מתרגשת לשתף אתכם בפרק נוסף. שכבר מלא זמן (אולי מתחילת הסיפור) דמיינתי לעצמי איך הוא יראה, אבל בסוף אני יכולה להגיד שאפרת הכתיבה לי מה בדיוק יהיה שם.
פרק נ"ה/ אל תבכי ילדה
עמדתי מול הראי וקלעתי את שערותיי לצמה ארוכה.
בשעה שהנחתי מעט סומק על לחיי, חשבתי מה אמא תגיד עליי.
גם כשנעלתי את נעלי הספורט הלבנות וסידרתי את רצועת התיק הכחולה חשבתי מה אמא תגיד עליי.
התיישבתי על המיטה, הנחתי את שתי כפות ידיי על ברכיי ונתתי למחשבות לשחות במוחי.
***
אתמול בצהריים, כשהנחתי את החפצים המעטים שלי במגירת העץ של סבתא לאה, שוב פתחתי את המכתב מאמא. ומבלי שהתכוונתי, שתי דמעות חמות זלגו מעיניי.
'לא נראה לי שנצליח לחדש את הקשר', עשר דקות אחרי שסיימתי לקרוא את המכתב, חייגתי למורה חיה. אמרתי את מה שהלב שלי אמר. לא נראה לי ששוב נצליח לחזור להתחלה. יש המון חורים בדרך הזו, פער שקשה לגשר עליו.
והמורה חיה אמרה: 'אפרת, את לא חייבת לחשוב כמה צעדים קדימה. תחשבי רק על הצעד הבא'.
'מה הצעד הבא?', שאלתי. והיא ענתה: 'לפעמים הדמיונות שלנו רצים קדימה, מציירים לנו איך הכל צריך להיות. אבל אל תחשבי על זה עכשיו. זה לא הזמן. אם את רוצה להיפגש עם אמא, הייתי מציעה לך פשוט לדבר. אל תצפי לשום דבר מיוחד מעבר לזה".
"יש לי המון שאלות", בלעתי רוק. "שאלות מהילדות. שאלות שאף פעם לא העזתי לשאול".
"עכשיו זה הזמן לדבר על הכל", היא אמרה.
***
דפיקות הלב ליוו אותי כל הדרך אל רמת גן.
מהרגע שביקשתי מהמורה חיה שתתקשר לאמא ותאמר לה שאני מוכנה שניפגש, הלב שלי לא הפסיק לפרפר.
ירדתי מהאוטובוס כמה תחנות לפני הזמן. הרגשתי שאני צריכה עוד כמה דקות לסדר את הנשימות.
הלכתי לאט, כאילו באפשרותי להילחם בזמן. רוח חלשה ניערה את קצות העצים שלאורך הרחוב מולי. המשכתי ללכת, שוקלת את צעדיי. המחוגים בשעון הצביעו על השעה שתיים עשרה שלושים וחמש.
עשר דקות לפגישה עם אמא.
***
לאט צעדתי לעבר הפארק הירוק, דוחפת את ידיי עמוק בכיסים. כשהתקרבתי לשביל הרחב ראיתי אותה.
היא ישבה על הספסל, מעט כפופה, תיק קטן מונח לצידה. ידיה היו שלובות זו בזו.
לרגע לא זיהיתי אותה. אולי כי בזיכרון שלי היא תמיד נראתה גבוהה יותר.
היא הרימה את הראש, העיניים שלה פגשו בי מיד: "אפרת."
נעצרתי מולה, מרחק של שני צעדים, ופתאום כל המילים שנסעתי איתן כל הדרך התאדו ונעלמו ביננו.
"שלום", אמרתי לבסוף. הקול שלי נשמע לי זר, דק יותר מהרגיל.
"מה שלומך, אפרת?", היא שאלה, וכיווצה לרגע את אצבעותיה זו בזו.
הבטתי בה שוב.
היו בה דברים שהזמן שינה, ודברים שלא נגע בהם בכלל. אותו מבט שזכרתי, רק עייף יותר.
היא סימנה קלות לעבר הספסל. "רוצה לשבת?"
התיישבתי בקצה, משאירה בינינו רווח קטן.
לרגע שתינו שתקנו. ילדים חלפו בשביל הרחוק, אופניים חרקו על המדרכה, ומישהו קרא לילד לחזור.
"לא ידעתי אם תסכימי אי פעם לבוא", היא אמרה לבסוף.
משכתי בכתפיי. "גם אני לא ידעתי אם אני מסוגלת".
היא הנהנה, כאילו התשובה הזאת מובנת לה.
"איך את?".
השאלה נשמעה פשוטה, אבל בתוכה הסתתרו שנים שלמות שלא נשאלו.
"אני בסדר", עניתי. ואפילו אני שמעתי שהתשובה קצרה מדי בשביל להיות אמיתית.
היא השפילה מבט לידיים שלה. "שמעתי שאת אצל סבתא לאה."
"כן."
"וטוב לך שם?"
לקח לי רגע לענות. "טוב... שקט שם".
היא חייכה חיוך קטן, לא שלם.
שוב שתיקה חצצה ביננו.
ואז, במקום מילים, באו דמעות. מעולם לא דמיינתי שכך תיראה השיחה שלי עם אמא: מילים שבורות, אותיות קטנות ושקט.
"מה קרה, אפרת?", אמא התקרבה מעט, יכולתי לשמוע את הבהלה בקולה. "את בסדר?".
הנחתי את שתי כפות ידיי על עיניי, לא מצליחה לעצור את הדמעות. כל האכזבות, התקוות, השנים שעברו ביננו - הכל עמד שם, על הספסל. איך יכולתי להמשיך לדבר ולשתוק, לדבר ולשתוק. הרי האישה הזו, היא אמא שלי. איך ייתכן שכל כך קשה לנו לנהל שיחה פשוטה?
ריבונו של עולם, זה לא אמור להיות ככה. אני יודעת.
אמא הניחה יד על הכתף שלי ושוב שאלה אם הכל בסדר.
ואני לא ידעתי איך להסביר לה במילים שזה לא מה שרציתי. שהשיחה שלנו לא הייתה אמורה להתחיל כך. היו המון שאלות שהכנתי מול המראה בביתה של סבתא לאה, סימני שאלה שנולדו על הספסל ברחוב. שאלות שנדחסו בילקוט של הילדה שהייתי.
איך תמיד רציתי להיות הילדה הטובה של אמא. ואיך אף פעם לא הייתי.
"אפרת", אמא ליטפה לי את הלחי. "בבקשה אל תבכי".
לרגע קפאתי על מקומי. גם האוויר נעצר.
"אמא", אמרתי מבעד למסך הדמעות. "לא רציתי. לא רציתי שכל זה יקרה".
"גם אני לא רציתי, אפרת", היא אמרה אחרי רגע ארוך, קולה רך. "אבל בורא עולם בחר לנו את הדרך הזאת. ואם הוא בחר, כנראה שזו הדרך הכי טובה בשבילנו".
"אבל לא רציתי שנגיע למצב הזה", אמרתי שוב, קולי רעד. "לא רציתי שנשב על ספסל אחד, ולא נמצא מילים לדבר".
אמא שתקה פתאום. אני המשכתי לבכות.
"אני יודעת שתמיד הייתי הילדה הכי פחות מוצלחת שלך", אמרתי פתאום. "לא רציתי שזה יקרה. באמת שניסיתי אחרת".
"חס וחלילה", קולה של אמא היה מלא תמיהה. "למה את חושבת ככה, אפרת?".
"כי תמיד זה היה ככה", עניתי מיד. "הרבה לפני שעזבתי את הבית, הרבה לפני שהכרתי את הרחוב".
אמא שתקה רגע ארוך, מבטה שוקע במחשבה, כאילו מחפשת את הילדה הקטנה שנעלמה.
נשארתי לשבת בלי לזוז. היד של אמא עדיין הייתה מונחת על כתפי. קרובה, חמה. כמעט זרה.
"אמא..." הסטתי לעברה מבט דומע, "את יודעת מה הכי כאב לי?".
היא הסתכלה בי בשתיקה מהורהרת, מנסה להבין.
"שתמיד הרגשתי שאני צריכה להתאמץ כדי שיראו אותי".
אמא השתהתה רגע ואז אמרה: "אבל תמיד היית ילדה שקטה כל כך, טובה. עד שסיימת סמינר ואז דברים השתנו".
"דברים לא השתנו אז", הילדה בתוכי צעקה, קולה רטט. "פשוט אז כבר לא הצלחתי להחזיק הכול בפנים".
אמא שתקה פתאום. גם אני. הרוח נשאה את השתיקה שלנו רחוק, מעבירה ביננו את כל השנים.
"אפרת", אמא לחשה לבסוף, כמעט לעצמה. "סליחה. אני...לא ידעתי".
"אני מרגישה שאף אחד לא יוכל להחזיר לי את הילדות", המשכתי, קולי חנוק. "את הדברים הכבדים שנשאתי לבד".
אמא בהתה בנקודה נעלמת על הדשא. יכולתי להבחין שהיא מהורהרת ומבולבלת.
"רוצה שנלך קצת?", היא שאלה.
התרוממתי מהספסל. אמא קמה אחריי.
לאט צעדנו מול הרוח. אמא. בת. שביל אחד, ועולמות שלמים ביניהן.
מבלי שרציתי חזרתי לעבר. הילדה העקשנית בתוכי לא ויתרה. סיפרה לאמא על הילדה השקופה. איך תמיד עקבה אחרי אמא, בדקה אם היא מרוצה.
מול אגם קטן ויפהפה, סיפרתי לה על תעודה. איך בכיתי כל הדרך כי ידעתי שאמא לא תהיה שמחה.
"אני זוכרת שהסתכלת על התעודה", אמרתי לה כשעברנו מתחת עצי הדקל. "ולא אמרת כלום. אבל על הפנים שלך הייתה אכזבה".
אמא בלעה רוק. שתקה. אני המשכתי לספר לה על הילדה הקטנה.
"זוכרת שהמורה גיטי אמרה שאני מופנמת", אלו לא היו הדמעות שלי, רק הילדה בתוכי שבכתה. "למה היא לא חיפשה סיבה?".
"אפרת", אמא אמרה אחרי שתיקה ארוכה. "אני מודה שיש דברים שלא ידעתי על הילדות שלך. זה לא צריך להיות ככה, אני יודעת. סליחה".
המשכנו ללכת. משהו בי כבר לא רצה לשתוק.
שם, בפארק הלאומי ברמת גן, סיפרתי לאמא איך מרגישה ילדה יוצאת דופן. איך זה לראות את התמונות מהטיול השנתי על הלוח ורק לדמיין מה היה קורה אם גם אני הייתי חלק.
שם, מול כל הירוק והטבע, סיפרתי לאמא איך מרגישה ילדה בלי תשובות. סימני שאלה מקיפים אותה והיא לבד. 'אפרת, למה לא הגעת למחנה? 'אפרת, לא ראיתי אותך בטיול אתמול, נכון?'.
ליד מזרקות עם ריח טרי של מים, סיפרתי לאמא איך זה להרגיש לבד לבד.
ואמא השפילה מבט אל נעליה השחורות ואמרה. "אז חשבתי שאני שומרת עליכם מהעולם שבחוץ. היום אני יודעת שטעיתי. סליחה".
המשכנו ללכת עוד כמה שניות בשתיקה. ואז אמא הניחה יד על הכתף שלי ואמרה: "אני אוהבת אותך, אפרת. את ילדה טובה".
הלב שלי נעצר לרגע. הבטתי באמא ולא עניתי מיד. משהו בי נאחז במילים הללו, כאילו פחד שהן ייעלמו אם אזוז.
***
כל הדרך חזרה לירושלים הציקה לי השאלה: איך זה שכל כך הרבה עבר מאז, ועדיין חזרתי לדבר על אותה הילדה?
ואיך כל השאלות ששיננתי מול המראה, על הרחוב והנערה האבודה, התחלפו בצעקה הישנה?
באוטובוס, סמוך לחלון, על כביש סואן מלא במכוניות, הבנתי שהילדה שבי אף פעם לא שתקה.
תמיד חיפשה שיהיה מי שיראה אותה על אף היותה שקופה. ולמרות כל השתיקות שלה, קיוותה שיהיה מי שישמע. ואולי כל הדרך הזאת, כל המסע שעברה, היה רק כדי שתדע: אמא אוהבת אותך. את ילדה טובה.
הנושאים החמים
וגם זה לא מספיק.
