הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #81
אמא שלי כתבה ספר על סיפור תלאותיה של סבתי בשואה.
אבל לא הוצאנו את זה לציבור, וזה נשאר במשפחה.
היא השתדלה לכתוב כמה שפחות קשה, אבל עדין..
סבתא שי מהצד השני מהונגריה, תמיד אמרה שהיא לא סבלה יחסית.
כשהיא התחילה לספר לנו, קלטנו מה זה 'יחסית'.
כי יחסית לסבא שלי שנשא מספר על ידו, היא לא מספיק סבלה.
רק נחשפה לקבוצת קלגסים שאיימו על ילדים קטנטנים עם אקדח.
וזה הסיפור הקטן..
בפועל, כשהייתי נערה הלכתי ליד ושם, קראתי ספרות שואה, שמעתי סיפורים מחברת של סבתא שלי שהדליקו יחד איתה משואה ביד ושם,
אבל לא הזדעזעתי עד כדי כך. זה היה רחוק ממני.
היום כל הסיפורים מאז מהדהדים לי!!
כל פעם שקר לי אני חושבת על סבא שלי שעמד בשלג יחף.
אני חיה את השואה בכל מהלך חיי.
מרגישה לא בנח להתלונן לפעמים על דברים,
כשאני יולדת, אני חושבת איך עברה את המהלך מישהי בתקופה הזו,
כשיש לי תינוק קטן, אני עוצמת את העניים כדי לא לחשוב על מה ששמעתי,
מה היו עושים לתינוקות בגיל הזה!
לא יודעת מה לומר.
לא ברור לי אם נכון לקרוא ספרות שואה.
הם עברו את זה,
אבל מי אמר שגם אנחנו צריכות לעבור את זה????
למה אנחנו חייבות לשאת את הטראומות הללו לדור שלישי?
מי קבע שכך זןכרים את עמלק, כשנותנים לו להיכנס לנו לחיים?
אולי אנשים קרים מאד יכולים לקרוא בלי שזה יצור בהם טראומהף
או אנשים שזה רחוק מהם.
כמו שהיה לי כשהייתי נערה.
(למרות שצילה של השואה ריחף אצלנו כל הזמן, דובר, וכולם סביבי כתבו בהקשר שלה,
סבתא שלי מדברת ביד ושם בהרצאות ולמרות שהיא לא הסכימה לספר לנו את סיפורה כשהיינו קטנים, מספיק שידענו שסבתא עברה משהו נוראי, ושמענו פיסות. ).
אבל לא הוצאנו את זה לציבור, וזה נשאר במשפחה.
היא השתדלה לכתוב כמה שפחות קשה, אבל עדין..
סבתא שי מהצד השני מהונגריה, תמיד אמרה שהיא לא סבלה יחסית.
כשהיא התחילה לספר לנו, קלטנו מה זה 'יחסית'.
כי יחסית לסבא שלי שנשא מספר על ידו, היא לא מספיק סבלה.
רק נחשפה לקבוצת קלגסים שאיימו על ילדים קטנטנים עם אקדח.
וזה הסיפור הקטן..
בפועל, כשהייתי נערה הלכתי ליד ושם, קראתי ספרות שואה, שמעתי סיפורים מחברת של סבתא שלי שהדליקו יחד איתה משואה ביד ושם,
אבל לא הזדעזעתי עד כדי כך. זה היה רחוק ממני.
היום כל הסיפורים מאז מהדהדים לי!!
כל פעם שקר לי אני חושבת על סבא שלי שעמד בשלג יחף.
אני חיה את השואה בכל מהלך חיי.
מרגישה לא בנח להתלונן לפעמים על דברים,
כשאני יולדת, אני חושבת איך עברה את המהלך מישהי בתקופה הזו,
כשיש לי תינוק קטן, אני עוצמת את העניים כדי לא לחשוב על מה ששמעתי,
מה היו עושים לתינוקות בגיל הזה!
לא יודעת מה לומר.
לא ברור לי אם נכון לקרוא ספרות שואה.
הם עברו את זה,
אבל מי אמר שגם אנחנו צריכות לעבור את זה????
למה אנחנו חייבות לשאת את הטראומות הללו לדור שלישי?
מי קבע שכך זןכרים את עמלק, כשנותנים לו להיכנס לנו לחיים?
אולי אנשים קרים מאד יכולים לקרוא בלי שזה יצור בהם טראומהף
או אנשים שזה רחוק מהם.
כמו שהיה לי כשהייתי נערה.
(למרות שצילה של השואה ריחף אצלנו כל הזמן, דובר, וכולם סביבי כתבו בהקשר שלה,
סבתא שלי מדברת ביד ושם בהרצאות ולמרות שהיא לא הסכימה לספר לנו את סיפורה כשהיינו קטנים, מספיק שידענו שסבתא עברה משהו נוראי, ושמענו פיסות. ).
