הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
- הוסף לסימניות
- #21
סיפור רביעי מאת קליניקה טיפולית בשיטת מילצ'אייב בהגשת ג'ורג' הקזאחי! | אורך לשוני בוריס! | במימון משרד הקליטה והתרבות.
הבחור שנכנס היה שמן מאוד.
פה בישראל אנשים מפחדים להגיד אמת, אז אומרים:
הוא לא רזה.
יש יותר רזים ממנו.
הוא קצת מלא.
אני נולדתי בקזחסטן, ארץ מפוארת. ארץ טובה.
אני לא מכיר חוכמות. אני חשבתי מייד:
הבחור הזה שמן מאוד מאוד.
דיאטה דחוף, ולהפסיק לזלול.
מלבד המשקל, הבחור היה נראה נורמלי לגמרי, עד שהוא התחיל לדבר.
אני כל פעם מופתע מחדש, כמה אנשים יכולים להיות משוגעים לגמרי.
יש אנשים שאסור להם לדבר. כל החיים. פשוט שיהיו בשקט, ואז העולם לא יסבול מהם כל כך.
את מי מעניינות בכלל הבעיות שלהם?
לפעמים אני ממש מתחרט שלקחתי על כתפיי עבודה כל כך קשה.
הפציינט התיישב בהנאה על הכורסה מסכנה, ודרש:
לפני שאני מספר לך את הבעיות שלי, תספר לי מי אתה. מה הידע המקצועי שלך. מהן ההצלחות שלך.
נדהמתי!
כל פעם הישראלים מפתיעים אותי מחדש עם חוצפה שלהם וחוסר אמון בסיסי במטפל רגשי.
הצבעתי לו על התעודות התלויות מאחוריי, על קיר בוריס צבע רק לא מזמן.
הבחור לעס את השפתיים, ושאל:
לא שאני לא מאמין לך, ג'ורג. אבל כל התעודות ברוסית.
אני צריך לדעת אם יש לך כלים לסייע לי, אם יש לך איך לעזור לי.
אמרתי לו לאט לאט:
חוצפן, חיז'מאייס, דרעק. אני לא מוכר פלאפל או מכין אוכל, אז אני לא יכול ממש לעזור לך. אני יכול רק לתת לך טיפול רגשי בשיטת מילצ'אייב.
רוצה או לא רוצה?
תגיד לי עכשיו. כי אם לא-
אנחנו נפסיק פה.
תבין. אני לא פסיכולוג ישראלי או מטפל רגיל. אני חייב אמון מלא שלך.
דפקתי חזק על השולחן, דמיינתי שהשולחן הוא גרישה, וכך הייתה לי אמביציה לתת מכה כמו שצריך לשולחן.
צעקתי:
בשיטת מילצ'אייב חייבים אמון מלא בין מטופל ומטפל. אין אמון-אין הצלחה.
אין הצלחה-אין בשביל מה להתחיל.
אתה מבין??
השמן קצת נבהל מהצעקות, ואמר. סליחה, ג'ורג'. אני בטוח שאתה מטפל טוב.
סליחה ששאלתי, סליחה שפתחתי את הפה שלי.
זה הצחיק אותי מאוד.
אמרתי:
אל תבקש ממני סליחה, תבקש מעצמך סליחה.
תבקש סליחה מעצמך על זה שאתה פותח פה. כל הזמן רק פותח פה. אוכל ואוכל.
אולי תנסה קצת לסגור פה שלך? קצת לאכול פחות?
הבחור נבעת! נבהל! כמעט בלע את הלשון.
התחלה טובה. מילצ'אייב צריך להתגאות בי.
הוא נהיה אדום מאוד, ואמר:
אני מבקש לא לדבר על המשקל שלי. באתי לפה בעניין אחר.
בסדר, אין בעיה. ג'ורג' הוא מטפל טוב, זורם עם מטופלים.
לקחתי לגימה קטנה מהוודקה, וסימנתי לו באצבע: תגיד מה שאתה רוצה. קדימה, דבר.
השמן סיפר:
אין לי סיפוק בחיים. פשוט אין לי. אני כל כך מיואש.
מסביבי כולם לומדים, מתפללים, כותבים חבורות. רק אני לא מרגיש הנאה וסיפוק.
אני מנסה לקום מוקדם כמו שמוליק- לא מצליח.
אני מנסה להתפלל שמונה עשרה 13 דקות כמו שמערל- לא מצליח.
אני מנסה ללמוד שלוש שעות ברציפות כמו געציל-ולא מצליח.
הוא התחיל לבכות!
דמעות מפחידות שלו טפטפו על הרצפה, על השטיח הפרסי.
נכנסתי ללחץ.
לא יכולתי לאפשר לו לבכות.
הגשתי לו מהר מהר חבילת טישו, וניגבתי את השטיח.
אמרתי לו:
אסור לך לקלקל את השטיח. הוא ממש יקר. אם אתה חייב לבכות בגלל בעיות קטנות שלך בחיים-תכין מראש טישו, ורק אז תבכה.
אחרת אין טיפול, ואנחנו גומרים כאן.
הוא ניגב את הדמעות שלו, ואני חשבתי קצת. מה מילצ'אייב היה אומר לו? איך אני יכול לעזור לשמן המסכן? לא מספיק שהוא שמן, הוא גם שבור. טוב שהוא בא אליי, אני אעזור לו, ברור לי גם איך.
לקחתי עוד לגימה מהוודקה, השתעלתי קצת, והסברתי.
תראה, אתה מציב לעצמך יותר מידי יעדים, ואז אתה אוכל לעצמך את הלב בגלל שאתה לא עומד בשום יעד.
ושוב פעם אתה מציב לעצמך עוד יעדים, ושוב פעם אוכל את הלב.
הרבצתי שוב פעם לשולחן, חזק:
מי קבע?
מי אמר?
אולי אל תקבע לעצמך יעדים רבים כל כך?
אולי תפסיק לאכול את הלב בגלל דברים שבכל מקרה לא היית מצליח?
תקעתי בו אצבע. ממש חזק. ישר בתור לחי שמנה שלו.
רשפתי:
אתה צריך לזרוק לפח כל היעדים.
תבחר לך יעד חדש, אבל קטן. יעד שאתה כן יכול לעמוד בו.
למשל ללמוד שעה שלימה ברציפות, כל יום, במשך שבוע. זה הכל.
קבלה קטנה, מאתגרת, שאתה יכול ואמור להצליח בה.
ואז לקחתי לגימה ענקית מהוודקה, כפיצוי על המאמץ, והשתתקתי.
הוא ישב וחשב וישב וחשב, והזמן עבר מהר, וזה טוב.
הוא עצם עיניים, התרכז במה שאמרתי לו.
ראיתי שהעיניים שלו עצומות חזק, אז הורדתי את השעון מהקיר, ודחפתי את המחוגים רבע שעה קדימה. ככה אתפטר ממנו יותר מהר.
השמן פתח בסוף את העיניים, איגרף בצדקנות את כפות הידיים שלו, הניע את ראשו ימינה ושמאלה, כיווץ את השפתיים, ואמר לי בהתלהבות מפתיעה:
ג'ורג', ממש עזרת לי. שיניתי לי לגמרי את כל נקודת המבט שלי על עצמי.
תודה רבה לך!!!
יישר כוח!!
עלה והצלח!!
הוא חייך חיוך גדול, לקח את השקית שלו, והתכונן לצאת מהחדר.
רתחתי.
מה החיוך הגדול?
מה זאת החדוות מנצחים הזו?
ממש לא קיבלת טיפול למה שאתה באמת צריך.
בתור מטפל מקצוען, ידעתי שאני חייב לעזור למטופל, גם אם הוא לא יודע בעיה שלו ענקית.
התכוננתי נפשית להוריד לי מהלב את מה שישב לי שם.
נשענתי אחורה, גמרתי את הוודקה בלגימה אחת גדולה, ואמרתי:
תעשה לעצמך עוד טובה, תפסיק לזלול כל היום, אתה שמן, אתה מכוער, להיות שמן זה מום, זו מחלה, זה מגיפה. אתה חולה במחלת הפרה המשוגעת. אתה צריך לשים לפה שלך רסן, להפסיק לאכול כל היום. אני בטוח שאף אחד לא אמר לך אף פעם שום דבר, כי אצלכם כולם נחמדים כאלו.
אני לא נחמד, אני אומר לך את האמת בפרצוף.
חיוך זחוח שלו סוף סוף ירד לו מהפנים.
הוא רץ אליי, ונענע אותי חזק מאוד.
הוא סינן:
אין לך שום מושג, נכון?
בנאדם אטום לב שכמוך, בנאדם רע, שיכור קזאחי.
אין לך מושג כמה קשה זה להיות שמן, נכון?
אין לך מושג כמה כאבי לב יש לי כל יום.
הזלזול שלך אולי מוקצן מאוד, אבל כל כך הרבה אנשים מסביבי חושבים בדיוק כמוך.
הוא פתאום צעק, ואני שמחתי כי זה אומר הצלחתי להזיז לו משהו:
כולם חושבים כמוך.
כולם חושבים ששמן צריך פשוט לאכול פחות ואז הוא ירזה. כאילו שזה הכל, כאילו שזה כל מה שאני צריך לעשות.
הוא ממש בכה עכשיו, ורציתי רק שיצא לי כבר מהקליניקה. אין לי מושג אם אצליח לתקן את הנזק לשטיח.
חיכיתי עוד קצת, והוא נרגע ויצא החוצה.
רק כאשר הוא נרגע לגמרי ושטיח לא היה בעמדת סיכון, הסברתי בנועם:
קראתי בקזאחסטן מחקר אמין מאוד.
המחקר הוכיח דבר שכולם ממילא יודעים אותו, אבל טוב שיש מחקר שמוכיח את העניין בצורה אמפירית.
אנשים שמנים הם אנשים טיפשים.
השמן האדים כמו יין קזאחי טוב, והתחיל לרוץ ברחוב, ממש ברח ממני.
רדפתי אחריו, צעקתי:
אל תהיה כפוי טובה-
תפרסם עליי מכתב הוקרה בעיתון שלכם!!!
הבחור שנכנס היה שמן מאוד.
פה בישראל אנשים מפחדים להגיד אמת, אז אומרים:
הוא לא רזה.
יש יותר רזים ממנו.
הוא קצת מלא.
אני נולדתי בקזחסטן, ארץ מפוארת. ארץ טובה.
אני לא מכיר חוכמות. אני חשבתי מייד:
הבחור הזה שמן מאוד מאוד.
דיאטה דחוף, ולהפסיק לזלול.
מלבד המשקל, הבחור היה נראה נורמלי לגמרי, עד שהוא התחיל לדבר.
אני כל פעם מופתע מחדש, כמה אנשים יכולים להיות משוגעים לגמרי.
יש אנשים שאסור להם לדבר. כל החיים. פשוט שיהיו בשקט, ואז העולם לא יסבול מהם כל כך.
את מי מעניינות בכלל הבעיות שלהם?
לפעמים אני ממש מתחרט שלקחתי על כתפיי עבודה כל כך קשה.
הפציינט התיישב בהנאה על הכורסה מסכנה, ודרש:
לפני שאני מספר לך את הבעיות שלי, תספר לי מי אתה. מה הידע המקצועי שלך. מהן ההצלחות שלך.
נדהמתי!
כל פעם הישראלים מפתיעים אותי מחדש עם חוצפה שלהם וחוסר אמון בסיסי במטפל רגשי.
הצבעתי לו על התעודות התלויות מאחוריי, על קיר בוריס צבע רק לא מזמן.
הבחור לעס את השפתיים, ושאל:
לא שאני לא מאמין לך, ג'ורג. אבל כל התעודות ברוסית.
אני צריך לדעת אם יש לך כלים לסייע לי, אם יש לך איך לעזור לי.
אמרתי לו לאט לאט:
חוצפן, חיז'מאייס, דרעק. אני לא מוכר פלאפל או מכין אוכל, אז אני לא יכול ממש לעזור לך. אני יכול רק לתת לך טיפול רגשי בשיטת מילצ'אייב.
רוצה או לא רוצה?
תגיד לי עכשיו. כי אם לא-
אנחנו נפסיק פה.
תבין. אני לא פסיכולוג ישראלי או מטפל רגיל. אני חייב אמון מלא שלך.
דפקתי חזק על השולחן, דמיינתי שהשולחן הוא גרישה, וכך הייתה לי אמביציה לתת מכה כמו שצריך לשולחן.
צעקתי:
בשיטת מילצ'אייב חייבים אמון מלא בין מטופל ומטפל. אין אמון-אין הצלחה.
אין הצלחה-אין בשביל מה להתחיל.
אתה מבין??
השמן קצת נבהל מהצעקות, ואמר. סליחה, ג'ורג'. אני בטוח שאתה מטפל טוב.
סליחה ששאלתי, סליחה שפתחתי את הפה שלי.
זה הצחיק אותי מאוד.
אמרתי:
אל תבקש ממני סליחה, תבקש מעצמך סליחה.
תבקש סליחה מעצמך על זה שאתה פותח פה. כל הזמן רק פותח פה. אוכל ואוכל.
אולי תנסה קצת לסגור פה שלך? קצת לאכול פחות?
הבחור נבעת! נבהל! כמעט בלע את הלשון.
התחלה טובה. מילצ'אייב צריך להתגאות בי.
הוא נהיה אדום מאוד, ואמר:
אני מבקש לא לדבר על המשקל שלי. באתי לפה בעניין אחר.
בסדר, אין בעיה. ג'ורג' הוא מטפל טוב, זורם עם מטופלים.
לקחתי לגימה קטנה מהוודקה, וסימנתי לו באצבע: תגיד מה שאתה רוצה. קדימה, דבר.
השמן סיפר:
אין לי סיפוק בחיים. פשוט אין לי. אני כל כך מיואש.
מסביבי כולם לומדים, מתפללים, כותבים חבורות. רק אני לא מרגיש הנאה וסיפוק.
אני מנסה לקום מוקדם כמו שמוליק- לא מצליח.
אני מנסה להתפלל שמונה עשרה 13 דקות כמו שמערל- לא מצליח.
אני מנסה ללמוד שלוש שעות ברציפות כמו געציל-ולא מצליח.
הוא התחיל לבכות!
דמעות מפחידות שלו טפטפו על הרצפה, על השטיח הפרסי.
נכנסתי ללחץ.
לא יכולתי לאפשר לו לבכות.
הגשתי לו מהר מהר חבילת טישו, וניגבתי את השטיח.
אמרתי לו:
אסור לך לקלקל את השטיח. הוא ממש יקר. אם אתה חייב לבכות בגלל בעיות קטנות שלך בחיים-תכין מראש טישו, ורק אז תבכה.
אחרת אין טיפול, ואנחנו גומרים כאן.
הוא ניגב את הדמעות שלו, ואני חשבתי קצת. מה מילצ'אייב היה אומר לו? איך אני יכול לעזור לשמן המסכן? לא מספיק שהוא שמן, הוא גם שבור. טוב שהוא בא אליי, אני אעזור לו, ברור לי גם איך.
לקחתי עוד לגימה מהוודקה, השתעלתי קצת, והסברתי.
תראה, אתה מציב לעצמך יותר מידי יעדים, ואז אתה אוכל לעצמך את הלב בגלל שאתה לא עומד בשום יעד.
ושוב פעם אתה מציב לעצמך עוד יעדים, ושוב פעם אוכל את הלב.
הרבצתי שוב פעם לשולחן, חזק:
מי קבע?
מי אמר?
אולי אל תקבע לעצמך יעדים רבים כל כך?
אולי תפסיק לאכול את הלב בגלל דברים שבכל מקרה לא היית מצליח?
תקעתי בו אצבע. ממש חזק. ישר בתור לחי שמנה שלו.
רשפתי:
אתה צריך לזרוק לפח כל היעדים.
תבחר לך יעד חדש, אבל קטן. יעד שאתה כן יכול לעמוד בו.
למשל ללמוד שעה שלימה ברציפות, כל יום, במשך שבוע. זה הכל.
קבלה קטנה, מאתגרת, שאתה יכול ואמור להצליח בה.
ואז לקחתי לגימה ענקית מהוודקה, כפיצוי על המאמץ, והשתתקתי.
הוא ישב וחשב וישב וחשב, והזמן עבר מהר, וזה טוב.
הוא עצם עיניים, התרכז במה שאמרתי לו.
ראיתי שהעיניים שלו עצומות חזק, אז הורדתי את השעון מהקיר, ודחפתי את המחוגים רבע שעה קדימה. ככה אתפטר ממנו יותר מהר.
השמן פתח בסוף את העיניים, איגרף בצדקנות את כפות הידיים שלו, הניע את ראשו ימינה ושמאלה, כיווץ את השפתיים, ואמר לי בהתלהבות מפתיעה:
ג'ורג', ממש עזרת לי. שיניתי לי לגמרי את כל נקודת המבט שלי על עצמי.
תודה רבה לך!!!
יישר כוח!!
עלה והצלח!!
הוא חייך חיוך גדול, לקח את השקית שלו, והתכונן לצאת מהחדר.
רתחתי.
מה החיוך הגדול?
מה זאת החדוות מנצחים הזו?
ממש לא קיבלת טיפול למה שאתה באמת צריך.
בתור מטפל מקצוען, ידעתי שאני חייב לעזור למטופל, גם אם הוא לא יודע בעיה שלו ענקית.
התכוננתי נפשית להוריד לי מהלב את מה שישב לי שם.
נשענתי אחורה, גמרתי את הוודקה בלגימה אחת גדולה, ואמרתי:
תעשה לעצמך עוד טובה, תפסיק לזלול כל היום, אתה שמן, אתה מכוער, להיות שמן זה מום, זו מחלה, זה מגיפה. אתה חולה במחלת הפרה המשוגעת. אתה צריך לשים לפה שלך רסן, להפסיק לאכול כל היום. אני בטוח שאף אחד לא אמר לך אף פעם שום דבר, כי אצלכם כולם נחמדים כאלו.
אני לא נחמד, אני אומר לך את האמת בפרצוף.
חיוך זחוח שלו סוף סוף ירד לו מהפנים.
הוא רץ אליי, ונענע אותי חזק מאוד.
הוא סינן:
אין לך שום מושג, נכון?
בנאדם אטום לב שכמוך, בנאדם רע, שיכור קזאחי.
אין לך מושג כמה קשה זה להיות שמן, נכון?
אין לך מושג כמה כאבי לב יש לי כל יום.
הזלזול שלך אולי מוקצן מאוד, אבל כל כך הרבה אנשים מסביבי חושבים בדיוק כמוך.
הוא פתאום צעק, ואני שמחתי כי זה אומר הצלחתי להזיז לו משהו:
כולם חושבים כמוך.
כולם חושבים ששמן צריך פשוט לאכול פחות ואז הוא ירזה. כאילו שזה הכל, כאילו שזה כל מה שאני צריך לעשות.
הוא ממש בכה עכשיו, ורציתי רק שיצא לי כבר מהקליניקה. אין לי מושג אם אצליח לתקן את הנזק לשטיח.
חיכיתי עוד קצת, והוא נרגע ויצא החוצה.
רק כאשר הוא נרגע לגמרי ושטיח לא היה בעמדת סיכון, הסברתי בנועם:
קראתי בקזאחסטן מחקר אמין מאוד.
המחקר הוכיח דבר שכולם ממילא יודעים אותו, אבל טוב שיש מחקר שמוכיח את העניין בצורה אמפירית.
אנשים שמנים הם אנשים טיפשים.
השמן האדים כמו יין קזאחי טוב, והתחיל לרוץ ברחוב, ממש ברח ממני.
רדפתי אחריו, צעקתי:
אל תהיה כפוי טובה-
תפרסם עליי מכתב הוקרה בעיתון שלכם!!!
הנה לכם אחד מג'ורג':
