דיון עיזרו להתאים את התוכן של הפרולוג לקהל חרדי

  • הוסף לסימניות
  • #1
לספרים שלי, בעיקר האחרונים, אין קהל או קוראים.

אולי הכתיבה לא מספיק טובה, בעיות בשיווק, או סיבה אחרת.

מכיוון שאין קהל שממתין לכתיבה שלי, אני לא משקיעה בספרים מעל היכולת שלי, אלא משקיעה בגבול, מתוך הבנה שכן חשוב לי שהספרים יצאו לאור ושהם יהיו סבירים, קריאים, אבל לא אכפת לי אם הם לא יהיו מושלמים, כי כאמור אין קהל.
חשוב לי לציין שאני כן מעבירה שעות ארוכות מאוד על כל טקסט, שוב ושוב, זה לא יוצא מהשרוול, כן יש המון מחשבה והרבה תסכול והרבה השתדלות. אבל אם היה לי קהל הייתי כנראה יוצאת מגדרי הרבה יותר.
*
זה כמו שמסדרים את הבית לפני שבאים אורחים או סתם מסדרים את הבית כי בית צריך סדר.
כשאמורים לבוא אורחים יש יותר השקעה, מה לעשות... ואם זה סתם סדר שגרתי מסכימים לעצמכם להתרשל מעט.
בכל זאת למקרה שהספרים כן ייקראו (אני כותבת ומוציאה לאור בגלל מגוון סיבות, בלי קשר לתוצאה כי הגעתי למסקנה שכל אחד צריך לעשות את המקסימום כדי לצאת לאור או להגשים את עצמו).
וגם בגלל שאני תורמת את הספרים לספריות וכו' חשוב לי שהתוכן של הספרים יהיה מתאים לקריאה עבור קהל קוראים חרדי.
כך שאשמח שתחוו את דעתכם לתוכן של הפרולוג:
האם אופן הגשת התוכן מתאים לנרטיב החרדי ואיך הייתם ממליצים לשפר את התוכן כך שיתקבל באופן נכון ומדויק ולא יכניס רעיונות לא נכונים לקורא.
*

מסדרון אווירי

פרולוג

"האם שומע"?
"כאן דור שומע עבור."
"פזר את המפגינים".
"את כולם?"
"כן, את כולם!"


דור הביט לעבר המפגינים.

שתי מדרכות, מצד אחד מילואימניקים אוחזים שלטים נגד חוק הגיוס, מצד שני בחורים בלבוש חרדי אוחזים בשלטים נגד אותו החוק.
דור התקרב לאנשיו. "התקבלה הוראה לפזר את ההפגנות".
"לפזר את כולם? גם את המילואימניקים?" שאל גיא.
"את כולם".
*
דוידי, נחמני ואהרון עמדו והחזיקו שלטים נגד גיוס בחורי ישיבות.
סוסים דהרו לקראתם בפראות. לובשי מדים אחזו אלות.
הם לא זזו מיד.
עד מהרה התברר שזו היתה טעות, הסוסים דהרו אליהם.
אהרון התעשת ראשון ודחף אותם הצידה, הם התגלגלו על הקרקע, קיבלו מכות יבשות.
הצליחו לצאת משם ברגע האחרון.

*

מהעבר השני עמדו רוי, נועם, דילן, מילואימניקים. מבטם הביע את התחושות הקשות שלהם.
אחרי אין ספור ימי התנדבות כשהם חווים מלחמה מול עיניהם, הם רצו לחוש שוויון.
גם לכיוונם הסוסים דהרו, גם הם נמלטו משם כל עוד נפשם בם.
הם נתקלו, מתנשפים, במפגינים לובשי השחור לבן, עומדים ברחוב סמוך ומנסים לחזור לעצמם.

הם עמדו אלו מול אלו.
עיניהם אמרו הכל.
אחד מבחורי הישיבה הושיט להם יד: "נעים מאוד, דוידי".
"היי, דילן".
אהרון נחפז לסייע להם, הושיט להם מים, הם שטפו פנים ואת המכות היבשות שקיבלו במנוסתם.
*
הרחוב הירושלמי היה קריר, רובם היו מוכים, השלטים בידיהם נקרעו.
"אתם משתמטים מהצבא", קולו של נועם נשמע עמום, לא מאשים.
"אנחנו לומדים תורה מגינים על הארץ, הצבא רוצה לעקור לנו את היהדות, אין לנו כאן זכות קיום בלי התורה והמצוות ".
"אתם מגינים? אנחנו נלחמים. כשכואב הראש אתם מתפללים או שותים אקמול?"
"גם וגם"
"יופי, אז קדימה, תתגייסו".
"במשך הדורות תמיד היו לומדי תורה, אין סיבה שכל העם יהיו לוחמים, אנו מתפללים לימים בהם לא נצטרך צבא. עכשיו אנחנו בגלות ומחכים לימים טובים יותר".

דילן גיחך, "ימים טובים יותר? אתה חי בסרט, זה הגורל שלנו, אנחנו חייבים להגן על עצמנו".

רוי חש שזה מגיע.
חושך, פנסי מכונית מרצדים. שני גברים יצאו מרכב ישן, התקרבו בצעד איטי, תום עמד לפניו דרוך עם הנשק, הוא קצת הסתתר מאחורי תום, חש במשהו לא תקין.
הדופק של רוי החל להלום בפראות.
עינים בוהקות נצצו מולו בחשיכה, הם שלפו נשק קטן, מהיר.
קולות נפץ נשמעו, תום נפל, הוא רץ למצוא מחסה, יורה צרורות בלי אבחנה.

זעה קלה שטפה אותו, לחץ, צלצול באוזניים, הוא כמעט נפל, יד עדינה תפסה אותו, עינים בוהקות על רקע החושך.
חיוך עדין, מגבעת, רצון טוב.
הוא חש שהעיניים הטובות מחזירות לו את היציבות.
תחושת חמימות הציפה אותו. הם לא יודעים מה זו מלחמה, הם שונים. יש כאן אנרגיה אחרת, של שלום זך, כזה שלא טעם טעמו של אובדן נשימה. החבר'ה מולו חיים כמו בעולם אחר: לא מחפשים לשלוט, ולא מאמינים בטרור.
הם סך הכל טובים.


"אתה בסדר?" השאלה נשאלה. עיניים דואגות, של חבריו ושל חובשי המגבעות, הקיפו אותו.
"עכשיו כן", חייך רוי. היה עצב בחיוכו.
הוא לא שונא אותם. הוא מרגיש שהם טובים.

רוח מוזרה נשבה שם. רוח שהגיעה מעולם המלחמות והטרור, שלא עושים טוב לאף אחד, אבל הובילו לדבר מעניין: שיח בין חלקי העם.
זה קורה: אנשים יוצאים לרחובות, כי אין להם תשובה אחרת. הם נפגשים, מדברים, מקשיבים.


גם להם זה קרה לפתע, בלי לתכנן, הם מצאו את עצמם יושבים סביב שולחן בחצר מסעדה סמוכה, החיילים הזמינו שתיה, בחורי הישיבה אמרו שיש להם מהבית.
הם שוחחו מעט, הרבה שתקו. מרגישים שמה שמחבר ביניהם זו תחושת השייכות לארץ הזו, וזה שהם בני אותו עם, ושהם בני אדם, בני אדם טובים.

התחושה שריחפה היתה בעיקר פליאה ותסכול מההתנהלות של נציגי הממסד, לובשי המדים.

"מילא אתם מפגינים נגד הגיוס, אבל למה הם רדפו אותנו? אני נתתי את החיים שלי למדינה, והיא הפקירה אותנו, איך הם מעיזים לפזר אותנו ככה עם סוסים, אפילו שונאינו לא מקבלים כזה יחס". אמר רוי.
"עשיתם גדולות ונצורות למען העם", חייך אליו נחמני, "עזוב את המדינה, אתם נלחמתם למען העם".
"למען אחי ורעי", זמזם דוידי קלות.
"אנחנו לומדים למען העם, אתם נלחמים למען העם", אמר אהרון, "אין מדינה, יש אותנו, העם למען העם".
רוי החליף מבט מהיר עם חבריו.
"אני אוהב את המדינה", אמר, "אבל המדינה מתעלמת. יש תחושה שהלכה המדינה."
אהרון חייך אליהם. "אתם מוזמנים לעשות אצלינו שבת".
"ואתם ללשכת גיוס", העקיצה היתה בלתי נמנעת.
"בחורי הישיבה אינם אחראים על המלחמות, זו ההתנהלות של ראשי המדינה, אותה התנהלות ששלחה את הסוסים לרדוף אחרינו", אמר נחמני בנועם, "הממשלה יכלה לעשות הרבה למען הביטחון, גם הצבא יכול היה להיות יותר יעיל, אנחנו לא אשמים בהתנהלות הזו, זו האחריות שלכם, אתם החילונים אחראים כאן".
"איך אתה מדבר, אתה נשמע לך שפוי?" כעס נועם, "קודם כל המפלגות החרדיות נמצאות בממשלה ואחראיות באופן מלא על מה שקורה כאן. ואתם בחרתם בהן! גם אתם אחראים! שנית, החילונים לא שולטים על המדינה".
"אז מי שולט על הכל? החרדים – לא, אני לא שולט, אני לא מכיר אנשים בעמדת שליטה, אתם – לפי דבריכם לא, אין לכם שליטה. מי אחראי לכל מה שקורה כאן?"
האנשים החליפו מבטים מהירים: "מרגע לרגע נעשה לנו ברור: אין מלך בישראל. אף אחד לא אחראי. הכל הפקר", אמר רוי בקול כנוע מעט.
"אנחנו מנסים, יוצאים לרחוב, מפגינים. גם אתם... אנחנו יוצאים החוצה כי אנחנו פוסט טראומטיים. אתם יוצאים כי אתם לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, כנראה. מישהו יושב שם, יש לו סמכויות, אבל הוא לא באמת מבין. לא באמת איכפתי. לא באמת רוצה שהמצב ישתפר".

"לא לא העניין שאנחנו לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, אנחנו נכנעים לדעת גדולי התורה. לימוד התורה חשוב ומגן עלינו", הסביר נחמני, מקווה שדבריו יפלו על אוזניים קשובות ומבין שיש כאן משהו יותר משמעותי.
*
"אולי מדובר בנו, גם אם המצב היה סבבה לגמרי היינו מחפשים פחדים, חרדות, מלחמות, שנאה, ריגושים. אולי הבעיה לא בחוץ, היא בתוכנו". היה זה קולו של בעל המקום, מסעדן קשיש עם חיוך ושפם ענק, שהחל לאסוף את המפיות והמלחיות, "יאלה, קדימה חבר'ה, אני סוגר כאן את המקום. תמשיכו לבוא לכאן כל יום מצידי, לדבר. שתיה על חשבון הבית", המשיך לומר. "תפתחו כאן מקום לדיונים, זה מה שיש לנו כאן, אחרי כל השנאה", הוא שתק לרגע והוסיף: "נעים להכיר אתכם, אני חיים עמוס עזרא, המסעדה הזו היתה של הורי, היא פעילה כאן מלפני מלחמת יום כיפור. ראיתי הרבה דברים בחיים ואני רוצה לומר: אין לנו מקום אחר".
מספרי טלפון הוחלפו, הם נפרדו, מבטיחים לשוחח שוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
לספרים שלי, בעיקר האחרונים, אין קהל או קוראים.

אולי הכתיבה לא מספיק טובה, בעיות בשיווק, או סיבה אחרת.

מכיוון שאין קהל שממתין לכתיבה שלי, אני לא משקיעה בספרים מעל היכולת שלי, אלא משקיעה בגבול, מתוך הבנה שכן חשוב לי שהספרים יצאו לאור ושהם יהיו סבירים, קריאים, אבל לא אכפת לי אם הם לא יהיו מושלמים, כי כאמור אין קהל.
חשוב לי לציין שאני כן מעבירה שעות ארוכות מאוד על כל טקסט, שוב ושוב, זה לא יוצא מהשרוול, כן יש המון מחשבה והרבה תסכול והרבה השתדלות. אבל אם היה לי קהל הייתי כנראה יוצאת מגדרי הרבה יותר.
*
זה כמו שמסדרים את הבית לפני שבאים אורחים או סתם מסדרים את הבית כי בית צריך סדר.
כשאמורים לבוא אורחים יש יותר השקעה, מה לעשות... ואם זה סתם סדר שגרתי מסכימים לעצמכם להתרשל מעט.
בכל זאת למקרה שהספרים כן ייקראו (אני כותבת ומוציאה לאור בגלל מגוון סיבות, בלי קשר לתוצאה כי הגעתי למסקנה שכל אחד צריך לעשות את המקסימום כדי לצאת לאור או להגשים את עצמו).
וגם בגלל שאני תורמת את הספרים לספריות וכו' חשוב לי שהתוכן של הספרים יהיה מתאים לקריאה עבור קהל קוראים חרדי.
כך שאשמח שתחוו את דעתכם לתוכן של הפרולוג:
האם אופן הגשת התוכן מתאים לנרטיב החרדי ואיך הייתם ממליצים לשפר את התוכן כך שיתקבל באופן נכון ומדויק ולא יכניס רעיונות לא נכונים לקורא.
כמו שהגבתי כבר בעבר...
הטקסטים שלך תלויים בהיסטוריה ארוכה, נדרש זיכרון להכיר את הסגנון.
הדיון כבר נעשה בעבר בהקשרים אחרים.
יש לך אותנטיות, "דוגריות" - שאין להרבה, אם בכלל.
בעצם הכתיבה ופתיחות לשוחח על כך.

מטבע הדברים הייחודיות הזו מאפיינת נישה בלעדית.
בתרגום לעברית:
לא כל אחד יתחבר, אלו שכן - לא יעזבו אף פעם.
כתיבה ברשת כמו כאן עם יכולת לקבל פידבק זו צורת ביטוי ושיווק מעולה.

ספציפית לקטע המצורף:
>>>
נושא נפיץ.
בהתאם לכך יש מיליון דעות כמספר העצרת.
דעתי האישית, כספר בפני עצמו חייבים לשים דגש על ניטרליות.
סוג של שימור קלאסי לרוח התקופה.
בלי להיכנס לרזולוציות.
זה יתאים לטור פובליציסטי בעיתון או בפורום -
ספר ארוך ומעמיק חייב איזון.

הקטע לא בהכרח לא תואם להערות שציינתי,
אבל זה אמור להיות דגל יסוד שיוביל.

בהצלחה.
חנוכה שמח!
מעריך מאוד את הכוחות שלך לשתף ולכתוב בנושא שוב ושוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
נגד אותו החוק.
מישהו צריך להיות בעד. אי אפשר ששתי הצדדים יפגינו ושניהם נגד. [כי בעצם הם מפגינים יחד].
"אתם משתמטים מהצבא", קולו של נועם
נועם לא בצבא? הוא מילואימניק, לא?
"מילא אתם מפגינים נגד הגיוס, אבל למה הם רדפו אותנו? אני נתתי את החיים שלי למדינה, והיא הפקירה אותנו, איך הם מעיזים לפזר אותנו ככה עם סוסים, אפילו שונאינו לא מקבלים כזה יחס". אמר רוי.
"עשיתם גדולות ונצורות למען העם", חייך אליו נחמני, "עזוב את המדינה, אתם נלחמתם למען העם".
"למען אחי ורעי", זמזם דוידי קלות.
"אנחנו לומדים למען העם, אתם נלחמים למען העם", אמר אהרון, "אין מדינה, יש אותנו, העם למען העם".
רוי החליף מבט מהיר עם חבריו.
"אני אוהב את המדינה", אמר, "אבל המדינה מתעלמת. יש תחושה שהלכה המדינה."
אהרון חייך אליהם. "אתם מוזמנים לעשות אצלינו שבת".
"ואתם ללשכת גיוס", העקיצה היתה בלתי נמנעת.
"בחורי הישיבה אינם אחראים על המלחמות, זו ההתנהלות של ראשי המדינה, אותה התנהלות ששלחה את הסוסים לרדוף אחרינו", אמר נחמני בנועם, "הממשלה יכלה לעשות הרבה למען הביטחון, גם הצבא יכול היה להיות יותר יעיל, אנחנו לא אשמים בהתנהלות הזו, זו האחריות שלכם, אתם החילונים אחראים כאן".
"איך אתה מדבר, אתה נשמע לך שפוי?" כעס נועם, "קודם כל המפלגות החרדיות נמצאות בממשלה ואחראיות באופן מלא על מה שקורה כאן. ואתם בחרתם בהן! גם אתם אחראים! שנית, החילונים לא שולטים על המדינה".
"אז מי שולט על הכל? החרדים – לא, אני לא שולט, אני לא מכיר אנשים בעמדת שליטה, אתם – לפי דבריכם לא, אין לכם שליטה. מי אחראי לכל מה שקורה כאן?"
האנשים החליפו מבטים מהירים: "מרגע לרגע נעשה לנו ברור: אין מלך בישראל. אף אחד לא אחראי. הכל הפקר", אמר רוי בקול כנוע מעט.
"אנחנו מנסים, יוצאים לרחוב, מפגינים. גם אתם... אנחנו יוצאים החוצה כי אנחנו פוסט טראומטיים. אתם יוצאים כי אתם לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, כנראה. מישהו יושב שם, יש לו סמכויות, אבל הוא לא באמת מבין. לא באמת איכפתי. לא באמת רוצה שהמצב ישתפר".
הדו-שיח קצת משעמם. אולי כדאי להכניס אליו משפטי זעם, קצת התגרות בשני, ואז הבנה או אי הסכמה.

לא הצלחתי להבין האם המילואימניקים ובחורי הישיבות מפגינים יחד על אותו דבר? שניהם לא רוצים שבחורי ישיבות יתגייסו?

נשמע נושא מעניין ויפה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מישהו צריך להיות בעד. אי אפשר ששתי הצדדים יפגינו ושניהם נגד. [כי בעצם הם מפגינים יחד].

נועם לא בצבא? הוא מילואימניק, לא?

הדו-שיח קצת משעמם. אולי כדאי להכניס אליו משפטי זעם, קצת התגרות בשני, ואז הבנה או אי הסכמה.

לא הצלחתי להבין האם המילואימניקים ובחורי הישיבות מפגינים יחד על אותו דבר? שניהם לא רוצים שבחורי ישיבות יתגייסו?

נשמע נושא מעניין ויפה.
תודה על התגובה!
לגבי ההפגה נגד החוק, החרדים מתנגדים לחוק בגלל שיש בו גיוס של אחוז מסוים, והחילונים מתנגדים לאותו חוק בגלל שאין בו גיוס נרחב.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת מכתב גלוי להרצוג
ב"ה

המציאות השתנתה.
(Times have changed)

אנחנו בעיצומה של מלחמה.
מלחמה קיומית.
המחיר שלה,
מיליארד דולר ליום, לא פחות.

ובמציאות הזאת, הרצוג, אתה הנשיא.
מה לא ברור?

מסתבר שלאיראן יש תכנית השמדה,
וככל שאנחנו נחשפים לפעילות ההתקפית,
אנחנו קולטים מה הם הכינו שם,
ובשביל מה.

אנחנו נפגשים עם תיאום ציפיות של אויב שמקיף אותנו,
ותיאום זה עצמו מצביע על מטרה אחת,
להעלים את ישראל מהמפה, חלילה.

ב"ה שלח לנו כמה שליחים טובים,
להפר את עצתם של הקמים עלינו לרעה.

אחד השליחים הללו הוא הנשיא טראמפ.
טראמפ לא רק מדבר, אלא גם פועל,
והמחיר של הפעילות הזאת הוא בסדר גודל
של קיום מדינה.

עוד אחד מהשליחים לשמור על עם ישראל
הוא בנימין נתניהו, שמנהל מלחמה קשה יום ולילה,
כשהוא בריא וגם כשהוא לא מרגיש טוב,
למען הצלת עם ישראל.

ואתה, וחבריך, שמחכים באדיקות ראויה לשמה לתהליך חוקי
כדי להציק לפעילות המורכבת והלא פשוטה
של התמסרות למען העם, ובשם החוק נטפלים לעניינים זוטרים,
ובצחוק הגורל אתם מכנים אותם בשם האינטרס הציבורי.

אז מה שבאתי לומר לך הוא, שאחרי הכול
אתה וחבריך תיזכרו בדפי ההיסטוריה כאנשים קטנים,
שראו אינטרס צר מול עיניהם,
כאשר ייצגו את הצד הלא נכון בשמירה ובהצלה של עם ישראל.

זה ברור לכל מי שמתבונן.
ומה שלא ברור הוא איך אדם מוכן למכור
את עמו בעבור נזיד עדשים.

ואולי זה כבר קרה לנו בהיסטוריה.
שיתוף - לביקורת החרדים והתקווה
החרדים הם התקווה של האנשים השפויים במדינה


התוכן הבא הוא תוכן שקראתי במאמר שהתפרסם וקיבלתי רשות להעביר הלאה, עם עריכה קלה שלי.

החרדים הם התקווה.

איך שזה נראה, המדינה נמצאת בשפל, ולאט לאט אנו רואים שהיא נשענת על קנה רצוץ.

כוחות עלומים לקחו לעצמם בעלות על המדינה, אנחנו לא יודעים מי הם, אנחנו מרגישים אותם:
בפינוי של ישוב ביו"ש, לדוגמה, חייל התבטא נגד הריסת ביתו וצה"ל הודיע שהחייל יטופל.

אתם מבינים?

בגלל שאתה חייל אסור לך להתבטא גם בנושא חשוב מאוד מבחינתך.
אתה, מבחינת הצבא, כלום.

אם אתה כלום, בפני מי אתה צריך להתכופף? בפני הראש? מי זה הראש? היכן הוא?
בפני חוקים? איזה חוקים? מי אחראי עליהם?
*
זה לא מוסד רבני ש'כופה את דעתו' בשם התורה, שחוקיה חוקי חיים.
אלא מדובר במוסד צבאי שכופה את דעתו בשם האויר. הכלום.
*
וזה הצבא שהתעלם מהתצפיתניות.
שלא מסכים לחייליו להגן על עצמם בגלל 'טוהר הנשק' (אני ממש בעת טוהר הנשק אבל לא במחיר חייו של יהודי).
זו מערכת שלמה, לא ברורה, שגם ביבי (גם הוא לא ממש קשור לעם, בדרכו) לא יודע לתפעל, כי הדלתות שם סגורות, נכנעות בפני אל זר.
מי זו הישות המסתורית שהצבא והמדינה כפופים רח"ל כלפיה?
לא ידוע.

אבל צבא כזה ומדינה כזו שעובדים את האויר,
צריכים כח שמאמין בבורא כדי לצאת מהבוץ.
ברגע שהצבא והמדינה יכנעו לפני הבורא, הכל ייעשה פשוט מאוד.
ואז יהיה שלום בארץ.
*
וזה הכח של העולם החרדי, שבסיעתא דשמיא מסרב להיכנע לאוויר, ומצפה למלכותו השלמה של ה' בעולם.
*
איך המדינה תפסיק להיכנע לאוויר ותתחיל להיכנע לבורא עולם?
1. דעת תורה
2. הקשבה לאזרחים
3. להקים מערך של פקידים מסורים ואכפתיים
4.בהירות לגבי המטרה ומציאת דרכים להגיע לאותה מטרה.
5. הגשמה עצמית ולתת סמכויות אמתיות לכל אזרח לפי הכשרון שלו.
ועוד ועוד...

ויותר מכך: אין יותר היררכיה ואין הסתרה.
יש בהירות בהכל.

אין כזה דבר אזרחים שעובדים קשה למען מנהיגים.
יש כזה דבר שיוויון מלא ומציאת תעסוקה איכותית לכל אחד.
באופן שכל אזרח יזכה להשפיע ולקבל פרנסה יציבה.
יש בכל מקום ראש נחש.

לא ברור לי אם הוא קיים במציאות
או רק בדמיון:
אם באמת יש לראש נחש אחיזה, שליחים שיצרו לעצמם שליחות עבורו, או שמדובר בדמיון שבנינו לעצמנו.

אבל הראש נחש הזה מונע מאיתנו לקיים עולם יצרני, משגשג, מתוקן.
הוא נמצא בכל מקום...

אצל ראש הממשלה, השרים, חברי הכנסת, תקשורת, שופטים, משטרה, אכיפת החוק וגם אצל אנשים פשוטים יותר ופחות, אנשים שיש להם סמכויות ואלו שאין.

כשהוא אצל אנשים שיש להם סמכויות אז מדובר בכך שהוא משתמש בסמכות שלהם עבורו, הם כלי בשבילו.

אצל אלו שאין להם סמכויות הוא נהנה סתם לתת הרגשה לא טובה.

ראש הנחש הזה הוא הנפרדות, האגו, טובות הנאה, חוסר אכפתיות, עצלנות, נצלנות, ביקורת, השלכה, אשמה, התעלמות, חוסר אמונה בטוב, כוחי ועוצם ידי, פחד ועוד...

ראש הנחש מתבטא אצל המנהיגים בצורה מסוימת בה הם לא רואים את הכלל, את טובת הכלל, את צורך הכלל.

יש להם עניין במגזריות, בהעדפות אדם או מגזר מסוים, בהכנעה לכח שהוא לא לטובת העם ועוד...

שימו לב: כל אדם הוא בפני עצמו.
כל אדם יש לו כח מוגבל.
בדרך כלל מישהו חיצוני מביא לאדם כח או סמכות.
מי מביא לשרים כח
מי מביא לשוטרים כח
מי מביא לתקשורת כח
מי מביא לראש הממשלה כח
מי מביא לבגץ סמכות
מי מביא לכך אלה כח?

כרגע זה ראש נחש. זה משהו שהוא לא מדויק, לא אמיתי.

ולמה זה לדעתי ראש נחש? כי התפקיד של כולם נפרד , אין יעילות ואין הקשבה ואין חזון אלא אינטרסנטי, בירוקרטיה, חוסר עניין בזולת, חוסר אמת.

אותו ראש נחש נמצא גם בתוכנו.

להשתחרר מראש נחש זה אומר להתחיל לחיות בהכנעה, אמונה בטוב, אם עוד אדם ועוד אדם יאמינו בטוב יהיו יותר ויותר אנשים עם מטרה משותפת.

אם כולנו נבין שכולנו רוצים טוב, טוב פשוט, אז הרב זמיר כהן ה ונאור נרקיס, לדוגמה, יוכלו להביט זה בעיניים של זה ולומר זה לזה: אתה קדוש.

כי כשנבין שכולנו רוצים טוב, נצחק לפתע צחוק גדול של הקלה ונגיד: אה, רגע מה מונע מאיתנו לזכות לטוב? ראש נחש, תחושת נפרדות? יואו בעצם כולנו מבינים מה זה טוב, טוב זה לחיות בשותפות בלי ראש נחש.

אם לא יהיה את הראש נחש נזכה שכל בעל סמכות יגייס את הסמכות שלו לטובת העם ולטובת כולם.

יהיה בביטול מוחלט למען העם.

וזה תפקיד כל אדם לשבור את הראש נחש הזה.

ולזכות לתחושת אחדות בה נביט על כל אדם ונחשוב: אתה קדוש.

בשביל שהסמכויות ישברו את ראש הנחש ונזכה לעולם מתוקן, עולם בו ,יהיה סיוע לכל אדם להפיק את הפוטנציאל שלו באופן יציב ונכון, עולם בו מה שלא טוב יטופל בלי שהיות, עולם בו מה שלא טוב יצא מחיינו ומה שטוב יישאר.
אמנם לכל אחד יש סולם ערכים שונה וטוב שונה,

אבל ברגע שנבין שאנחנו כאן כדי לדון על מהות על הרצון להגיע לטוב, הכל ישתנה לטובה בעזרת ה'.

איך אפשר לדעת מה הראש נחש הפרטי שלי?
זה ניתן לדעת כשאנו במצוקה או פחד, אז מציפה אותנו האמת, הפספוס, פתאום האדם אומר:
"אוף, לא יכולתי לוותר ל...?"
או: "יואו אני צריך לתת יותר זמן לעצמי",
או "אוף כל הזמן 'אני, ואני ואני, מה קורה איתי יש עוד אנשים מלבדי".
או "למה שנאתי את כל העולם? איך כולם טובים, סתם אני שונא אנשים".
בעת מצוקה האדם קולט מה הראש נחש שלו.

ולמה חשוב, לדעתי שכל אחד יטפל בראש נחש הפרטי שלו?
בגלל שאנחנו קולקטיב, משפיעים אלו על אלו, ואם כל אדם יטפל בראש נחש שלו, נוכל להשפיע על העולם ולהכניע את הראש נחש העולמי.

אחרי שנצליח להכניע את הראש נחש הזה, כל האלילים יכרתו מהעולם, אז נגיע למצב בו "ה' הוא האלוקים אין עוד".
כמובן שגם עכשיו ה' הוא האלוקים ואין עוד, אבל כל עוד אנחנו נותנים מקום לראש נחש אנחנו אלה שלא נותנים מקום להשגחה העליונה כי אנחנו כביכול דוחקים את רגלי השכינה, אם נצליח להיות בשמחה, באחדות ובאמונה תמיד,
נזכה לכל הברכות.
מזג האויר משטה בי.

רוח סתיוית מנשבת ברחובות,
השמש אוספת קרניה בעצלתיים
ועננים כובשים את השמים.

החזאי הודיע בחשיבות:
"מזג האויר רגיל לעונה"
חייך לעצמו והלך.

הימים הגדולים שלו במקצוע
הם לא אלו שבהם הוא מכריז בפאתוס:
"שלג!" לתרועות המאזינים,
גם לא הימים בהם הוא מזהיר משרב,
למורת רוחם של נופשי בין הזמנים.

עכשיו, ממש עכשיו, אלו רגעיו הגדולים.
עיני העם תלויות בו,
והוא מכריע מדי בוקר בבוקר,
במילים סתומות:
מעונן. (נו?)
חם מהרגיל לעונה. (!)
יתכנו משקעים מקומיים. (?)

אנחנו ממשיכים להתקשר בדבקות
לחזאי הנודע שיח'.
נאנחים בחוסר הבנה, יוצאים למרפסת.
מרחרחים את האויר כגשש מזדקן,
מזהים נכונה ש-
אין לנו מושג.

מתכנסים בצוותא, אבא-אמא טרודים
וחבורת ילדים מפוג'מים בגילאים שונים:
מ"מגפיים חדש!" (בן השנתיים)
ועד ל"מה נעשה"? (בת העשר).

ככה אנחנו מתלבטים, לכאן ולכאן
והנה השעון מורה על השעה שמונה
וכולם מתפזרים במהירות בחדרים
ועוטים את הבגד הראשון שמצאו.

חיבוק ו"יום טוב מותק"
אני מלווה אותם במבט דואג,
מקווה שלבושים בהתאם למדד
העלום.

מצטערת, עשינו את המקסימום.

ולמה, למה נראה לי
שזאת האינדיקציה
לתפקוד האימהי שלי;
למוצלחות שלי;
להיותי חלק אינטגרלי מהחברה,

שעוקבת, נואשת, אחר מזג האויר.
שיתוף - לביקורת למה אוספים?
אברם, ת' בא?
שלמה שרך את נעליו במרץ וחיכה לחבירו בפתח הישיבה.
שניה כפרה, צעק אברם מעם הדלת הפתוחה.
בינתיים בחן שלמה את תכולת השקית שקיבל זה עתה מהת"תניק, דף עם כתובות שבדלתותיהם לא דופקים, אלו התורמים ה'שמנים' שמחכים ליום הפורים עצמו, פנקס קבלות מתפורר, חבילת טישיו ובקבוק קולה קטן.
למה בקבוק קולה במוצאי שבת? לא הצליח שלמה להבין.

יאללה יצאנו? צנח אברם לידו כעבור דקותיים, יצאנו.
הם יצאו אל הרוח שפרעה את שערם ובכל כמה שניות מצאו עצמם מטיבים את הכובע לראשם, לאחר כברת דרך, הם הגיעו אל הרחוב 'שלהם', בחדוות מרץ הם הסתערו על הבניין הראשון שבלע אותם אל תוכו.
עלו עד הקומה למעלה, חיכו 2 דקות להירגע מההתנשפויות, גילו שיש מעלית, הסתפקו בדיעבד האם היו מותרים לעלות בה.

2 דפיקות מהוססות על הדלת הראשונה,
לא פותחים,
אברם הגביר את עוצמת הדפיקות, עברה דקה ושום רחש אינו נשמע והם נשמטו אל הדלת השניה, הדלת נפתחה כבר אחרי דפיקה אחת אך באותו הרגע נפתחה גם הדלת הראשונה.
שלמה ואברם מצאו עצמם מתפצלים ומתגמגמים לבעלי הבית על הת"ת ומעלתו ומעלת הישיבה ורבניה ותלמידיה, אחד קיבל שקל, השני שתיים.

ירדו הם שתיים שתיים את המדרגות לקומה השלישית, המרץ עדיין אחז בהם, דפיקה נמרצת על הדלת, נפתחת, ילדה בת 3 מתולתלת עם עיני דבש ענקיות מביטה בהם, 'מה אתם רוצים?'
אפשר בבקשה את אבא או אמא? שאל שלמה,
אימממאאאאאאאאאא! בחורים רוצים אותך!
האמא נחפזה אל הדלת מוחה שאריות בצק באצבעותיה ועיניה מביטות בשאלה,
אנחנו אוספים כסף לת"ת של ישיבת באר י... לא הספיק שלמה להשלים את המשפט כשהאמא קראה בגיל: 'הוו! ציפי! את רוצה לקיים מצוות צדקה לבחורים הצדיקים??
בטח! זינקה באושר הילדה וחזרה אחרי רגע עם ארנק וורוד מינימאוס ורוקנה אל ידיהם ברעש צרור עשרות אגורות, 'ציפי מחכה כבר המון זמן לקיים את מצוות צדקה לעניים!' אמרה האמא בהתרגשות כשהיא כמעט דומעת, 'תזכו למצוות!' סיימה וסגרה את הדלת.

אברם דפק על הדלת השניה, דלת העץ המתקלפת השמיעה צליל עמום והוא נאלץ להפעיל את שרירי אצבעותיו בשביל שדפיקותיו יפיקו קול, אחרי כמה רגעים נפתחה הדלת בידי אברך צעיר שסלוטייפ נכרך במשקפיו.
מאיזו ישיבה אתם?
אנחנו מישיבת באר יצחק של הרב ת...
כן כן בטח שמעתי על הישיבה, דוד שלי למד שם אולי אתם מכירים אותו, אמר בנשימה אחת,
איך קוראים לו? שאל אברם,
אאההממ נדמה לי שבישיבה כינו אותו ברוכי, ברוכי כהן, אתם מכירים?
אממממ, לא כל כך, השיב אברם, הוא לומד בישיבה עכשיו?
האא, לא, הוא התחתן מזמן, הוא נכנס לישיבה בתשנ"ו, אבל הוא הגיע לפני שנתיים לשיחה של ראש הישיבה, חשבתי אולי תכירו אותו...
למעיישה, מי הרבנים היום בישיבה? מה המצב מבחינת שטייגען? כמה בחורים אתם בישיבה? מי מוסר שיעורים לשיעור ב'? מה עשיתם במלחמה עם איראן? איך אתם מסתדרים עם הגיוס? מה המצב בשישי שבת?
השיבו לו אברם ושלמה מה שהשיבו ומשיצתה שעה, הבחין האברך במעט מקוצר רוחם ואמר: 'בטח אתם צריכים לעבור בעוד בתים ואני חלילה מעכב אתכם, שניה אני אבדוק מה יש לי לתת.
הוא נעלם בחלל הבית האפל וחזר כעבור דקה מוריק לידיהם 4 שקלים וכשפניו זורחות הוא מציין: 'לכל הישיבות אני נותן רק שקל!'...
בפחי נפש ירדו שלמה ואברם אל הקומה השניה.

בדלת הראשונה פתחה להם אשה ששלושה ילדים תחובים בסינרה,
אנחנו אוספים לת"ת של ישיב...
רגע אני לא שומעת! שלוימי! תרד בבקשה מהסינר של אמא! כן, מה רציתם?
אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הא, בעלי לא בבית, תחכו עוד שעה הוא חוזר.
שלמה גלגל עיניו ביאוש, טוב תודה, תזכו למצוות.
רגע לא שמעתי, דבורי! תפסיקי לצרוח ותעזבי את הקערה!!! כן, מה אמרתם?
תודה, תזכו למצוות. קיצר שלמה.

בדלת השניה אין קול ואין עונה ואחרי דקתיים הם התיאשו וירדו לקומה הראשונה.
בדלת הראשונה פתח להם אמריקאי חייכן.
שלמה מיד אמר- שבוע טוב אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הוו הא! באר יצחק אני לא להכיר. זה ישיבה טוב? יש שם רבנים גדולים? זה ישיבה של רב הירש?
שלמה התבלבל, לא, זו ישיבה בטלזסטון של הרב מנשה אביעזרי.
הוו! זה רב אני לא להכיר! למה אתם אוספים בישיבה?
אנחנו אוספים לת"ת, זה עוזר לחתנים.
הווו! אתם חתנים? מזל טוב! מזל טוב! נחמה תביאי את המשקה! יש פה חתנים!
מיד אשתו תחבה לידו בקבוק וויסקי סינגל מאלט יוקרתי והוא מזג לכוסיות.
שלמה הסמיק, 'אנחנו לא חתנים, אנחנו צעירים רק בשיעור ב', אנחנו אוספים לת"ת שזה ארגון שעוזר לחתנים...'
אכזבה פשטה בפניו של האמריקאי, 'אז אתם לא חתנים? חבל... טוב, רגע אני אביא לכם משהו...'
הוא חיטט בכיסו ושלף שטר של 5 דולר.
'שיהיה לכם ברכה והצלחה ותתחתנו מהר!...
אמן הפטירו שניהם בחיוך ובאו לעבור לדלת הבאה כשהאמריקאי קרא ואמר שהדיירים משם טסו לחו"ל.

שלמה ואברם יצאו מהבניין לאוויר הקריר, שלמה הוציא מהשקית את הרשימה שקיבל מהת"תניק ופער את פיו בתדהמה,
'בניין מס' 1: בקומה ראשונה גר מר דליהוט, אמריקאי, נותן בפורים לכל ישיבה 200 דולר - אין לדפוק לפני פורים!!!'.


בסוף הערב חזרו שלמה ואברם לישיבה כשהם מרוטים ומושפלים, בבית הזה לא פתחו, בבית הזה צעקו שנמאס מהבחורים שדופקים, בבית ההוא פטרו אותם בחצי שקל והם חוזרים לישיבה עם ארבעים ומשהו שקלים...

בכניסה לישיבה פוגש המשגיח את פרצופיהם המושפלים, מה קרה אברם ושלמה? למה חשכו פניכם?
פתח שלמה ותיאר את כל הקורות אותם כשאברם מוסיף את מעשה האמריקאי שתרם 5 דולר במקום ה 200 בפורים.
הביט עליהם המשגיח בחיוך ושאל: אתם יודעים למה יצאתם לאסוף כסף?
ענה שלמה: 'כדי שיהיה לת"ת לעזור לחתנים',
'אולי כי כל הפושט יד נותנים לו?' ניסה אברם.
לא ולא, ענה המשגיח, יש ישיבות שמוציאות את הבחורים בפורים לאסוף כדי שלא ישתעממו ויעשו שטויות, אבל אנחנו מקיימים את הוראת המשגיח רבי שלמה וולבה זצוק"ל שאמר שהסיבה שבגינה בני הישיבות יוצאים לאסוף כסף היא כדי שיעברו על הפתחים וירגישו בעצמם איך מרגיש החתן הנזקק שאין לו מספיק כסף לחתונה.
לא משנה הסכום שהצלחתם לאסוף, לא משנה כמה החברים שלכם הצליחו לאסוף.
את המצווה של 'נושא בעול עם חבירו' אתם קיימתם בהידור, ועל כך הערכתי כי רבה! סיים המשגיח.

____________________

טפיפות רגלים נשמעו מאחוריהם והם הופתעו לגלות את האמריקאי מתנשף כולו מגיע לישיבה. 'הווו! הנה אתם! אני מחפש אתכם כבר הרבה זמן! אני רץ אחריכם בכל השכונה! פתאום מצאתי בכיס השני שלי עוד מעות ואני רציתי להביא אותם לחתנים!
האמריקאי שלף 5 שטרות של מאה דולר והגיש אותם לשלמה ואברהם ההמומים.
'תבואו גם בפורים, אני נותן לכל הישיבות!'

המשגיח הוסיף לחייך.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה