הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
את עומדת לידי. אני לא יודעת מי את.
את נראית עצובה.
אני רוצה לומר לך משו,
לא יודעת מה.
אז אני רק מביטה בך דרך חלון האוטובוס.
זה מביך כי את קולטת את המבט שלי מהחלון.
אני משפילה מבט.
את גם.
בוער לי בלשון לומר לך משו,
אולי שלום,
אולי סליחה,
לוידעת מה.
אבל בכל מקרה את לא תשמעי אותי.
אוזניות מקיפות את קדקדך, חוסמות לי כל גישה אל אוזניך.
אז אני שותקת
ואת שותקת.
לפנינו עוד נסיעה ארוכה בין בני ברק לאור יהודה
את עומדת,
אני יושבת.
את מעבירה משקל מרגל לרגל, בימינו קוראים לזה 'על קוצים'.
מרגיש לי שאת לא סתם
והעיניים האלה,
המבט,
מסרבים לי להניח ראש, לנמנם.
אז אני קמה לך.
לא כי את מבוגרת,
לא כי את לא יכולה לעמוד.
אני קמה לך
כי אני מרגישה את חייך כבדים.
דרך האישונים האלו, אני רואה מסע ארוך.
אני מראה לך עם היד שאת יכולה לשבת,
את מרימה גבה.
אני מסמנת עם השפתיים שהכל בסדר,
את מתיישבת.
ואני רואה דמעה אחת נופלת לך,
אולי ברחה לך בטעות כי את מנגבת אותה מיד.
אני מחייכת אליך.
את מחזירה חיוך.
עוצמת עיניים
ומרפה מעט.
נרדמת.
והעצב הזה בפניך התפוגג במקצת.
לא ידעתי שניפגש שוב,
אני מזכירה.
את בתלבושת.
אבל שמחתי,
כי כשניגשת לבקש ממני בפחד לדחות את התשלום על ספרי הלימוד.
גם שלא יכולתי לעזור לך.
הגשתי לך כוס מים.
הבטחתי לך שהכל יסתדר.
אני רק מזכירה זוטרית, אבל ניגשתי למנהלת.
היא הבטיחה שהיא תנסה לעזור.
אחר כך היא סיפרה לי קצת, ו-
כבר הבנתי למה היה לך כבד לעמוד.
כשחזרתי הביתה סיפרתי לבעלי עלייך.
הוא חייך, ציטט לי גמרא במסכת קידושין. אמר שאולי זה מזכיר קצת.
"רבי יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי אמר: "כמה הרפתקי עדו עליהו דהני" (קידושין, לג, א)
רבי יוחנן היה קם לפני כל זקן, לא משנה אם יהודי או גוי, לא משנה אם הוא משכיל.
כך הוא היה אומר:
"כמה עבר עליהם עד שהגיעו לכאן".
--
תמר.
אשמח לביקורת
את נראית עצובה.
אני רוצה לומר לך משו,
לא יודעת מה.
אז אני רק מביטה בך דרך חלון האוטובוס.
זה מביך כי את קולטת את המבט שלי מהחלון.
אני משפילה מבט.
את גם.
בוער לי בלשון לומר לך משו,
אולי שלום,
אולי סליחה,
לוידעת מה.
אבל בכל מקרה את לא תשמעי אותי.
אוזניות מקיפות את קדקדך, חוסמות לי כל גישה אל אוזניך.
אז אני שותקת
ואת שותקת.
לפנינו עוד נסיעה ארוכה בין בני ברק לאור יהודה
את עומדת,
אני יושבת.
את מעבירה משקל מרגל לרגל, בימינו קוראים לזה 'על קוצים'.
מרגיש לי שאת לא סתם
והעיניים האלה,
המבט,
מסרבים לי להניח ראש, לנמנם.
אז אני קמה לך.
לא כי את מבוגרת,
לא כי את לא יכולה לעמוד.
אני קמה לך
כי אני מרגישה את חייך כבדים.
דרך האישונים האלו, אני רואה מסע ארוך.
אני מראה לך עם היד שאת יכולה לשבת,
את מרימה גבה.
אני מסמנת עם השפתיים שהכל בסדר,
את מתיישבת.
ואני רואה דמעה אחת נופלת לך,
אולי ברחה לך בטעות כי את מנגבת אותה מיד.
אני מחייכת אליך.
את מחזירה חיוך.
עוצמת עיניים
ומרפה מעט.
נרדמת.
והעצב הזה בפניך התפוגג במקצת.
לא ידעתי שניפגש שוב,
אני מזכירה.
את בתלבושת.
אבל שמחתי,
כי כשניגשת לבקש ממני בפחד לדחות את התשלום על ספרי הלימוד.
גם שלא יכולתי לעזור לך.
הגשתי לך כוס מים.
הבטחתי לך שהכל יסתדר.
אני רק מזכירה זוטרית, אבל ניגשתי למנהלת.
היא הבטיחה שהיא תנסה לעזור.
אחר כך היא סיפרה לי קצת, ו-
כבר הבנתי למה היה לך כבד לעמוד.
כשחזרתי הביתה סיפרתי לבעלי עלייך.
הוא חייך, ציטט לי גמרא במסכת קידושין. אמר שאולי זה מזכיר קצת.
"רבי יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי אמר: "כמה הרפתקי עדו עליהו דהני" (קידושין, לג, א)
רבי יוחנן היה קם לפני כל זקן, לא משנה אם יהודי או גוי, לא משנה אם הוא משכיל.
כך הוא היה אומר:
"כמה עבר עליהם עד שהגיעו לכאן".
--
תמר.
אשמח לביקורת
