סיפור בהמשכים סודות מן החדר

סיפור יפה.
שנגע בי המון.
ופגש אותי.
עמוק.
עמוק.
אהבתי את הקטע על הכותל.
את כותבת טוב.

רק אכזבה אחת קטנה- עמנואל היה לפי כל הרמזים ששתלת בפרקים הקודמים- דמות משמעותית סוד שהולך להתגלות
ואז לסופרת לא היה מה לעשות איתו אז היא דחפה אותו חזרה
מאכזב!
 
סיפור יפה.
שנגע בי המון.
ופגש אותי.
עמוק.
עמוק.
אהבתי את הקטע על הכותל.
את כותבת טוב.

רק אכזבה אחת קטנה- עמנואל היה לפי כל הרמזים ששתלת בפרקים הקודמים- דמות משמעותית סוד שהולך להתגלות
ואז לסופרת לא היה מה לעשות איתו אז היא דחפה אותו חזרה
מאכזב!
מעניין...
לי דווקא לא היה חסר..
אפילו אהבתי שהפיל הפך לעכבר
שהחששות והספקולציות המלחיצות התבררו כדבר פחות נורא ממה שחשבנו, כזה שאפרת יכולה לשים מאחוריה ואפילו לשאוב ממנו עידוד כחלק מהריפוי שלה
אולי כי באופן כללי אני לא חובבת ספרי אקשן ומתח אז גם פה שמחתי להיפטר מהחלק הזה.... מעניין מה חושבים שאר הקוראים
 
יש לפחות 3 ספרים שאני מכירה, שמיועדים לנשים בנות 18+ בלבד (ולא הספרים של חסיה ברטלר!), והם אכן אינם נמכרים בחנויות ספרים בכלל - אלא בצורה שמאפשרת שליטה כלשהי - סוג של קניה ישירה מהסופר, או בתיאום מראש.
אלו שאני מכירה הם לא ספרי קריאה עלילתיים אלא יותר ספרי לימוד או ייעוץ.
מסתפקת כמה אנשים ישקיעו מאמץ כדי לקנות ספר קריאה (מדהים ככל שיהיה) בצורה מסורבלת כזו.
לא רואה מה הבעיה שימכר בחנויות ספרים.
כן הייתי ממליצה להביא את זה לוועדה רוחנית כל שהיא כדי שלא תגלי פתאום שיצאו נגדך...
למרות שזה נשמע לי לא סביר וקיצוני, אם זה תהליך פשוט, רק כדי לבטח את עצמך.
 
אלו שאני מכירה הם לא ספרי קריאה עלילתיים אלא יותר ספרי לימוד או ייעוץ.
יש גם ספרי קריאה.
ובמקביל, ספרי הריון ולידה חרדיים נמכרים בכל חנות ספרים סטנדרטית בעיר חרדית. ורק עצם העובדה שהם מטפלים בנושא מובחן ומובהק, ואף אחד לא ירשה לנערה לדפדף בהם סתם, ואם היא תעשה את זה היא תזכה לגערה צודקת - 'מתירה' להם להמצא במרחב הציבורי.

מסתפקת כמה אנשים ישקיעו מאמץ כדי לקנות ספר קריאה (מדהים ככל שיהיה) בצורה מסורבלת כזו.
מי שזה חשוב לו, יגיע לזה. המידע יעבור, תהיי בטוחה.

לא רואה מה הבעיה שימכר בחנויות ספרים.
בכ"ז יש פה נושא רגיש.
כן הייתי ממליצה להביא את זה לוועדה רוחנית כל שהיא כדי שלא תגלי פתאום שיצאו נגדך...
מי שירצה לצאת נגד, יעשה את זה גם אם ועדה רוחנית תאשר את הספר. ואם תגישי לועדה רוחנית כלשהי והיא לא תאשר, תקברי את הספר לנצח.
עדיף שתתייעצי עם רב שמקובל עליך, ותצייני את זה בעמוד התודות. הרבה יותר מכובד, הרבה יותר אמין מכל ועדה רוחנית לכשרות ספרי קריאה למיניהם.
 
סיפור יפה.
שנגע בי המון.
ופגש אותי.
עמוק.
עמוק.
אהבתי את הקטע על הכותל.
את כותבת טוב.

רק אכזבה אחת קטנה- עמנואל היה לפי כל הרמזים ששתלת בפרקים הקודמים- דמות משמעותית סוד שהולך להתגלות
ואז לסופרת לא היה מה לעשות איתו אז היא דחפה אותו חזרה
מאכזב!
תודה רבה על ההערה. העלית כאן נקודה חשובה ואת צודקת בהחלט. כפי שכתבתי לפני כמה הודעות באמת בהתחלה חשבתי לעשות משהו שאמור להוביל למשהו יותר משמעותי, אבל אז הבנתי שזה משהו יותר נדיר בכתות ולכן ירדתי מהעניין. תכלס, אני יכולה לערוך את הקטעים הקודמים כך שהקוראים לא ירגישו שהולך להיות כאן משהו יותר גדול. כי לא רוצה לכתוב על משהו שהוא נדיר וכמעט לא קורה.

אני יכולה לשתף אתכם כבר עכשיו שאת כל הקטע סביב הכת כתבתי בעיקר בשביל לא לדבר על פגעי הרחוב היותר רציניים כן היה חשוב לי לשמור על הנקיות של הסיפור הזה ולכן בחרתי דווקא בכת. ספציפית אני יותר אוהבת לכתוב רגש. יצא שגם בכת שילבתי הרבה רגש ולכן זה הסתדר לי טוב ב"ה, אבל האמת שפחות התכוונתי להיכנס לפינות של מתח. כי סופו של דבר זה סיפור שטומן בתוכו הרבה כאב.
 
אם 'טיפלת' בעימנואל, מה עם הארוס שלה? גם עליו הייתי רוצה לשמוע קצת יותר. איך מכירים אותו בכת, ואיך הוא קבל את זה שהיא לא תתחתן איתו בסוף.
 
יותר משבועיים בין פרק לפרק (למען האמת תכננתי להעלות את פרק נ"ה היום, אבל זה פרק טעון רגשית והרגשתי שאני רוצה עוד קצת זמן בשבילו).
יאללה מתי הפרק הבא?
 
אם 'טיפלת' בעימנואל, מה עם הארוס שלה? גם עליו הייתי רוצה לשמוע קצת יותר. איך מכירים אותו בכת, ואיך הוא קבל את זה שהיא לא תתחתן איתו בסוף.
תודה רבה על ההערה. לוקחת לתשומת ליבי בעריכה בעז"ה. אם יש עוד דברים שהפריעו לכם מוזמנים לכתוב לי עכשיו, לקראת סיום הסיפור. מה לגבי אמונה, האם ציפתם שהיא תוזכר גם בהמשך?
 
מתרגשת לשתף אתכם בפרק נוסף. שכבר מלא זמן (אולי מתחילת הסיפור) דמיינתי לעצמי איך הוא יראה, אבל בסוף אני יכולה להגיד שאפרת הכתיבה לי מה בדיוק יהיה שם.

פרק נ"ה/ אל תבכי ילדה


עמדתי מול הראי וקלעתי את שערותיי לצמה ארוכה.

בשעה שהנחתי מעט סומק על לחיי, חשבתי מה אמא תגיד עליי.

גם כשנעלתי את נעלי הספורט הלבנות וסידרתי את רצועת התיק הכחולה חשבתי מה אמא תגיד עליי.


התיישבתי על המיטה, הנחתי את שתי כפות ידיי על ברכיי ונתתי למחשבות לשחות במוחי.

***

אתמול בצהריים, כשהנחתי את החפצים המעטים שלי במגירת העץ של סבתא לאה, שוב פתחתי את המכתב מאמא. ומבלי שהתכוונתי, שתי דמעות חמות זלגו מעיניי.

'לא נראה לי שנצליח לחדש את הקשר', עשר דקות אחרי שסיימתי לקרוא את המכתב, חייגתי למורה חיה. אמרתי את מה שהלב שלי אמר. לא נראה לי ששוב נצליח לחזור להתחלה. יש המון חורים בדרך הזו, פער שקשה לגשר עליו.

והמורה חיה אמרה: 'אפרת, את לא חייבת לחשוב כמה צעדים קדימה. תחשבי רק על הצעד הבא'.

'מה הצעד הבא?', שאלתי. והיא ענתה: 'לפעמים הדמיונות שלנו רצים קדימה, מציירים לנו איך הכל צריך להיות. אבל אל תחשבי על זה עכשיו. זה לא הזמן. אם את רוצה להיפגש עם אמא, הייתי מציעה לך פשוט לדבר. אל תצפי לשום דבר מיוחד מעבר לזה".

"יש לי המון שאלות", בלעתי רוק. "שאלות מהילדות. שאלות שאף פעם לא העזתי לשאול".

"עכשיו זה הזמן לדבר על הכל", היא אמרה.

***

דפיקות הלב ליוו אותי כל הדרך אל רמת גן.

מהרגע שביקשתי מהמורה חיה שתתקשר לאמא ותאמר לה שאני מוכנה שניפגש, הלב שלי לא הפסיק לפרפר.

ירדתי מהאוטובוס כמה תחנות לפני הזמן. הרגשתי שאני צריכה עוד כמה דקות לסדר את הנשימות.

הלכתי לאט, כאילו באפשרותי להילחם בזמן. רוח חלשה ניערה את קצות העצים שלאורך הרחוב מולי. המשכתי ללכת, שוקלת את צעדיי. המחוגים בשעון הצביעו על השעה שתיים עשרה שלושים וחמש.

עשר דקות לפגישה עם אמא.

***


לאט צעדתי לעבר הפארק הירוק, דוחפת את ידיי עמוק בכיסים. כשהתקרבתי לשביל הרחב ראיתי אותה.

היא ישבה על הספסל, מעט כפופה, תיק קטן מונח לצידה. ידיה היו שלובות זו בזו.

לרגע לא זיהיתי אותה. אולי כי בזיכרון שלי היא תמיד נראתה גבוהה יותר.

היא הרימה את הראש, העיניים שלה פגשו בי מיד: "אפרת."

נעצרתי מולה, מרחק של שני צעדים, ופתאום כל המילים שנסעתי איתן כל הדרך התאדו ונעלמו ביננו.

"שלום", אמרתי לבסוף. הקול שלי נשמע לי זר, דק יותר מהרגיל.

"מה שלומך, אפרת?", היא שאלה, וכיווצה לרגע את אצבעותיה זו בזו.

הבטתי בה שוב.

היו בה דברים שהזמן שינה, ודברים שלא נגע בהם בכלל. אותו מבט שזכרתי, רק עייף יותר.

היא סימנה קלות לעבר הספסל. "רוצה לשבת?"

התיישבתי בקצה, משאירה בינינו רווח קטן.

לרגע שתינו שתקנו. ילדים חלפו בשביל הרחוק, אופניים חרקו על המדרכה, ומישהו קרא לילד לחזור.

"לא ידעתי אם תסכימי אי פעם לבוא", היא אמרה לבסוף.

משכתי בכתפיי. "גם אני לא ידעתי אם אני מסוגלת".

היא הנהנה, כאילו התשובה הזאת מובנת לה.

"איך את?".

השאלה נשמעה פשוטה, אבל בתוכה הסתתרו שנים שלמות שלא נשאלו.

"אני בסדר", עניתי. ואפילו אני שמעתי שהתשובה קצרה מדי בשביל להיות אמיתית.

היא השפילה מבט לידיים שלה. "שמעתי שאת אצל סבתא לאה."

"כן."

"וטוב לך שם?"

לקח לי רגע לענות. "טוב... שקט שם".

היא חייכה חיוך קטן, לא שלם.

שוב שתיקה חצצה ביננו.

ואז, במקום מילים, באו דמעות. מעולם לא דמיינתי שכך תיראה השיחה שלי עם אמא: מילים שבורות, אותיות קטנות ושקט.

"מה קרה, אפרת?", אמא התקרבה מעט, יכולתי לשמוע את הבהלה בקולה. "את בסדר?".

הנחתי את שתי כפות ידיי על עיניי, לא מצליחה לעצור את הדמעות. כל האכזבות, התקוות, השנים שעברו ביננו - הכל עמד שם, על הספסל. איך יכולתי להמשיך לדבר ולשתוק, לדבר ולשתוק. הרי האישה הזו, היא אמא שלי. איך ייתכן שכל כך קשה לנו לנהל שיחה פשוטה?

ריבונו של עולם, זה לא אמור להיות ככה. אני יודעת.

אמא הניחה יד על הכתף שלי ושוב שאלה אם הכל בסדר.
ואני לא ידעתי איך להסביר לה במילים שזה לא מה שרציתי. שהשיחה שלנו לא הייתה אמורה להתחיל כך. היו המון שאלות שהכנתי מול המראה בביתה של סבתא לאה, סימני שאלה שנולדו על הספסל ברחוב. שאלות שנדחסו בילקוט של הילדה שהייתי.

איך תמיד רציתי להיות הילדה הטובה של אמא. ואיך אף פעם לא הייתי.

"אפרת", אמא ליטפה לי את הלחי. "בבקשה אל תבכי".

לרגע קפאתי על מקומי. גם האוויר נעצר.

"אמא", אמרתי מבעד למסך הדמעות. "לא רציתי. לא רציתי שכל זה יקרה".

"גם אני לא רציתי, אפרת", היא אמרה אחרי רגע ארוך, קולה רך. "אבל בורא עולם בחר לנו את הדרך הזאת. ואם הוא בחר, כנראה שזו הדרך הכי טובה בשבילנו".

"אבל לא רציתי שנגיע למצב הזה", אמרתי שוב, קולי רעד. "לא רציתי שנשב על ספסל אחד, ולא נמצא מילים לדבר".

אמא שתקה פתאום. אני המשכתי לבכות.

"אני יודעת שתמיד הייתי הילדה הכי פחות מוצלחת שלך", אמרתי פתאום. "לא רציתי שזה יקרה. באמת שניסיתי אחרת".

"חס וחלילה", קולה של אמא היה מלא תמיהה. "למה את חושבת ככה, אפרת?".

"כי תמיד זה היה ככה", עניתי מיד. "הרבה לפני שעזבתי את הבית, הרבה לפני שהכרתי את הרחוב".

אמא שתקה רגע ארוך, מבטה שוקע במחשבה, כאילו מחפשת את הילדה הקטנה שנעלמה.

נשארתי לשבת בלי לזוז. היד של אמא עדיין הייתה מונחת על כתפי. קרובה, חמה. כמעט זרה.

"אמא..." הסטתי לעברה מבט דומע, "את יודעת מה הכי כאב לי?".

היא הסתכלה בי בשתיקה מהורהרת, מנסה להבין.

"שתמיד הרגשתי שאני צריכה להתאמץ כדי שיראו אותי".

אמא השתהתה רגע ואז אמרה: "אבל תמיד היית ילדה שקטה כל כך, טובה. עד שסיימת סמינר ואז דברים השתנו".

"דברים לא השתנו אז", הילדה בתוכי צעקה, קולה רטט. "פשוט אז כבר לא הצלחתי להחזיק הכול בפנים".

אמא שתקה פתאום. גם אני. הרוח נשאה את השתיקה שלנו רחוק, מעבירה ביננו את כל השנים.

"אפרת", אמא לחשה לבסוף, כמעט לעצמה. "סליחה. אני...לא ידעתי".

"אני מרגישה שאף אחד לא יוכל להחזיר לי את הילדות", המשכתי, קולי חנוק. "את הדברים הכבדים שנשאתי לבד".

אמא בהתה בנקודה נעלמת על הדשא. יכולתי להבחין שהיא מהורהרת ומבולבלת.

"רוצה שנלך קצת?", היא שאלה.

התרוממתי מהספסל. אמא קמה אחריי.

לאט צעדנו מול הרוח. אמא. בת. שביל אחד, ועולמות שלמים ביניהן.

מבלי שרציתי חזרתי לעבר. הילדה העקשנית בתוכי לא ויתרה. סיפרה לאמא על הילדה השקופה. איך תמיד עקבה אחרי אמא, בדקה אם היא מרוצה.

מול אגם קטן ויפהפה, סיפרתי לה על תעודה. איך בכיתי כל הדרך כי ידעתי שאמא לא תהיה שמחה.

"אני זוכרת שהסתכלת על התעודה", אמרתי לה כשעברנו מתחת עצי הדקל. "ולא אמרת כלום. אבל על הפנים שלך הייתה אכזבה".

אמא בלעה רוק. שתקה. אני המשכתי לספר לה על הילדה הקטנה.

"זוכרת שהמורה גיטי אמרה שאני מופנמת", אלו לא היו הדמעות שלי, רק הילדה בתוכי שבכתה. "למה היא לא חיפשה סיבה?".

"אפרת", אמא אמרה אחרי שתיקה ארוכה. "אני מודה שיש דברים שלא ידעתי על הילדות שלך. זה לא צריך להיות ככה, אני יודעת. סליחה".

המשכנו ללכת. משהו בי כבר לא רצה לשתוק.

שם, בפארק הלאומי ברמת גן, סיפרתי לאמא איך מרגישה ילדה יוצאת דופן. איך זה לראות את התמונות מהטיול השנתי על הלוח ורק לדמיין מה היה קורה אם גם אני הייתי חלק.

שם, מול כל הירוק והטבע, סיפרתי לאמא איך מרגישה ילדה בלי תשובות. סימני שאלה מקיפים אותה והיא לבד. 'אפרת, למה לא הגעת למחנה? 'אפרת, לא ראיתי אותך בטיול אתמול, נכון?'.

ליד מזרקות עם ריח טרי של מים, סיפרתי לאמא איך זה להרגיש לבד לבד.

ואמא השפילה מבט אל נעליה השחורות ואמרה. "אז חשבתי שאני שומרת עליכם מהעולם שבחוץ. היום אני יודעת שטעיתי. סליחה".

המשכנו ללכת עוד כמה שניות בשתיקה. ואז אמא הניחה יד על הכתף שלי ואמרה: "אני אוהבת אותך, אפרת. את ילדה טובה".

הלב שלי נעצר לרגע. הבטתי באמא ולא עניתי מיד. משהו בי נאחז במילים הללו, כאילו פחד שהן ייעלמו אם אזוז.

***

כל הדרך חזרה לירושלים הציקה לי השאלה: איך זה שכל כך הרבה עבר מאז, ועדיין חזרתי לדבר על אותה הילדה?
ואיך כל השאלות ששיננתי מול המראה, על הרחוב והנערה האבודה, התחלפו בצעקה הישנה?

באוטובוס, סמוך לחלון, על כביש סואן מלא במכוניות, הבנתי שהילדה שבי אף פעם לא שתקה.

תמיד חיפשה שיהיה מי שיראה אותה על אף היותה שקופה. ולמרות כל השתיקות שלה, קיוותה שיהיה מי שישמע. ואולי כל הדרך הזאת, כל המסע שעברה, היה רק כדי שתדע: אמא אוהבת אותך. את ילדה טובה.
 
פרק עוצמתי.
וחוץ מכל מה שיש לי לכתוב עליו
חייבת לציין שהוא אמין ממש!
לא היתה שם התנפלות מלאכותית של חיבוקים ונשיקות אמא ובת אחרי שנים.
היה שם המון כאב ותהליך ופריקה.
האמת, גם ריחמתי על האמא, מה שלא קרה לי כל הסיפור.
זה קשה לשבת ולשמוע הצלפות איך הרסת למישהו את החיים, למרות שזה מגיע לה ביושר.
 
מרגישים שאפרת היא בת איכותית מאד, וכל מה שקרה - זה בגלל כאב של הדחקה של שנים.
 
מתרגשת לשתף אתכם בפרק נוסף. שכבר מלא זמן (אולי מתחילת הסיפור) דמיינתי לעצמי איך הוא יראה, אבל בסוף אני יכולה להגיד שאפרת הכתיבה לי מה בדיוק יהיה שם.

פרק נ"ה/ אל תבכי ילדה


עמדתי מול הראי וקלעתי את שערותיי לצמה ארוכה.

בשעה שהנחתי מעט סומק על לחיי, חשבתי מה אמא תגיד עליי.

גם כשנעלתי את נעלי הספורט הלבנות וסידרתי את רצועת התיק הכחולה חשבתי מה אמא תגיד עליי.


התיישבתי על המיטה, הנחתי את שתי כפות ידיי על ברכיי ונתתי למחשבות לשחות במוחי.

***

אתמול בצהריים, כשהנחתי את החפצים המעטים שלי במגירת העץ של סבתא לאה, שוב פתחתי את המכתב מאמא. ומבלי שהתכוונתי, שתי דמעות חמות זלגו מעיניי.

'לא נראה לי שנצליח לחדש את הקשר', עשר דקות אחרי שסיימתי לקרוא את המכתב, חייגתי למורה חיה. אמרתי את מה שהלב שלי אמר. לא נראה לי ששוב נצליח לחזור להתחלה. יש המון חורים בדרך הזו, פער שקשה לגשר עליו.

והמורה חיה אמרה: 'אפרת, את לא חייבת לחשוב כמה צעדים קדימה. תחשבי רק על הצעד הבא'.

'מה הצעד הבא?', שאלתי. והיא ענתה: 'לפעמים הדמיונות שלנו רצים קדימה, מציירים לנו איך הכל צריך להיות. אבל אל תחשבי על זה עכשיו. זה לא הזמן. אם את רוצה להיפגש עם אמא, הייתי מציעה לך פשוט לדבר. אל תצפי לשום דבר מיוחד מעבר לזה".

"יש לי המון שאלות", בלעתי רוק. "שאלות מהילדות. שאלות שאף פעם לא העזתי לשאול".

"עכשיו זה הזמן לדבר על הכל", היא אמרה.

***

דפיקות הלב ליוו אותי כל הדרך אל רמת גן.

מהרגע שביקשתי מהמורה חיה שתתקשר לאמא ותאמר לה שאני מוכנה שניפגש, הלב שלי לא הפסיק לפרפר.

ירדתי מהאוטובוס כמה תחנות לפני הזמן. הרגשתי שאני צריכה עוד כמה דקות לסדר את הנשימות.

הלכתי לאט, כאילו באפשרותי להילחם בזמן. רוח חלשה ניערה את קצות העצים שלאורך הרחוב מולי. המשכתי ללכת, שוקלת את צעדיי. המחוגים בשעון הצביעו על השעה שתיים עשרה שלושים וחמש.

עשר דקות לפגישה עם אמא.

***


לאט צעדתי לעבר הפארק הירוק, דוחפת את ידיי עמוק בכיסים. כשהתקרבתי לשביל הרחב ראיתי אותה.

היא ישבה על הספסל, מעט כפופה, תיק קטן מונח לצידה. ידיה היו שלובות זו בזו.

לרגע לא זיהיתי אותה. אולי כי בזיכרון שלי היא תמיד נראתה גבוהה יותר.

היא הרימה את הראש, העיניים שלה פגשו בי מיד: "אפרת."

נעצרתי מולה, מרחק של שני צעדים, ופתאום כל המילים שנסעתי איתן כל הדרך התאדו ונעלמו ביננו.

"שלום", אמרתי לבסוף. הקול שלי נשמע לי זר, דק יותר מהרגיל.

"מה שלומך, אפרת?", היא שאלה, וכיווצה לרגע את אצבעותיה זו בזו.

הבטתי בה שוב.

היו בה דברים שהזמן שינה, ודברים שלא נגע בהם בכלל. אותו מבט שזכרתי, רק עייף יותר.

היא סימנה קלות לעבר הספסל. "רוצה לשבת?"

התיישבתי בקצה, משאירה בינינו רווח קטן.

לרגע שתינו שתקנו. ילדים חלפו בשביל הרחוק, אופניים חרקו על המדרכה, ומישהו קרא לילד לחזור.

"לא ידעתי אם תסכימי אי פעם לבוא", היא אמרה לבסוף.

משכתי בכתפיי. "גם אני לא ידעתי אם אני מסוגלת".

היא הנהנה, כאילו התשובה הזאת מובנת לה.

"איך את?".

השאלה נשמעה פשוטה, אבל בתוכה הסתתרו שנים שלמות שלא נשאלו.

"אני בסדר", עניתי. ואפילו אני שמעתי שהתשובה קצרה מדי בשביל להיות אמיתית.

היא השפילה מבט לידיים שלה. "שמעתי שאת אצל סבתא לאה."

"כן."

"וטוב לך שם?"

לקח לי רגע לענות. "טוב... שקט שם".

היא חייכה חיוך קטן, לא שלם.

שוב שתיקה חצצה ביננו.

ואז, במקום מילים, באו דמעות. מעולם לא דמיינתי שכך תיראה השיחה שלי עם אמא: מילים שבורות, אותיות קטנות ושקט.

"מה קרה, אפרת?", אמא התקרבה מעט, יכולתי לשמוע את הבהלה בקולה. "את בסדר?".

הנחתי את שתי כפות ידיי על עיניי, לא מצליחה לעצור את הדמעות. כל האכזבות, התקוות, השנים שעברו ביננו - הכל עמד שם, על הספסל. איך יכולתי להמשיך לדבר ולשתוק, לדבר ולשתוק. הרי האישה הזו, היא אמא שלי. איך ייתכן שכל כך קשה לנו לנהל שיחה פשוטה?

ריבונו של עולם, זה לא אמור להיות ככה. אני יודעת.

אמא הניחה יד על הכתף שלי ושוב שאלה אם הכל בסדר.
ואני לא ידעתי איך להסביר לה במילים שזה לא מה שרציתי. שהשיחה שלנו לא הייתה אמורה להתחיל כך. היו המון שאלות שהכנתי מול המראה בביתה של סבתא לאה, סימני שאלה שנולדו על הספסל ברחוב. שאלות שנדחסו בילקוט של הילדה שהייתי.

איך תמיד רציתי להיות הילדה הטובה של אמא. ואיך אף פעם לא הייתי.

"אפרת", אמא ליטפה לי את הלחי. "בבקשה אל תבכי".

לרגע קפאתי על מקומי. גם האוויר נעצר.

"אמא", אמרתי מבעד למסך הדמעות. "לא רציתי. לא רציתי שכל זה יקרה".

"גם אני לא רציתי, אפרת", היא אמרה אחרי רגע ארוך, קולה רך. "אבל בורא עולם בחר לנו את הדרך הזאת. ואם הוא בחר, כנראה שזו הדרך הכי טובה בשבילנו".

"אבל לא רציתי שנגיע למצב הזה", אמרתי שוב, קולי רעד. "לא רציתי שנשב על ספסל אחד, ולא נמצא מילים לדבר".

אמא שתקה פתאום. אני המשכתי לבכות.

"אני יודעת שתמיד הייתי הילדה הכי פחות מוצלחת שלך", אמרתי פתאום. "לא רציתי שזה יקרה. באמת שניסיתי אחרת".

"חס וחלילה", קולה של אמא היה מלא תמיהה. "למה את חושבת ככה, אפרת?".

"כי תמיד זה היה ככה", עניתי מיד. "הרבה לפני שעזבתי את הבית, הרבה לפני שהכרתי את הרחוב".

אמא שתקה רגע ארוך, מבטה שוקע במחשבה, כאילו מחפשת את הילדה הקטנה שנעלמה.

נשארתי לשבת בלי לזוז. היד של אמא עדיין הייתה מונחת על כתפי. קרובה, חמה. כמעט זרה.

"אמא..." הסטתי לעברה מבט דומע, "את יודעת מה הכי כאב לי?".

היא הסתכלה בי בשתיקה מהורהרת, מנסה להבין.

"שתמיד הרגשתי שאני צריכה להתאמץ כדי שיראו אותי".

אמא השתהתה רגע ואז אמרה: "אבל תמיד היית ילדה שקטה כל כך, טובה. עד שסיימת סמינר ואז דברים השתנו".

"דברים לא השתנו אז", הילדה בתוכי צעקה, קולה רטט. "פשוט אז כבר לא הצלחתי להחזיק הכול בפנים".

אמא שתקה פתאום. גם אני. הרוח נשאה את השתיקה שלנו רחוק, מעבירה ביננו את כל השנים.

"אפרת", אמא לחשה לבסוף, כמעט לעצמה. "סליחה. אני...לא ידעתי".

"אני מרגישה שאף אחד לא יוכל להחזיר לי את הילדות", המשכתי, קולי חנוק. "את הדברים הכבדים שנשאתי לבד".

אמא בהתה בנקודה נעלמת על הדשא. יכולתי להבחין שהיא מהורהרת ומבולבלת.

"רוצה שנלך קצת?", היא שאלה.

התרוממתי מהספסל. אמא קמה אחריי.

לאט צעדנו מול הרוח. אמא. בת. שביל אחד, ועולמות שלמים ביניהן.

מבלי שרציתי חזרתי לעבר. הילדה העקשנית בתוכי לא ויתרה. סיפרה לאמא על הילדה השקופה. איך תמיד עקבה אחרי אמא, בדקה אם היא מרוצה.

מול אגם קטן ויפהפה, סיפרתי לה על תעודה. איך בכיתי כל הדרך כי ידעתי שאמא לא תהיה שמחה.

"אני זוכרת שהסתכלת על התעודה", אמרתי לה כשעברנו מתחת עצי הדקל. "ולא אמרת כלום. אבל על הפנים שלך הייתה אכזבה".

אמא בלעה רוק. שתקה. אני המשכתי לספר לה על הילדה הקטנה.

"זוכרת שהמורה גיטי אמרה שאני מופנמת", אלו לא היו הדמעות שלי, רק הילדה בתוכי שבכתה. "למה היא לא חיפשה סיבה?".

"אפרת", אמא אמרה אחרי שתיקה ארוכה. "אני מודה שיש דברים שלא ידעתי על הילדות שלך. זה לא צריך להיות ככה, אני יודעת. סליחה".

המשכנו ללכת. משהו בי כבר לא רצה לשתוק.

שם, בפארק הלאומי ברמת גן, סיפרתי לאמא איך מרגישה ילדה יוצאת דופן. איך זה לראות את התמונות מהטיול השנתי על הלוח ורק לדמיין מה היה קורה אם גם אני הייתי חלק.

שם, מול כל הירוק והטבע, סיפרתי לאמא איך מרגישה ילדה בלי תשובות. סימני שאלה מקיפים אותה והיא לבד. 'אפרת, למה לא הגעת למחנה? 'אפרת, לא ראיתי אותך בטיול אתמול, נכון?'.

ליד מזרקות עם ריח טרי של מים, סיפרתי לאמא איך זה להרגיש לבד לבד.

ואמא השפילה מבט אל נעליה השחורות ואמרה. "אז חשבתי שאני שומרת עליכם מהעולם שבחוץ. היום אני יודעת שטעיתי. סליחה".

המשכנו ללכת עוד כמה שניות בשתיקה. ואז אמא הניחה יד על הכתף שלי ואמרה: "אני אוהבת אותך, אפרת. את ילדה טובה".

הלב שלי נעצר לרגע. הבטתי באמא ולא עניתי מיד. משהו בי נאחז במילים הללו, כאילו פחד שהן ייעלמו אם אזוז.

***

כל הדרך חזרה לירושלים הציקה לי השאלה: איך זה שכל כך הרבה עבר מאז, ועדיין חזרתי לדבר על אותה הילדה?
ואיך כל השאלות ששיננתי מול המראה, על הרחוב והנערה האבודה, התחלפו בצעקה הישנה?

באוטובוס, סמוך לחלון, על כביש סואן מלא במכוניות, הבנתי שהילדה שבי אף פעם לא שתקה.

תמיד חיפשה שיהיה מי שיראה אותה על אף היותה שקופה. ולמרות כל השתיקות שלה, קיוותה שיהיה מי שישמע. ואולי כל הדרך הזאת, כל המסע שעברה, היה רק כדי שתדע: אמא אוהבת אותך. את ילדה טובה.
למה אין אייקון של דמעות, למה??? בעצם... יש, הנה: :cry: וגם זה לא מספיק.
פרק מעולה לגמרי!!! איזה טוב שהיא פגשה את אמא שלה סוף סוף!
 
כמה שאני אכתוב זה לא יספיק,
זה פשוט פרק מדהים!!!!!!
טוב , מדהים זה לא מילה זה קטן מידי בשביל פרק כזה!
מחכים כבר מעכשיו להמשך!!!!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.
סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים
תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.
פרולוג
(חייבת את התגובות שלכם. אז פליזזזזז אל תהססו להקליד)


"לא"

"לא?"

רומי הניעה את ראשה מימין לשמאל.

"וירדן?" תחינה בקולה של גלי.

כל העצב שבעולם נשקף מעיניה. "גם לא"

"מי כן?"

"אף אחד לא באמת יודע"

"מה נשאר לנו?" עיני הפיסטוק של גלי התיזו ניצוצות כאב.

רומי לא ענתה. נעצה את מבטה בנקודה רחוקה.

"כלום" גלי השיבה במקומה.

"נשאר לך אותי" רומי הגתה חרישית את המילים, העבירה יד מלטפת על לחיה.

"ומה נשאר לך?" גלי התרוממה מהמיטה בלהט וניסתה לקרב את ידה אל בקבוק המים המונח על השידה.

"אותך" קולה של רומי רעד.

"אני לא שווה הרבה מדי" גלי הישירה מבט לרומי.

רומי גיחכה במרירות. העצב והיגון היו חשופים מדי, כואבים עד כדי נשיכת שפתיים.

"את שווה המון"

כעת היה תורה של גלי לגחך.

"אל תצחקי גלי, את שווה מלא"

"אני לא צוחקת, שום דבר בחלום המחריד הזה לא מצחיק, אם כבר אני בוכה"

גלי החלה להתייפח. תחילה בשקט. לאחר מכן גבר הבכי.

רומי הצטרפה לבכי. אוספת אליה את גלי לחיבוק אמיץ.

כך מצאה אותן פרופסור שוהם.

אחיות בגילאי העשרה שעולמן הבטוח נקרע לגזרים שהתעופפו בסערה האיומה.

***

בין אזעקה לאזעקה תפס אותה הצלצול.

תוך כדי קילוף הגזר היא לחצה על המקש הירוק, ענתה באגביות.

"אלישבע?" קול רועד בקע מן השפופרת, הרעיד את מיתרי ליבה.

"כן" הגיבה בתמיהה.

"זו רומי, ואני צריכה עזרה" קולה של הדוברת התייצב.

היא עזבה המקלף, נאחזה בשיש. "רומי!"

"אני יכולה לבוא אליך? עם גלי?" היא שידרה מצוקה. מצוקה אמיתית. ובצדק.

היא כל כך רצתה להגיד שכן, ייחלה שהשתיים תהיינה קרובות, תחת עיניה הפקוחות. אבל על הספה המרופטת בסלון ישבה ליידי אמריקאית עטוית תכשיטי יוקרה,

היא בעלת חברת הייטק ענקית.

ויש לה טעם אנין לגברת.

ואסור שהיא תברח, היא חייבת לשים גם עליה עין.

בעצם הרבה יותר מאחת.

***

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה