עזרה מתי מנקדים בסגול במקום בשוא?

[חגי פאהן]

מה ואיזה כלל?

שכאשר האות האחרונה גרונית בפועל ואמור להיות בה צירה, אז בעבר ועתיד - הצירה הופך לפתח, ובהווה - נשאר צירה ולאחריו פתח גנובה.

 

[אפכא מסתברא]

לגבי 'יפתח' -
בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִפָּ֤תַח פִּ֙יךָ֙ אֶת-הַפָּלִ֔יט (יחזקאל כד, כז) יש טעם משרת (מהפך) וע"כ 'יפתח' כפי הכלל הרגיל.
וַיִּפָּ֣תַח פִּ֔י וְלֹ֥א נֶאֱלַ֖מְתִּי עֽוֹד (שם לג, כב) טעם משרת (מונח) וכנ"ל.
הַשַּׁ֣עַר הַזֶּה֩ סָג֨וּר יִהְיֶ֜ה לֹ֣א יִפָּתֵ֗חַ (שם מד,ב) יש טעם מפסיק (רביעי) - משפיע לפעמים על הניקוד מפתח לצירי ופתח גנובה בחי"ת.
שַׁ֜עַר הֶחָצֵ֤ר הַפְּנִימִית֙ הַפֹּנֶ֣ה קָדִ֔ים יִהְיֶ֣ה סָג֔וּר שֵׁ֖שֶׁת יְמֵ֣י הַֽמַּעֲשֶׂ֑ה וּבְי֤וֹם הַשַּׁבָּת֙ יִפָּתֵ֔חַ וּבְי֥וֹם הַחֹ֖דֶשׁ יִפָּתֵֽחַ (שם מו,א) - הראשון מפסיק (זקף קטן) המשפיע לפעמים על הניקוד, והשני קיסר (סוף פסוק) משפיע תמיד (להוציא יוצאים מן הכלל יחידים).
יִסְגֹּ֥ר עַל-אִ֝֗ישׁ וְלֹ֣א יִפָּתֵֽחַ: (איוב יב, יד) - סוף פסוק, כנ"ל.
הִנֵּֽה-בִטְנִ֗י כְּיַ֥יִן לֹא-יִפָּתֵ֑חַ (שם לב,יט) - אתנחתא כנ"ל.
רק תפתח קונקורדנציה והכל יהיה פשוט וברור לפניך כשמלה, כפי הכללים שכתבתי לעיל ואולי התעלמת מהם.
הפועל 'סיע' אינו מקראי, וע"כ לא נראה נכון להחיל עליו כללי המקרא, אלא הכלל הרגיל, לפיו בעבר, בעתיד ובצווי - היו"ד בפתח, בהווה ובמקור - בצירי.

 

[חגי פאהן]

הפועל 'סיע' אינו מקראי, וע"כ לא נראה נכון להחיל עליו כללי המקרא

על זה כל הדיון פה, לא?

 

[אפכא מסתברא]

על זה כל הדיון פה, לא?

לא, זה רק חלק מהדיון.

 

[חגי פאהן]

לגבי 'יפתח' -
בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִפָּ֤תַח פִּ֙יךָ֙ אֶת-הַפָּלִ֔יט (יחזקאל כד, כז) יש טעם משרת (מהפך) וע"כ 'יפתח' כפי הכלל הרגיל.
וַיִּפָּ֣תַח פִּ֔י וְלֹ֥א נֶאֱלַ֖מְתִּי עֽוֹד (שם לג, כב) טעם משרת (מונח) וכנ"ל.
הַשַּׁ֣עַר הַזֶּה֩ סָג֨וּר יִהְיֶ֜ה לֹ֣א יִפָּתֵ֗חַ (שם מד,ב) יש טעם מפסיק (רביעי) - משפיע לפעמים על הניקוד מפתח לצירי ופתח גנובה בחי"ת.
שַׁ֜עַר הֶחָצֵ֤ר הַפְּנִימִית֙ הַפֹּנֶ֣ה קָדִ֔ים יִהְיֶ֣ה סָג֔וּר שֵׁ֖שֶׁת יְמֵ֣י הַֽמַּעֲשֶׂ֑ה וּבְי֤וֹם הַשַּׁבָּת֙ יִפָּתֵ֔חַ וּבְי֥וֹם הַחֹ֖דֶשׁ יִפָּתֵֽחַ (שם מו,א) - הראשון מפסיק (זקף קטן) המשפיע לפעמים על הניקוד, והשני קיסר (סוף פסוק) משפיע תמיד (להוציא יוצאים מן הכלל יחידים).
יִסְגֹּ֥ר עַל-אִ֝֗ישׁ וְלֹ֣א יִפָּתֵֽחַ: (איוב יב, יד) - סוף פסוק, כנ"ל.
הִנֵּֽה-בִטְנִ֗י כְּיַ֥יִן לֹא-יִפָּתֵ֑חַ (שם לב,יט) - אתנחתא כנ"ל.
רק תפתח קונקורדנציה והכל יהיה פשוט וברור לפניך כשמלה, כפי הכללים שכתבתי לעיל ואולי התעלמת מהם.

יישר כח.
לפי זה, למה לא אומרים 'שֶׁאִם יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם'?

 

[אפכא מסתברא]

יישר כח.
לפי זה, למה לא אומרים 'שֶׁאִם יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם'?

שאלה טובה! גם אני שאלתי את עצמי, אבל טרם התפניתי לערוך מחקר מאימתי זה נוקד כך וע"י מי.

 

[חגי פאהן]

בעזהי"ת

טור בטעמים, או: מה עושים הנקדנים בַּלֵּילִים.
(אשמח לקבל הערות)

 

[הכל בדקה]

ועוד שאלה:
@אפכא מסתברא ו @חגי פאהן וכן שאר המומחים, אודה אם תענו.
מתי מנקדים דם בפתח (בנסמך כמובן, אבל ראו את הדווגמאות הבאות) ומתי בקמץ.
מה שכן מובן לי זה: דם עבדיו, דם רעך, [דם האדם, דם השלמים] וכדו', כי זה נסמך, כלומר: דם של רעך, דם של עבדיו, [ובוודאי דם ה...], ולכן בפתח.
אבל לכאורה "דם נקי" אמור להיות בקמץ, ובאמת כך זה כתוב:
וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי
אבל שלושה פסוקים אח"כ: וּבִֽעַרְתָּ דַם הַנָּקִי
ושוב, כאן זה מובן - דם ה...
אבל למה בהמשך: אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דַּם נָקִי,
אשמח להסבר.
(ולכאו' - דם כחול, דם יהודי, דם קרוש, וכדו' זה בקמץ, נכון?)

 

[טוהר השלום]

אבל למה בהמשך: אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דַּם נָקִי,
אשמח להסבר.

סמיכות - דם של איש נקי.
אם מנוקד באופן נכון.

 

[למען דעת]

התשובה פשוטה: בספרים מדוייקים לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי

 

[הכל בדקה]

הפועל 'סיע' אינו מקראי, וע"כ לא נראה נכון להחיל עליו כללי המקרא, אלא הכלל הרגיל, לפיו בעבר, בעתיד ובצווי - היו"ד בפתח, בהווה ובמקור - בצירי.

מה הכוונה במקור?

על זה כל הדיון פה, לא?

לאו דווקא, שאלתי היא יותר כיצד נוהגים למעשה - או כיצד נכון לנהוג למעשה, מתי והאם לנקד סיע בצירה ומתי בפתח.
אשמח לתשובה, תודה.

 

[אפכא מסתברא]

בבקשה