שיתוף | סיפור לחנוכה

  • הוסף לסימניות
  • #1
את סבתא רייצ'ל לא אהבתי במיוחד.

היא היתה מגיעה מאמריקה פעמיים בשנה, מתמקמת היטב בחדר שהוגליתי ממנו. היא היתה מביאה מתנה די עלובה, שאמא הכריחה אותנו להודות עליה בהתלהבות.
עשר דקות אחרי שנחתה בביתנו, היא היתה פוצחת במסע סדר וניקיון ומתיחת ביקורת, שנפסק רק בצאתה בחזרה לשדה התעופה.

אמא ניסתה לאלפני בינה, ולהסביר שסבתא רייצ'ל קצת בודדה, ושאם רק אקדיש לה זמן, אראה איזו אישה חכמה ומענינת שהיא, אבל לי היו עיסוקים דחופים יותר - כמו טלפונים נרגשים עם עדינה על המחנכת שיצאה לחופשת לידה והמורה המחליפה שלא משתלטת.

וכך, בקצב מהיר מדי חברו החורפים והקיצים והביקורים הדו-שנתיים יחד, לשנים שחלפו על פני בקצב מסחרר, ואני נהייתי לנערה. סבתא רייצ'ל הפסיקה לבוא. היה לה קשה מדי לטוס.

עוד כמה מצמוצים, וכבר ישבתי בכורסת בית חולים, מביטה המומה בפלא בן כמה שעות.
אמא הגיעה נרגשת כולה, עדיין לא מאמינה שהיא פספסה את הארוע. בין קריאות התלהבות מהפלא, לבין דאגה אמהית עוטפת, היא אמרה לי שסבתא רייצ'ל אמרה שהיא תבוא לברית. הופתעתי, ומיד עברנו לדיון ערני על אולם, מוהל ומספר מוזמנים, ושכחתי מהענין.

רק מאוחר, בלילה, בעודי מתהפכת במיטה הנוקשה, סופרת עריסות, נזכרתי מה מציק לי.
סבתא לא עלתה על מטוס כבר חמש שנים. מעולם לא היינו קרובות מדי. היא פשוט רוצה שנקרא על שם בעלה!
לבעלה, למקרה שתהיתם, קראו מתתיהו. היא קראה לו מאט, אמריקאי ומתגלגל.
את סבא מאט לא הכרתי בכלל, הוא נפטר עוד לפני שנולדתי.
ציירתי לנגד עיני את פניו של הפלא, וניסיתי לגלגל על לשוני - מתתיהו. מאט. מת'ס. מתי.
לא. לא מסתדר לי. לא רוצה!
כבר מספיק מתתיהוים מתרוצצים במשפחה המורחבת.
איך פתאום פילסה סבתא רייצ'ל את דרכה אלי בחזרה?
כמו מתהום שכוחה עלו וצפו כל הביקורים שלה - תשבי ישר! למה ילדה גדולה כמוך לא שוטפת כלים? למה את לא יכולה לשמור על הקטנים ושאמא תנוח? הבגד הזה לא מחמיא לך. תראי, קניתי לך כדור פינג-פונג. מה זה הבלגן הזה בחדר שלך.
ניערתי את ראשי בעצבנות. די. לא צריך לחשוב על זה עכשיו.
איכשהו הבוקר הגיע.

בעלי הגיע, ומצא יולדת טרוטת עיניים, שקועה כולה בבעית השם.
מה הבעיה? הוא באמת לא הבין. את לא רוצה מתתיהו - לא צריך מתתיהו.
וסבתא רייצ'ל? שאלתי חלושות, שטופת דמע.
אני אטפל בזה, הוא ענה באבירות.

המשך יבוא.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #6
הכתיבה מושלמת והסיפור יפה!

הי!! לא מסתדר לי הלחץ הזה!!!
לסבא היה שם יפה? סבאבה! תיהנו...
לא מתחברים לשם? לא נותנים.

החיים הקלים.
למי שהם קלים.
ולמי שהם לא קלים
לא תהפכים לקלים
גם אם הם קלים
ובעיקר אם הם לא קלים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
את סבתא רייצ'ל לא אהבתי במיוחד.

היא היתה מגיעה מאמריקה פעמיים בשנה, מתמקמת היטב בחדר שהוגליתי ממנו. היא היתה מביאה מתנה די עלובה, שאמא הכריחה אותנו להודות עליה בהתלהבות.
עשר דקות אחרי שנחתה בביתנו, היא היתה פוצחת במסע סדר וניקיון ומתיחת ביקורת, שנפסק רק בצאתה בחזרה לשדה התעופה.

אמא ניסתה לאלפני בינה, ולהסביר שסבתא רייצ'ל קצת בודדה, ושאם רק אקדיש לה זמן, אראה איזו אישה חכמה ומענינת שהיא, אבל לי היו עיסוקים דחופים יותר - כמו טלפונים נרגשים עם עדינה על המחנכת שיצאה לחופשת לידה והמורה המחליפה שלא משתלטת.

וכך, בקצב מהיר מדי חברו החורפים והקיצים והביקורים הדו-שנתיים יחד, לשנים שחלפו על פני בקצב מסחרר, ואני נהייתי לנערה. סבתא רייצ'ל הפסיקה לבוא. היה לה קשה מדי לטוס.

עוד כמה מצמוצים, וכבר ישבתי בכורסת בית חולים, מביטה המומה בפלא בן כמה שעות.
אמא הגיעה נרגשת כולה, עדיין לא מאמינה שהיא פספסה את הארוע. בין קריאות התלהבות מהפלא, לבין דאגה אמהית עוטפת, היא אמרה לי שסבתא רייצ'ל אמרה שהיא תבוא לברית. הופתעתי, ומיד עברנו לדיון ערני על אולם, מוהל ומספר מוזמנים, ושכחתי מהענין.

רק מאוחר, בלילה, בעודי מתהפכת במיטה הנוקשה, סופרת עריסות, נזכרתי מה מציק לי.
סבתא לא עלתה על מטוס כבר חמש שנים. מעולם לא היינו קרובות מדי. היא פשוט רוצה שנקרא על שם בעלה!
לבעלה, למקרה שתהיתם, קראו מתתיהו. היא קראה לו מאט, אמריקאי ומתגלגל.
את סבא מאט לא הכרתי בכלל, הוא נפטר עוד לפני שנולדתי.
ציירתי לנגד עיני את פניו של הפלא, וניסיתי לגלגל על לשוני - מתתיהו. מאט. מת'ס. מתי.
לא. לא מסתדר לי. לא רוצה!
איך פתאום פילסה סבתא רייצ'ל את דרכה אלי בחזרה?
כמו מתהום שכוחה עלו וצפו כל הביקורים שלה - תשבי ישר! למה ילדה גדולה כמוך לא שוטפת כלים? למה את לא יכולה לשמור על הקטנים ושאמא תנוח? הבגד הזה לא מחמיא לך. תראי, קניתי לך כדור פינג-פונג. מה זה הבלגן הזה בחדר שלך.
ניערתי את ראשי בעצבנות. די. לא צריך לחשוב על זה עכשיו.
איכשהו הבוקר הגיע.

בעלי הגיע, ומצא יולדת טרוטת עיניים, שקועה כולה בבעית השם.
מה הבעיה? הוא באמת לא הבין. את לא רוצה מתתיהו - לא צריך מתתיהו.
וסבתא רייצ'ל? שאלתי חלושות, שטופת דמע.
אני אטפל בזה, הוא ענה באבירות.

המשך יבוא.

נהניתי מאוד.
חסרות לי באוירה כמה נשיקות רטובות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
וואו, איזה כתיבה זורמת!!!:)
ואיך יולדת נשארת יולדת......
מקסים!!
(נ.ב. את חייבת! לפרוץ את גבולות פרוג)
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
את ההבדלים בין המשפחות שלנו, הכרתי לא מהיום. והניסיון להסביר את המחויבות המשפחתית לקרוא שם אחרי מישהו, חנק אותי. אז אפילו לא ניסיתי.

הענן של סבתא רייצ'ל המשיך להעיב עלי גם בימים הבאים.
מבית החולים יצאנו מצוידים בסלקל חדיש, ונסענו לבית הורי.
את פנינו קידמו פועלים, שהיו עסוקים בלקדוח מעקה "שיהיה לסבתא נוח" הסבירה אמא.
הרעש והאבק העירו את הפלא הקטן חסר השם, ואני רציתי לבכות בייאוש.

יומיים לפני הברית, ישנו הפלא ואני חבוקים. ברגע שהייתי מניחה אותו בעריסתו נשמעו צווחות מחאה, והעייפות גברה על השכל והוראות הבטיחות.
שמעתי קולות מכיוון דלת הכניסה, והתעוררתי לגמרי. סבתא רייצ'ל הגיעה.

לא הכרתי אותה.
קצב פסיעותיה הואט במידה ניכרת. היא נעזרה במקל כדי ללכת. פניה התקמטו עוד.
עמדתי בפתח נבוכה, חובקת את התינוק, ותהיתי איך מקדמים את פניה של סבתא שלא פגשת חמש שנים. ושבקושי דיברת איתה טלפונית בשנים הללו.
היא חסכה לי את ההתלבטות, והביאה בי בפנים מאירות - "מזל טוב, אביגיל!" היא אמרה.
התקרבתי בהיסוס, והענקתי לה חיבוק ביד אחת. "שלום סבתא," אמרתי. "התגעגענו".
הנחתתי את התינוק מציל המבוכות בידיה הקמוטות, והיא הביטה בו בעיניים מצועפות.

יום לפני הברית, הוא השכים אותי בחמש. הלכתי למטבח להכין כוס קפה, ומצאתי את סבתא רייצ'ל יושבת שם, קוראת עיתון באנגלית.
"בוקר טוב," אמרתי.
"בוקר טוב," היא ענתה. "כבר קמתם?"
הנהנתי, מחניקה פיהוק.
"לכי לישון," היא פקדה. "אני שומרת עליו"
פחדתי. ואם הוא יהיה רעב? עייף? יבכה?
היא שילחה אותי בתקיפות. ואני המשכתי לדאוג עד שעיני נעצמו בתשישות. שניה אחר כך זינקתי מהמיטה, השעה היתה שמונה.
פלא קטן ורחוץ, גרגר אלי מעם הסלקל במטבח.
נבוכותי.
ענין השם ריחף בלתי פתור מעלי, ואני לא העזתי להניח על השולחן.
האביר בינתיים לא דיבר ולא אמר כלום. ובקושי הספקנו ממילא להחליף מילים, עם כל המולת הבית והברית והדרשה והבכי וההאכלות.
והברית, מחר.

בצהריים, ביקשה סבתא רייצ'ל לדבר איתי.
"לא הכרת את סבא מאט," היא פתחה, וגופי התקשח.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #11
וואו!!!
כל כך חי !!
ולא שייך שתמשיכי למתוח אותנו הרבה זמן...:rolleyes:
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
"הוא היה אדם מדהים." היא אמרה. "היה לו לב טוב, הוא תמיד אהב וכיבד כל אחד."
היא הוציאה תמונה שלו. עיניים חכמות. מגולח. כיפה קטנה. משקפיים במסגרת כהה. הכרתי את התמונה, ראיתי אותה באלבומים.
"את רואה," היא הצביעה, לא עליו, על הבחור שלצידו, "זה אחיו, יוחנן."
הבטתי בענין מחודש.
"הוא היה התאום שלו," אמרה. "הם נולדו בחנוכה."
ולכן אמא שלהם אמללה אותם עם השמות האלו, הסברתי לעצמי בשקט.
"הם אהבו זה את זה אהבת נפש. יחד גדלו. יחד למדו בישיבת מיר. יחד היו בשנגחאי."
"ומה קרה?" הכנתי את עצמי לסיפור טרגדי כלשהו. שואה, מלחמה, אובדן.
"הם רבו," היא ענתה בפשטות. "מריבה גדולה ומכוערת. ומאז - לא דיברו זה עם זה. יוחנן נסע לישראל. סבא נסע לאמריקה. אני יודעת שהיה אכפת לו, אבל הוא לא אזר אומץ לעשות את הצעד הנכון."
שתקתי.
"יוחנן נפטר," היא אמרה. "לפני חודש."
היא לא הוסיפה כלום. היא גם לא היתה צריכה.

"ויקרא שמו בישראל יוחנן בן אהרן, ואומר לך בדמייך חיי, בדמייך חיי, יוחנן בן אהרן, זה הקטן גדול יהיה..."
הגנבתי מבט לסבתא רייצ'ל, ובעיניה נצצו דמעות.
פתאום אהבתי אותה כל כך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
יפהפה. צובט. מרגש.
מיוחד מיוחד.

אישית לא מובן לי למה לקרוא על שם האח הלא מוכר נעים יותר מלקרוא על שם הסבא ז"ל שגם אותו לא הכרתם.
הכתיבה יפה, ושואבת פנימה את הקורא, שרק רצה להציץ מלמעלה ולעבור הלאה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
אישית לא מובן לי למה לקרוא על שם האח הלא מוכר נעים יותר מלקרוא על שם הסבא ז"ל שגם אותו לא הכרתם.
הכתיבה יפה, ושואבת פנימה את הקורא, שרק רצה להציץ מלמעלה ולעבור הלאה.
האישיו, הוא ההתחברות לשם. ואכן, חסרה הבהרה כלשהי, שהשם יוחנן כן התחבב...
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
יפהפה. צובט. מרגש.
מיוחד מיוחד.

אישית לא מובן לי למה לקרוא על שם האח הלא מוכר נעים יותר מלקרוא על שם הסבא ז"ל שגם אותו לא הכרתם.
הכתיבה יפה, ושואבת פנימה את הקורא, שרק רצה להציץ מלמעלה ולעבור הלאה.
האישיו, הוא ההתחברות לשם. ואכן, חסרה הבהרה כלשהי, שהשם יוחנן כן התחבב...
ואני חשבתי שהאישיו הוא גם חוסר השתלטנות וחוסר האנוכיות.
לתת לה את ההחלטה, ולא לכפות.
לרצות לקרוא על שם מישהו לא בשבילך, כי זה היה בעלך, אלא בשבילו.
אבל כנראה הפואנטות התפספסו לי.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

השיתוף הנוכחי מהווה פרק המשך לשיתוף הקודם:

סבתא

שוב ישבתי על שרפרף בחדר המתקלף, מנסה, לשווא, לדלות מזכרוני חוויות מהשבוע החולף. ידעתי עד כמה חשובים לך ביקורי אצל סבתא. סבתא שהיא לא אמא שלך, היא אמא של אבא ז"ל. בשמלה נקיה, בצמה מסודרת ובחיבוק היית שולחת אותי לסבתא, בחיבוק היית מקבלת את פני. ככה, שבוע אחר שבוע.

אני עצמי, לא חיכיתי לביקורים האלו. ילדה הייתי. הבית החשוך השרה עלי אימה, אנחותיה של סבתא העכירו את רוחי, ובאהבתה הזקנה, הקמוטה, לא היה בכדי לחפות על אלו. בקול צרוד היתה דורשת בשלומך. אני משכתי בכתפי, נבוכה. "ברוך השם". ביד מגוידת היתה מלטפת אותי, עיוורת לשריטות הקטנטנות שנוצרו בלחיי.

"סבתא אוהבת אותך", הבטחת לי בבוקר. "אוהבת כל כך".

רציתי לספר לסבתא שאני כן אוהבת אותה, שאני יודעת שהיא אוהבת אותי, אך מקל העץ השעון על מיטתה הרתיע אותי פתאום. חפשתי דבר מה לשוחח עליו, להפר את השקט הקודר. מבטי נפל על תמונה קטנה שהודבקה על ארון הספרים. תמהתי: איך לא ראיתי אותה קודם לכן, מעולם? אותיות קטנטנות בתחתית התמונה משכו את תשומת ליבי. "סבתא," שמחתי לשתף, "אמא למדה אותי לקרוא!" קראתי בקול גאה את אותיות הדפוס: "יהו-דה זכרו-נו לבר-כה." חשבתי: עכשיו סבתא תשמח, תכנה אותי "נכדה חכמה". אולי בשבוע הבא אקרא לה את סיפורו של הבמבי? אמא אומרת שאני קוראת ממש כמו ילדת כיתה א'!

רק אז שמתי לב לשקט שהיטיב את אחיזתו האיתנה בחדר; לסבתא, שפתאום נראתה כפופה מתמיד; לדמעות שנטפו בכבדות מעיניה, מכתימות את החלוק המהוה.

"סבתא", לחשתי במצוקה, "מה קרה?" קמתי ממקומי שעל השרפרף והנחתי את ידי בתוך ידה, לא חשה בקמטים ששנאתי. עיני בשפתיה החתומות, ליבי בפניה הטובות שכעת הבעתן כאובה. "סבתא, זאת הרגל? שוב היא כואבת?" ניסיתי. ניע ראש קל שלל את האפשרות, לרווחתי. לדאגתי. מה קרה לסבתא? אולי צערתי אותה? קולה של אמא מחה בתוכי: 'מה פתאום, את ילדה נהדרת. סבתא אוהבת אותך כל כך.' נתתי בסבתא מבט בוחן ונענעתי בראשי בהחלטיות: לא בגללי סבתא בוכה. אז מה קרה לסבתא? הבטתי סביב. אולי... אולי האיש בתמונה? רכנתי אל סבתא, מניחה לה ללטף את שערותי. "בגלל האיש שבתמונה את בוכה, סבתא?" הפצרתי בה להגיב, מבוהלת. לשניה קפאה ידה המלטפת, ולאחריה שמעתי את קולה, מהסס: "כככן..." רווח לי למשמע קולה של סבתא. הנה, תכף הכל יתברר ויסתדר.

נעצתי מבט חד באיש שהפחיד ככה את סבתא הטובה שלי: מצח גבוה, חיוך עדין ועיניים בהירות.
"מי אתה?" חקרתי בקול חמור ככל שהצלחתי להפיק מגרוני הצעיר. הוא שמר על שתיקה, שפתיו המחויכות לא נעו.
היתה זו סבתא אפוא, שהשיבה: "אבא שלך".
סיפור בהמשכים זוג או פרט
פרולוג

משחק ה"ביג בוס" הסוער הסתיים בניצחונו של יוספי, היא היתה הסגנית. יוספי זרח, מיכלי ותולי קצת פחות.
אלו היו הכללים הבלתי כתובים במשחקים של יעל, חלוקת ניצחונות הוגנת על פני השבת. היא יישרה את הרגל: "שנעבור לשחק על השולחן?" נקישות על הדלת, מיכאל נכנס הביתה, יוספי רץ אליו נרגש כולו לבשר על הניצחון.
הזדקפה, נגשה למטבח וארגנה את הסלטים, שירה נכנסה בפיהוק קורע לב, "אין לי איך להודות לך, יעל".
ורק שכבו האורות, הרבה אחרי ששירה ומיכאל הזדחלו החוצה עם הצרורות, היא העזה לשאול את שירה, רק בלב, אם היא בטוחה שאין לה איך.
הבוקר של יום ראשון תפס אותה, כמו תמיד, עייפה וממהרת ורוטנת. זה הבהיל אותה, כי בשבועיים האחרונים היא רוטנת גם בימי שני ושלישי.
המצבר שלה הולך ומתרוקן והיא לא מצליחה למלא אותו.
שנים של תקוות שהתנפצו לא מרשות לה להמשיך לחלום ולשאוב כוח מהעתיד.
העתיד שהיא ציירה בדמיונה מגיל שבע, והמשיכה לצייר ביתר פירוט בגיל שבע עשרה ובגיל עשרים ושבע.
עכשיו, היא רוצה עכשיו. ממש כמו יעלי שרצתה אי אז יומולדת עכשיו. מי העזה לצחוק עליה?
יעל מתמלאת זעם על הפרה ההיא, מהקלטת של שרה קיסנר ולאה פריד. מה היא מבינה באנשים שנגמרה להם הסבלנות?
בתחילת הדרך היתה מלאת סבלנות, סיימה סמינר. נשמה עמוק, היא למדה ברצינות והשקיעה והרגישה שמגיע לה חופש אמיתי. הפגישה הראשונה שלה היתה רק בחנוכה, היה נחמד ונעים ולא מעבר. והאמת, היום היא חושבת שהיא לא באמת חיפשה את העול הזה. הכסף הלחיץ אותה, נוראות.
זמן שווה כסף, היום הכסף לא מלחיץ, והזמן נושף בעורפה.
בלילה מתקשרת מיטלמן, יש לה קול מרגיז והיא חיבת להבין למה היא הורידה את פוגל, אי שם, לפני ארבע שנים וכמה חודשים.
ואחרי שהשיחה הזו מסתימת, יעל יודעת שגם היא סיימה פרק בחייה. היא לא מוכנה יותר לשאת את זה.
היא מרימה ראש לתקרה, מדבקת כוכב נוצצת אליה, שירה הדביקה אותה אי פעם, בשחר ההיסטוריה.
הייאוש מכה בה.
והדבר הכי מפחיד שזה יאוש מסוג חדש, תהום שהיא לא מכירה.
וככה היא נרדמת.
ומתעוררת עם החלטה.
סיפור בהמשכים מקור [לא] אמין

*סיפור בהמשכים - מקור [לא] אמין*


פרק 1



מושב צלפון 2024


שעון האורלוגין הישן שעמד במרכז הסלון סימן כי שעת השקיעה קרבה. מרגלית פתחי המתינה לנכד שלה שישוב מיום עבודתו העמוס.

מאז סיים את הצבא, עבר נועם לשירות המשטרה בתפקיד יס"מ. אביו שעבד במשטרה קיפח את חייו באמצע פעילות. מחבל שלף סכין והרג אותו למוות. בנו נועם ממשיך דרכו. לא רואה את עצמו עובד בשום עבודה אחרת.

דפיקה קלה על דלת הבית. מרגלית אפילו לא קמה, ידעה שהנכד שלה הגיע. היא דאגה לו בכל מאודה, עוד מאז נולד, אבל מהרגע שאביו נהרג ועבר נועם לגור איתה, דאגה לו אף יותר.

"בא חביב גלבי ורוחי. בא", קרא לו מהספה בסלון, מושיטה את ידיה לחיבוק חם. היא כבר לא צעירה כשהייתה, הגוף לא מתנהג אותו דבר. היא המשיכה לשבת, קשה לה לעמוד עכשיו.

נועם פתח את הדלת, נכנס תוך שהוא סוגר את הדלת חזרה, ומתקרב לעבר סבתו. מתכופף אליה מתרפק על החיבוק. כמה היה נותן רק בשביל לקבל חיבוק כזה מאביו, או מאימו. מרגלית הכירה את התחושות שלו, קראה אותו כמו ספר פתוח.

"אז מה סבתא. מה מספרת? איך עבר עליך היום", נועם התיישב לידה. גופו הרחב נכנס ברוחב שנותר בין סבתו לספה.

"תודה לק-ל יום יום", מרגלית הניחה ידה על פיה נשקה ושלחה אותה לשמיים. מעניקה נשיקה למי שאמר והיה העולם. "לא עשיתי כלום היום. איפה אני כבר לא כמו פעם. הייתי קמה בבוקר מכינה פיתה, ומרק, וחלבה, וסחוג, ולפעמים גם לחוח. היום בקושי למיטה יש לי כח ללכת". צחקה. צחוקה היה מר. "ביקרת את אמא?" העבירה נושא, לא רוצה להתרכז בעצמה.

"האמת שלא הייתי אצלה כבר כמה שבועות נראה לי שלושה", נועם נשמע מבואס. כאוב.

מרגלית אספה את שארית כוחותיה מהיום המשעמם שעבר עליה. מוציאה מהמקרר קערה של אורז וקציצות. חיממה לנכד האהוב שלה, והגישה לו לשולחן. "בא יא איבני. תאכל משהו".

"סבתא. אל תטרחי אני יכול להכין לעצמי", נועם התיישב ואכל בתיאבון.

"למה לא הלכת לבקר את אמא", מרגלית הביטה בצלחת מתמלאת נחת. נהנית לראות אנשים שבעים. "אתה יודע אמא יש רק אחת", חייכה בעצב.

הבית כמעט ולא ידע רגעי אושר. אפילו ביום שסיים נועם את הצבא, אף אחד לא דאג לעשות לו מסיבת שחרור, או כל דבר שחייל אחר היה עושה ברגע שהשתחרר. את הכסף שקיבל מהצבא שמר לימים אפלים שאולי יבואו.

"אני יודע סבתא", נועם הניח את המזלג על השולחן, מביט בעיניה הטובות של סבתו. "אבל אני לא מסוגל ללכת עכשיו, את זוכר מה היה שם בפעם שעברה. המלחמה הזאת לא עושה טוב לאנשים".

"כן אני יודעת", הביטה מרגלית בתמונה של בעלה המנוח שממוסגרת בגדול ומונחת על ארון הנעליים במסדרון. יש לה עוד תמונה קטנה בחדר השינה שלה. "גם סבא שלך לא ידע לקבל את המלחמה הזאת טוב", היא נזכרה כיצד שמע בשמחת תורה את ההזעקה הראשונה, הוא כבר היה בדרך לבית הכנסת, מיד חזר וירדו שניהם לקומה התחתונה. אין להם ממ"ד בבית. כל הלחץ, הכאב, והידיעות שהגיעו מהשטח גמרו אותו. חצי שנה הצליח לשרוד אבל התקף לב אחד סיים את הסיפור.

"סבתא לא התכוונתי לצער אותך", נועם המשיך להביט בעיניה של סבתו. דמעות גלשו על לחייה. הוא קם והעניק לה חיבוק אוהב. "אני אבקר את אמא שוב בקרוב".

"אבל חשוב לי שתזכור. נכון שאני גידלתי אותך, והענקתי לך. אבל זה בגלל שאמא לא יכלה לעשות את זה", מרגלית ניגבה את עיניה. "וודאי לי שאם אמא הייתה יכולה, היא הייתה עושה עבודה נפלאה. הרבה יותר טוב ממני". מרגלית קמה נעזרה בנכדה, ונשכבה במיטתה. "תודה יא איבני. שהשם ישמור לי עליך".

"תודה סבתא. שישמור גם עליך". נועם כיסה אותה ויצא מהחדר.

התמונה הקטנה של זכריה פתחי הביטה בה. מרגלית הביטה בו בחזרה. "איך עזבת אותי כאן לבד יא זכריה. איך? תשמור לי על נועם. תבקש שם רחמים עליו. מסכן הילד!!! כל כך הרבה סבל עבר עליו. הגיע הזמן שינוח".



השעה כבר מאוחרת. נועם שתף את הצלחת בה אכל. והתיישב בספה. לרגע אחד הביט על הבית. מחשבה על קניית רהיטים חדשים עבור סבתא שלו, עוברת בראשו מידי יום. ובכל יום חוזר המשפט הקבוע שלה ומהדהד בראשו. נשמה תשמור את הכסף שלך. אתה יודע איך אומרים שקל לבן ליום שחור. אין לדעת מה ילד יום יא איבני.

בדיוק מה יותר שחור מעכשיו!!!

מדינה במלחמה. אבא איננו. סבא איננו. אמא אין. וסבתא שרק דואג ודואג בגללי.


נועם נשכב בספה מוציא את הסלולרי מכיסו. רוצה להעביר את המחשבות. שיחה נכנסת מופיעה במסך. נאסר אבו-סאלח.

"הלו", נועם ענה קולו עייף. מבקש לישון.

"יש לי חדש", נאסר העביר מלל קצר. "במקום הקבוע בעוד שעה?"

נועם התרומם במהירות. מנתק. מתארגן. לפני שיצא העביר מבט אחרון לעבר סבתו. מתלבט האם להשאיר לה פתק למקרה שתתעורר. לקח את מפתחות הרכב, מחליט לא להשאיר פתח. אין לו זמן. אסור לו לאחר. כל שניה קריטית.

הוא יצא נושק למזוזה. מתפלל תפילה חרישית לבורא עולם שישמור על סבתו. ועלה לתוך רכבו, מנהיג את הרכב קדימה למקום המפגש.

בליבו קיווה לטוב. אולם גופו ידע גם ידע שבכל פעם שניפגש עם נאסר אבו-סאלח משהו רע קורה.
.....
סיפור בהמשכים ביקשתי לבחור
"ש-לום!" מבלי לראות את שרה, אני שומעת שהיא מרוצה. כמה שניות אח"כ ראש שחרחר נדחף למטבח ואחות קטנה מבררת, להוטה: "איפה אמא?"
"אצל סבתא", אני עונה לה בנחת. מכירה את אחותי, מסרבת להתרגש מחיפושית כלואה בקופסת אכסון או מעשה בחתולה שחדרה לחצר בית הספר. "איך היה היום בבית הספר?" אני שואלת בכל אופן, אחות נהדרת שכמוני.
הילדונת חוככת בדעתה; אני יכולה לשער שהיא כמהה לספר לאמא את החדשות המסעירות, אבל סבלנות מעולם לא היתה ממעלותיה...
"המורה יהודית", היא לוחשת הישר לאזני כעבור רגע, "אמרה לי שכל הכבוד שאני כ"כ צנועה! היא אמרה שאני נראית ממש בחורה". היא מסיימת בהתרגשות.

אני סוקרת אותה במבט זר: בת שמונה שנראית בחורה. צדקה המורה שלה. בחצאית כפלים ארוכה בהרבה משל חברותיה, בחולצה שגדולה ממידתה. מבטי מתרומם, מדלג לצמה מבולגנת. אי אז, כמה שעות אחורה, סֵרקה אותה אמא.

שרה מחכה, אני קולטת פתאום. מתאמצת להעלות חיוך ומכריזה: "את ילדה צדיקה ומתוקה!" במילים הספורות הללו אני מכניסה את מלוא אהבתי. מחכה עד שהיא פונה לחדר בדילוגים ומניחה לחיוך לנשור מפני.
המורה יהודית, אני נאנחת בתסכול. לא יכולת להחמיא לה על השער המושקע שציירה למחברת תורה? ומה עם המבחן המצוין בחשבון?
הרהורון חצוף חולף בראשי, נאבק על זכותו להשמיע קול:
את הבנות שלך, המורה יהודית היקרה, את לא מלבישה ככה. הן מופיעות בבית הספר בסרפנים יפהפיים, בנעלי מותג ובסרטי שיער תואמים.
אני נבהלת מעצמי. ילדה טובה שכמוני, לא אחת שמתחצפת למורות, גם לא במחשבה.

'די רחל', קולו של אבא עולה בי, בטוח בעצמו, 'אנחנו לא עובדים את המורה יהודית, ואפילו לא את רב בית הכנסת. זה אנחנו, מולו יתברך. וזהו.'
קולו של אבא מהדהד בתוכי בעוצמתו הטבעית, ואני מוצאת את עצמי מהנהנת בצייתנות למטבח הריק.



אשמח מאוד לתגובות מכל סוג שהוא, כאן:
ביקשתי לבחור // נספח
 תגובה אחרונה 
פרולוג
(חייבת את התגובות שלכם. אז פליזזזזז אל תהססו להקליד)


"לא"

"לא?"

רומי הניעה את ראשה מימין לשמאל.

"וירדן?" תחינה בקולה של גלי.

כל העצב שבעולם נשקף מעיניה. "גם לא"

"מי כן?"

"אף אחד לא באמת יודע"

"מה נשאר לנו?" עיני הפיסטוק של גלי התיזו ניצוצות כאב.

רומי לא ענתה. נעצה את מבטה בנקודה רחוקה.

"כלום" גלי השיבה במקומה.

"נשאר לך אותי" רומי הגתה חרישית את המילים, העבירה יד מלטפת על לחיה.

"ומה נשאר לך?" גלי התרוממה מהמיטה בלהט וניסתה לקרב את ידה אל בקבוק המים המונח על השידה.

"אותך" קולה של רומי רעד.

"אני לא שווה הרבה מדי" גלי הישירה מבט לרומי.

רומי גיחכה במרירות. העצב והיגון היו חשופים מדי, כואבים עד כדי נשיכת שפתיים.

"את שווה המון"

כעת היה תורה של גלי לגחך.

"אל תצחקי גלי, את שווה מלא"

"אני לא צוחקת, שום דבר בחלום המחריד הזה לא מצחיק, אם כבר אני בוכה"

גלי החלה להתייפח. תחילה בשקט. לאחר מכן גבר הבכי.

רומי הצטרפה לבכי. אוספת אליה את גלי לחיבוק אמיץ.

כך מצאה אותן פרופסור שוהם.

אחיות בגילאי העשרה שעולמן הבטוח נקרע לגזרים שהתעופפו בסערה האיומה.

***

בין אזעקה לאזעקה תפס אותה הצלצול.

תוך כדי קילוף הגזר היא לחצה על המקש הירוק, ענתה באגביות.

"אלישבע?" קול רועד בקע מן השפופרת, הרעיד את מיתרי ליבה.

"כן" הגיבה בתמיהה.

"זו רומי, ואני צריכה עזרה" קולה של הדוברת התייצב.

היא עזבה המקלף, נאחזה בשיש. "רומי!"

"אני יכולה לבוא אליך? עם גלי?" היא שידרה מצוקה. מצוקה אמיתית. ובצדק.

היא כל כך רצתה להגיד שכן, ייחלה שהשתיים תהיינה קרובות, תחת עיניה הפקוחות. אבל על הספה המרופטת בסלון ישבה ליידי אמריקאית עטוית תכשיטי יוקרה,

היא בעלת חברת הייטק ענקית.

ויש לה טעם אנין לגברת.

ואסור שהיא תברח, היא חייבת לשים גם עליה עין.

בעצם הרבה יותר מאחת.

***

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה