סיפור בהמשכים אפי(לפסיה)-אנד

[שירה שבלב]

ספור בהמשכים שמבוסס על הכרות קרובה מאד של ההתמודדות אותה חווה גיבורת הסיפור.
אשמח לכל תגובה\ הערה\ הארה\ ביקורת וכו'...
קריאה מהנה!

***

אני לא רגילה.

פעם חשבתי שכן.

העולם היה יפה, צבוע בצבעי פסטל רכים ובהירים. הייתי רחלי, ילדת גן. אחת מתוך כולן.

נכון שאותו עולם היה מנוקד באדום עז ומהבהב ומדי פעם קראו לי "רחל" בפנים חמורות סבר, הקריאו דיאגנוזה.

אבל לא הרגשתי שונה.

***
בגן חובה הרגשתי לראשונה אחרת.
יצאנו לחצר, הגננת שושי ישבה בכיסא האדום והשגיחה עלינו בעיניה תוך כדי שיחת טלפון נסערת.
שיחקנו תופסת.
נתפסתי, הייתי לנציב. עמדתי דום, ידיי פרושות לשני צידי גופי, מנסות להגיע כמה שיותר רחוק לתפוס את החברות שרצות סביבי במרץ.
ככה אמא מצאה אותי.
"רחלוש" היא קראה, דגדגה אותי קלות "מה נשמע?"
לא ידעתי איך להגיב, לא הבנתי מה אמא עושה בגן, תהיתי מאיפה היא צצה לי פתאום מאחורי הגב.
אחרי שתיקת תדהמה ממושכת השבתי לה באותה המטבע "אמוש, מה נשמע?"
היא צחקה, נברה בתיק שלה ושלפה ממנו קופסה קטנה, מוכרת.
קופסת התרופות שלי.
"שכחנו היום מקפי ולוקי" אמא הניפה את הקופסה התכולה אל על.
קפי ולוקי היו בעצם קפרה ולוקוסומיד, צמד חמד של תרופות שניסו לחולל פלאים בגוף שלי ולא ממש הצליחו, אבל בלעדיהן היה יכול להיות גרוע יותר. הרבה יותר.
"אמא, איך שכחנו!?" שריר רטט בלחיה של אמא לשמע שאלתי.
"קורה" היא בקושי הצליחה להוציא את המילה הבודדת מהפה.
בשתיקה היא הושיטה לי את בקבוק המים שלה. בשתיקה בלעתי את קפי ולוקי. בשתיקה היא נופפה לי לשלום.
כשהיא יצאה מהשער ופסעה בשביל שמעתי את הטלפון שלה מצלצל. ראיתי אותה עונה. היא אמרה: "איך יכולתי לשכוח?". הרגשתי שהי עצובה.
שהיא נעלמה בעיקול והפניתי את ראשי מהשער גיליתי מעגל של חברות עומד סביבי.
"מה היא הביאה לך?"
"למה היא באה?"
"אמא שלך הלכה?"
בליל השאלות סחרר אותי.
"היא הביאה לי את הכדורים שלי. התרופות." עניתי להם בקול חלוש.
"למה את צריכה תרופות, יש לך חום?"
"את יודעת לבלוע כדורים???"
"למה?"
המטח שהומטר עלי גרם לי להבין בפעם הראשונה אני אחרת.
אמא עצובה בגללי.

 

[שירה שבלב]

אני ממש אשמח שחוץ מהליוקים תתנו גם ביקורת...

 

[שירה שבלב]

ספוילר: הפדיחה

הפרק הקודם שהועלה היה טיוטה (טעות מעצבנת שגיליתי מאוחר מדי...) אשמח מאד לקבל ביקורת על הסיפור

כבר ידעתי שאני שונה.

בימים, בכיתה, ליד החברות, ניסיתי להדחיק את הידיעה הזו. העובדה שהפרכוסים הגיעו רק בלילות ולא ביקרו אותי אף פעם כשהייתי ערה סייעה לי, אבל היו כל כך הרבה דברים שהפריעו, הביאו את האפילפסיה לקדמת הבמה.

לפעמים תהיתי מי אני.
רחלי או האפילפסיה. רחלי שנאה את האפילפסיה, רצתה להילחם בה, להכניע אותה. האפילפסיה שנאה את רחלי, הייתה לה לאויב מר. ובכל זאת רחלי ואפילפסיה היו זוג בלתי נפרד. בכל מקום היו ביחד. שנאתי את האפילפסיה שברחלי. שנאתי את רחלי האפילפטית. שנאתי את שתיהן, התבלבלתי ביניהן.

היום אני יודעת. אני רחלי.
היום אני יודעת. אין לי דרך לדחוק את השוני שלי, אני נערת סמינר בת שבע עשרה עם אפילפסיה שעוד כמה חודשים תחגוג גם היא שבע עשרה שנים בתוכי.
***

שוב.
אני פוקחת עיניים, מוצאת את עצמי על אלונקה באמבולנס דוהר, מבעד לחלונות מציצים שמים אדמדמים של זריחה.
מסיטה ראש לצד ימין, מגלה את אמא וספר תהילים ביד.

הסירנה מחרישת אוזניים ואני מנסה להתגבר עליה "אמא, כמה זמן?" יוצא לי קול מוזר. אמא מרימה עיניים דומעות שגורמות לי לצביטה בלב, כי כמה, כמה אני יכולה להדאיג ולהטריד ולצער אישה שאני כל עולמה.

"רחלי, התעוררת, איך את מרגישה?" היא מושכת באפה, שולפת טישו מחבילה שכבר שלושת רבעי מרוקנת.
אני בסדר. "ברוך ה', כמה זמן?" אני חוזרת על השאלה שלי.

אמא נושקת לספר התהילים, מרפרפת קלות על לחיי. "תשע דקות וחמישים וארבע שניות" כמעט עשר דקות של חרדה, וציפייה מטריפת דעת לכונני הצלה ומד"א. אוף, אמוש שלי. מסכנה.

"לא קצר" אני לוחשת בכאב.

"ארוך" אמא מחייכת חיוך תשוש, 'אויש' מרחם אחד נפלט לי. "אני רואה שאת בסדר, נשארת רחלי שלי, נראה שהפירכוס החצוף הזה לא הצליח לפגוע לך בראש או במוח" היא צובטת בלחיי בחיבה.

"מקווה שהוא לא הצליח" הפסימיות שלי מתעוררת לחיים. הצל שחולף בעיני אמא מבהיר ליי ששוב שגיתי. שוב גרמתי לאמא לצער.

 

[שירה שבלב]

חדר מלא תעודות. מחשב ומדפסת. פרופסור גפן שרכון עליו.
"הי, רחל, התגעגעת?" הוא מזדקף, מיטיב את משקפיו.
"נוראות" אני מעווה את פרצופי.
"איפה אבא?"
בום. פצצה. הוא אפילו לא יודע שהוא הטיל אותה, חושב שהוא זרק סוכריית התענינות מתוקה.
איפה אבא.
איפה אתה?
"הוא לא... לא כאן" אמא ממהרת לענות. תשובה שגורמת לפרופסור לכווץ גבות, להעביר את מבטו ביני לבין אמא ולסיים את הסצנה במשיכת כתף וזריקת "אוקי" בטון מסוים מאד.
"החלטנו להעלות לך מינון בקפרה" הוא מעביר נושא במומחיות ראיה לציון.
אני מלכסנת מבט לאמא, היא מחניקה אנחה.
"אין סיכוי שהאפילפסיה הזו עוזבת אותי לנפשי אי פעם?" אני זורקת את המילים החוצה, מגלגלת אותם מהלב לחלל החדר, כמה אני מהרהרת בחידה הזו בלילות מתחת לשמיכה כשאני פוחדת שהנה, הלילה האפי הנחמדת תתפרץ שוב, תפתח עלי לוע של אש בצורת פרכוס.
הפרופסור נותן בי מבט לא ברור.
"אני כל כך רוצה כבר לומר לה שלום ולא להתראות" אני ממשיכה לשפוך, למרות שלא ברור לי למה מצאתי דווקא בחדר הקריר הזה הזדמנות לפורקן.
"בגיל שלך ובסוג האפילפסיה שלך הסיכוי שלך להפרד ממנה, הוא נמוך עד אפסי" הוא אומר בטון נמוך, מחושב, קר, קפוא.
נמוך עד אפסי. המילים מהדהדות בשקט ששורר בחדר, צולפות, חובטות לי את הלב, שורטות.
אמא ממשיכה לנהל עם גפן שיחה, מסכמת איתו פרטים אחרונים בזמן שאני מסכמת עם עצמי.
אההה. טיפשה שאני. תמימה. בעצם לא, יש בי מום. למה חשבתי שהוא עובר?
"רחלי מותק, בואי, עכשו אנחנו רק צריכות אשור שחרור והביתה.
אנחנו ממתינות שעתיים וחצי לשחרור. שותקות. מקבלות שחרור.
אני מרגישה שהכל מתרחש לצידי, עובר לידי, כאילו לא קשור אלי. אני עסוקה בלשרוד את כובד המשא, לנשום תחת הנטל.
אנחנו חוזרת הביתה, האפילפסיה עלי, לצערי לא שכחתי אותה בבית החולים. אני מרגישה את כל משקלה על גבי, על ליבי.
היא כבדה והיא כנראה לתמיד.

 

[נאו ממש]

"אני כל כך רוצה כבר לומר לה שלום ולא להתראות" אני ממשיכה לשפוך, למרות שלא ברור לי למה מצאתי דווקא בחדר הקריר הזה הזדמנות לפורקן.

כתיבה יפה מאוד, אבל נראה לי קצת מוזר וטיפונת לא אמין שהיא פורקת את הלב ככה לרופא... ואם היא כבר חיה עם האפילפסיה היא אמורה לדעת שזה לתמיד? זה בד''כ מהדברים הראשונים שמבררים..

 

[שירה שבלב]

כתיבה יפה מאוד, אבל נראה לי קצת מוזר וטיפונת לא אמין שהיא פורקת את הלב ככה לרופא... ואם היא כבר חיה עם האפילפסיה היא אמורה לדעת שזה לתמיד? זה בד''כ מהדברים הראשונים שמבררים..

התשובה היא בריחה מהמציאות... מלבד העובדה שאמא שלה מגנה עליה מאד.
כמו שכתבתי בתחילה אני מכירה את ההתמודדות הזו מקרוב ממש וזה יכול לקרות...
וגם לה עצמה לא ברור מה מצאה פה לפרוק.