עזרה בית בלאגן. מה עושים?

[שרינה]

ככה זה נראה בפנים למי ששאלה

 

[קפפוצצינו]

מ3 וחצי שטרי בתחום האחריות שלו והוא גאה בזה בטרוף עד 14 שהיתה מלכת הקניות גם קודם
אבל שדרגה את התחום לאומנות של ממש
לדוג היא הצמידה לורד מחיק לארון במטבח(מבפנים) הפרומיקה היא כמו לוח מחיק וכל דבר שנגמר כותבים מיד ככה שיש לה רשימות מדויקות ומסודרות ולא נתקעים כמעט עם קניות דחופות.
כל אחד כרום מעלתו
כעיקרון המבצע נתפר לבת ה12 שאז היתה בת 11 מסיבות דומות...
היא היום מגלה הרבה יותר אכפתיות לבית בכל התחומים אולי בגלל זה ואולי הגיל עשה את שלו...

את יכולה לפרט תפקידים
ומה כל אחד עושה?
נשמע מענין ושווה ללמוד

 

[תילי5565]

נכון.
אבל צזה מצד הילד.
אנחנו צריכות להזהר לא לתת לעצמנו הצדקה למעשים שלא בסדר לעשות.

אף אמא לא רוצה לעשות רע לילדים שלה,
כך אם יצא משהו לא טוב,זה בטוח ללא כוונה...

 

[מילקשייקית]

אף אמא לא רוצה לעשות רע לילדים שלה,
כך אם יצא משהו לא טוב,זה בטוח ללא כוונה...

אף בן אגם לא רוצה לעשות רע.
הדרך לגיהנם רצופה בכוונות טובות...

 

[נמה]

מה אתן אומרות על הרעיון לעשות קופסה אחת ענקית לכל המשחקים יחד.
כלומר, כל המשחקים שהם מוציאים כל יום פליימוביל + קפלה + לגו וכד'.
אם הם אוהבים לבנות את כל העולם בבת אחת אז שישאר מרוכז ולא כל היום יצטרכו למיין.

מנסיון, זה מפסיק לעניין אותם עד שמישהי (אמא) מתנדבת למיין. ואז שוב מערבבים הכל, וחוזר חלילה.

 

[מרחבית]

אף אמא לא רוצה לעשות רע לילדים שלה,
כך אם יצא משהו לא טוב,זה בטוח ללא כוונה...

תילי, אני לא בעד נקיפות מצפון שלא מקדמות. אמנם אשמה במידה נכונה יכולה לקדם וגם לה יש מקום וצורך. לא יותר מידי.
המבחן הוא מבחן התוצאה: האם רגשות האשמה מקדמות אותי? או מסיגות אותי?
אותו הדבר לגבי האמירה שאני אמא הכי טובה ונכונה לילדיי והכל בסדר. האם האמירה הזו מקדמת אותי? או גורמת לי לשאננות?
בדרך כלל דברים מוקצנים הם לא טובים. לא כדאי להקצין לאף צד.

מה שמפריע לי בגישה הזו, שכבר קראתי עליה לא פעם, זו הגישה שההורים תמיד בסדר איך שהם, ובאותה נשימה אומרים שלילד יש בחירה חופשית, ואם הוא בחר ליפול במקום להשתקם, לנשור במקום להתחזק - האחריות עליו ורק עליו.
אז מה בעצם טוענים? יש בחירה חופשית, או לא? יש אחריות על מעשים של עצמו או לא?
האם טוענים שלילדים יש בחירה ואחריות? ואלו להורים מבוגרים יותר, חכמים ומנוסים יותר - אין בחירה ואחריות?
לא ברור לי מה טוענים.
האם ילד כן רוצה לעשות רע? והורים לא?

 

[מילקשייקית]

תילי, אני לא בעד נקיפות מצפון שלא מקדמות. אמנם אשמה במידה נכונה יכולה לקדם וגם לה יש מקום וצורך. לא יותר מידי.
המבחן הוא מבחן התוצאה: האם רגשות האשמה מקדמות אותי? או מסיגות אותי?
אותו הדבר לגבי האמירה שאני אמא הכי טובה ונכונה לילדיי והכל בסדר. האם האמירה הזו מקדמת אותי? או גורמת לי לשאננות?
בדרך כלל דברים מוקצנים הם לא טובים. לא כדאי להקצין לאף צד.

מה שמפריע לי בגישה הזו, שכבר קראתי עליה לא פעם, זו הגישה שההורים תמיד בסדר איך שהם, ובאותה נשימה אומרים שלילד יש בחירה חופשית, ואם הוא בחר ליפול במקום להשתקם, לנשור במקום להתחזק - האחריות עליו ורק עליו.
אז מה בעצם טוענים? יש בחירה חופשית, או לא? יש אחריות על מעשים של עצמו או לא?
האם טוענים שלילדים יש בחירה ואחריות? ואלו להורים מבוגרים יותר, חכמים ומנוסים יותר - אין בחירה ואחריות?
לא ברור לי מה טוענים.
האם ילד כן רוצה לעשות רע? והורים לא?

כולם שווים לפני המקום.
לאבא כמו לבנו יש אותו לב, ומערכת ושמה אדם ונטיותיו.
מה שנכון לו - נכון גם לשני לגבי עבודת המידות והנפש.
ומה בכל אופן ההבדל בינהם?
במקום ההשקה, ביחס בין אב-בן בן-אב.
יש כיבוד הורים.
ומצד שני צריך לכבד את הילדים.
לא להשתחוות להם או להיכנע להם וכו', אלא להתייחס אליהם כנשמה אלוקית שהופקדה אצלנו, כיצור בפני עצמו, ולא כאובייקט שבא לשרת/לכבד אותנו.
וכשלילד יהיה כבוד מסוג זה (שוב - ההורה הוא הסמכות אבל זה לא סותר בכלל את הכבוד) הוא יקבל את הדוגמא האישית הכי ניצחת שקיימת!

 

[מרחבית]

כולם שווים לפני המקום.
לאבא כמו לבנו יש אותו לב, ומערכת ושמה אדם ונטיותיו.
מה שנכון לו - נכון גם לשני לגבי עבודת המידות והנפש.
ומה בכל אופן ההבדל בינהם?
במקום ההשקה, ביחס בין אב-בן בן-אב.
יש כיבוד הורים.
ומצד שני צריך לכבד את הילדים.
לא להשתחוות להם או להיכנע להם וכו', אלא להתייחס אליהם כנשמה אלוקית שהופקדה אצלנו, כיצור בפני עצמו, ולא כאובייקט שבא לשרת/לכבד אותנו.
וכשלילד יהיה כבוד מסוג זה (שוב - ההורה הוא הסמכות אבל זה לא סותר בכלל את הכבוד) הוא יקבל את הדוגמא האישית הכי ניצחת שקיימת!

בדיוק. גם אני חושבת כך.
אני מנסה עם זאת להבין את דעתם של אלה שרואים את זה אחרת. מנסה להבין מה הם בעצם אומרים.

 

[תילי5565]

תילי, אני לא בעד נקיפות מצפון שלא מקדמות. אמנם אשמה במידה נכונה יכולה לקדם וגם לה יש מקום וצורך. לא יותר מידי.
המבחן הוא מבחן התוצאה: האם רגשות האשמה מקדמות אותי? או מסיגות אותי?
אותו הדבר לגבי האמירה שאני אמא הכי טובה ונכונה לילדיי והכל בסדר. האם האמירה הזו מקדמת אותי? או גורמת לי לשאננות?
בדרך כלל דברים מוקצנים הם לא טובים. לא כדאי להקצין לאף צד.

מה שמפריע לי בגישה הזו, שכבר קראתי עליה לא פעם, זו הגישה שההורים תמיד בסדר איך שהם, ובאותה נשימה אומרים שלילד יש בחירה חופשית, ואם הוא בחר ליפול במקום להשתקם, לנשור במקום להתחזק - האחריות עליו ורק עליו.
אז מה בעצם טוענים? יש בחירה חופשית, או לא? יש אחריות על מעשים של עצמו או לא?
האם טוענים שלילדים יש בחירה ואחריות? ואלו להורים מבוגרים יותר, חכמים ומנוסים יותר - אין בחירה ואחריות?
לא ברור לי מה טוענים.
האם ילד כן רוצה לעשות רע? והורים לא?

ברור שגם להורים יש בחירה, לכולנו יש בחירה ואנו מצווים לבחור בטוב!
לכן כתבתי שאין אמא לא טובה בכוונה או שאננה בכוונה וכו׳
יש מצבים שיכולים לגרום לתקופה פחות יציבה וזה לא אמור לערער בית שלם...או לעשות צלקות..
כל זה כאשר יש בבית לרוב שיגרה ויציבות!!

 

[תילי5565]

כולם שווים לפני המקום.
לאבא כמו לבנו יש אותו לב, ומערכת ושמה אדם ונטיותיו.
מה שנכון לו - נכון גם לשני לגבי עבודת המידות והנפש.
ומה בכל אופן ההבדל בינהם?
במקום ההשקה, ביחס בין אב-בן בן-אב.
יש כיבוד הורים.
ומצד שני צריך לכבד את הילדים.
לא להשתחוות להם או להיכנע להם וכו', אלא להתייחס אליהם כנשמה אלוקית שהופקדה אצלנו, כיצור בפני עצמו, ולא כאובייקט שבא לשרת/לכבד אותנו.
וכשלילד יהיה כבוד מסוג זה (שוב - ההורה הוא הסמכות אבל זה לא סותר בכלל את הכבוד) הוא יקבל את הדוגמא האישית הכי ניצחת שקיימת!

אלף לייקים!!!

 

[מרחבית]

ברור שגם להורים יש בחירה, לכולנו יש בחירה ואנו מצווים לבחור בטוב!
לכן כתבתי שאין אמא לא טובה בכוונה או שאננה בכוונה וכו׳
יש מצבים שיכולים לגרום לתקופה פחות יציבה וזה לא אמור לערער בית שלם...או לעשות צלקות..
כל זה כאשר יש בבית לרוב שיגרה ויציבות!!

כן, מסכימה איתך. עודף חרדות מכל חולשה וכישלון - לא עושים טוב לאף אחד.
פחד מכל תגובה לא נכונה - רק מזיק.
אני תמהתי על היחס של הגישה לילדים 'הבוחרים', ואולי לא כאן המקום.
אני חושבת שגם ילדים ש'בחרו' לרדת או לנבול או להיכשל בחיים, זה לא בכוונה. כל-כך לא בכוונה.
גם אם אח שלהם במקום אחר - טוב בהרבה - זה לא מוכיח כלום. כל אחד זו נשמה נפרדת, עם נתונים אחרים לגמרי.
אף ילד או בחור לא רצה שיהיה לו רע. אף נערה אחת לא רצתה לטעות. אף נשמה לא רצתה בכוונה להתגלגל בכל מיני מקומות נפשיים ו/או רוחניים ירודים.

 

[מילקשייקית]

כן, מסכימה איתך. עודף חרדות מכל חולשה וכישלון - לא עושים טוב לאף אחד.
פחד מכל תגובה לא נכונה - רק מזיק.
אני תמהתי על היחס של הגישה לילדים 'הבוחרים', ואולי לא כאן המקום.
אני חושבת שגם ילדים ש'בחרו' לרדת או לנבול או להיכשל בחיים, זה לא בכוונה. כל-כך לא בכוונה.
גם אם אח שלהם במקום אחר - טוב בהרבה - זה לא מוכיח כלום. כל אחד זו נשמה נפרדת, עם נתונים אחרים לגמרי.
אף ילד או בחור לא רצה שיהיה לו רע. אף נערה אחת לא רצתה לטעות. אף נשמה לא רצתה בכוונה להתגלגל בכל מיני מקומות נפשיים ו/או רוחניים ירודים.

ועם זאת - זה לא סותר את הבחירה. איך?
כשזה משהו שקשור אלינו, פעולה שלנו - אז הבחירה בידינו.
וכשמשהו אחר עשה - זה לא המקום שלנו להיכנס ל"בחירה או לא" כי אנחנו לא במקום שלו - ואי אפשר לבודד את הבחירה בלי להתייחס לשאר הנתונים -אלא להתייחס למצב הנתון.

 

[חלזונות]

עם המנגינה [של השיר המקורי] זה בכלל מעודד...

מה המנגינה? זה כבר מענין, יוסיף לי להשראה

 

[אסתר כהן]

מה המנגינה? זה כבר מענין, יוסיף לי להשראה

שיר ישראלי ישששןןןן
הולך ככה בערך

מחר אולי נפליגה בספינות
מחוף אילת עד חוף שנהב
ועל המספנות הישנות
יעמיסו תפוחי זהב

כל זה אינו משל ולא חלום
זה נכון כאור בצהריים
כל זה יבוא מחר אם לא היום
ואם לא מחר אז מחרתיים


נראה לי קצת מילים חירבשתי
ויש עוד כמה בתים...

 

[מילה בסלע]

חבל שלא קפצתם אלי בשעה האחרונה.

בן השנתיים וחצי רצה תמר. יש לו אהבה מיוחדת לתמרים ואין לי בעיה עם זה, רק שהפעם בקשתי קודם שיאסוף את המשחקים בסלון. בהתחשב בכך שהיו שם שישה פריטים, הייתי עקשנית.

וואו.

מה שהלך.

הצרחות
שניסרו כאן

הצעקות שלו
שהרעידו את עור התוף

והנחישות
של אמא שלו
שרק חזרה על הכלל כמו על מנטרה משעממת: "אחרי שתאסוף תקבל תמר!"

הוא היה די בהלם, ועשה שרירים הרבה זמן
אבל 'הרבה' זה מושג יחסי... אחרי חצי שעה של צרחות (!) השתרר פתאום שקט.
רצתי לחדר ילדים לבדוק שהוא נושם...
וגיליתי אותו אוסף משחקים בדממה... ואז נשמעה טריקת המגרה וקול דקיק שצהל אל המטבח: "אמא, גמ'אתי לאסוף!"

אוהו... הוא קבל שני תמרים, חיבוק ותשואות
ועכשיו אתם באמת מוזמנים אלי!

שקט כאן...
ובמיטה נם ילדון שגילה ש:
א. אמא שלו היא יצור חזק, אפשר להישען עליה
ב. סדר זה דבר חשוב
ג. כולם שותפים בהשבת הסדר על כנו

 

[אהובה ו]

כמה טיפים ממישהי בלגניסטית

1. מקום לכל דבר - אני יודעת שאמרו את זה, אבל שווה לשקיע מחשבה וזמן בסלסלאות בגודל הנכון ובמיקום נכון. אחרת גם אחרי שאת מסדרת הכל עדין נראה בלגן.

2. לאכסן דברים איפה שמשתמשים בהם - אל תשימי את המגבונים בחדר הורים עם את קבוע צריכה אותם בחדר ילדים ובשירותים. או שהם לא יהיו במקום או שהם לא יהיו נגישים כשתצטרכי אותם. זה גם חוסך זמן כשמסדרים - לא צריך ללכת לצד השני של הבית להחזיר דברים - הכל נגיש.

3. בסוף היום כשאני עיפה ואין סיכוי שאני הולכת לסדר את כל הבית, אני מסתכלת מסביבי ועושה רשימה של 3 מטלות שחייבים לעשות אותם אחרת . זה מה שאני עושה בסוף יום, וזהו.

4. אצלי הבישולים הם מקור להרבה מהלכלוך והבלגן. כמו שיש כאלה עם יום (או יומיים)כביסה, אני אימצתי את השיטה לבישולים. הייתה תקופה ארוכה, שהייתי לוקחת יום אחד בשבוע שבו בישלתי לכל השבוע (וארוחה אחת למקפיא). זה לוקח כשעתיים למשפחה קטנה, ניקיון אחד, וזהו. המטבח נקי עד לבישולים של שבת. גם היום אני מבשלת כמה ימים מראש. (מה שקורה בתכלס ז שלא צריך לבשל, ולא בא לי לנקות, אז אני אופה במקום ושוב חזר הבלגן)

5. לעבוד עם הילדים. הם עדין קטנים, ולא באמת יכולים לעזור, אבל לפחות ככה אני יכולה להספיק דברים איתם כשצריך. אני יכולה להעמיד אותם ליד הכיור החלבי (מוציאה כלי זכוכית) ולתת להם להשפריץ מיים תוך כדי שאני שוטפת את הבשרי. הם חושבים שהם עוזרים, ולאט לאט הם ילמדו גם לעשות את זה. אתמול הם דפקו (וקפצו) מגירות תוך שאני ניקיתי אותם לפסח. הם הרגישו ממש גדולים ואני הספקתי עוד מטלה בלי שזה יהיה על חשבונם.


מה שכתבו פה - שלילדים לא יהיו צלקות - מאד מפריע לי לראות אמהות שבאות לקחת את הילדים שלהם אחרי יום ארוך ודבר הראשון שהם אומרות זה ״למה החולצה שלך בחוץ??״ למה לא מה שלומך/איך היה בגן/חמוד שלי התגעגעתי״ ורק אז ״בא נכניס לך את החולצה״? ילד כזה זה מה שהוא יזכור מאמא שלו ״למה החולצה שלך בחוץ״ וגם עם הוא יהיה יותר פדנטי מהילד השני, זה פשוט לא שווה את זה. תשתדלנה שהמילים הראשונות תהינה חמות וחיוביות. ועם אתן כאלה שמעירות הרבה, תאזנה את זה עם עוד יותר כח חיובי. עוד מחמאות, עוד חוויות, עוד משחקים ושירים וסיפורים ביחד.

ותודה לכולם על העידוד. השרשור הזה מאד מחזק!

 

[אהובה ו]

קיבלתי היום והייתי חיבת להעלות
והתרגום
כלים מלוכלכים מוכיחים שאני מאכילה את בני משפחתי. זבל שעולה על גדותיו אומר שאני מנקה אחריהם. בלגן ברצפה אומר שהילדים שלי מכייפים. ערמות של כביסה לא מקופלת אומר שלמשפחה שלי יש בגדים נקיים. רצפת אמבטיה רטובה אומר שהילדים שלי התקלחו! אז פעם הבאה שאתם נכנסים לבית שלי ורואים ״בלגן״ תחשבו פעמיים לפני שאתם דנים אותי. עם אתם באים לראות אותנו, בואו תכנסו בכייף. עם אתם באים לראות את הבית, תקבעו בבקשה פגישה. עם אתם הורים - תמשיכו כך.

 

[מילה בסלע]

מה שכתבו פה - שלילדים לא יהיו צלקות - מאד מפריע לי לראות אמהות שבאות לקחת את הילדים שלהם אחרי יום ארוך ודבר הראשון שהם אומרות זה ״למה החולצה שלך בחוץ??״ למה לא מה שלומך/איך היה בגן/חמוד שלי התגעגעתי״ ורק אז ״בא נכניס לך את החולצה״? ילד כזה זה מה שהוא יזכור מאמא שלו ״למה החולצה שלך בחוץ״ וגם עם הוא יהיה יותר פדנטי מהילד השני, זה פשוט לא שווה את זה. תשתדלנה שהמילים הראשונות תהינה חמות וחיוביות. ועם אתן כאלה שמעירות הרבה, תאזנה את זה עם עוד יותר כח חיובי. עוד מחמאות, עוד חוויות, עוד משחקים ושירים וסיפורים ביחד.

אמרה לי פעם אישה חכמה: בזוגיות ובחינוך אין מקום לשאלות שמתחילות ב"למה..."- ההמשך אף פעם לא יהיה תועלתי... (תעקבו מעכשיו ותווכחו...)

מה הקשר לשאול את הילד "למה..." מה את מצפה שהוא יענה? את בכלל לא מצפה שהוא יענה בעצם, זה סתם נוסח של הערה! אז לי לא מפריעה חולצה בחוץ (סה"כ זה סימן שהוא לא ישב בכסא מהבוקר...) אבל מתסכל אותי לבא לקחת ילד מהגן ולראות את אפו הדולף! ה"למה" שבתוכי כמעט מתפרץ על הגננת...

תודו שזה קשה לחשוק שפתיים (זה דוחה אותי!) ולחייך לפרצוף החמוד שמאחורי הנזלת ולומר בקול הכי נלהב: "ש-לום! מה נשמע? התגעגעתי...!"
אבל תנועות הידיים המהירות שולפות טישו מציל אחד מהתיק ורק אז... החיבוק...

אל תכעסו עלי...

 

[מילה בסלע]

את הקטע הבא קראתי פעם ב'בתוך' של משפחה, והוא היה כזה "בומבה" עד שישבתי להקליד אותו (אז עוד לא היה לי סורק...)

חבל שאני לא יודעת למי הקרדיט, אשמח אם משהי תדע ותוסיף...

 

[124578]

אמאלה איזה שוויגער דוגרית

היא לא דוגרית. היא חסרת טקט.

טוב שלא התנצלת וברוך ד' שיש בלאגן טבעי.