התייעצות איך אתם מחנכים פעוטים בגיל 2-3?

[קוביית קרח]

מרחיבה את זה.
אני שומעת הרבה פעמים משפטים בסגנון הזה על תינוקות ופעוטות.
הוא כעס עלי.
הוא נעלב ממני.
הוא לא שמע בקולי.
הוא התנגד למה שאמרתי.

כל המשפטים האלו מעניקים פירוש יותר מדי אינטלגנטי למעשה של תינוק קטן, שלא חושב ומרגיש את כל זה.
התינוק הוא אינטרסנטי, הוא רוצה את הצרכים שלו - הפיזים והרגשיים - וזהו, הוא לא בענין של תקשורת עם אחרים ולכן לא מחפש להציק או להיטיב עם אף אחד. הוא פשוט מחפש את צרכיו.
בהחלט יתכן שפעוט ימשוך את תשומת הלב שלו בדרך השלילה, הוא צריך תשומת לב מההורים והוא למד מתוך נסיונו שאם הוא מרוקן את הארון ההורים מתיחסים אליו, אבל הוא לא רוצה לעצבן אותם אלא רק את היחס שלהם, הוא צריך יחס.
הפיתרון לזה הוא פשוט (או לא פשוט) ללמד אותו מחדש איך לקבל יחס בצורה חיובית, ושהצורה השלילית לא מניב לו את היחס המצופה.
אם נחזור לארון - לתת לו באותה שניה יחס מאוד מאוד מינימלי, ובהזדמנות אחרת כשהוא מתנהג טוב לתת לו יחס במינון גבוה.

בדיוק השבוע נכחתי בסיטואציה בה פעוט ממש קטן תלש תמונות מהקיר באיזה מקום ציבורי
האימא אמרה לו אוי ואבוי ולקחה אותו משם והוא התחיל לבכות
אז היא אומרת לו ’למה את כועס עלי? אני זאת שצריכה לכעוס עליךךךך”

 

[מיכל-]

התחלתי לקרוא את התגובות והתייאשתי באמצע....
הייתי רוצה לשתף מתוך הניסיון שלי.
גם לי יש ילדה בת 2.5 שבודקת ובודקת בלי סוף.
אבל אצלי- הגישה אחרת לגמרי!

אני לא נכנסת למה קורה אצלה, אלא מה קורה אצלי.
ותמיד (!!!) אני רואה קשר בין חוסר משמעת לבין זה שאני לא הייתי מספיק יציבה.
מה אני עושה בפועל?
א. בודקת טוב טוב ביני לבין עצמי שאני לא מפחדת כרגע לבקש ממנה את מה שאני רוצה לבקש.
ב. משכנעת את עצמי (עד שאני בטוחה) שהיא יכולה לעשות את זה.
ג. משכנעת את עצמי שהיא רוצה להקשיב לי. (זה ברור, הם הרבה יותר שמחים להקשיב ולהיות ילדים טובים)
רק אחרי שאני בטוחה בעצמי, אני ניגשת אליה ואומרת את מה שרציתי להגיד,

ואז קורה דבר מדהים!
אני מבקשת פעם אחת. וזה יכול להיות בטון הכי נמוך ועדין שיש- והיא מיד עושה!!!

בשם הרבנית שרמן:
סמכות- זה לא טון דיבור, ולא עונשים ובטח לא לחזור מס' פעמים על מה שאמרתי-
סמכות- זה אצלי בפנים.
זה ידיעה ברורה שאני הגדול, והוא הקטן, והוא אמור להקשיב לי.
לא מתוך שליטה ורודנות חלילה,
מתוך ידיעה ברורה שהכי טוב לילד שיש מישהו מעליו כי זה נותן לו ביטחון.

 

[א שיינפלד]

בלת"ק חלקי
בכל גיל, כדי שילד ילמד את הגבולות, ויצליח לשמור אותם
חשוב לתת מינימום גבולות
כמה שפחות 'לא'
הילד מרוקן ארונות? במקום לומר 'לא' -נעדיף לנעול את הארונות
בורח לכביש- כל עוד הוא בגיל מתאים -נשים את הילד בעגלה בכל יציאה- כמובן כשהילד קשור (סתם עניין בטיחותי שמשום מה לא כולם מקפידים עליו)
בורח מהגינה לכביש? שם אכן נלמד אותו סיבה ותוצאה, כמו שרות היטיבה להסביר

 

[-רות-]

1. להעסיק- נמצאים עם הילד בגיל הזה כל הזמן שהוא ער ומעסיקים אותו. יש ילדים שיכולים לשחק לבד 20 דקות, רוב הילדים לא והם צריכים מבוגר שיהיה איתם ויספק פעילות מותאמת
2. מניעה- מנעולים על ארונות. לא משאירים מגירה שאפשר לפתוח ולרוקן. רשתות על סורגים כדי שאי אפשר יהיה לזרוק דברים. כמה שפחות מוקדי חיכוך שידרשו ממכם לומר "לא" ולהתאכזב שלא קרה.

כשנמצאים עם הילד כל הזמן, צופים מה הולך לקרות ומונעים מוקדי חיכוך, נשאר לכוון אותו לפעילות שאתם רוצים במקום להגיב על מה שהוא בחר לעשות ולא מוצא חן בעינכם

תשובה מדוייקת, אהבתי מאוד.

(אגב מעניין אותי כל אלו שחושבים שלא צריך ומדברים גבוה גבוה
מה הם עושים טכנית?
ארונות מרוקנים?
כל הבית זרוק למטה?
וכל האינספור דוגמאות שאין לי כח לפרט
או שפשוט הילדים שלהם מאוד רגועים...)

האמת, בשקט בשקט?
בהחלט יתכן שחלק מהתגובות שנאמרו כאן לא מתאימות לילד שלך ונוסו על ילדים עם אופי אחר, או ע"י אימהות בעלות אופי אחר משלך, חינוך זה לא מדע מדויק, אנשים זה לא מדע מדויק, וילדים זה לא מדע מדויק.
אין לך ברירה אלא ללמוד על עצמך ועל הילד שלך מה עובד לכם ומה לא.
אגב - בדיוק לאחרונה קראתי על העובדה שבכור יורש פי שתים - זה לא סתם, הבכור הוא שפן הנסיונות לטוב ולמוטב. זה קשה לו וקשה להורים, את לומדת עליו איך מגדלים ומחנכים ילדים. אלו הן העובדות.

 

[-רות-]

בדיוק השבוע נכחתי בסיטואציה בה פעוט ממש קטן תלש תמונות מהקיר באיזה מקום ציבורי
האימא אמרה לו אוי ואבוי ולקחה אותו משם והוא התחיל לבכות
אז היא אומרת לו ’למה את כועס עלי? אני זאת שצריכה לכעוס עליךךךך”

סיפור נפוץ...
מותר לאמא לפעמים לכעוס על הילד, או על הסיטואציה, אבל מן הסתם הוא לא כעס עליה.
הוא פשוט רצה להמשיך לעשות את מה שהיה לו נחמד, ולא ממש ברור לו למה אמא הפסיקה אותו...

 

[מגנום]

מה שעוזר לי זה להסיח את דעתם
אין לי ציפיה מילד בן שנתיים שיתעסק עם עצמו ברוגע בלי לחולל שום נזק.
זה התפקיד שלנו להיות לידו כל הזמן, לפקוח עיניים, וברגע שילד פותח ארון ומתחיל לרוקן, ואפילו קודם,
לקחת אותו משם בעדינות ולהציע לו משחק, לספר לו סיפור, להכניס לאמבטיה.
זה אמור להיות מענין עבורו כמעט באותה מידה.
אם הוא שופך חלב מהמקרר, אמנם אביא לו סמרטוט ואבקש ממנו לנגב, אבל זה התפקיד שלי להזיז אותו משם ולהראות לו מה אני מכינה, לתת לו לשפוך לקערה, או שיעזור לי לקפל כביסה.
מגיע גיל גדול יותר שבו הוא ישב ויקרא ספר ותוכל לעסוק בענינך, אבל זה עדיין לא שם.

 

[מגנום]

לגבי 'לשים במקום' או 'לזרוק לפח', כשפתאום 'אין להם כח' והם מזדקנים בטרם עת,
מאוד עוזר גם בגיל גדול יותר, לבוא לידם, (אפשר להרים אותם,) לתת להם יד, ללכת לעטיפה, להרים ביחד וללכת לפח.
זה הרבה יותר יעיל מלהגיד כמה פעמים, להתעצבן, ולהעניש.
היום מספיק לי להגיד - אני צריכה לבוא לעזור לך לקחת את התיק למתלה? והם רצים.

 

[leaha]

לגבי 'לשים במקום' או 'לזרוק לפח', כשפתאום 'אין להם כח' והם מזדקנים בטרם עת,
מאוד עוזר גם בגיל גדול יותר, לבוא לידם, (אפשר להרים אותם,) לתת להם יד, ללכת לעטיפה, להרים ביחד וללכת לפח.
זה הרבה יותר יעיל מלהגיד כמה פעמים, להתעצבן, ולהעניש.
היום מספיק לי להגיד - אני צריכה לבוא לעזור לך לקחת את התיק למתלה? והם רצים.

אגב, למדתי את הגישה הזו מהרב יעקובזון
מאוד ממליצה לקרא את הספר שלו "אל תחטאו בילד" שני חלקים
נותן פרספקטיבה מאוד טובה לכל הענין של חינוך אהבה ומשמעת.
ולמי שיכול להקשיב לשיעורים שלו. זה מתנה לחיים.

 

[bmsz]

באופן כללי
חינוך זה מורכב.
מורכב ראשית כל מחום ואהבה שמוקרנים ללא הפסקה לילד (עד שהוא לא בוגר לחלוטין - מגע הוא חלק אינטרגלי מחום ואהבה)
שנית, מגבולות בריאים
וכבר פירטו לפני על מגוון דרכים להקנות משמעת.
בכל מקרה אל תחיו עם רגשות אשם - כשעושים מה שאפשר הקב"ה מסייע.

 

[המימד הנוסף]

איזה יפת נפש..
תודה על המחמאות
מה את עושה אם ילדך בן השלוש אוטוטו חלאקה
עושה לך בדווקא ונגיד מרוקן את המגירת בגדים שוב ושוב ולא שם עליך
חוץ מלראות בו את המראה שלך...
מה את עושה במקרה כזה?

לא נראה לי שאתה רוצה לשמוע מה אני עושה כי זו דרך ארוכה ובונה.
יותר נראה לי שאתה מעונין בשקט תעשייתי- ילד ממושמע, צייתן ונורמלי.

 

[קשיבות]

(עד שהוא לא בוגר לחלוטין - מגע הוא חלק אינטרגלי מחום ואהבה)

בעיני אין גיל למגע בין הורים לילדים (כולל אבות ובנות, אמהות ובנים, אבל יודעת שזה תלוי מנטליות)
השינוי הוא בצורה, בתדירות.

 

[bmsz]

בעיני אין גיל למגע בין הורים לילדים (כולל אבות ובנות, אמהות ובנים, אבל יודעת שזה תלוי מנטליות)
השינוי הוא בצורה, בתדירות.

אין גיל עד שזה הופך למביך.
אבל הצדק עמכם
אני דיברתי כחלק מהחינוך שבעיניי זה המרכיב אולי החשוב ביותר - חום ואהבה

 

[קשיבות]

חשוב לחדד שזה נורמלי להרגיש שקשה לנו מול הילדים, וזה בסדר גמור וכדאי וצריך לתת לזה מקום
אבל לדעת שזה קושי שלנו, ולא בעיה של הילד (ואם יש ספק אז להתייעץ ספציפית עם אנשי מקצוע אם מדובר במשהו שהוא של הילד ואיך לפתור את זה)
ולמצוא מישהו שבאמת אפשר לפרוק לו את הקשיים בצורה לא מסוננת, וככל שמוציאים את הקושי ונותנים לו מקום לא מול הילד, כך מול הילד מצליחים יותר להיות המבוגר האחראי.
לכולנו יש את החלקים שעוד לא גדלו, שזקוקים להכרה, וזה בסדר גמור, הילד הוא אף פעם לא המקום לזה.
והרבה דברים מבהילים ומעצבנים מאד אצל הבכור, ואצל האחרים כבר יודעים שככה זה, וזה בסדר, אבל שוב וכנ"ל.

 

[קשיבות]

אין גיל עד שזה הופך למביך.

נערה הייתי וגם זקנתי (טוב נו, באחת השנים בין 30 ל-40), ועדיין זקוקה לחיבוק ונשיקה מאבא. וכמובן מאמא.
תלוי מתי ותלוי איפה. אבל לא מותרת על זה.

 

[bmsz]

נערה הייתי וגם זקנתי (טוב נו, באחת השנים בין 30 ל-40), ועדיין זקוקה לחיבוק ונשיקה מאבא. וכמובן מאמא.
תלוי מתי ותלוי איפה. אבל לא מותרת על זה.

לבחור בישיבה לא תמיד נעים שאבא שלו מגיע לפנימייה ומנשק ומחבק מול כולם.
האם יש לזה הצדקה?
זה לא דבר ריאלי
כ"א ותחושותיו
בכל מקרה תינוקות מגיל אפס ומעלה זקוקים לחום
ילד שרק נולד - לטפו חבקו וכל מה שמקרין את הרגשות בצורה מוחשית.

 

[חיה לידר]

לגבי מגע וחיבוק לילדים, מה שקורה בהרבה בתים הוא שכשיש ילדים קטנים בלי לשים לב מפסיקים לחבק את הגדולים יותר. ואז זה קורה רק באירוע, עשה משהו מיוחד, או משהו כזה. וזה כאמור לא טוב, ולכן עצתי גם כשהילדים גדלים לא להפסיק לחבק גם האבא את בנותיו וגם האמא את בניה הם זקוקים לזה. ואם תפסיקו זה יחסר להם וכשזה כן יגיע יהיה פחות טבעי.

 

[קשיבות]

לבחור בישיבה לא תמיד נעים שאבא שלו מגיע לפנימייה ומנשק ומחבק מול כולם.
האם יש לזה הצדקה?
זה לא דבר ריאלי
כ"א ותחושותיו
בכל מקרה תינוקות מגיל אפס ומעלה זקוקים לחום
ילד שרק נולד - לטפו חבקו וכל מה שמקרין את הרגשות בצורה מוחשית.

לכן כתבתי תלוי מתי תלוי איפה.
וכבוד לגבולות ולנוחות הילד זה בסיס, גם בגיל אפס (שאז בעדינות כן אפשר מעט בכח כדי ללמד אותו את השפה, כך מנסיון עם שתים מילדי ואחותי על לפחות ילד אחד שלה)

 

[איילה בן נאים]

לדעתי הוא פשוט רואה שזה מוציא אותך משלוותך ולכן ממשיך בפעולה הזאת . אני הייתי עושה ניסיון להראות לו שזה לא מעסיק אותי בכלל לא נותנת לזה מקום לפחות שבוע לנסות ולראות איך זה משפיע.. בצורה טכנית מרימה ומכניסה לארון את הבגדים וממשיכה ביום. ולהיות רכה כלפיו עם עין טובה עליו . נוקשות וקשיחות רק מגביר את החוצפה .

בדרך כלל זה פשוט כיף לעשות ולא בדווקא
וזה לא גיל ההתבגרות תינוק קטן ג"כ יכול להבין מה זה לא

 

[מתכנתת221]

גם באמת כמו שמשהיא כתבה כאן, זה תלוי מאד בילד.
יש לי 2 ילדות צמודות ממש, כל אחת אופי שונה,
וכן- התגובות שלי משפיעות על כל אחת בצורה ממש שונה
הילדה הגדולה, אני יכולה לכעוס, לגעור וכו'וזה פשוט לא יעזור
ואצל השניה היא ממש מקבלת את זה

הגדולה ממש משרגישה וחכמה, ופשוט השיטה אצלה זה להביר ולהסביר ולהסביר ולהסביר ,
בלי כעס, ובלי עצבים(שזה לא עוזר למרות שלא ואמרת שאני חפה מזה לגמרי לגביה...) עד שהיא מפנימה

דוג':
היא ילדה שהדרך שלה היא לבכות יותר ולקטר (ואל תגידו לי שזה לא אופי כי זה כן והכל טוב, כל אחד והאופי שלו ולנו כהורים חשוב לזהות את האופי ולתת לו מענה שמתאים לו,
דווקא עם ההבנה שזה היא ניהיה לי הרבה יותר קל להתמודד עם זה במקום לחוש תסכול כל פעם מחדש למה כל דבר זה התבייכנות, ולהלביש אותה זה בכי וסירוב על כל דבר גם אם היא זאת שבחרה את הבגד, הגופיה,הגרביונים והמכנסיים...)

התחלנו פשוט כל בכי , לעצור את ההתייחסות להגיד פשוט משפט אחד- מי שבוכה מפסיד
לעומת זה כל פעם שהיא ביקשה בצורה יפה, או עצרה את עצמה ועברה לבקש בצור יפה, ישר הבאנו לה והוספנו לה אפילו יותר , עם המון חיזוק.
ו-- ואווו השתנה הילדה למה לדבר, להגיד לעצמה 'מי שבוכה מפסיד', וגם אם מתחיל כיוון של בכי,
נרגעת מאד מהר מהמילים...
זה לקח המון זמן, לא פחות מחודשיים ואולי יותר להגיע לתוצאה כזאת.
אבל שווה
ולא שאין לי נפילות, אני יכולה להגיד שדיי ונמאס לי מהבכי שלה, אבל הוא התמעט משמעותית.

אל תשכחו שילד רוצה לרצות את ההורים שלו ושהם יואהבו אותו.
וזה פתאום בולט עכשיו עם הילדה השניה שלי (שנתיים) היא ילדה שאוהבת לצחוק ,וצחוקת בלי סוף.
והילדה הגדולה (שלוש) כמו שאמרתי ילדה יותר רצינית (כנראה חוכמה באה עם רצינות ) מציק לה שהיא כן צוחקת בלי סוף, אז היא ממש כל פעם שהקטנה צוחקת ומתייחסים אליה את רואה איך היא מנסה למשוך את הצומי אליה.

ואת מבינה כמה ילדים כמהים ליחס, לאהבה לרצון לרצות.

 

[נץ]

יותר נראה לי שאתה מעונין בשקט תעשייתי- ילד ממושמע, צייתן ונורמלי.

היכולת המדהימה שלך ל"קרוא"
איזה הורה אני, על סמך כתיבת שתי משפטים
היא באמת מופלאה
כנראה יש לך יכולות "מופלאות" גם לקרוא תינוקים..
אז את באמת לא רלוונטית לדיון שלנו

לא נראה לי שאתה רוצה לשמוע מה אני עושה כי זו דרך ארוכה ובונה..

אין ספק!..
אני רוצה רק דרך קצרה ותעשיתית...
שימי לב, כמה שיפוטיות יש בך כלפי אנשים.
מקווה שהתינוק, שהוא המראה שלך בעצם, נולד קצת פחות שיפוטי ממך...