הנושאים החמים
ראש לשועלים
מהמשתמשים המובילים!
- הוסף לסימניות
- #1
קטע זה מכיר ספוילרים (גילוי חלקים מפתיעים) מהספרים - "מבוקש", ו"יוזבד",
אם טרם קראתם את הספרים הנ"ל - קריאת קטע זה הינה על אחריותכם בלבד.
שמעו, קראתי זה עתה את הספר "מבוקש", השני בסדרת מרגל להשכרה של יונה ספיר. הספר (והסופר/ת) משובח מאד, בליגה א' א'. יש בו מיזוג נהדר של כמה תבניות כתיבה, תיאורי רגש חיים ורכים לצד דם ותמרות עשן, הגימור של הנוסח והעלילה, מיטבי בכל היבט. נהניתי מכל רגע במחיצתו, ויש לו עתיד גדול בספרות החרדית (גם הווה כמובן, הוא פשוט לא מפורסם מספיק) אבל האמינו לי, לא התכנסנו כאן בפורום כדי לחלק קומפלימנטים. את זה אני עושה בחיים האמיתיים, ולא בשם בדוי. יש לי כמה הערות-השגות על הספר (כמו על כל ספר אחר), ואשטח אותם כאן אחד לאחד בעז"ה. לא ירדתי חלילה לגופו של סופר, ובטח לא לגופה של כתיבתו, שהיא כמתואר לעיל, מקצועית ומרתקת. המדובר על תופעות כלליות, שאת ספיחיהן חשתי גם בקריאת הספר הלז.
א. עידן ההפי אנד האבוד
יש מגמה בקרב הסופרים בשנים האחרונות, לפתח יצירות שכולן אומללות וטרגדיה, להעלות על נס דמיונם אסונות איומים ולהפיץ את הבשורה המפוקפקת הזו בקרב אלפי ישראל. ברצינות, אולי הגיע הזמן לחזור להפי אנד הישן והטוב?
לא, לא ביקשתי לייצר סוף דביק שכולל טקסי נישואין חגיגיים של כלל המעורבים בפרשה אלו עם אלה – אויבים וידידים לשעבר כאחד. העניים לא מוכרחים לטפס באחת לאיגרא רמא ולהחזיק בפורטפוליו נכסים שלא מביישים אוליגרך בינוני. שלל הבעיות שייצר כבוד הסופר בחיי העלילה, לא חייבות לבוא כולם על פתרונם.
אבל: המצב הקיים הוא, שהרבה אחרי שטעמה המתוק של חווית הקריאה נטש אותך, שעות ארוכות אתה עדיין מנסה (ללא הצלחה) לנער ראשך ומחשבותיך מהדיכאון העמוק, אליו הטיל אותך הספר שלא חמל על עולל ויונק - גם במחיר חיי אדם. אין דרך חזור להתנתקות מתוכן הספר, אין מנוס מתחושת המרירות הלא נעימה שמותיר אצלך הסופר המהולל, זה שלקח אותך בשבי בעמוד 1, עם דרמה סוערת מלאת חן. והפקיר אותך פצוע בצד הכביש, בעמוד 523 מאחורי גדר הבטיחות .
הרבה מעבר לפן הספרותי, אני סבור שיש כאן עניין אנושי חשוב שנשכח בשול הדרך: קוראים נוטים להיקשר רגשית לדמויות מסוימות בסיפור. הסופר כמובן טורח לא מעט כדי שזה יקרה. לכן לפגוע פגיעה בלתי הפיכה באותה דמות זה לחתוך בבשר החי של הקורא בחוסר רגישות. משל היה גורל יקיריו בידיך, אדון סופר, ואתה, האיש העדין והשקט, רך הלבב שחי על קולמוסו, יורד לחייהם באכזריות. הידבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום.
אולי לא כולם (אולי כולם לא) מכירים את הסיפור המדובר אז בשני מילים: סוכן המוסד אייל גלבוע יצא למשימה עצמאית חובקת תבל כדי לנסות להביא ארצה טרוריסט בעל שם שנמצאה התאמה עבורו לתרומת מח עצם לבן דודו החולה של הסוכן, "שמעיהו". ילדיו הפעוטים של שמעיהו המסו כליל את לבבו של אייל ושל הקוראים כאחד. בדמעותיהם, במילים הבוטות והבלתי מלוטשות בהן ניבאו את העתיד השחור, וביכו את ההווה המר. סוף דבר אחרי המאמץ הכביר, מעט לפני הסוף, הגיעה הבשורה:
שמעיהו נפטר.
יאמר הקהל את דברו וישפוט, האם יפה לעשות כגון דא לציבור? לצאת למסע בינלאומי שורץ סכנות ופושעים, לדלג מדרמה אחת לאיום אחר כשבכל עיקול עוצר הקורא את נשימתו במחשבה שאפסו סיכוייו של שמעיהו המסכן, שבע יפול צדיק וקם רק כדי לגלות שבסוף הוא נופל שוב, נפילה שאין ממנה תקומה.
האמינו לי חברים, החיים קשים מספיק גם כך. העולם לא מחייך כל בוקר חיוך רחב אל כלל אזרחיו, דומני שאפילו לא אל חציים. תנו לנו ספרות שאפשר לשבת אתה על כוס תה אפילה, עם עוגיות ללא סוכר, ו ל ה ת נ ת ק, לצאת ממציאות היום יום המחוספסת, אל תלאותיהם של פושעים וטרוריסטים, מול חיי הנעימים של האנשים הטובים. צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. לא חייבים להעניש את גיבור הסיפור רק כי הוא כבש את ליבות הקוראים, וגם לו נניח שכן חייבים, עונש המוות לא נהוג בישראל.
הרצח הזה, סליחה על הביטוי, הזכיר לי במידת מה את הרצח המפורסם של יקוואל. המשותף: פיתום ורעמסס. היהודים בנו כל היום, רק כדי שיבואו ויחריבו בלילה את כל עמלם. העלילה מטפחת את הדמות, משפצת אותה, עובדת על מידותיה, מחזירה אותה בתשובה, מגדילה את סיכוייה לזכות בלוטו/בילדים/בשידוך/להבריא, רק בשביל להביא אותה אל הגרדום – פיטום אווזים לעילא, שהבשר ישתבח. יקוואל סר כבר מדרכו הרעה, עלה והתעלה יחסית, וחירף נפשו להציל עמו - כדי שההתרסקות שלו תהדהד באוזני הקוראים גם אחרי טריקת הכריכה הרכה.
אגב שמעיהו מיודענו, לא נתקררה דעתו של הסופר עד שחיתן את אייל עם אלמנתו של שמעיהו. בבחינת "הרצחת וגם ירשת" (מטאפורית כמובן). שמע חבר: לא מדובשך ולא מעוקצך, הנח לנו להתייחד עם האבל לבד, הניסיון לנחם כביכול עם הנישואין הכפויים הללו הוא זריית מלח סדומי על הפצעים הטריים.
אני יודע מה יאמרו כאן האומרים: זה הז'אנר! לא טוב לך? תקרא המודיע הצעיר! אבל אני כן סבור שיש מקום לחשיבה מחדש, אולי הגענו כבר לקצה השני. ההקצנה ההיא היתה שלילית וילדותית, וזו הנוכחית גרועה כנראה לא פחות. לדעתי יש קהל רחב (ויתקנו אותי אם טעיתי) שצמא לספרות מתח שמתגמלת את שחקניה על טוב ליבם, על משפחתיות ועל תמימות לב.
במחשבה שניה, יכול להיות שעליתי על עקבות האנשים שמחפשים דווקא את זה: טוב להם בחיים. הכל זורם על מי מנוחות, אלה מחפשים את האקשן בספר. אלו שחיים באקשן מצער, מבכרים עולם אוטופי רגוע בין הדפים הדוממים. אולי. (ונשאיר לכם את זכות הניחוש לגבי ההשתייכות שלי: האם לכת הראשונה או לשניה?)
לסיום שאלה לסופרים: האם אתם לא מחוברים רגשית לגיבורים? מילא הקורא, נשלט בידיכם ואין לו ברירה אחרת. אבל אתם מכתיבים את המציאות, הכוח בידכם לשנות. האם אין לכם עצמכם דחף פנימי לסיים בטוב? אולי אתם כן חשים כך ובכל זאת מתגברים בכוונה תחילה כי זה מה שמוכר? כי זה יותר אופנתי/מכובד?
המשך יבוא בעז"ה. נגמר לי הזמן.
אם טרם קראתם את הספרים הנ"ל - קריאת קטע זה הינה על אחריותכם בלבד.
שמעו, קראתי זה עתה את הספר "מבוקש", השני בסדרת מרגל להשכרה של יונה ספיר. הספר (והסופר/ת) משובח מאד, בליגה א' א'. יש בו מיזוג נהדר של כמה תבניות כתיבה, תיאורי רגש חיים ורכים לצד דם ותמרות עשן, הגימור של הנוסח והעלילה, מיטבי בכל היבט. נהניתי מכל רגע במחיצתו, ויש לו עתיד גדול בספרות החרדית (גם הווה כמובן, הוא פשוט לא מפורסם מספיק) אבל האמינו לי, לא התכנסנו כאן בפורום כדי לחלק קומפלימנטים. את זה אני עושה בחיים האמיתיים, ולא בשם בדוי. יש לי כמה הערות-השגות על הספר (כמו על כל ספר אחר), ואשטח אותם כאן אחד לאחד בעז"ה. לא ירדתי חלילה לגופו של סופר, ובטח לא לגופה של כתיבתו, שהיא כמתואר לעיל, מקצועית ומרתקת. המדובר על תופעות כלליות, שאת ספיחיהן חשתי גם בקריאת הספר הלז.
א. עידן ההפי אנד האבוד
יש מגמה בקרב הסופרים בשנים האחרונות, לפתח יצירות שכולן אומללות וטרגדיה, להעלות על נס דמיונם אסונות איומים ולהפיץ את הבשורה המפוקפקת הזו בקרב אלפי ישראל. ברצינות, אולי הגיע הזמן לחזור להפי אנד הישן והטוב?
לא, לא ביקשתי לייצר סוף דביק שכולל טקסי נישואין חגיגיים של כלל המעורבים בפרשה אלו עם אלה – אויבים וידידים לשעבר כאחד. העניים לא מוכרחים לטפס באחת לאיגרא רמא ולהחזיק בפורטפוליו נכסים שלא מביישים אוליגרך בינוני. שלל הבעיות שייצר כבוד הסופר בחיי העלילה, לא חייבות לבוא כולם על פתרונם.
אבל: המצב הקיים הוא, שהרבה אחרי שטעמה המתוק של חווית הקריאה נטש אותך, שעות ארוכות אתה עדיין מנסה (ללא הצלחה) לנער ראשך ומחשבותיך מהדיכאון העמוק, אליו הטיל אותך הספר שלא חמל על עולל ויונק - גם במחיר חיי אדם. אין דרך חזור להתנתקות מתוכן הספר, אין מנוס מתחושת המרירות הלא נעימה שמותיר אצלך הסופר המהולל, זה שלקח אותך בשבי בעמוד 1, עם דרמה סוערת מלאת חן. והפקיר אותך פצוע בצד הכביש, בעמוד 523 מאחורי גדר הבטיחות .
הרבה מעבר לפן הספרותי, אני סבור שיש כאן עניין אנושי חשוב שנשכח בשול הדרך: קוראים נוטים להיקשר רגשית לדמויות מסוימות בסיפור. הסופר כמובן טורח לא מעט כדי שזה יקרה. לכן לפגוע פגיעה בלתי הפיכה באותה דמות זה לחתוך בבשר החי של הקורא בחוסר רגישות. משל היה גורל יקיריו בידיך, אדון סופר, ואתה, האיש העדין והשקט, רך הלבב שחי על קולמוסו, יורד לחייהם באכזריות. הידבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום.
אולי לא כולם (אולי כולם לא) מכירים את הסיפור המדובר אז בשני מילים: סוכן המוסד אייל גלבוע יצא למשימה עצמאית חובקת תבל כדי לנסות להביא ארצה טרוריסט בעל שם שנמצאה התאמה עבורו לתרומת מח עצם לבן דודו החולה של הסוכן, "שמעיהו". ילדיו הפעוטים של שמעיהו המסו כליל את לבבו של אייל ושל הקוראים כאחד. בדמעותיהם, במילים הבוטות והבלתי מלוטשות בהן ניבאו את העתיד השחור, וביכו את ההווה המר. סוף דבר אחרי המאמץ הכביר, מעט לפני הסוף, הגיעה הבשורה:
שמעיהו נפטר.
יאמר הקהל את דברו וישפוט, האם יפה לעשות כגון דא לציבור? לצאת למסע בינלאומי שורץ סכנות ופושעים, לדלג מדרמה אחת לאיום אחר כשבכל עיקול עוצר הקורא את נשימתו במחשבה שאפסו סיכוייו של שמעיהו המסכן, שבע יפול צדיק וקם רק כדי לגלות שבסוף הוא נופל שוב, נפילה שאין ממנה תקומה.
האמינו לי חברים, החיים קשים מספיק גם כך. העולם לא מחייך כל בוקר חיוך רחב אל כלל אזרחיו, דומני שאפילו לא אל חציים. תנו לנו ספרות שאפשר לשבת אתה על כוס תה אפילה, עם עוגיות ללא סוכר, ו ל ה ת נ ת ק, לצאת ממציאות היום יום המחוספסת, אל תלאותיהם של פושעים וטרוריסטים, מול חיי הנעימים של האנשים הטובים. צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. לא חייבים להעניש את גיבור הסיפור רק כי הוא כבש את ליבות הקוראים, וגם לו נניח שכן חייבים, עונש המוות לא נהוג בישראל.
הרצח הזה, סליחה על הביטוי, הזכיר לי במידת מה את הרצח המפורסם של יקוואל. המשותף: פיתום ורעמסס. היהודים בנו כל היום, רק כדי שיבואו ויחריבו בלילה את כל עמלם. העלילה מטפחת את הדמות, משפצת אותה, עובדת על מידותיה, מחזירה אותה בתשובה, מגדילה את סיכוייה לזכות בלוטו/בילדים/בשידוך/להבריא, רק בשביל להביא אותה אל הגרדום – פיטום אווזים לעילא, שהבשר ישתבח. יקוואל סר כבר מדרכו הרעה, עלה והתעלה יחסית, וחירף נפשו להציל עמו - כדי שההתרסקות שלו תהדהד באוזני הקוראים גם אחרי טריקת הכריכה הרכה.
אגב שמעיהו מיודענו, לא נתקררה דעתו של הסופר עד שחיתן את אייל עם אלמנתו של שמעיהו. בבחינת "הרצחת וגם ירשת" (מטאפורית כמובן). שמע חבר: לא מדובשך ולא מעוקצך, הנח לנו להתייחד עם האבל לבד, הניסיון לנחם כביכול עם הנישואין הכפויים הללו הוא זריית מלח סדומי על הפצעים הטריים.
אני יודע מה יאמרו כאן האומרים: זה הז'אנר! לא טוב לך? תקרא המודיע הצעיר! אבל אני כן סבור שיש מקום לחשיבה מחדש, אולי הגענו כבר לקצה השני. ההקצנה ההיא היתה שלילית וילדותית, וזו הנוכחית גרועה כנראה לא פחות. לדעתי יש קהל רחב (ויתקנו אותי אם טעיתי) שצמא לספרות מתח שמתגמלת את שחקניה על טוב ליבם, על משפחתיות ועל תמימות לב.
במחשבה שניה, יכול להיות שעליתי על עקבות האנשים שמחפשים דווקא את זה: טוב להם בחיים. הכל זורם על מי מנוחות, אלה מחפשים את האקשן בספר. אלו שחיים באקשן מצער, מבכרים עולם אוטופי רגוע בין הדפים הדוממים. אולי. (ונשאיר לכם את זכות הניחוש לגבי ההשתייכות שלי: האם לכת הראשונה או לשניה?)
לסיום שאלה לסופרים: האם אתם לא מחוברים רגשית לגיבורים? מילא הקורא, נשלט בידיכם ואין לו ברירה אחרת. אבל אתם מכתיבים את המציאות, הכוח בידכם לשנות. האם אין לכם עצמכם דחף פנימי לסיים בטוב? אולי אתם כן חשים כך ובכל זאת מתגברים בכוונה תחילה כי זה מה שמוכר? כי זה יותר אופנתי/מכובד?
המשך יבוא בעז"ה. נגמר לי הזמן.
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //