שיתוף - לביקורת להכרית את ראשו של הנחש

  • הוסף לסימניות
  • #1
יש בכל מקום ראש נחש.

לא ברור לי אם הוא קיים במציאות
או רק בדמיון:
אם באמת יש לראש נחש אחיזה, שליחים שיצרו לעצמם שליחות עבורו, או שמדובר בדמיון שבנינו לעצמנו.

אבל הראש נחש הזה מונע מאיתנו לקיים עולם יצרני, משגשג, מתוקן.
הוא נמצא בכל מקום...

אצל ראש הממשלה, השרים, חברי הכנסת, תקשורת, שופטים, משטרה, אכיפת החוק וגם אצל אנשים פשוטים יותר ופחות, אנשים שיש להם סמכויות ואלו שאין.

כשהוא אצל אנשים שיש להם סמכויות אז מדובר בכך שהוא משתמש בסמכות שלהם עבורו, הם כלי בשבילו.

אצל אלו שאין להם סמכויות הוא נהנה סתם לתת הרגשה לא טובה.

ראש הנחש הזה הוא הנפרדות, האגו, טובות הנאה, חוסר אכפתיות, עצלנות, נצלנות, ביקורת, השלכה, אשמה, התעלמות, חוסר אמונה בטוב, כוחי ועוצם ידי, פחד ועוד...

ראש הנחש מתבטא אצל המנהיגים בצורה מסוימת בה הם לא רואים את הכלל, את טובת הכלל, את צורך הכלל.

יש להם עניין במגזריות, בהעדפות אדם או מגזר מסוים, בהכנעה לכח שהוא לא לטובת העם ועוד...

שימו לב: כל אדם הוא בפני עצמו.
כל אדם יש לו כח מוגבל.
בדרך כלל מישהו חיצוני מביא לאדם כח או סמכות.
מי מביא לשרים כח
מי מביא לשוטרים כח
מי מביא לתקשורת כח
מי מביא לראש הממשלה כח
מי מביא לבגץ סמכות
מי מביא לכך אלה כח?

כרגע זה ראש נחש. זה משהו שהוא לא מדויק, לא אמיתי.

ולמה זה לדעתי ראש נחש? כי התפקיד של כולם נפרד , אין יעילות ואין הקשבה ואין חזון אלא אינטרסנטי, בירוקרטיה, חוסר עניין בזולת, חוסר אמת.

אותו ראש נחש נמצא גם בתוכנו.

להשתחרר מראש נחש זה אומר להתחיל לחיות בהכנעה, אמונה בטוב, אם עוד אדם ועוד אדם יאמינו בטוב יהיו יותר ויותר אנשים עם מטרה משותפת.

אם כולנו נבין שכולנו רוצים טוב, טוב פשוט, אז הרב זמיר כהן ה ונאור נרקיס, לדוגמה, יוכלו להביט זה בעיניים של זה ולומר זה לזה: אתה קדוש.

כי כשנבין שכולנו רוצים טוב, נצחק לפתע צחוק גדול של הקלה ונגיד: אה, רגע מה מונע מאיתנו לזכות לטוב? ראש נחש, תחושת נפרדות? יואו בעצם כולנו מבינים מה זה טוב, טוב זה לחיות בשותפות בלי ראש נחש.

אם לא יהיה את הראש נחש נזכה שכל בעל סמכות יגייס את הסמכות שלו לטובת העם ולטובת כולם.

יהיה בביטול מוחלט למען העם.

וזה תפקיד כל אדם לשבור את הראש נחש הזה.

ולזכות לתחושת אחדות בה נביט על כל אדם ונחשוב: אתה קדוש.

בשביל שהסמכויות ישברו את ראש הנחש ונזכה לעולם מתוקן, עולם בו ,יהיה סיוע לכל אדם להפיק את הפוטנציאל שלו באופן יציב ונכון, עולם בו מה שלא טוב יטופל בלי שהיות, עולם בו מה שלא טוב יצא מחיינו ומה שטוב יישאר.
אמנם לכל אחד יש סולם ערכים שונה וטוב שונה,

אבל ברגע שנבין שאנחנו כאן כדי לדון על מהות על הרצון להגיע לטוב, הכל ישתנה לטובה בעזרת ה'.

איך אפשר לדעת מה הראש נחש הפרטי שלי?
זה ניתן לדעת כשאנו במצוקה או פחד, אז מציפה אותנו האמת, הפספוס, פתאום האדם אומר:
"אוף, לא יכולתי לוותר ל...?"
או: "יואו אני צריך לתת יותר זמן לעצמי",
או "אוף כל הזמן 'אני, ואני ואני, מה קורה איתי יש עוד אנשים מלבדי".
או "למה שנאתי את כל העולם? איך כולם טובים, סתם אני שונא אנשים".
בעת מצוקה האדם קולט מה הראש נחש שלו.

ולמה חשוב, לדעתי שכל אחד יטפל בראש נחש הפרטי שלו?
בגלל שאנחנו קולקטיב, משפיעים אלו על אלו, ואם כל אדם יטפל בראש נחש שלו, נוכל להשפיע על העולם ולהכניע את הראש נחש העולמי.

אחרי שנצליח להכניע את הראש נחש הזה, כל האלילים יכרתו מהעולם, אז נגיע למצב בו "ה' הוא האלוקים אין עוד".
כמובן שגם עכשיו ה' הוא האלוקים ואין עוד, אבל כל עוד אנחנו נותנים מקום לראש נחש אנחנו אלה שלא נותנים מקום להשגחה העליונה כי אנחנו כביכול דוחקים את רגלי השכינה, אם נצליח להיות בשמחה, באחדות ובאמונה תמיד,
נזכה לכל הברכות.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

חֲתוּרָה
עיניו כבויות היו, כמו התייאש מלראות את האור בקצה המנהרה הנוראית הזו. גופו שפוף, נותן לחיים להכתיב לו את קצב הליכתו האיטי. וכך הוא ניגש אל קיר הזכוכית, כך ראה אותו עורך הדין לראשונה.

עורך הדין, שישב כבר מן העבר השני, התרומם, רצה להיראות למרשו בפעם הראשונה במלוא גובהו. האסיר התייישב, עורך הדין התיישב אחריו, מסדר ת כיסאו אל מולו. הקיר העבה בינהם משדר את ההבדל הכל כך קטן שעומד בין החופש והחירות לבין קירות הכלא. ההבדל הקטן הזה שעושה את החיים שלהם כל כך שונים.

"אולי תספר לי קצת" הוא אומר "מה היה, מה קרה" הוא מסדר את החליפה החדשה שלו. תיק ראשון שהוא מייצג. מנסה להראות קצת אמפתיה, למרות שקשה לו לחשוב מה המניעים של מעשה שכזה.

"הכל התחיל לפני חמש שנים" בעל הבגדים הכתומים מתחיל לדבר בקול נמוך שמשתלב היטב בקירותיו האפורים של המקום. "יש לי אח, קטן ממני בשנה, מסיבות שונות הורי החליטו ללדת אותו לבד בבית ולא לדווח עליו לאף אחד הוא לא עבר בבית ספר ולא נכנס לשום מקום בו הוא היה צריך להציג תעודת זהות לעצם קיומו

כל חיינו, לפחות מאז שגדלנו מעט והבנו את משמעות הדברים אחי קינא בי קנאה עזה מאוד אחי קינה על היותי קיים, היותי בן אהוב יותר ממנו על הורי, וממילא על כל דבר ודבר שהיה לי.
הוא קינא בי על היותי הוא קינא בי על היותו, או על אי-היותו

והוא שנא את הורי ככל שהם אהבו יותר ופינקו אותי יותר הוא שנא אותם. שנא אותם כשהתגייסתי. שנא אותם כשהשתחררתי ונסעתי להודו. והוא שנא אותי כשלמדתי מקצוע. את כל הדברים האלה הוא לא יכל לעשות בגללם, ולדעתו גם בגללי.

לפני חמש שנים הוא נעלם הוא השאיר לי פתק קטן בחדר משפט אחד היה כתוב אפילו לא חתום "הם יעלמו ואתה תידפק" האמת, פחדתי ,לא ידעתי מה הוא יעשה איך אני אצא מזה אבל איך שהכרתי את אחי מוכשר והוא יצליח לעשות את מה שהוא רוצה

במשך שנים הוא בנה לי זהות נוספת הוא קנה בשמי דברים הקבלה הייתה שמי היעד היה מקום שכביכול חתמתי על חוזה השכירות שלו.



עורך הדין, יש לומר, היה מופתע.
הוא הגיע לכאן בלי הרבה רצון. תיק שקיבל מהסנגוריה הציבורית, שאף אחד לא רצה לייצג, ולא בכדי. אדם ששרף את הוריו למוות זה לא משהו שמישהו רוצה להוסיף לרזומה שלו, וודאי שלא להתחיל איתו. אבל זה היה התיק היחיד שהוא קיבל, והוא היה צריך להתחיל עם משהו.

הבעיה הכי גדולה שלו עד עכשיו בכל הסאגה הייתה שהוא רצה שהנבל הזה יישב מאחורי סורג ובריח. לא היה דחוף לו שזה יהיה דווקא סורגי כלא; זה יכול להיות גם הסורגים של בית משוגעים, לשם הוא תכנן להכווין את הלקוח.

אבל, כאמור, הוא היה מופתע. מתברר שתפרו לאדם הזה תיק. שכל ההסרטות הברורות, הקבלות, השיחה הבהולה למשטרה של האם שמפחדת מבנה. הכול תפור, ובצורה גאונית, אם באמת נאמין לאותו אדם.

הוא הסתכל בעיניו של האדם המפוחד שישב מולו. הן נראו מפוחדות, מאוימות, תבוסתניות, אבל לא של שקרן או נבל. לא שהוא ראה אי־פעם אחד כזה. הוא התלבט: האם ככה נראה פסיכופת?

קולו החד-גוני של האסיר המשיך בסיפור, מחזק את ריחות הטחב שעלו מהקירות חסרי הסיד מסביב.

"ככל הנראה אחי תפר לי את התיק בצורה מושלמת, בעוד אני גר לי בביתי, חי את חיי הבודדים, אחי חי בשמי חיים אחרים. חיים כפולים שלי, חיים מחקים שלו, מחוקים.

כל מה שהוא רצה בחייו הוא להרוס לי את האליבי. הוא תכנן את הרגע הזה, יצר לי את זהות הפושע, הקרימנל, חסר הרגשות. כך שכניו הכירו אותו, ככה בעבודה הכירו אותו. הם יעידו שזה אני. אנחנו דומים מדי, והוא הזדהה בשמי ובתעודת הזהות שלי.

אני צריך שאתה תספר לי מה שאתה יודע על אותו יום כדי לסגור לי את הסיפור.

עורך הדין מתנער ממחשבותיו ומתחיל לדבר "בשעה 19:07 בערב, ביום ד, חנה רכב שרשום על שמך, בחזית הבית של הוריך.
יצא ממנו אדם, שיש לומר, נראה כמוך. אמנם חשוך וקצת לא ברורה התמונה, אבל צורת הגוף וההליכה די מסגירים שזה אתה.

אותו אדם, שאתה טוען כרגע שהוא אחיך, מתקרב לבית עם שקיות מלאות ומחזיק זר פרחים. הוא מנסה לדפוק על הדלת, אבל לא מצליח בגלל כל הדברים. לכן, הוא מניח את החפצים על הרצפה, דופק בדלת, ומתכוףף להרים אותם בחזרה.

הוריך, כך נראה מהצילום, קצת מופתעים לראות אותו/אותך עם כל הרבה שקיות אבל פותחים את ביתם למרות זאת. מה שמתברר כטעות גורלית. ארבע דקות אח"כ, בשעה 19:11 מתקבלת שיחת טלפון למשטרה בו אימך צועקת "הבן שלנו רוצה להרוג אותנו" ומתנתקת. בשעה 19:25 מתקבלת שיחה מהשכנים על שריפה בבית של הוריך, ועד שכוחות ההצלה מגיעים כבר לא נשאר את מה להציל.

ואתה מחכה שם בחוץ, בהלם, באלם, ובצחוק מטורף.



האסיר מליט את ראשו המגולח בין ידיו. "אז אין לי מה לעשות?" הוא ממלמל

עורך הדין ננער לפתע. "אולי יש איזה הבדל במראה בינך לבין אחיך? משהו שנוכל להוכיח על פיו שאין בינכם קשר?"

"האמת, יש משהו, אבל אני לא יודע אם זה יעזור. שבוע שעבר הסרתי מגבי קעקוע ענק של נחש ססגוני. אני משער לעצמי שאחי עדיין לא חיקה אותי בזה.

עורך הדין ספקטי, למה שיראו את הגב של השורף בתמונה? אבל מבטיח לנסות.

אחרי דין ודברים קצר עם החוקר האחראי, נותנים להם, לשניהם, הזדמנות לראות את ההסרטה ביחד.

ברגע בו אחיו מתכופף להרים את הדברים חזרה, בכניסה לבית. באותו יום ארור ונמהר. גבו נחשף, לא כולו, אומנם, אבל מספיק כדי לראות שיש שם קעקוע אדיר של נחש צבעוני.

עורך הדין מתחיל להתמלאות בתקווה. יש אולי אור, יש אולי מוצא התיק הסבוך הזה.

הוא מתחיל להאמין לאותו איש אומלל שעומד מולו, מבין שייתכן שהוא בן אדם שנתפר היטב מכל הכיוונים.

הוא ניגש אל האסיר "אתה מבין מה זה אומר? אתה רק צריך להתכופף והראות את הגב שלך לשופט. קעקוע כזה אי אפשר להסיר בין קירות בית המעצר."

האסיר מצנן את התלהבותו. "רגע" הוא אומר, " זה אומר שאני אצטרך להתכופף, אין לי כוח"

עורך הדין מסתכל עליו בעצב ורחמים מהולים ברוגז "אתה משוגע? כל מה שאתה צריך זה רק מעט להתכופף, ואתה יוצא החוצה לגמרי, אתה חופשי, משוחרר. ללא עול בכלל. וכל מה שמפריע לך זה טיפונות מאמץ עכשיו?" עורך הדין נעמד, אדום מהצעקות "אתה בכלל מבין מה אתה אומר כאן? אתה מעדיף לסבול 30 שנה בכלא, רק כדי לא להתאמץ טיפה, להקריב קצת מעצמך, את עצמך?

או שאתה לא מבין מה הכוח של ההתכופפות הזו, או שאינך מודע לקושי של הכלא.

אם לא, אתה קשה יום, הרי המחתרת חתורה לפניך, איך לא מיהרת להימלט על נפשך?"
היות והפה שלי היה מפוצץ בסלט ירקות, לא יכולתי לעצור אותו כשהוא התחיל לספר לי את הבדיחה על האישה שחלמה על טסלה. וגם אחר כך כשהוא היה כבר בשווּנג, לא הפסקתי אותו לומר שאני מכירה אותה.
(באמת קשה למצוא בדיחות שאני לא מכירה).

כמו נחש על פי המאורה, המתנתי בשקט שיגיע לסוף, ואז אפלוט במהירות את הפאנץ' - במקומו.

אלא שאז התפרץ לפתע גייזר של טוּב-לב בתוך תוכי. ובמקום כוונתי הזדונית, החלטתי להעניק קצת נחת רוח לברנש עם העיניים הנוצצות שמעבר לשלחן.
(תראו, מגיע לו פה ושם גמול על ההקרבה שלו להתחתן אתי).

הבדיחה הסתיימה.
ואני פרצתי בצחוק רם.

הוא הביט בי בכווצו את עיניו.

"הכרת את זה?!"

הצחוק שלי היה כנראה טיפה מוגזם.

נו מה עכשיו.
הרי לך דילמה מוסרית: את האמת המשפילה? או שקר בלתי מזיק?
אפשרות שלישית אין.

רגע, מי אמר שאין...

מה עם שיטת ה"קפה שנשפך על החצאית ומשכיח הכול".
קפה לא היה זמין, אבל בזריזות אלגנטית טבלתי את המרפק בקוטג'.
צרחתי בהפתעה, והלכתי להחליף חולצה.

ונגמר הסיפור.

הרגשתי מה זה קדוֹשה.
כל הערב הסתובבתי בהתרוממות רוח. ואפילו הרשיתי לעצמי כמה חטאים קטנים, כפיצוי.

.....

זה מה שהיה אתמול.

היום אני משוחחת עם גיסתי על דא ועל הא, וגם על סתם דברים. ופתאום היא פולטת "תשמעי בדיחה".

ומה אתם חושבים היא מתחילה לספר לי? את הבדיחה עם האישה שחלמה על טסלה!
כנראה זה משהו שרץ עכשיו בוואצאפים.

הו, אני כבר מאומנת.
מקשיבה בשקט, וממלאת חרישית את הריאות לקראת הצחוק.
לא יותר מדי וגם לא פחות מדי. תתרכזי...
לא עושים טעות פעמיים.

גיסתי מגיעה לפאנץ'.

תחושה נשגבת גואה בי כשאני צוחקת בקול מדוד.
פניי מאירות כמלאך.
כמה זה מענג להיות טובים.

אבל...

שקט מוזר בצד השני
ואחריו שיעול מחשיד.

"את רואה? ידעתי!" קורא בעלי, שהיה איתה על הקו.

:oops:

כמו תמיד משאלתי לא התגשמה - האדמה המעצבנת סרבה לבלוע אותי.

איך אומר הפתגם:
"שקר יכול לקדם אותך הרבה, אבל לא להחזיר אותך אחורה".

‏‏

‏‎
כשיצאתי לאור (הכוונה – כשהסכמתי לעצמי להשתדל בכל דרך לפרסם את ספריי ובהמשך את רעיונותיי וכתיבתי וכו') חשבתי שיש לי מטרה לשנות את העולם.

היתה לי בזה מטרה מסוימת, אישית, שלא אוכל לפרט.

עם הזמן אני מתחילה להבין את הפואנטה.

אני לא פונקציה, לא הייתי ולא אהיה פונקציה - אני לא חשובה בתמונה הכללית, אפילו לא מעט, בטח לא יותר מאדם אחר.

אני לא צריכה לשנות. אני לא צריכה להיות במרכז.

מצד שני, אני קצת מצטערת שלא הגעתי למרכז, זה היה מעניין לראות, אם היה לי קהל משמעותי מאוד או אם דעתי היתה מקבלת במה ציבורית, זה היה מעניין לראות אם היה לי אכפת מאנשים אחרים או הייתי מתרכזת בשליחות שלי.

היה מעניין לראות אם הייתי עוזרת לאנשים אחרים לצאת לאור או הייתי רוצה שיקשיבו רק לי.
מצד שני, זה קצת מפחיד לעמוד בניסיון כזה. לא בטוחה שיש אדם שהיה מסוגל לעמוד בזה.
לפעמים אני רואה אדם שמקבל במה וחושבת שהיה נחמד אם היה מביא לכל אחד במה - אבל זו חשיבה לא הגיונית, על זה נאמר "מרוב עצים לא רואים את היער" - כן יש מקום לאומן וקהל. זה העולם...

*

כיום אני מבינה שהתפקיד של כל אחד זה לקבל את השני באופן שוויוני.

אולי אני טועה (ואני טועה הרבה פעמים).
אולי כן יש מקום לדמויות מפתח, למנהיגים, כי העם חייב מנהיג, דמות אחת עם קו ברור שתנהיג את כולם.

אבל אני חושבת מצד שני, שבתודעה – צריך לזכור שכולנו שווים, אין צורך להתלהב מאדם ספציפי אלא לתת ערך לכל אדם.

זו תודעה שהביטוי "ציבור למען הציבור", מסביר אותה היטב.

לציבור יש כח. האמת היא שהכח היחיד שקיים הוא הכח הציבורי.

הבעיה שכיחידים אין לאף אחד כח, כמעט.

כציבור – יש לנו כח עצום.

ככל שהציבור יותר רחב ומאוחד כך הכח שלו גדל.

"איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק".

אם הציבור יכיר בכח שלו, יכנע לעובדה הפשוטה שהכח שלנו הוא באחדות שלנו! אז נזכה אט אט להשתקם.

לכן הממסד עמל להפריד, לסכסך, לפלג, להשפיל, לבזות את היחידים, כדי שכל אחד ילקק את פצעיו ונשכח שאנו יכולים להאיר פנים זה לזה, לתמוך, לעודד, להיות בשביל השני, ל

שמעתי לאחרונה שהטבע הבסיסי הנכון שלנו הוא אהבה.

לכן אנחנו רוצים מחמאות, רוצים לייקים, רצים לצאת לאור.

הכל זה כדי להגיע לאהבה.

אבל לא צריך לאהוב בגלל סיבה.

לא צריך לאהוב את האדם מכיוון שהוא מפורסם ויש לו קהל או כסף, או נראות טובה, או כי זה יביא לנו ערך.

צריך לאהוב אהבת חינם.

המון מילים טובות סתם ככה, איפה שאפשר...

זה מביא תודעה בריאה, שמחה, יציבה.

זה יביא טוב לעולם.

*

אם נאהב אהבת חינם, סתם ככה, נלמד לחלק מחמאות סתם כי בא לנו לחפש את הטוב.

נחפש לראות את האנשים האנונימיים, הרגילים, ולא להסתנוור דווקא ממפורסמים.

נאמר שהתורה באה דווקא מהר סיני, ממקום נמוך, לאנשים האנונימיים יש חכמה, צריך להקשיב לה.

וגם אם יש אדם שמדבר שטויות, להבנתנו, אפשר לאהוב אותו ולהעריך את דבריו כי 'הוא', חלק אלוק ממעל, אמר אותם.

בפרקי אבות יש במה לכל דעה.

וזה כיף גדול לנטרל את השיפוטיות, מתוך ענווה, ולהקשיב לכל אדם, כי כל אדם מתקן איזה ניצוצות של קדושה.

אני בהחלט חושבת שצריך לחזור למי שאנחנו – עם ישראל בתפארתו – שנותן במה תודעתית, לכל יהודי, לאו דווקא כדי להיות מושפעים, כי האמת היא פנימית ולא חיצונית, ולכל אחד יש שליחות עצמאית, אלא כי כולנו צריכים אחדות אמיתית.

באופן אישי אני למדתי להקשיב גם לאנשים כופרים (אבל זה רק לאחר שחקרתי היטב וביססתי בעצמי את החשיבה המאמינה, וגם אין לי אינטרס לכפור), ולמדתי להקשיב לכל מיני אנשים.

אמנם בהתחלה, כשהייתי מקשיבה להם, הייתי למרבה הבושה שמחה לאיד (אוף, מה לעשות...) כי היה לי קשה לקבל שיש אנשים מלבדי, אבל עם הזמן אני לומדת שאמונה בה' היא משהו פנימי ולא שיכלי. הכוונה – האמונה היא מלשון אימון, כמו בחדר כושר שמתאמנים, אז גם אמונה היא לפתח את התודעה ולא לצמצם אותה, להכניס חשיבה של אור, של תקווה וכו'. ומי לנו גדול כהרמב"ם ששילב הקשבה לעולם והגיע למקום רחב.

התורה רחבה מיני ים ונמצאת בכל העולם, וכל הדרכים מובילות אליה.

יש לי דודה שהתחנכה בקיבוץ ותמיד היו לה דברי כפירה, זלזול או דיבורים ציניים ובדיחות.

לאחרונה היא מדברת מעצמה דיבורים של אמונה. הופתעתי שאמרה לא פעם, מעצמה, בלי לחזור בתשובה: "רק מצוות רק תורה זה מה שצריך".

כל אחד כשמתחבר לפנימיות שלו, לומד בכוחות עצמו שמשה אמת ותורתו אמת, כך שדעות של אנשים לא מפחידות, לדעתי, כי האמת היא אמת, וכל דעה שבעולם לא יכולה לשנות את האמת.

מצד שני, דיבורי כפירה כן יכולים להשפיע כי נאמר "תנו עוז לאלוקים", האדם מביא עוז לבורא עולם בעצם האמונה שלנו בו יתברך, כך שצריך להשאר באמונה תמימה כל הזמן.

כמו שנאמר על אברהם אבינו שהתחסד עם בוראו.

צריך להשאר תמיד באמונה ובתודעה מחוברת לה', אבל להבין שאם אדם כופר, זו הדרך שלו, המסלול בדרך לאסוף ניצוצות קדושה עבור עולם מתוקן יותר.

לסיכום, כמו שארבעת המינים מאוגדים (אבל אתרוג קצת נפרד, רמז ללומדי התורה שתמיד צריכים להיות מובדלים מעט בגלל תפקידם), אז כמו ארבעת המינים כך יש מקום אמיתי להסכים לקבל כל יהודי, לא לדחות, ולסגל חשיבה מקרבת ואוהדת.

וזה ייעשה אם נבין שכולנו שווים, כי רק ה' קיים ואין עוד מלבדו.

אני חושבת שצריך להגיע למקום בו אנחנו שמחים בשמחת הזולת ורוצים שיהיה טוב לכולם ולא מרגישים שמשהו לוקח לנו משהו, אלא הכל קיים בתוכנו. זה קשה, מאתגר ביותר ואפילו בלתי אפשרי, אבל אין מה לעשות - זה אנחנו:
ערבים זה לזה.
תארו לכם סיטואציה בה יש ארוע חירום.

כידוע, בורא עולם שלח לעולם אפשרות של חובשים ונהגי אמבולנס.
החובשים רוצים להגיע אבל הנהגים לא מעוניינים להסיע אותם.
החובשים יכולים לנסות להסיע את עצמם לאירוע אבל הם בלי רשיון ולא, זה לא תפקידם, יש להם תפקיד אחר.
*
גם בעולם הרוחני יש לכל אחד תפקיד.
אומנם העולם החומרי גורם לאנשים להביט על תועלת וכו'
אבל כתיבה ותרבות הן עניין רוחני ובורא עולם שלח לעולם גם אנשים שהם נהגים וגם אנשים שהם חובשים.

מה קורה כשיש בעולם בעיות רגשיות שצריכות מענה בדמות קריאת חומרי קריאה טובים ומבריאים, אבל נהגי האמבולנס לא רוצים לקחת את התפקיד?

האמת שה' הוא בעל הרצונות ולא האדם הפשוט, ואם הוא רוצה הוא יכול להחליף או להמעיט כוח של בעלי התפקידים, בעלי הסמכויות וכו'.
ואם הוא רוצה הוא ישאיר את בעלי התפקידים והם ישאו בתוצאות שהאנשים שצריכים עזרה לא מקבלים.
כך או כך, מצוין שהחובשים עושים את שלהם, אבל יש אחריות גם לנהגים וגם לשאר האנשים.
וכל עוד אנשים לא חושבים שהעולם הוא כרגע כמו זירת פיגוע ח"ו שצריכה עזרה דחופה, וכל עוד כל אחד פועל על פי שיקולים אישיים ולא שיקולים שמביטים על העולם כמקום משכנו של בורא עולם ששלח בעולמנו שליחים, כולנו שליחיו, אז העולם ממשיך ככה, עם הקשיים וכו'
התפילה היא שה' יבוא לעולמו ויסדר אותו באופן בו יפתח את הלב של בעלי התפקידים, או שיעזור לאנשים אחרים שיש להם אפשרות להיות נהגי אמבולנס (בהשאלה) לבוא ולעזור וליצור עולם בו לכל בעלי התפקידים יהיה אפשרות לממש את עצמם לעולם טוב יותר.
אמן.

הערות:
אין בדברים הנ''ל הבעת כעס או ביקורת כלפי התנהלות כלשהי, הכל מובן, אלא רק יש תפילה אמיתית שה' ינהיג אותנו באמת ולא דבר מה אחר, ושה' תמיד יהיה נוכח בכל, ונזכור תמיד, כל בעלי התפקידים בכל מקום, עד כמה רק רצון ה' (שזו טובת הכלל והפרט) אמור להתממש ולא שיקולים אחרים. ונזכה להגיע למרחב בו נבין עד כמה חסדי ה' רוצים להגיע לכל תחום בעולם. ואנחנו העם שלו אמורים לסייע זה לזה כל אחד האמצעים שיש לו, שהם בעצם אמצעים שה' נתן לו, למען עולם טוב יותר.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה