהיא ממתינה כבר לא מעט זמן על החוף, מחכה לו, לים, שיקרע.
"שיהיה במזל טוב", היא לחשה כשחלפה לידי. המבט שלה חיפש משהו מעבר לשמלה, מעבר לרחוב, משהו שלא יכולתי לתת לה. לו רק הייתה יודעת. לו רק הייתה מרגישה.
***
"בניין עדי עד!!", איחלה ברוריה כשארזה את הקנייה לארבע שקיות גדולות ונפוחות. "והעיקר רק בשמחות!!", הוסיפה.
"תודה תודה", ענתה אם הבית במקומי.
יצאנו אל הרחוב ואל ההמולה. הרעש של הרחוב היכה בי: מכוניות תקועות בפקק, צפירות רועשות, אנשים הולכים מהר מדי. עמדתי שם כמו צל שמנסה להתמזג ברקע. השקיות התנדנו בידיי, כבדות.
הדמויות של הנשים שפגשתי בחנות צפו ועמדו מול עיניי, הטרידו את מנוחתי: האישה בכיסא הגלגלים, המוכרת, הרווקה המבוגרת - כולם, כולם חשבו שאני מאושרת.
ולרגע אחד רציתי לעזוב את השקיות שנתלו על כפות ידיי, לחזור אל החנות ולצעוק בקול צרוד: "מה אתם יודעים אנשים, מה? מה אתם יודעים על החיים?".
בטח ראיתם אמא ובת מתרוצצות בין המדפים וחשבתם: שמחה ופרפרים וחופה באופק.
אבל הלוואי הייתם יודעים: האישה הזו היא לא אמא שלי. עם אמא לא דיברתי חודשים. והבחורה הזו, הצעירה והחייכנית, היא אולי הכלה הכי עצובה בעולם. והחופה המתקרבת מאיימת. ובבטן, אין לה פרפרים.
אפילו לא מילים.
הנושאים החמים
Reactions: 67543, SH0548549432 ו-שיבת ציון3 //