ביקורת ספרים וסופרים - העבר מול הרצוי

  • הוסף לסימניות
  • #1
בעקבות סדרת הביקורות של הניק המאוד מאוד מוכשר @ראש לשועלים
התפתח דיון סוער. חלק צידדו בביקורת וחלק הזדעזעו ושללוה מכל.

אני בעד. חד וחלק.

ויותר מכך, כמנהל הקהילה הזאת, אעודד מאוד את קטעי הביקורת האלה ואגן עליהם.
למה? הרי לכאורה מדובר בקטעים נשכניים, ואיש את רעהו חיים בלעו, והדבר מדמה טינוף האדם ברשות הרבים, ועוד ועוד טענות.
יודעים מה? לא נתווכח. לא נדון בנושאים שעליהם אנו לא מסכימים. ההיפך, בואו נדבר על איזה נושאים אנחנו כן מסכימים.
כולנו מסכימים שאנחנו פה הלקוחות. אנחנו משלמים כסף שעמלנו עליו ומצפים לתמורה ראויה.
כולנו מסכימים, שיוצרים זכותם המלאה ליצור כאוות נפשם, מה שיירצו, על פי כללי ההלכה.
כולנו מסכימים, שראוי להיות סוג של דיאלוג בינינו - הקוראים, לבין היוצרים. העובדה שאנשים "קונים", היא לא דיון אמיתי, אלא כלי להצלחה כלכלית. אין שום קשר בין תקשורת בין יוצר לקהל, לבין העובדה שיצירותיו נמכרות. כי גם לחמניות קונים וגם שקיות אשפה. קונים מכל מני סיבות, ואנחנו כקוראים לא מתקשרים באמת עם היוצר.
כולנו מסכימים שיוצרים לא יכולים לשמוע כל אחד ואחד מקוראיו. נבך אם כן.
כולנו מסכימים, שאנחנו רוצים לקיים דיון לא רק עם היוצר, אלא גם קורא עם רעהו. יצירה ספרותית מעודד שיחה, מעוררת מחשבות ויוצרת תענוג מעצם השיחה על החוויה. עכשיו, וזו נקודה חשובה, אין לסופר טענה שקוראים מסוימים לא אהבו. היצירה היא אישית אצל היוצר, הוא מגיש אותה אלינו, הצורכים, ואנחנו מחליטים אם אנחנו אוהבים או לא.
כולנו מסכימים שיש הבדל בין דעה על טעם אישי והשקפת עולם, לבין הטחת עלבונות, פוגעניות ולשון הרע. למשל, מותר לך לומר שאתה לא אוהב אבוקדו, בלי לפגוע באבוקדואים. מותר לך לומר שלא אהבת את מנת הפלאפל, אם לא אהבת את מנת הפלאפל. מותר לך אפילו לומר להרבה אנשים שאתה אישית לא אהבת את המנה, אם אתה אומר שזה לא היה לטעמך.
כולנו מסכימים שללא משוב והעמקה וחיפוש מתמיד אחר שיפור, דברים מתנוונים. וקומלים, ומיטפשים. לולא מישהו נמצא ומשגיח שדברים יעמדו ברמה גבוהה, דברים פשוט מתעפשים.
היוצא מכל אלה, שביקורת ספרות נצרכת. ממש. אנשים רוצים לדון על ספרים ללא שישאגו בפרצופם שהם פוגעניים. סופרים מראש מניחים שחלק מהאוכלוסיה לא יאהב.
יבוא הטוען ויטען שיכול להווצר פגיעה ממשית במכירות הספר. ובכן, אין דבר כזה פרסומת שלילית. כל העלאה של מודעות לנושא היא דבר טוב מאוד למוכר, לטווח קצר וארוך. יותרמזה, ישנו מושג בעולם של מוצרים שמבקרים לא אהבו אבל נמכרו היטב. כי לפעמים, על אף שביקורת היא "שלילית", האיפקט שלה היא איכותית ועצמתית. יותר מזה, ספר שזוכה להתעלמות מצד המבקרים, סובל הרבה יותר מספר שנקטל על ידי המבקרים.

ויותר מכל זה, ידידנו @ראש לשועלים כתיבתו מעודנת אך שנונה, רבת אבחנה והבחנה, ועטו לא דוקר, אלא מאיר פינות מאובקות ומרענן מחשבות שהיו לנו רק בזווית הראש.

ואני תומך בו. אמרתי לו, שבמקרה שההתקרבות לקו הדק שבין ביקורת לבין העלבה תחצה - נהיה שם כדי לתקן ולעדן.
דעתכם, רבותי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אני חושב שביקורת ברבים זה לשון הרע לא לתועלת, כמו ביקורת מוזיקה.
אם מישהו התייעץ איתך איזה ספר לקנות, תייעץ לו.
אבל אל תבקר חברה, אדם, או מוצר בראש חוצות, כל עוד האובייקט לא גורם לנזק ואין דרך אחרת (ואני לא חושב שעל זה אנחנו מדברים).
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
@אבימי, כל מילה. כמו שכבר כתבתי באשכול הסמוך. אבל הרבה יותר מזה, לא רק בפרוג, בקהילת הסופרים, כי אם גם בעיתונים בצורה מכובדת ועניינית. כמו שכתבתי, יש כאן שאלה מוסרית והלכתית, אבל בוודאי יש פתרונות. ואפילו, יש מצב לשאול את הסופר אם הוא מתנגד לביקורת עניינית. אני בטוח שהסופרים האיכותיים והבוגרים ירצו בהחלט.
תשמעו חבר'ה, עצם זה שאצלינו לא מקובל לתת ביקורת על ספרים שבמחוזותינו, דוקא משום כך, כל אחד אם כבר יעיז לבקר, יחשוב פעמיים שלוש אם דבריו נכונים, וידקדק בכל מלה שהוא אומר.
אבל אם היה מקובל אצלינו - כמו בציבורים אחרים, לתת ביקורת על ימין ועל שמאל, זה כבר היה מאבד את הטעם הטוב, ועובר כבר לפסים אישיים ולקנאת סופרים מטופשת. צאו וראו מה הולך בציבורים אחרים.
מה הולך בציבורים אחרים, צדיק?
לפחות לגבי ספרי עיון [מחקר] אוכל לספר; בחלק מהעיתונים החשובים [או לאנשים חושבים...] ישנם מאמרי ביקורת מקיפים מאת כותבים מוכשרים שישבו ברצינות על הספר המסוקר, והם מציגים את כל הצדדים בצורה נאותה ומכבדת ביותר. כך גם במדורים מיוחדים ברוב אתרי החדשות הגדולים. לעתים גם ברבעוני או שנתוני מחקר מפרסמים מאמרים שלמים שעוסקים בספרים חדשים. למעט מקרים נדירים ממש, איני זוכר שמאמר כזה הוציא לי את החשק מלקנות ספר מסוים, ולרוב זה היה להיפך.
עיסוקי אמנם יותר בספרי עיון, אבל יש גם עולם מקביל בשוק הספרות. ו"מה הולך"? הולך מצוין, עולם עשיר של ספרות איכותית ומוקפדת. סופר שמוציא את מרכולתו לרשות הרבים יודע שהוא חשוף לביקורת, והוא עושה את מרב המאמצים להשביע את רצון הציבור ולתת מינימום של כבוד לאלו שמכבדים את ספרו. רק טוב ייצא לנו מזה.
אגב, שכחנו, כשאחד מ"מנהלי ההשקפה של הדור" נחשף לאיזו מילה שלא מוצאת חן בעיני אפו, הוא ינפיק את הפשקווילים המלוכלכים ביותר על הספר ועל הסופר. או אז כבר אין בעיות של לשון הרע, הכל מותר, וזה אפילו נעשה מצווה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אני בעד הביקורת. בעד כל ביקורת. למרות שסבלתי ממנה לעתים. בוודאי בעד ביקורת מוצלחת ומשובבת כמו זו שגרמה לפתיחת אשכול זה. ממש חככתי ידיים בהנאה בקריאתה.

אבל במקרה שלנו יש דיון נוסף, ברשותכם. ובהקדמה:

בקהילה הנפלאה הלזו, גם במצבה החדש, יש שעטנז מעניין. הקהילה מורכבת מאנשים המזדהים בשמם וידועים בתפקידם ומעשיהם ביום-יום - ומאנשים אנונימיים, ניקים שחלקם מפורסמים בשם אחר אך בחרו שלא להזדהות וחלקם אינם מפורסמים כלל וזה בסדר גמור.

כולם תורמים איש איש במעלתו, חלקם מתבשמים מאבק הכוכבים וגם זה נפלא, אלו מתלמדים ואלו מלמדים ונמצאו כולם מאושרים ושמחים למרות חוסר השוויון המשווע.

כמובן שניתן להציע פתרון בו יחויבו כל משתתפי הפורום לציין את שמם האמיתי בניק או בדף האישי, וניתן גם להציע פתרון בו הכל יישאר כמו שהוא עתה. אפשר לחיות עם זה.


אך כשהדבר נוגע לפרסום ביקורת, יש כאן טעם לפגם.

ניק אנונימי, כותב מוצלח ככל שיהיה (החמאתי לכתיבת השועל השנונה כמדומני עוד בטרם הוכתר בכתרי שבח על ידי המנהל, או לפחות בטרם ראיתים), הוא עדיין אנונימי. הוא נהנה מן הספק, באשר אין ידוע לאיש מה האינטרסים האישיים שלו, אם ישנם. הוא פטור מחובת גילוי נאות, גם כאשר ברור לכולם שאם ביקורת כזו הייתה מתפרסם תחת השם האמיתי של, נניח "קובי לוי", היא הייתה מתקבלת אחרת לגמרי.

חיים ולדר הוא אדם אמיתי. מפורסם, מרוויח, הכל טוב ויפה - אבל הוא מפרסם בשמו.
המבקר הוא ניק אנונימי. הוא יכול להיות כל אחד ואחת.

ציינתם לביקורות בתקשורת הכללית. ברור לכולם שהביקורות שם מתפרסמות תחת שמו המלא של כותב הביקורת! כך נאה וכך יאה.
ביקורת אנונימית, כבר נעה בהגדרתה בין "פאשקוויל" לבין "ארור מכה רעהו בסתר", ולא בצד הרוחני כמו בצד האנושי.

יש לך ביקורת יפה ומוצדקת, אדרבה. פרסם אותה בשמך המלא, בכל שום וחניכה, ללא חשש. הכל טוב ויפה ומבורך. כך נדע גם אם יש אינטרסים, וגם אם אתה לא חושש לעמוד מול האדם (המבוקר) - כאדם (מבקר).

בקיצור, לו הייתה ביקורת זו מתפרסמת ע"י אחד הניקים הרבים כאן שכותבים בשמם המלא או ידועים כך - לפענ"ד אין שום מקום להתלונן על לשון הרע וכו', כמו שכתב יפה מאוד אבימי כאן למעלה.
אבל כשזה כתוב באנונימיות, אפעס אני כבר לא בטוח.

כל הנ"ל אינו מוחלט אצלי ואני חוכך בו ממש תוך כדי כתיבת הדברים. אשמח לשמוע את דעתכם בהתייחסות לפרט זה ומיני' ומינייהו יתקלס עילאה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #6
ולנו מסכימים שיש הבדל בין דעה על טעם אישי והשקפת עולם, לבין הטחת עלבונות, פוגעניות ולשון הרע. למשל, מותר לך לומר שאתה לא אוהב אבוקדו, בלי לפגוע באבוקדואים. מותר לך לומר שלא אהבת את מנת הפלאפל, אם לא אהבת את מנת הפלאפל. מותר לך אפילו לומר להרבה אנשים שאתה אישית לא אהבת את המנה, אם אתה אומר שזה לא היה לטעמך.

כמה אנשים אתה מכיר, שמעבירים ביקורת מתוך הכרה אמיתית - שמשתקפת בביקורת שלהם - שזה פשוט עניין של טעם אישי ותו לא?
כמה אנשים אתה מכיר שיודעים להבחין בין 'טעם אישי' שלהם, לבין שיפוטיות של 'טוב ורע' של 'צודק ולא צודק'?
כמה אנשים יודעים להבחין מה שייך למחלקת הערכים, ומה שייך למחלקת הטעם וריח?
כמה אנשים מבחינים בין פרשנויות אישיות שלהם לבין עובדות בשטח? בין השערות אישיות שלהם על מניעי המחבר, למשל, לבין עובדות שנבדקו?

יש כאן שאלה מוסרית והלכתית,
בשאלות כאלה - צריך לפנות למי שיש בידו הסמכות להדריך האם, כמה ואיך.

יש מצב לשאול את הסופר אם הוא מתנגד לביקורת עניינית.
צעד חשוב.

בקיצור, לו הייתה ביקורת זו מתפרסמת ע"י אחד הניקים הרבים כאן שכותבים בשמם המלא או ידועים כך - לפענ"ד אין שום מקום להתלונן על לשון הרע וכו',
למה? במקרה שהניק הידוע בשמו כתב לשון הרע - לפי הכרעת ההלכה - הרי שהוא כתב לשון הרע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אני מתקשה להשתלט על גבעות הטקסט (החשוב והמחכים) שנערמו פה במהירות שיא כמו שלג כבד. לא הכל הספקתי לקרוא, וודאי שלא בעיון, את עיקרי הדברים נראה לי שכן.

במקום התנצלות

א.
יש להפריד בין שני נידונים שונים. מבחינה יהודית הלכתית, לשון הרע ואונאה. במגרש הזה אתם צודקים עקרונית בכל מילה, צריך לברר את הגבולות ההלכתיות של העניין. מתי מותר ומתי אסור. (הגם, שאם תרשו לי לחשוב ביני לבין עצמי, נ"ל שאם מישהו ישאל אתכם מה דעתכם על ספר פלוני, לא תרוצו לפרוג לבדוק בהתחסדות מה נפסק באשכול, אלא תקיימו בעצמכם מאמר רש"י הקדוש "אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד").
הנושא השני הוא העניין האתי, מוסרי, אנושי. ושם אני עומד על דעתי-דעתם של עוד כמה יהודים כאן: לא היה כלום, כי אין כלום.

ונסביר:
קודם כל, מדובר כאמור על סופר שמאחוריו מאות אלפי עותקים מכורים, לא מישהו שאני צריך לחשוב שהמוניטין שלו מתנדנד על הביקורת שלי, גם אם אני נרקיסיסט חסר תקנה, ואני משתדל לא להיות.
אף על פי כן טרחתי לרצף את כל העניין בקומפלימנטים מרקיעים - שאני מאמין בהם בכל לב - ליצירתו ופועלו של חתד"ן. וניקח קטע קטן כדי להמחיש את מאזן הביקורת העניינית מול התשבחות הצודקות:

עצה

אחרי כל כך הרבה כרכים – הגיע הזמן לשנות
הייתי משנה את שם הספר מאנשים מספרים על עצמם, לסיפורים חוזרים על עצמם.

שיר ושבח
לא יודע אם האשמה ברבי חיים האגדי.

השתלחות
במקום זה ממשיך הנ"ל עם אותה הגברת באותה האדרת, שעה שזו כבר זקנה קצת מקשישה, חסרת שיניים, עטויית שאל מחמם ושיניה החסרות נוקשות מקור

סיבוב פרסה מיידי
ייאמר ביושר: זו הגברת שהביאה את התהילה הגדולה, הכסף והפרסום

הערה
יש תחושה שהקטע הזה מוצה. הוא באמת לא חייב להסכים אתי.
...
מרוב מלל הרב כבר לא ממש ז ו כ ר מה עלה על הכתב ומה עדיין לא

הלל
עשרים אלף עמודים כתובים כפול שש שפות.
לפעמים, בא מישהו עם נדוניה אופוזיציונית מהבית, ואז הוא מחפש על מה אפשר להלביש את ההתנגדות הזו. נראה לי שמישהו כאן לא קרא/הבין את דברי. עשיתי מאמץ להתרחק מהטחת ביקורת הרסנית בפרצוף של מישהו, גם אם הוא סופר נודע, אטרח לפרק את הערותי לגורמים, גם אם זה יראה טרחני, כדי להוכיח שהפעם באמת הוצאו דברים מהקשרם:
1. לא נראה לי שמישהו כאן באמת חושב שיש מניעה לומר על סופר שהוא כבר גדול מאד ולכן פחות "שם" על הקוראים. 2. הגרפיקה 1] מקצועית. 2] יפה. 3] מכובדת. הערתי שהיא לא מספיק מושכת ועומדת בתחרות עם המקבילות. 3. עובדות: הפרסומת קיימת, אנשים לא אוהבים את זה. לא נכנסתי לשאלה אם אכן שילמו לו על זה. 4. מותר לומר שכדאי להכריז על הספר כעל אוגדן סיפורי השגחה פרטית. ומותר גם לומר שלא מתאים להוכיח השגחה פרטית מסיפורים בדויים, ואני עדיין מחכה לתגובת מישהו שיבהיר את העניין, אולי הכל אמת לאמיתה. 5. הסיפורים עצמם: "עלילה שבלונית" זה לא לשון הרע, עם כל הכבוד. "סיפור חתרני" יכול אפילו להיות חיובי בעיני אנשים רבים (אולי רובם:cool:). "סתם סיפור" זה לא שבח ולא גנאי. "סוף נאיבי" זה סוף שבו בנאדם משנה את טבעו, אותו הכרנו בתחילת הסיפור. מסר חזק שמתפספס זה בטח לא משהו שאסור לכתוב. זכותי לחשוב שהפתרון שמציע ולדר לבעיית הנשירה "אינו ישים", לא כתבתי טיפשי/חסר בינה/מטופש/נאיבי/רדוד/חולה/פיסח/חרש/שוטה/קטן, סך הכל לא ישים. "המסר המוזר והחשוד" על הנהיגה בשכרות הוא בהחלט משהו שמצווה להוקיע - לשון הרע לתועלת:p.​
ב. לגבי הערתו של @מ"ם הנכבד, שכתב בעצמו שאינו בטוח בה בעצמו. ראה, נראה לי אתה מתבלבל עם משהו אחר: יש מוסכמה שאם מישהו מפיץ סיפור על אחר, לא הוגן שיסתתר באנונימיות. קמפיין השמצה אנונימי הוא דבר דוחה. כאן לא מדובר על פרשיה שחשפתי או סיפור לא ידוע. סה"כ עובדות ופרשנות על ספר שכל אחד יכול לקרוא בעצמו ולא להסכים אתי. זה לא השמצה בשיטת "לך תוכיח". אתם מוזמנים לפתוח, לבדוק, לאשר או לחלוק. במילים אחרות, את האיש אתה יכול להרוג, את הרעיון לא. אין כאן תלות באמינות שלי, בזהות שלי, באישיות, נתתי את הדעה עם כל הנימוקים, זכותכם להסכים וזכותכם גם לא. העניין הפרסונלי כאן שולי ולא חשוב. ברור שיש כאן ניקים מאויישים שהסכימו עם מה שכתבתי, תלביש את הדעה עליהם ותקבל מהם את הביקורת, טוב?
יצויין, שבעת שנולדתי ביבי היה ראש הממשלה, אז יש לי את הפריבילגיה להישאר אנונימי בינתיים. וזו גם תשובה לשאלתך בעניין האינטרסים, עדיין לא הספקתי לצבור מספיק כאלו. ושים לב, גם את רוב האינטרסים של האנשים הגלויים אתה לא באמת יודע. אז מה זה משנה...
ג.
אולי זה סוד, חשבתי שלא, אבל תדעו מהיום: סופרים חוטפים יומיום הפגזות ארטילריה קשות פי כמה מה"הקש בגג" הפציפיסט שאני ביצעתי. היישר אל תיבת המייל במקרה הטוב, וישר על הראש בפגישה חזיתית במקרה הטוב מאד. נשמח לקרוא את הדעה החשובה ביותר, של סופר מהשטח שהוציא כבר ספר או שניים, ויסקר לנו את התחושה מהעבר השני. אוהבים ביקורת?:Dנפגעים?:( שונאים את מי שאומר אותה?:mad: מרחמים עליו?!:rolleyes:
ד. שמא לא שמתם לב, אצרף שוב קישור לאשכול נטול כפפות שקראתי כאן פעם.
ה. אם בכל זאת מישהו חש פגיעה חלילה, א. אבקש את סליחתו הנדיבה. ב. אבקשו לטרוח ולהסב את תשומת ליבי לקטע הרלוונטי, כדי שאדע להיזהר.


 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #8
באמת, אבל שבאמת לא הצלחתי להבין, למה לניק גלוי יש יותר פריוילגיה להעניק ביקורת מאשר ניק נסתר
ממה נפשך אם זה בגדר רכילות זה ממש לא משנה מהו שמו של הניק ואם הוא בדוי או אמיתי.

חיים ולדר הוא אדם אמיתי. מפורסם, מרוויח, הכל טוב ויפה - אבל הוא מפרסם בשמו.
המבקר הוא ניק אנונימי. הוא יכול להיות כל אחד ואחת.

נו.. כותב הביקורת חייב להיות איש משכמו ומעלה? רב דיין? רבנית אדמורי"ת? מה רע שכל אחד ואחת יוכלו לכתוב ביקורת?

בכל אופן לגופו של ענין, אין הגיון בכך שהסופרים יהיו מוגנים מביקורת ע"י חוק הגנת הספרות.
מבחינתי אינם שונים מאוכל במסעדה שלכל אחד מותר לומר את דעתו אם ערב לחיכו אם לאו, לטעמו כמובן.

וכמו עשרות אשכולות שנפתחים בפורום הסמוך אא"ר, על המלצות אישיות לכאן ולשם על כל סוגי בעלי המלאכה, והמוצרים והאביזרים למיניהם, כל אחד כותב את הרגשתו, נסיונו, וטעמו האישי בקשר לאותו מוצר.

היכן כתוב שסופר יכול באמצעות שיווק טוב למכור לי ספר ששילמתי עליו במיטב כספי, ואח"כ עוד לדרוש שלא אומר את דעתי על כתיבתו, ועל צורת הענינים בספר אם נהניתי או לא.

אחרי הכל אינני דורש את כספי בחזרה, כי היתה זו בחירה שלי אישית לקנות את הספר.

אבל ביקורת???

חופשי!!!

נ.ב. יתכן ואני בניגוד אינטרסים כי כידוע ניק אנונימי אנוכי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
נ.ב. יתכן ואני בניגוד אינטרסים כי כידוע ניק אנונימי אנוכי.
ברור לגמרי שאם יתפתח פה דיון על זכויות האנונימיים, יתחלק המחנה לשניים.
אנונימיים בצד אחד. גלויים בצד שני.
לא תהיה אובייקטיביות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
באמת, אבל שבאמת לא הצלחתי להבין, למה לניק גלוי יש יותר פריוילגיה להעניק ביקורת מאשר ניק נסתר
ממה נפשך אם זה בגדר רכילות זה ממש לא משנה מהו שמו של הניק ואם הוא בדוי או אמיתי.



נו.. כותב הביקורת חייב להיות איש משכמו ומעלה? רב דיין? רבנית אדמורי"ת? מה רע שכל אחד ואחת יוכלו לכתוב ביקורת?

בכל אופן לגופו של ענין, אין הגיון בכך שהסופרים יהיו מוגנים מביקורת ע"י חוק הגנת הספרות.
מבחינתי אינם שונים מאוכל במסעדה שלכל אחד מותר לומר את דעתו אם ערב לחיכו אם לאו, לטעמו כמובן.

וכמו עשרות אשכולות שנפתחים בפורום הסמוך אא"ר, על המלצות אישיות לכאן ולשם על כל סוגי בעלי המלאכה, והמוצרים והאביזרים למיניהם, כל אחד כותב את הרגשתו, נסיונו, וטעמו האישי בקשר לאותו מוצר.

היכן כתוב שסופר יכול באמצעות שיווק טוב למכור לי ספר ששילמתי עליו במיטב כספי, ואח"כ עוד לדרוש שלא אומר את דעתי על כתיבתו, ועל צורת הענינים בספר אם נהניתי או לא.

אחרי הכל אינני דורש את כספי בחזרה, כי היתה זו בחירה שלי אישית לקנות את הספר.

אבל ביקורת???

חופשי!!!

נ.ב. יתכן ואני בניגוד אינטרסים כי כידוע ניק אנונימי אנוכי.
בכל זאת יש עניין של פגיעה אישית. סופר זה לא פוליטיקאי שרירי, סך הכל יהודי, עדין נפש בדרך כלל, שזו הפרנסה שלו. צריך הרבה לחשוב לפני שכותבים משהו מתקיף.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
בכל זאת יש עניין של פגיעה אישית. סופר זה לא פוליטיקאי שרירי, סך הכל יהודי, עדין נפש בדרך כלל, שזו הפרנסה שלו. צריך הרבה לחשוב לפני שכותבים משהו מתקיף.

ברור, חס וחלילה אם הובנתי אחרת.
לא הכוונה על התקפה חלילה, או ירידה לגופו של כותב או סופר.
אלא ביקורת ספרים ענינית לגמרי, וכמובן.. כל אחד לטעמו האישי בלבד.

יתכן ויש ספר שלדעת חלק מהחברים הוא ספר מוצלח, זורם, מבריק, שנון
ולדעת אחרים אותו הספר יהיה משעמם, בנאלי, נדוש, וכו'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
ד. שמא לא שמתם לב, אצרף שוב קישור לאשכול נטול כפפות שקראתי כאן פעם.

אח...
נטף לי ריר כשקראתי שוב את האשכול ההוא עם כל החבר'ה האגדיים שחלקם נעלמו וחלקם שבו..

אין.. אין כמו קבוצת גברים נשכנית שמבטאת את דעותיה ביתר שאת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
חברים יקרים ואנונימיים, בכללי ובפרטי, איש בשמו הטוב יבורך.

אין לי שום דבר נגד אנונימיים (אם היה לי, כבר הייתי משתמש בו). להיפך, כאמור. זה מוסיף הרבה צבע, נופך ומסתורין. מי יותר מסופרים יכול להעריך זאת.

אין לי כל עניין לדעת מיהו הפשוט ומיהו השועל. ובלי קשר, מאז שביבי נבחר בתשנ"ו עבר מספיק זמן.
עוד יותר אין לי עניין חלילה ליצור כאן מדרג סוג א' וסוג ב'. בחרתם להיות אנונימיים מכל סיבה שהיא, ולבריאות.


על כן, לא אדבר עליכם אלא עליי.

נניח שיש בידי ביקורת משובחת כמו זו שהתפרסמה היום.
לא הייתי מפרסם אותה תחת שמי.
וכל כך למה? הרי מחר אני פוגש את נשוא הביקורת. והוא מעקם את האף "הלא זה האיש אשר כתב עליי כך וכך, תורתו אימתי נעשית".

אבל באנונימיות? אוהו!
יצא לי לכתוב בעבר באנונימיות. אני יודע שניתן לכתוב הכל ללא חשש.

אתן דוגמא נוספת קרובה:
ממש היום כתבתי כאן באשכול סמוך על הסיפור "לא מעוקצך", שהוא היה טוב מאוד, אבל... כמה פרטים.
בהמשך הערב התברר שהכותבת עצמה מסתובבת כאן.
ברור שלא הייתי כותב בשמי את הדברים כלשונם וקילשונם, לו ידעתי זאת.

נמצא אם כן, לטעמי, שבביקורת אנונימית יש חשש גדול יותר לביקורת בעייתית, והא ראיה שהכותב לא מוכן לפרסמה בשמו.

ועל כן הצעתי מדד, לפיו אם אינך יכול לעמוד מאחורי הביקורת בשמך - כנראה שאינה ראויה.
המדד הזה נכון לגביי.
אם יש מי שחושב שלגביו המדד אינו נכון, לא אתווכח עמו. אשריו.

(ואלו בעלי השמות האמיתיים שהסכימו לנכתב, במחילה. אינו דומה כותב למסכים).

אשמח להמשיך ללבן זאת עד שנגיע לעמק השווה. או לים המלח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
אתן דוגמא נוספת קרובה:
ממש היום כתבתי כאן באשכול סמוך על הסיפור "לא מעוקצך", שהוא היה טוב מאוד, אבל... כמה פרטים.
בהמשך הערב התברר שהכותבת עצמה מסתובבת כאן.
ברור שלא הייתי כותב בשמי את הדברים כלשונם וקילשונם, לו ידעתי זאת.

נמצא אם כן, לטעמי, שבביקורת אנונימית יש חשש גדול יותר לביקורת בעייתית, והא ראיה שהכותב לא מוכן לפרסמה בשמו.

בוא ננתח, מדוע אם היית יודע שנשוא הביקורת רואה את הנכתב לא היית כותב כך?
זו היתה ביקורת ענינית, אמיתית לטעמך? אז מה יש אם נשוא הביקורת רואה ושומע או יודע מי כתב,
אם הביקורת אינה כזו, זו סתם בעיה גם אם הסופר אינו יודע מי אתה ואינך עומד להיתקל בו.

נכון, אנו סומכים כאן על ישרותם ואמינותם המצפונית של כלל החברים בקבוצה, האנונימים ושאינם. ועל עמידתם האיתנה של המנהלים הנכבדים. שחזקה עליהם שאם תהיה חריגה במשהו אזי הענין יטופל.

אה... וים המלח תמיד טוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
חברים יקרים ואנונימיים, בכללי ובפרטי, איש בשמו הטוב יבורך.

אין לי שום דבר נגד אנונימיים (אם היה לי, כבר הייתי משתמש בו). להיפך, כאמור. זה מוסיף הרבה צבע, נופך ומסתורין. מי יותר מסופרים יכול להעריך זאת.

אין לי כל עניין לדעת מיהו הפשוט ומיהו השועל. ובלי קשר, מאז שביבי נבחר בתשנ"ו עבר מספיק זמן.
עוד יותר אין לי עניין חלילה ליצור כאן מדרג סוג א' וסוג ב'. בחרתם להיות אנונימיים מכל סיבה שהיא, ולבריאות.


על כן, לא אדבר עליכם אלא עליי.

נניח שיש בידי ביקורת משובחת כמו זו שהתפרסמה היום.
לא הייתי מפרסם אותה תחת שמי.
וכל כך למה? הרי מחר אני פוגש את נשוא הביקורת. והוא מעקם את האף "הלא זה האיש אשר כתב עליי כך וכך, תורתו אימתי נעשית".

אבל באנונימיות? אוהו!
יצא לי לכתוב בעבר באנונימיות. אני יודע שניתן לכתוב הכל ללא חשש.

אתן דוגמא נוספת קרובה:
ממש היום כתבתי כאן באשכול סמוך על הסיפור "לא מעוקצך", שהוא היה טוב מאוד, אבל... כמה פרטים.
בהמשך הערב התברר שהכותבת עצמה מסתובבת כאן.
ברור שלא הייתי כותב בשמי את הדברים כלשונם וקילשונם, לו ידעתי זאת.

נמצא אם כן, לטעמי, שבביקורת אנונימית יש חשש גדול יותר לביקורת בעייתית, והא ראיה שהכותב לא מוכן לפרסמה בשמו.

ועל כן הצעתי מדד, לפיו אם אינך יכול לעמוד מאחורי הביקורת בשמך - כנראה שאינה ראויה.
המדד הזה נכון לגביי.
אם יש מי שחושב שלגביו המדד אינו נכון, לא אתווכח עמו. אשריו.

(ואלו בעלי השמות האמיתיים שהסכימו לנכתב, במחילה. אינו דומה כותב למסכים).

אשמח להמשיך ללבן זאת עד שנגיע לעמק השווה. או לים המלח.
ומי אומר שאיני מוכן לעמוד מאחורי הביקורת בשמי? כל הפעילות שלי כאן בפרוג (בפורום תוכנות מייקרוסופט אופיס אם שאלת) היא אנונימית, והביקורת הזו, מה לעשות, נכתבת במסגרת הפעילות הזו. אני לא ניק גלוי שבורח לאנונימי לפני כתיבת ביקורת. לא חושב שאם הייתי גלוי כאן הייתי נמנע מלכתוב. האמן לי, שלחתי פעמיים שלושה ביקורת לסופר ידוע בשם וטלפון, לא חושב שהסתכסכתי איתו.
בביקורת על יונה ספיר היה משובץ בתחילה משפט אודות הסופר יגאל שטרנר "יגאל שטרנרים לא מתים חלילה, רק מתחלפים (ומתעדכנים)." ערכתי את התגובה ומחקתי אותו (אחרי שהתייעצתי עם אבימי) משום שלא היה מקובל עלי שיגאל שטרנר יגלה את הטקסט הזה. מבחינתי הקו הוא מאד ברור, לא אכתוב משהו שלא הייתי רוצה שהסופר עצמו יקרא. האנונימיות שלי לא משחקת פה תפקיד, מהסיבה הפשוטה שאני משתדל לשמור על הערכים שלי גם בזהות בדויה:
אני - לא לוקח מהמכולת גבינה צהובה בלי לשלם גם אם אין מצלמות. לא מרביץ לקשישה כי היא גרה לבד והילדים לא באים לבקר, ולא גונב את העיתון של השכנים בבוקר השכם. לא יודע מה איתכם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
נשמח לקרוא את הדעה החשובה ביותר, של סופר מהשטח שהוציא כבר ספר או שניים, ויסקר לנו את התחושה מהעבר השני.

כזנב לאריות, מתוך מקרי ביקורת רבים זכורים לי במיוחד שניים.

במקרה הראשון התפרסם בעיתון מאמר ביקורת בן ארבעה עמודים על ספר שכתבתי. הביקורת קטלה את הספר. לשמחתי לא מהצד המקצועי אלא מהצד האידאולוגי, ואכמ"ל.
לא נפגעתי מהביקורת עצמה, אך די כעסתי על הכותב שלא פנה אליי לקבל תגובה, כי בכמה מילים פשוטות הייתי מעקר את תוכן רוב הביקורת המדוברת.
בכל מקרה, הכותב כתב בשמו, כך שיש לי לפחות אל מי לתעל את תחושה זו, ולא לחשוד באלף איש אחרים שעשו זאת.

במקרה השני, פרסם מישהו אנונימי ביקורת פוגענית על קטע מסיפור שהתפרסם בהמשכים. מעבר לתסכול בכך שאין לך למי להשיב, אתה גם מתחיל לפתח קונספירציות במי מדובר...
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
ומי אומר שאיני מוכן לעמוד מאחורי הביקורת בשמי? כל הפעילות שלי כאן בפרוג (בפורום תוכנות מייקרוסופט אופיס אם שאלת) היא אנונימית, והביקורת הזו, מה לעשות, נכתבת במסגרת הפעילות הזו. אני לא ניק גלוי שבורח לאנונימי לפני כתיבת ביקורת.
לא חושב שאם הייתי גלוי כאן הייתי נמנע מלכתוב. האמן לי, שלחתי פעמיים שלושה ביקורת לסופר ידוע בשם וטלפון, לא חושב שהסתכסכתי איתו. בביקורת על יונה ספיר היה משובץ משפט אודות הסופר יגאל שטרנר "יגאל שטרנרים לא מתים חלילה, רק מתחלפים (ומתעדכנים)." ערכתי את התגובה ומחקתי אותו (אחרי שהתייעצתי עם אבימי) משום שלא היה מקובל עלי שיגאל שטרנר יגלה את הטקסט הזה. מבחינתי הקו הוא מאד ברור, לא אכתוב משהו שלא הייתי רוצה שהסופר עצמו יקרא. האנונימיות שלי לא משחקת פה תפקיד, מהסיבה הפשוטה שאני משתדל לשמור על הערכים שלי גם בזהות בדויה:
אני - לא לוקח מהמכולת גבינה צהובה בלי לשלם גם אם אין מצלמות. לא מרביץ לקשישה כי היא גרה לבד והילדים לא באים לבקר, ולא גונב את העיתון של השכנים בבוקר השכם. לא יודע מה איתכם.

על כן אמרתי, שאיני בא לדבר עליך כעליך.
אני מדבר הן מצד הסופר, שביקורת שחתומה על ידי מישהו, היא כלי לגיטימי שהוא צריך להתמודד מולו.
ואילו ביקורת אנונימית היא בדרך כלל בעייתית.
והן מצד הכותב הרגיל, שנזהר יותר בדברים עליהם הוא חתום.

על כן גם אם אתה אישית כשר לגמרי בדץ, יבואו אחריך האנונימיים האחרים ויגלו למקום מים הרעים, ומי יוכל להבחין בין תכלת לקלא אילן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
בוא ננתח, מדוע אם היית יודע שנשוא הביקורת רואה את הנכתב לא היית כותב כך?
זו היתה ביקורת ענינית, אמיתית לטעמך? אז מה יש אם נשוא הביקורת רואה ושומע או יודע מי כתב,
אם הביקורת אינה כזו, זו סתם בעיה גם אם הסופר אינו יודע מי אתה ואינך עומד להיתקל בו.

נכון, אנו סומכים כאן על ישרותם ואמינותם המצפונית של כלל החברים בקבוצה, האנונימים ושאינם. ועל עמידתם האיתנה של המנהלים הנכבדים. שחזקה עליהם שאם תהיה חריגה במשהו אזי הענין יטופל.

אה... וים המלח תמיד טוב.

כאמור, פעם רביעית. על עצמי אדבר.
ברור לי שדברים שאכתוב אנונימית יהיו שונים מדברים שאכתוב כששמי חתום עליהם.
ומי שאינו כזה, אשריו ואשרי חבריו המלאכים הרבים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
כזנב לאריות, מתוך מקרי ביקורת רבים זכורים לי במיוחד שניים.

במקרה הראשון התפרסם בעיתון מאמר ביקורת בן ארבעה עמודים על ספר שכתבתי. הביקורת קטלה את הספר. לשמחתי לא מהצד המקצועי אלא מהצד האידאולוגי, ואכמ"ל.
לא נפגעתי מהביקורת עצמה, אך די כעסתי על הכותב שלא פנה אליי לקבל תגובה, כי בכמה מילים פשוטות הייתי מעקר את תוכן רוב הביקורת המדוברת.
בכל מקרה, הכותב כתב בשמו, כך שיש לי לפחות אל מי לתעל את תחושה זו, ולא לחשוד באלף איש אחרים שעשו זאת.

במקרה השני, פרסם מישהו אנונימי ביקורת פוגענית על קטע מסיפור שהתפרסם בהמשכים. מעבר לתסכול בכך שאין לך למי להשיב, אתה גם מתחיל לפתח קונספירציות במי מדובר...
אם אני מבין נכון, אם ביקשת להשיב על הביקורות הללו, משמע אתה מדבר על ביקורות אובייקטיביות, על עניינים אובייקטיביים, אידיאולוגיים או אחרים. הביקורת שלי דנה את הסובייקט, את התחושה של הקורא, במקרה הזה אני. הסופר אינו מאן דאמר בעניין הזה, אין לו מה להשיב, ולא צריך לחזר אחרי תגובתו. חווית הקריאה היא לא עניין לוויכוח, אלא להבעה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
הסופר אינו מאן דאמר בעניין הזה, אין לו מה להשיב, ולא צריך לחזר אחרי תגובתו.
במחשבה שניה, נושא הפרסומת אולי כן דורש תגובה של הסופר, אם קיבל כסף אם לאו. אפילו שגם אם לא קיבל זה לא מוצ"ח בעיני.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

כולנו אוהבים לקבל פרגונים, זה ממש כמו דלק עבור עשיה.
בעיקר עבור כתיבה.

לפעמים שולחים לי תודות על ספרים שכתבתי. (גם ביקורות בונות).
בהתחלה הרגשתי מבוכה שיש אנשים שרוכשים את הספרים או שקוראים אותם, וגם הפידבקים היו מביכים אותי (זה משמח אבל גם מביך). תחושה של: אבל לא אני באמת כתבתי... למה צריך להודות לי?
או: באיזו זכות אני מקבלת תודות? למה שיודו לי? ועוד מחשבות מקטינות.
ותחושת התנגדות: למה מגיע לי יחס?
מסתבר שצריך ללמוד להיות בצד שמקבל יחס ופרגונים, זה קשה, אבל אפשרי.
*
מצד שני, גם קשה לי לפרגן לכותבים באופן גלוי. תחושה שהכתיבה היא משהו אישי, וכותבים לא באמת צריכים את התודה שלי, בנוסף, לפעמים התרומה של הקריאה כל כך גדולה וקשה להגדיר במילים עד כמה הכתיבה מדהימה וכו'.
וכן, אני חושבת שככותבים אנחנו לא באמת אמורים לצפות שיקראו אותנו או כדי לקבל הערכה, אלא צריכים לכתוב ולצאת לאור כי זה מה שצריך, כמו שעובדים אחרים עושים את עבודתם כי צריך ולא משנה אם הם מבלים מחמאות או גערות. (למשל ראש הממשלה מקבל הרבה ביקורת שלילית אבל הוא פועל מתוך תחושת שליחות, כך צריך בכל מקצוע, אמנם אפשר להקשיב לביקורות אבל להקשיב יותר לעצמך)
כך שמי שיש לו כשרון כתיבה או יש לו מה לומר - שיעביר הלאה.
לא צריך לצפות לאישור ולא לחשוש כ"כ מדחיה.
אבל לפעמים כן יש ערך לומר תודה רבה, לא רק עבור הכותבים, אלא גם עבור הקוראים שיכולים לצאת נתרמים ומחפשים חוות דעת לראות מה כדאי ומתאים להם לקרוא.

אולי כאן באשכול הזה תכתבו תודות לכותבים, או תעלו תודות שקיבלתם (באישור השולחים, למרות שזה אנונימי חשוב לדעתי לבקש רשות).
דבר אחד אני יכולה לומר בגנות הספר הזה:
אסור לקנות אותו בימים הנוראים.
אבל זה בדיוק מה שעשיתי בטעותי, ואחרי כמה פרקים ומגוון פרצי צחוק בלתי נשלטים (שסובבו אליי כמה ראשים מופתעים) - הבנתי שעליי לגנוז אותו לימי זמן שמחתנו.
כמובן, הוא לא זכה ללוות אותי לתוכם - כבר בשבת האזינו זכו בני משפחתי להאזין לפרצי צחוק נוספים וכמובן - לציטוטים נבחרים ("אמא, מה כל כך מצחיק??") - וסיימתי אותו עוד לפני ששלושה כוכבים שלחו אותי לימי המעשה המועטים שטרם חג האסיף.
וכמובן - לבלגן המייצג שלנו, שמי ייתן ויהיה אסיף.
***
רותי קפלר, הסופרת והאמא של האמא של הבלגן, מציינת בתודות שהסיפורים לא מבוססים על המשפחה שלה. והיא מציינת שסיפור הספה הקרועה היה באמת, אבל לא מגלה אצל מי.
ובכן, עליי להתוודות כאן: הסיפור הזה התרחש אצלנו, כמעט ככתבו וכלשונו (למעט שינויים ספרותיים פה ושם). רק שאין לי מושג מי הביא אותו לידיעת הסופרת המהוללה, שאיתה לא זכיתי לערוך היכרות אישית...

[ואם אתם מעוניינים לשמוע אנקדוטת המשך לסיפור הנ"ל, מוזמנים לקרוא את הסוגריים:
הספה שלנו ז"ל ירדה לעולמה ליד הפח בערב פסח אחד, לאחר שנוערה היטב מכל מה שהתחבא בחור שלה, כמובן - חור שהגיע עד לקרקיעתה.
ואז, דקות ספורות אחר כך, ילד משתמט מעבודות הפסח, שהעדיף לשבת על החלון, הזעיק אותנו אליו בקריאות.
ולנגד עינינו נגלה המחזה הבא: הספה שלנו, זו שכבר לא יכלה עוד לשמש אותנו, ננשאת בידי שני סודנים גברתנים. אחד מחזיק אותה מקדימה - והשני ראשו מציץ הישר מתוך החור הענק, ומשם הוא סוחב את הספה...]
***
ובכן, באמת אין לי מושג אילו מצלמות נסתרות הציבה רותי בביתנו (בעצם אין סיכוי שזה מה שהיא עשתה - אחד הילדים ודאי כבר היה מוצא את המצלמות הללו ומשחק ו/או מפרק אותן...) - בכל אופן, הזדהיתי מאוד עם הרבה מהתיאורים בספר (גם אם למפלצת שלנו קוראים בשם אחר - אולי יבוא יום ואספר עליה), ובתיאורים אחרים נאנחתי לרווחה, נו, אצלנו זה לא כל כך נורא... (אבל לא את כל מה שנורא אצלנו מצאתי בספר, שתדעו.)
אצלי עדיין מכשפת הסדר מנסה להשתלט על הזירה, מתהדרת בכל מיני שיטות מיסוך צדקניות (על אוזניות שמעבירות שיעור תורה ומעבירות בנחת את הסדר - שמעתם?) אבל היא לומדת להתאזן אט אט.
עד הפעם הבאה שמפלצת הבלגן מחסלת עוד מקלף. או עט. או "אישור לערב כיתה שצריך להביא אותו חתום עד מחר, אמא! אה, ואני גם אמורה להביא מקלף, אנחנו מכינות צ'יפס".
***
אבל בואו נדבר גם על הרגעים שבהם הספר העלה בי דמעות.
לא דמעות צחוק, דמעות התרגשות.
הפרק שמשווה בין מבחן הגמר לבין מבחן החיים, למשל?
דמעות. של הבנת האמת של החיים. שבהם מצוי המבחן האמיתי.
או התובנה הפשוטה לכאורה, על אלה שעומדים מאחורי הבלגן - האוצרות שחנן אותנו ה' ושלא היינו מוותרים עליהם?
לחלוח בעיניים. (טוב, אולי גם כי בדיוק אחד מהאוצרות האלה שוב פילח מעדן מהמקרר, והחל להאכיל בו את עצמו ואת הרצפה. אבל באמת שהוא אוצר מתוק, ולא רק בגלל המעדן הדבוק ללחייו!)
אין ספק - בתוך כל ההומור הרב, רותי לא שכחה להכניס גם את העומק הרגשי ומעבר לו שהיא אלופה בו.
ואני מודה לה גם על כך.
***
ומילה על הכריכה, היצוקה (שוב) באומנות זכוכית:
היא מדהימה ומבטאת לגמרי את מה שהתבקש ממנה (וגם משכה עיניים סקרניות מילדי הבלגן הפרטיים שלי) -
אבל דבר אחד אני לא מבינה: איך אומנות זכוכית כזו יכולה לשרוד בבית של הבלגן??
***
הייתי יכולה להגג כך עוד ועוד, אבל מה לעשות שהעט בדיו עומד להיגמר, והמפלצת הפרטית שלנו בלעה את כל שאר העטים?

(טוב, נו, על מי את עובדת, גברת, כולנו יודעות שאת משתמשת במקלדת...
מפלצת בלגן שלי, את שומעת?? המקלדת שלי, וכל המחובר אליה, היא מחוץ לתחום שלך לגמרי, מובן?
נו, אם המפלצת שלי קלטה את זה - אולי יש סיכוי שהיא תהפוך יום אחד למפלצת סדר, ותייצר לנו ספר המשך ל"אמא של הבלגן"...)




קישור לביקורת האישית שכתבתי על הספר הקודם היצוק בזכוכית:
וכמובן, תיוג של האמא של הספר הזה:
@Ruti Kepler

פעם ראשונה שלי בכתיבת ביקורת ספרות, אשמח לביקורת על הביקורת.

כריכה נוגה ומסתורית משהו, של עדר כבשים במנהרת יער עמוקה-עמוקה, מחפה על דפי ספר מטלטל.
כן, אני יודעת שצמד המילים האלו זוכה בלי מאמץ בתחרות הקלישאות הבינלאומית. אף על פי כן, אינני נמנעת מן השימוש בו, כיוון שהוא מיטיב לתאר את החוויה האישית שהספר הזה העניק לי.

הווה
בתחילת הספר מופיעה שרי, אישה צעירה ואם לקטנטנים, שבאופן מפתיע חלקית מקבלת מכתב פיטורין. הוא, מלבד הטלטלה ה'רגילה' שהוא ממיט על ראשו של כל מי שאוחז בו, מעיר בליבה שדים שהיו מורדמים היטב במהלך השנים האחרונות.
צבי, בעלה, הינו אדם בעל ראייה רחבה וכושר ניתוח מעולה. הוא שונא את עובדת היותו פריט בעדר המגזרי, ומשתמש בתכונותיו השכליות כדי לבחון מחדש דברים שבסביבת גידולו אסור לפתוח. הוא מיישם את מסקנותיו: מוסיף מנהג לא מקובל, משמיט אחר, כיוון שלא מצא לו מקור מספק. מתיר לעצמו להימצא במקומות בו אדם בעל חזות כשלו אינו מחזה נפוץ, כיוון שבבדיקתו לא מצא בהם פסול. ובאופן כללי משיל מעצמו את תלבושת הצמר העדרית החונקת.
שרי רואה מהצד, תוהה, נבוכה. צבי שולף נימוקים ערוכים היטב על כל אחד מהשינויים שהוא מוציא לפועל. הוא בסך הכול ירא שמיים וגם למדן, איש טוב ובעל מתחשב וגם קשוב לדעתה. אין לה מה לבוא אליו בטענות, גם אין לה סיבה ממשית לדאוג. אך דאגות אינן זקוקות לסיבות. שרי רואה ושותקת, שומעת ובולעת, עדה לתהליך שבעלה עובר ונושכת שפתיים, מחניקה סוד.
צבי מתאמץ כל כך לרצות את שרי. שרי מנסה כל כך להכיל את דרכו הייחודית של בעלה. שרי לא אומרת מילה. צבי שומע גם מילים שלא נאמרות. פני הבית שלהם רגועים ושלווים, אבל סערות גועשות תחתם.
רות, החברה ששרי הכירה בליל דמעות אחד, מייצגת את מי שאינו מחויב לתלבושת המגזרית. היא משקפת, בדרכה הישרה והמבקשת, את האמת שקיימת, אולי, בהשלכת המוסכמות הציבוריות.

עבר
במקביל, מופיעים בספר מנחם ורחלה, זוג שהקדים, כל אחד בנפרד, לעלות מאירופה לארץ ישראל, ובכך נפשם הייתה להם לשלל. השמועות הקשות מאירופה מבהירות להם שהם נותרו יחידים ממשפחתם.
הם מקימים את ביתם זמן קצר לפני קום המדינה. דרכם, מתחילתה, רצופה תהיות ושאלות. פעילות המחתרת, החברים שמאמצים מנהגים שונים ממה שהכירו באירופה, רוח ציונית ומסורת שמרנית. מותר ואסור מתערבבים עם רצוי ופחות. שחור לבן והרבה-הרבה אפור.
מילותיו של אבא של מנחם, הופכות לצוואה: עשה לך רב. זה לא קל, זה דורש מחיר יקר, אבל הם לא בוחרים בדרך הקלה דווקא. הם מקריבים את הקשרים הקרובים ביותר, בציוויו של הרב. במהלך שנים ארוכות של נתק, הידיעה שדעת תורה היא זו שהנחתה את דרכם, היא המרגוע היחיד שהם מצליחים להביא לליבם המדמם עדיין.

מתחבר
הקשר הדי-צפוי בין מנחם ורחלה לצבי ושרי, מתגלה בערך באמצע הספר בדמות קשר של סבא-סבתא ונכדים. הביקורים של צבי ושרי בבית האבות מחברים את שתי זירות הסיפור בקשר שמחד- מאחד את הדמויות, ומאידך- מדגיש את הקוטביות בין התמסרותם של מנחם ורחלה לדעת תורה, לבין צבי שאינו חושש לבחון בעצמו ולהסיק מסקנות.
מתישהו, אחרי הרבה כאבים ושתיקות, שבע נפילות וקימות, צבי ושרי מוצאים את הדרך. הבית שלהם הופך לרגוע ושליו באמת, לא רק נראה כזה.
בשלב זה גם מתחילים להתרחש, באופן יזום ושאינו, התפתחויות שמבקשות לאחות קרעים בני שישים שנה.
ובסוף, כמו שאומרים כולם, שישה עשורים אינם נמחקים בכמה מילים, אבל צעד אחד בדרך חזרה, נעשה. וזה הרבה כל כך.

אנשים
מי שטעם, כבר יודע, הסופרת אינה נוהגת לכתוב על מלאכים. היא גם אינה נוהגת לכתוב על רשעי עולם. היא כותבת פשוט על אנשים. אנשים שבדרכם האנושית נופלים וקמים, מנסים שוב ומצליחים או שלא, ואז קמים שוב ומנסים דרך שלישית שעובדת או שגם לא. תמיד, בסוף, הם תופסים את הכיוון הנכון.

פלוס
מסקנה. היא חדה. התהליך העמוק שעוברת כל אחת מדמויות הסיפור מאפשרת לקורא להכיר את הנושא על כל שלביו, לפגוש את כל הטיעונים לכל אחד מהצדדים, 'לצלול לחומר' ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת.
בדרכה המשובחת מגישה הסופרת סיפור בנוי היטב. ניכר שכל חומר שהוזכר בספר, הוצג לאחר עבודת שטח יסודית. אין בו אזכורים מעורפלים של נושאים בלתי מובנים, עם כמה מילים שנועדו ליצור רושם, ואת השאר תשלימו בעצמכם.
הרקע לזירה של מנחם ורחלה מוציא את החומר משיעור היסטוריה על תקופת קום המדינה להופעה חיה שבריטים ואצ"ל ובלפור ומלחמת תש"ח הם התפאורה שלה. חוויה מענגת למי שאינו מחבב נתונים היסטוריים יבשים, אך את הפן האנושי של ההיסטוריה, המונגש הרבה פחות, לוגם בשקיקה.

מינוס
כיוון שהספר נועד בעקיפין ללבן סוגיה מורכבת, הוא משתמש הרבה בסיפורים, רעיונות או ציטוטים ממקורות תורניים. אלו בוודאי מוסיפים נופך ועומק, אך לעיתים פוגמים ברצף העלילה.
כך, למשל, קיימות בספר סצנות שהוכנסו, לדעתי, רק כדי ליצור מצע מתאים לשתילת הסיפור. או פרק שלם שרובו מציג דיון-ויכוח של דמויות, תוך התייחסות מינימלית לעלילה אקטיבית. ובאופן כללי, כאשר דמות מסיפור מתחילה בעצמה לספר סיפור, הקורא עלול קצת לשכוח איפה הוא.
אך גם המינוס הזה הוא רק ביחס לספריה האחרים של הסופרת. מצד עצמו הספר הזה ראוי לדעתי לתואר 'יצירת מופת'.

ובסוף
איני משחררת לחלל העולם המלצה קולקטיבית לרוץ לקרוא את הספר. אינני מתערבת לקוראים בטעמם הספרותי.
רק זאת אומר, אם קראתם עד פה,
ראשית- תודה לכם, זה היה ארוך, אני יודעת.
שנית- כנראה שהדמויות דיברו אליכם, או רק נגעו בלב שלכם, מבלי לומר מילה. לכם אני מציעה להשיג את הספר ולפנות לו זמן.
ואם תעשו כן- אשמח לשמוע על החוויה שהוא העניק לכם.​
גילוי נאות: הטקסט הנ"ל נכתב ע"י בת אנוש המזדהה ככותבת השורות.
הוא עבר עריכה דקדוקית בלבד של פיסוק ומיקוף לפי כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות צ'אט GPT.


המסע אל קצה הארץ / דבורי רנד

בטרם אגש לניתוח ולביקורת, אציין בנימה אישית שזהו אחד הספרים האהובים עליי ביותר בכל הזמנים. הוא לא יורד כבר שנים מהעשירייה הפותחת. הוא גם הספר שאני ממליצה תמיד למי שמחפש משהו כיפי ומרתק לקרוא, ודוחפת בחרדת קודש חינוכית — יען כי הנוער הולך ומידרדר — לכל בייביסיטר שנועצת עיניים חמדניות בספרייה הביתית.

המסע אל קצה הארץ הוא רומן היסטורי שמבוסס באופן אמין למדי, עם חירויות ספרותיות מסוימות כמובן, על אירועים אמיתיים מהמאה ה-17.
אל תתנו למילה "היסטוריה" להרתיע אתכם או לגרום לעיניכם להתגלגל בנוסח "את שיעורי היסטוריה השארתי בתיכון, תודה". אמנם זהו ספר שהרקע ההיסטורי שלו מהודק כמעט לכל סצנה ופרק, אך אל נא באפכם. הספר הזה עוד יכיר לכם את המילה "היסטוריה" מחדש, כי בין הדפים שלו היא הופכת לעוד דמות יפהפייה ורבת פנים.

האקספוזיציה — או בלאדינו זה נשמע יותר טוב

כבר בעמוד הראשון הקורא נוחת באלגנטיות באמסטרדם היהודית של המאה ה-17, אבל את זה הקורא אינו יודע. הוא מוצא את עצמו יושב על כתפו הצנומה של יוסף, הנער שנחת לו בקהילה היהודית ההולנדית לאחר שנמלט מפרעות בעיירת מכורתו זמושץ שבמחוז לובלין, ומגלה את העולם דרך עיניו הרדופות של הגיבור.
יוסף נופל לעולם זר, בו קהילת היהודים האנוסים שברחו מתחומי שליטת המלכים הקתוליים משגשגת לה על גדת נהר האמסטל. דרך ימיו הראשונים של יוסף באמסטרדם הקורא מגלה בהדרגה עוד טפח בסמטאות המפותלות של שכונת היהודים, ועוד טפחיים באורחות חיי הקהילה.
הסופרת משבצת באומנות דמויות אמיתיות (ר' שאול מורטירה ולהבדיל ברוך שפינוזה) בין הדמויות הבדיוניות, ולכל אחת מהן חיים וצבע משלה, בעוד יוסף הצעיר מהלך ביניהן בצעד מהוסס ומבויש ומנסה ללמוד עוד ועוד מילים בפורטוגזית, בהולנדית ובלאדינו.
הוא מאומץ על ידי משפחתו של ר' מנשה בן ישראל, ומקבל במתנה כאח גדול את שמואל בן ישראל, עלם חמודות שבזמן שהוא לא מנהל את בית הדפוס המוציא לאור את ספרי הקודש וההגות של אביו, הוא מלמד את יוסף עוד פרק בהליכות עולם, אהבת ה' וחדוות חיים. בין לבין הוא נותן קולו בפיוט, במוסר השכל ובעוד סיפור מרתק.

הכתיבה — או כך כותבים סיפור שמספרת דמות בתוך סיפור

הכתיבה יפהפייה, נעימה, פשטנית — ללא הצטעצעות ומשחקי מילים.
אין מילה חסרה או מיותרת בספר הזה. הוא לא ארוך ועמוס כמו ספרים אחרים של הסופרת, הוא גם לא חסר ומותיר עודף מקום לדמיון.
מי שמתלונן על עודף מילים כששמואל בן ישראל פוצח בעוד סיפור על המלך ארתור, מחמיץ את התענוג שבסיפור בתוך סיפור. וכאלו יש כאן למכביר. יחד עם יוסף, הקורא ממתין בכיליון עיניים לרגע בו תנוח על שמואל הרוח, והוא יפצח בסיפור נוסף על וילם השתקן.
ואם זה לא מספיק, זרקו עלינו אקסטרה סוכריות (לא טופי — סוכריות קרמל חלביות) בדמות פיוטים ממיסי לב, ששוטפים את העיניים בעברית יפה וצחה, עד שכמעט אפשר לשמוע אותם באוזניים.

הדמויות — או הנער, הפייטן והנוכל הספקן

יוסף, הנער הקטון עם העיניים הריקות שחזו בזוועות ת"ח ות"ט, בעל הלב התמים והטהור — הוא דמות שקל כל כך לאהוב.
הוא דמות שהקורא מצפה לכל מילה שתצא מפיה — והוא לא מנדב הרבה.
הוא דמות שהקורא מחכה לגלות את סודה האפל.
יוסף הילד, הגדל לנער והופך לבחור, מביא היישר אל לב הקורא שאיפה כמוסה שקל מאוד להזדהות עמה: הרצון להיות שייך למישהו; הרצון להיות אהוב; הרצון להיות שייך למשהו גדול ממנו.
ככל שהוא גדל, הוא רוצה לבחור בטוב — אבל לא מוותר על זה שהטוב יבחר בו בתמורה.

ושל מי הפנינה הזו, על הטוב הבוחר בנו, אם לא של שמואל? בנו הצעיר של ר' מנשה בן ישראל, מנהל בית הדפוס שלו, בחור כארז ומורה הדרך של יוסף הצעיר.
הייתי מוכנה לשלם כפול על ספר שבו מתחילתו ועד סופו אזכה לקרוא ציטוטים והגיגים של שמואל, שנראה שיש בו מיזוג מושלם של תכונות של דמות משנה שקשה לא לאהוב.

אליהם מצטרפים ר' מנשה ואשתו הרבנית רחל, חבריו של יוסף לספסל הלימוד, פרנצ'סקה — בתו הצעירה של הרב, ר' שאול מורטירה (דמות אמיתית), כמה נערים פוחזים, ואפילו דמות נבל מוצלחת המתבססת אף היא על דמות אמיתית של ממש.
דרך הסיפורים הקולחים שלהם — מפיהם של ר' מנשה (בתוספת חיוך חם ואוהב), של שמואל (בתוספת הומור דק וכובש ומוסר השכל עדין וערב לאוזן) ושל הרבנית רחל (בגיבוי אגסים מסוכרים ואהבת אם) — מוצגת לנו הדמות הנסתרת של הספר הזה: ההיסטוריה.
והיא כובשת כמו עוד דמות קפריזית, שובבה, עקשנית ומלאת פניות ופינות אפלות.

ומכאן, לנבל. ברוך שפינוזה — הנבל שקל ונוח לשנוא אותו בכל לב, אם מתבססים על הדעה שגורסת שסיפור טוב מספק לקורא מישהו לשנוא בהתלהבות.
על פניו, הוא לכאורה משמש כדמות רשע די שטוחה: הוא כופר בעיקר, ראוי לחרמות והשמטות שהוטלו עליו, זומם מזימות אפלות שמסבכות את יוסף, את שמואל ואפילו את ר' מנשה, ואף מנסה להסית ולהדיח את יוסף הצעיר והנוח להשפעה — היישר אל זרועות כת הספקנים שהוא מטפח בדווקנות מטרידה.
אבל לברוך יש תפקיד נוסף: הוא משמש מעין דמות מראה ליוסף הצעיר. גם הוא וגם יוסף רוצים את אותו הדבר — להיות שייכים למישהו, להיות שייכים למשהו גדול מהם.
בבואתו של יוסף, הניצבת אל מול זו של ברוך, מחדדת את משמעות בחירותיו של יוסף — עבורו ועבור הקורא. יוסף בוחר להשתייך למשפחת בן מנשה ולהיות ראוי לאהבה שהם מרעיפים עליו. הוא רוצה להפוך לתלמיד חכם הראוי למסירותם, ולהשתחרר מתסמונת המתחזה שהוא סוחב לאורך מרבית הספר.
וברוך, לעומתו, נשמט ומנודה מהקהילה היהודית, ובוחר להשתייך למשהו אחר שגדול ממנו — חברת המשכילים הנוצרית.
יוסף רוצה להתמסר לחזונו של ר' מנשה — לקרב את הגאולה ולהביא את היהודים אל קצה הארץ. וברוך מתמסר לחזון הפרטי שלו: להטיל ספק בכל מה שניתן ולעקור תורה מהשורש באמצעות כישוריו כתלמיד עילוי לשעבר בישיבתו של ר' מנשה.
הוא הולך רחוק — אבל במן כפייתיות חולנית, אינו מרפה מעובדת יהדותו, ויוצר את הזרם הרעיוני ממנו התפתחה "ביקורת המקרא" הכפרנית.

על אף ששורשי הספר נטועים עמוק בהיסטוריה של המאה ה-17 בהולנד ובאנגליה, הוא אינו מרגיש מונחה־עלילה. לאורכו של הסיפור, הדמויות ומסען הפנימי הן שמובילות את המסע החיצוני — אל אנגליה, אל קצה הארץ ואל האור והאמת.
העיקריות והחשובות שבדמויות לא רק מסייעות ליוסף הצעיר במסעו להכיר את עצמו ולפלס את דרכו בעולם הגשמי והרוחני, הן מספקות לקורא חוויה של חיבור לעולם ישן של מסירות נפש, אהבת ה' ואהבת הבריות האמיתית.
כל שיחת נפש בין יוסף לשמואל, כל סיפור או הסבר מלא כיסופים לציון של ר' מנשה, מרגשים ומחברים את הקורא וגורמים לו להתגעגע עוד קצת לימים בהם היינו ילדים, וטרדות היומיום הרגיל עוד לא השכיחו לנו את הרצון לגאולה שלמה ועכשיו.

אי אפשר להישאר אדישים כשקוראים על ר' מנשה, ששולח את הבן היחיד שנותר לו לאחר שאיבד את בנו הבכור, היישר אל לוע הסכנה האינקוויזיטורית, רק כדי להכניס בסתר עוד תינוק יהודי בבריתו של אברהם אבינו.
והעיניים לא נשארות יבשות בטקס הברית המדובר.



העלילה — או מסע של אלף מילים מתחיל בספר אחד

העלילה נעה סביב הגשמת חלומו של ר' מנשה בן ישראל ליישב בחזרה את אנגליה ("קצה הארץ") ביהודים, לאחר שגורשו ממנה יותר מ־300 שנה קודם לכן, ונעה בעקבות המכשולים בהם הוא נתקל בדרך להגשמתו, האנשים והעלילות שבדרך.
לצד זאת אנחנו נהנים מעוד כמה קווי עלילה צדדיים, הקשורים בעיקר בהתפתחותו של גיבור הסיפור הראשי, יוסף, שהספר הוא גם סוג של רומן חניכה והתבגרות שלו.
את כל התהליך הזה מלוות אנקדוטות וסיפורים היסטוריים על ההיסטוריה של עצמאות הולנד, על עלילותיהם הנפתלות של כמה ממלכי אנגליה האמיתיים והאגדיים — שלא ברור אם היו באמת — ועוד כמה דמויות מרתקות.

למי שלא מונח בחומר ההיסטורי ולא בהכרח מחבב היסטוריה, אלו חלקים מענגים ומרתקים שמוסיפים עומק לסיפור של ר' מנשה ומשפחתו.
הם עוברים אל יוסף הסקרן ואל הקורא כמובן, בלשונו הזהב של שמואל.
למי שכן מונח בחומר — זו לא עוד חזרה משמימה על הסיבות לפריצת מלחמות השושנים או על אגדות המלך ארתור, אלא מבט חדש ורענן שלוקח כל אפיזודה היסטורית יבשה ומוציא ממנה מסר שחודר היישר ללב.
לא רק רלוונטי לשלב בהתבגרות וההתגברות בו נתון יוסף, אלא רלוונטי גם עבור הקורא באשר הוא.

העלילה איטית והדרגתית. לעיתים היא מזנקת קדימה, ולעיתים נעצרת להפוגה ולמחשבה.
אבל זה אורגני, זה הגיוני, זה מעורר מחשבה — ולא דוחף קדימה רק לקרוא מה קרה בסוף, אלא לטעום כל מילה ופסקה בנפרד וליהנות ממנה.
אין יותר מדי הפתעות, גם לא בגילוי הסוד האפל של יוסף.
קורא שם לב לפרטים קטנים יוכל בנקל לעלות על הטוויסט הראשי בעלילה.
אבל כשהכול כתוב בכזה חן ועדינות — זה לא באמת משנה.
הגילוי הצפוי הוא עוד צעד אורגני.

עוד כמה מחשבות — או למה לנו פנטזיה כשיש רומן היסטורי?

הספר הזה מעורר מחשבה סביב השאלה מדוע אין לנו מספיק רומנים היסטוריים על מדף הספרים החרדי.
האם זה בגלל החשש שלא ימכרו מספיק בגלל התיוג שלהם כרומנים היסטוריים?
או שמא משום שהם דורשים מהמושכים בעט לערוך תחקירים מקיפים ומדויקים, לצבור כמויות של חומר עוד בטרם נכתבה מילה בודדה?
האם בגלל שכתיבתם דורשת מהכותב לאהוב, לחקור ולהעריך את מה שכבר קיים בתולדות האדם — ולא רק את מה שברא מוחו שלו?

לסיכום

ספר מלבב מכל בחינה אפשרית.
תענוג בקריאה ראשונה ומרגיש כמו לחזור הביתה בכל קריאה אחרת.
ספר שכיף לחזור אליו בכל הזדמנות כמו לחבר טוב.
כי "אמת מארץ תצמח".
ביקורת ספרות "פרי פלסטין"
ברצוני לשתף אתכם בסיפור נפלא שקראתי כאן. קיבלתי את אישורו של ידידי הכותב להעתיק אותו לקהילת כתיבה. ובנוסף לסיפור, צרפתי בסופו את ההתרשמות שלי הן מבחינת סגנון הכתיבה והן מבחינת התוכן והמשמעויות שלו. אשמח לקבל את חוות דעתכם על הסיפור ועל הניתוח.

איך הפך חכמולוג מהישיבה לבוגד בכנס הבוגרים

מאז ומתמיד הוא נחשב לטיפוס חריג בנוף הישיבה. בעל דעות חריגות, רחוק מהקונצנזוס שאהב לאתגר את הסביבה הקרובה. מין חכמולוג כזה, עוף מוזר.
אבל אז לא ייחסו לכך חשיבות, ידעו שהוא כזה, כבדו אותו והניחו לו במוזרותו. אבל לא עכשיו. עשרים שנה חלפו מעת חבשו את ספסלי הישיבה, ובכנס בוגרים שנערך לו אי שם בפאתי בני ברק הלחה, הנייעס שהתגלגל בין שולחנות מפוארים, נרות בוהקים, ודפי הוראת קבע, היה על החכמולוג שהפך לבוגד.

הם דסקסו עליו כל האירוע. העלו אותו על המוקד. וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אם נרצה לסכם את השיג ושיח 'ההגיוני' שהופגז בין הדגים למנה העיקרית, הייתה זו שאלה אחת שחזרה על עצמה - "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה, כל כך תחתונה שמנהרות עזרה הקבורות חמישים מטר במעבה האדמה או מקבלו הפרסי בפורדו זו תקרה גבוה של המקום שהוא כעת עומד עליו?".

"למה בעיניכם הוא בוגד?", שאל רובי המתמיד שעלילות העולם הנפתל והמסואב שבחוץ - היו רחוקים ממנו כמרחק הרצועה העזתית לעזרת תורה הירושלמית.

"מי שבחר לדאוג יותר מכל לפלסטינים ביו"ש עזה ושאר כוכים, ומכפיש את עם ישראל, הוא בוגד. חד וחלק!". טען ישעיה הבנברקי בטון נחרץ. והמתגודדים מסביב הנהנו בראשם לאות הסכמה. אפילו הירושלמים שביניהם.

"בזיון. מה שהוא גורם למשפחה שלו, ולנו חברי הילדות מהישיבה המפוארת!!". התפוצץ משה השתקן בעצבנות לא אופיינית. ושוב חזרו על עצמם הנהוני הראש.

"גדלנו התבגרנו, להכפיש את חברינו לספסל הלימודים, בלי לברר אחת ולתמיד מה גרם לו לבחור בדרך הזו - לשנות תפיסת עולם ולהחזיק בדעות אחרות, זה לא הוגן". הציע מישהו מהצד. היה זה נפתלי. זה שאפילו את הטבח בישיבה שהיה מקדיח צ'ולנטו לעיתים קרובות, דן לכף זכות.

"מה יש לברר?", ישעיה הזדעק שוב. "הוא בוגד שפל ונאלח שממיט בושה וחרפה על הציבור החרדי. נקודה". סיים את טיעונו בהנפת יד קמוצה לעבר הרצפה, כמו בא לסמן סוף פסוק ולחתום את הדיון.

מהשולחן הסמוך היישר לנייעס התוסס והמבעבע, "חיימי הנמוך" כפי שכינו אותו בני הישיבה ומאז תפס גובה לא רע, שמע את משפט הסיכום של שעיה, והחליט להרביץ בפני הנכוחים את משנתו הפסיכולוגית.

"חברים, אולי ננסה לדמיין את עצמנו במקום שלו, אולי נאתגר לרגע את התפיסה הציבורית שגדלנו עליה, ונעמת אותה עם 'אידאלים' אחרים שהבוגד מאמין בהם. ולא, לא כדי לדון אותו לכף זכות", קרץ לעבר נפתלי והמשיך. "אלא ראשית כל לדון אותנו, לברר היכן אנחנו כציבור יהודי חרדי שלא שותף לדעות השמאל, ולא דוגל בלאומנות הימין, אלא יונק את השקפתו מתורת ישראל, בוחר להתייחס לסוגיית הכיבוש ושליטה בעם אחר?!". חיימי סיים את דבריו, והרגיש שהוא גבה בעוד סנטימטר כשכולם האזינו לטיעוניו בשקט.

"מה זה אידאלים? סוג של חלות?". שוב היה זה רובי המתמיד. שבעולם תורני אידאלי, היה מקבל דירה קומפלט בבית וגן, לו ידעו ערכו. ולא ידעו.

"זו מילה שמאלנית". צעק נוחם הג'ינג'י בבוז ניכר.

"לא נכון. אידיאל זה רעיון מופתי שמייצג שלמות. בדרך כלל מתייחס לסט ערכים הומניים שחברנו החכמולוג לשעבר והבוגד בהווה אימץ לעצמו בלילה קודח". היה זה שמעון שהתנדב במילים מתקתקות ובארשת חשיבות להסביר למתמיד המושלם ולג'ינג'י הזועם את פירוש המילה הלועזית.

הם המשיכו לדסקס עליו. ובין הרבים שבזו וגידפו אותו, היה גם מיעוט שניסה לערוך דיון אובייקטיבי. לפחות ניסה.
אחד מהם היה אשר שלמה.
"אתם כותשים אותו בזים לו ומלגלגים עליו ובגלל מה? הדעות שלו?! זה מצדיק להדביק כינויי גנאי של בוגד למי שבחר לכפור ברעיון הלאומנות הישראלית. הציונית ולא עבר על שום איסור ולאו מהתורה?".

בנימין הפיקח שאימץ עד כה את פלך השתיקה - אל מול קולות ההתלהמות והאמוציות הלוהטים, החליט שהגיע הזמן. הגיע הזמן להרביץ בחבר'ה מעט תבונה מלווה בהשקפה ברורה והרבה שכל. אבל הכרוז באולם הכריז על ברכת המזון. ובנימין הוכרח לשמור בבטן את המלים שכמעט נפלטו מפיו.

רגע לפני שהחבר'ה התפזרו, התרומם בנימין מכיסאו. קולו היה שקט אך נוקב. "חברים", פתח, "שמעתי את דבריכם, את הכעס והאכזבה, את תחושת הבגידה. אבל האם עצרנו לרגע לחשוב מהי באמת בגידה?".

הוא השתהה לרגע, עיניו סורקות את פני הנוכחים. "האם בגידה היא לחשוב אחרת? האם בגידה היא להחזיק בדעות שאינן תואמות את שלנו? או שמא, בגידה אמתית היא לבגוד בערכים שלנו עצמנו ערכי התורה?".

האוויר נעשה דחוס. ישעיה הבנברקי הסתודד עם משה השתקן, ניכר היה שהמילים של בנימין מטלטלות אותם.

בנימין הביט ישירות אל אשר שלמה, והמשיך. "חברינו משכבר הימים שהחליט לייצג את הציבור החרדי, בחזות שלו, בנפנופים בפסוקים מהתורה וחזלי"ם מהגמרא וטוען שמדינת ישראל היא כובשת, וזה סותר ליהדות. האם הוא בר הכי לדברר את היהדות?!" בנימין הגביר את קולו, נימת הזעם החלה לצוץ. "יש גדולי ישראל. יש להם דעה מוצקה בכל עניין, והם מעולם לא הורו לנו ללחום בכיבוש, על אף שהם מחזיקים בדעות שמתנגדות לרעיון הלאומני במתכונת הציונית - מעולם לא יצאו חוצץ בציבור נגד מדינת ישראל וצבאה בנקודה הזו, מעולם לא הורו לשליחי דרבנן להטיף מוסר לצבא והעם!".

בנימין הרים את קולו מעט. "ולכן! מי שמחליט על דעת עצמו שעמדת היהדות מתנגדת לכיבוש הפלסטיני, מי שבעת מלחמה בוחר להכפיש ולהאשים את מדינת ישראל שכוללת בתוכה חרדים וחילונים, משרתי צבא וחובשי ספסלי בית המדרש - הוא בוגד! הוא בוגד לא בגלל ההתנגדות לרעיון הלאומני, אלא בגלל שהוא בוגד בגדולי ישראל, בהנהגת הגדולים!". סיים לפרוס את משנתו בפני הנוכחים.

השקט השתרר. קולות נקישות בקנקן התה נשמעו כמו תופים מהדהדים. משפטיו של בנימין ריחפו באוויר, עוטפים את הנוכחים בשכבה דחוסה של מחשבה.

ואז זאבי הגבוה נשען קדימה, קולו כמעט לחש:
"אני עדיין תוהה איך הוא הגיע לשם, לקרוא תגר על גדולי ישראל. איך הוא הדרדר לאותם מחוזות זרים, רחוקים מכל מה שלמדנו, רחוקים מהעולם החרדי התורני, איך?".

"תשומת לב. ריקנות מבעבעת, שגורמת לו להבליט את עצמו בדעות חריגות...". זרק משה שאיבד מכבר את שתיקתו.

"כשהלב ריק - אתה ממלא אותו ברעיונות. לפעמים מבריקים לפעמים אפורים, מתוך דרישה נואשת להרגיש. להיראות", השלים אותו זאבי.

"גם", אמר בנימין, "אבל נדמה לי שזה עמוק יותר". משה הנהן. שפתיו קמוצות.

"מעבר לתשומת לב", אמר בטון רגוע "יש אנשים שאוהבים להרגיש את עצמם חכמים, שלא נגררים אחרי העדר. אנשים שהלאומנות, מדינה ועם זרים להם, כי העיקר זה האובייקט, הפרסונה". הוא פלט בזלזול את המושגים הלועזיים.
"הוא לא באמת בעד הפלסטינים, הוא בעד עצמו. הוא לא בעד ערכי צדק הוא בעד הנגיעות' שלו... להיות החכם שבחבורה. המקורי. המבריק. זה שתמיד יודע טוב מכולם. אפילו מגדולי ישראל!".

כולם הנהנו בראשם מלבד אשר שלמה שעדיין פקפק בדברים. "במה הוא שונה מדעות סאטמר?", מלמל לעצמו.

***

למחרת התפרסם דיווח חדשותי על עיתונאי "חרדי" שנעצר בעקבות פוסט שהעלה אמש... בו הביע שמחה על מותם של חמישה חיילים שנפלו בקרב בבית חנון.

"העולם טוב יותר הבוקר, ללא 5 צעירים שהשתתפו באחד הפשעים האכזריים נגד האנושות… זוהי קריאה לכל אמא ישראלית: אל תהיי הבאה לקבל את הבן בארון כפושע מלחמה. סרבו".

כתב בפוסט המחליא שעורר סערה ציבורית וזכה לגינויים נרחבים. וגם אשר שלמה שנדהם מחברו לשעבר, הצטרף לגינוי.
"מי שביום בו נופלים חיילים - מטיף מוסר למולדתו בשם 'ערכי היהדות', אינו רק תועה. הוא בוגד.
לא בנו - אלא בגדולי ישראל כולם!".

מאז עברו חמשה ימים. חברם לשעבר השתחרר למעצר בית בתנאים מגבילים. ובסרטון התיאטרלי שפרסם זמן קצר לאחר שחרורו הצהיר החכמולוג: "רק בימים אלה הבנתי כמה חשוב החופש ששווה למענו לשבת בכלא. הגיע זמן חופש לעזה. הגיע זמן חופש לחטופים ולאסירים. הגיע זמן חופש ליהדות. חופש מפשיזם, מעליונות גזע, משליטה בעם אחר. תודה לכל אחד ואחת שעמדו לצידי".

נפתלי... שצפה בסרטון מלמל לעצמו. "זה לא התחיל עכשיו. תמיד הוא היה כזה. עוד בישיבה. רק שהפעם יש לזה מיקרופון".


עד כאן הסיפור.

ממש צמרמורת אחזה בי כשקראתי את המילים של בנימין. הוא היטיב לתאר את התחושה שרבים מאיתנו חשים.

ה"עיתונאי" הזה, אוי לו ואבוי לנפשו, עשה חילול ה' נורא. איך אפשר לשמוח על מותם של חיילים? איך אפשר להשתמש ב"ערכי היהדות" כדי להצדיק דבר כזה? הרי אפילו לגוי אסור לשמוח לאיד!

כל מי שגינה אותו (כולל אשר שלמה שהשתכנע לבסוף), צדק לגמרי. זה לא רק עניין של דעות פוליטיות. זה עניין של יושר, של מוסר, של אהבת ישראל.

והסרטון הזה? "חופש ליהדות"? איזה חילול שם שמיים! הוא משתמש ביהדות כדי להצדיק את השנאה שלו? הוא חושב שהוא יותר חכם מגדולי ישראל?

הדברים של זאבי ומשה יש בהם הרבה מן האמת. לפעמים אנשים מחפשים תשומת לב בכל מחיר, אפילו אם זה אומר להיות חריגים ושונים. אבל זה לא תירוץ. אסור לנו לתת להם במה.

השאלה על סאטמר מעניינת. יש כאלה שיגידו שהם עושים אותו דבר כפי שסבר בהתחלה אשר שלמה, אבל אני חושב שיש הבדל גדול. סאטמר חולקים על הציונות מסיבות אידאולוגיות, אבל הם לא שמחים על מותם של יהודים. הם לא תומכים באויבים שלנו.

וכמובן אני מסכים עם נפתלי. זה לא התחיל עכשיו. האנשים האלה תמיד היו קיצוניים, אבל עכשיו יש להם פלטפורמה להפיץ את השנאה שלהם.

בשורה תחתונה:
הסיפור מעורר מחשבות ונוגע בנקודות רגישות. חופש מחשבה, נאמנות, בגידה. מה המניע של הבוגד. הסכנה שבהקצנה. והשאלה המרכזית "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה" שמעסיקה את כולם ומעוררת דיון נוקב בין דמויות הסיפור.

התייחסותי לגבי סגנון הכתיבה.
הכתיבה קולחת ומשלבת הומור, ביקורת ואמפתיה. הדמויות מגוונות ומייצגות קשת רחבה של דעות. רובי המתמיד, ישעיה הבנברקי, משה השתקן, נפתלי הסנגור, חיימי הפסיכולוג, נוחם הג'ינג'י, שמעון המלומד, זאבי הגבוה, אשר שלמה, וכמובן בנימין הפיקח - כל אחד מהם תורם את נקודת המבט שלו לדיון.

גם אהבתי את השימוש בשפה עשירה ובביטויים ייחודיים שמוסיפים צבע וחיים לסיפור ומעבירים את האווירה בצורה חיה.

אם שואלים אותי מה אנחנו צריכים לעשות במקרה כזה? התשובה היא חד משמעית. להוקיע אחד כזה.

אז תודה רבה על הסיפור והנמשל. זה גרם לי לחשוב הרבה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה