ביקורת ספרות "פרי פלסטין"

  • הוסף לסימניות
  • #1
ברצוני לשתף אתכם בסיפור נפלא שקראתי כאן. קיבלתי את אישורו של ידידי הכותב להעתיק אותו לקהילת כתיבה. ובנוסף לסיפור, צרפתי בסופו את ההתרשמות שלי הן מבחינת סגנון הכתיבה והן מבחינת התוכן והמשמעויות שלו. אשמח לקבל את חוות דעתכם על הסיפור ועל הניתוח.

איך הפך חכמולוג מהישיבה לבוגד בכנס הבוגרים

מאז ומתמיד הוא נחשב לטיפוס חריג בנוף הישיבה. בעל דעות חריגות, רחוק מהקונצנזוס שאהב לאתגר את הסביבה הקרובה. מין חכמולוג כזה, עוף מוזר.
אבל אז לא ייחסו לכך חשיבות, ידעו שהוא כזה, כבדו אותו והניחו לו במוזרותו. אבל לא עכשיו. עשרים שנה חלפו מעת חבשו את ספסלי הישיבה, ובכנס בוגרים שנערך לו אי שם בפאתי בני ברק הלחה, הנייעס שהתגלגל בין שולחנות מפוארים, נרות בוהקים, ודפי הוראת קבע, היה על החכמולוג שהפך לבוגד.

הם דסקסו עליו כל האירוע. העלו אותו על המוקד. וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אם נרצה לסכם את השיג ושיח 'ההגיוני' שהופגז בין הדגים למנה העיקרית, הייתה זו שאלה אחת שחזרה על עצמה - "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה, כל כך תחתונה שמנהרות עזרה הקבורות חמישים מטר במעבה האדמה או מקבלו הפרסי בפורדו זו תקרה גבוה של המקום שהוא כעת עומד עליו?".

"למה בעיניכם הוא בוגד?", שאל רובי המתמיד שעלילות העולם הנפתל והמסואב שבחוץ - היו רחוקים ממנו כמרחק הרצועה העזתית לעזרת תורה הירושלמית.

"מי שבחר לדאוג יותר מכל לפלסטינים ביו"ש עזה ושאר כוכים, ומכפיש את עם ישראל, הוא בוגד. חד וחלק!". טען ישעיה הבנברקי בטון נחרץ. והמתגודדים מסביב הנהנו בראשם לאות הסכמה. אפילו הירושלמים שביניהם.

"בזיון. מה שהוא גורם למשפחה שלו, ולנו חברי הילדות מהישיבה המפוארת!!". התפוצץ משה השתקן בעצבנות לא אופיינית. ושוב חזרו על עצמם הנהוני הראש.

"גדלנו התבגרנו, להכפיש את חברינו לספסל הלימודים, בלי לברר אחת ולתמיד מה גרם לו לבחור בדרך הזו - לשנות תפיסת עולם ולהחזיק בדעות אחרות, זה לא הוגן". הציע מישהו מהצד. היה זה נפתלי. זה שאפילו את הטבח בישיבה שהיה מקדיח צ'ולנטו לעיתים קרובות, דן לכף זכות.

"מה יש לברר?", ישעיה הזדעק שוב. "הוא בוגד שפל ונאלח שממיט בושה וחרפה על הציבור החרדי. נקודה". סיים את טיעונו בהנפת יד קמוצה לעבר הרצפה, כמו בא לסמן סוף פסוק ולחתום את הדיון.

מהשולחן הסמוך היישר לנייעס התוסס והמבעבע, "חיימי הנמוך" כפי שכינו אותו בני הישיבה ומאז תפס גובה לא רע, שמע את משפט הסיכום של שעיה, והחליט להרביץ בפני הנכוחים את משנתו הפסיכולוגית.

"חברים, אולי ננסה לדמיין את עצמנו במקום שלו, אולי נאתגר לרגע את התפיסה הציבורית שגדלנו עליה, ונעמת אותה עם 'אידאלים' אחרים שהבוגד מאמין בהם. ולא, לא כדי לדון אותו לכף זכות", קרץ לעבר נפתלי והמשיך. "אלא ראשית כל לדון אותנו, לברר היכן אנחנו כציבור יהודי חרדי שלא שותף לדעות השמאל, ולא דוגל בלאומנות הימין, אלא יונק את השקפתו מתורת ישראל, בוחר להתייחס לסוגיית הכיבוש ושליטה בעם אחר?!". חיימי סיים את דבריו, והרגיש שהוא גבה בעוד סנטימטר כשכולם האזינו לטיעוניו בשקט.

"מה זה אידאלים? סוג של חלות?". שוב היה זה רובי המתמיד. שבעולם תורני אידאלי, היה מקבל דירה קומפלט בבית וגן, לו ידעו ערכו. ולא ידעו.

"זו מילה שמאלנית". צעק נוחם הג'ינג'י בבוז ניכר.

"לא נכון. אידיאל זה רעיון מופתי שמייצג שלמות. בדרך כלל מתייחס לסט ערכים הומניים שחברנו החכמולוג לשעבר והבוגד בהווה אימץ לעצמו בלילה קודח". היה זה שמעון שהתנדב במילים מתקתקות ובארשת חשיבות להסביר למתמיד המושלם ולג'ינג'י הזועם את פירוש המילה הלועזית.

הם המשיכו לדסקס עליו. ובין הרבים שבזו וגידפו אותו, היה גם מיעוט שניסה לערוך דיון אובייקטיבי. לפחות ניסה.
אחד מהם היה אשר שלמה.
"אתם כותשים אותו בזים לו ומלגלגים עליו ובגלל מה? הדעות שלו?! זה מצדיק להדביק כינויי גנאי של בוגד למי שבחר לכפור ברעיון הלאומנות הישראלית. הציונית ולא עבר על שום איסור ולאו מהתורה?".

בנימין הפיקח שאימץ עד כה את פלך השתיקה - אל מול קולות ההתלהמות והאמוציות הלוהטים, החליט שהגיע הזמן. הגיע הזמן להרביץ בחבר'ה מעט תבונה מלווה בהשקפה ברורה והרבה שכל. אבל הכרוז באולם הכריז על ברכת המזון. ובנימין הוכרח לשמור בבטן את המלים שכמעט נפלטו מפיו.

רגע לפני שהחבר'ה התפזרו, התרומם בנימין מכיסאו. קולו היה שקט אך נוקב. "חברים", פתח, "שמעתי את דבריכם, את הכעס והאכזבה, את תחושת הבגידה. אבל האם עצרנו לרגע לחשוב מהי באמת בגידה?".

הוא השתהה לרגע, עיניו סורקות את פני הנוכחים. "האם בגידה היא לחשוב אחרת? האם בגידה היא להחזיק בדעות שאינן תואמות את שלנו? או שמא, בגידה אמתית היא לבגוד בערכים שלנו עצמנו ערכי התורה?".

האוויר נעשה דחוס. ישעיה הבנברקי הסתודד עם משה השתקן, ניכר היה שהמילים של בנימין מטלטלות אותם.

בנימין הביט ישירות אל אשר שלמה, והמשיך. "חברינו משכבר הימים שהחליט לייצג את הציבור החרדי, בחזות שלו, בנפנופים בפסוקים מהתורה וחזלי"ם מהגמרא וטוען שמדינת ישראל היא כובשת, וזה סותר ליהדות. האם הוא בר הכי לדברר את היהדות?!" בנימין הגביר את קולו, נימת הזעם החלה לצוץ. "יש גדולי ישראל. יש להם דעה מוצקה בכל עניין, והם מעולם לא הורו לנו ללחום בכיבוש, על אף שהם מחזיקים בדעות שמתנגדות לרעיון הלאומני במתכונת הציונית - מעולם לא יצאו חוצץ בציבור נגד מדינת ישראל וצבאה בנקודה הזו, מעולם לא הורו לשליחי דרבנן להטיף מוסר לצבא והעם!".

בנימין הרים את קולו מעט. "ולכן! מי שמחליט על דעת עצמו שעמדת היהדות מתנגדת לכיבוש הפלסטיני, מי שבעת מלחמה בוחר להכפיש ולהאשים את מדינת ישראל שכוללת בתוכה חרדים וחילונים, משרתי צבא וחובשי ספסלי בית המדרש - הוא בוגד! הוא בוגד לא בגלל ההתנגדות לרעיון הלאומני, אלא בגלל שהוא בוגד בגדולי ישראל, בהנהגת הגדולים!". סיים לפרוס את משנתו בפני הנוכחים.

השקט השתרר. קולות נקישות בקנקן התה נשמעו כמו תופים מהדהדים. משפטיו של בנימין ריחפו באוויר, עוטפים את הנוכחים בשכבה דחוסה של מחשבה.

ואז זאבי הגבוה נשען קדימה, קולו כמעט לחש:
"אני עדיין תוהה איך הוא הגיע לשם, לקרוא תגר על גדולי ישראל. איך הוא הדרדר לאותם מחוזות זרים, רחוקים מכל מה שלמדנו, רחוקים מהעולם החרדי התורני, איך?".

"תשומת לב. ריקנות מבעבעת, שגורמת לו להבליט את עצמו בדעות חריגות...". זרק משה שאיבד מכבר את שתיקתו.

"כשהלב ריק - אתה ממלא אותו ברעיונות. לפעמים מבריקים לפעמים אפורים, מתוך דרישה נואשת להרגיש. להיראות", השלים אותו זאבי.

"גם", אמר בנימין, "אבל נדמה לי שזה עמוק יותר". משה הנהן. שפתיו קמוצות.

"מעבר לתשומת לב", אמר בטון רגוע "יש אנשים שאוהבים להרגיש את עצמם חכמים, שלא נגררים אחרי העדר. אנשים שהלאומנות, מדינה ועם זרים להם, כי העיקר זה האובייקט, הפרסונה". הוא פלט בזלזול את המושגים הלועזיים.
"הוא לא באמת בעד הפלסטינים, הוא בעד עצמו. הוא לא בעד ערכי צדק הוא בעד הנגיעות' שלו... להיות החכם שבחבורה. המקורי. המבריק. זה שתמיד יודע טוב מכולם. אפילו מגדולי ישראל!".

כולם הנהנו בראשם מלבד אשר שלמה שעדיין פקפק בדברים. "במה הוא שונה מדעות סאטמר?", מלמל לעצמו.

***

למחרת התפרסם דיווח חדשותי על עיתונאי "חרדי" שנעצר בעקבות פוסט שהעלה אמש... בו הביע שמחה על מותם של חמישה חיילים שנפלו בקרב בבית חנון.

"העולם טוב יותר הבוקר, ללא 5 צעירים שהשתתפו באחד הפשעים האכזריים נגד האנושות… זוהי קריאה לכל אמא ישראלית: אל תהיי הבאה לקבל את הבן בארון כפושע מלחמה. סרבו".

כתב בפוסט המחליא שעורר סערה ציבורית וזכה לגינויים נרחבים. וגם אשר שלמה שנדהם מחברו לשעבר, הצטרף לגינוי.
"מי שביום בו נופלים חיילים - מטיף מוסר למולדתו בשם 'ערכי היהדות', אינו רק תועה. הוא בוגד.
לא בנו - אלא בגדולי ישראל כולם!".

מאז עברו חמשה ימים. חברם לשעבר השתחרר למעצר בית בתנאים מגבילים. ובסרטון התיאטרלי שפרסם זמן קצר לאחר שחרורו הצהיר החכמולוג: "רק בימים אלה הבנתי כמה חשוב החופש ששווה למענו לשבת בכלא. הגיע זמן חופש לעזה. הגיע זמן חופש לחטופים ולאסירים. הגיע זמן חופש ליהדות. חופש מפשיזם, מעליונות גזע, משליטה בעם אחר. תודה לכל אחד ואחת שעמדו לצידי".

נפתלי... שצפה בסרטון מלמל לעצמו. "זה לא התחיל עכשיו. תמיד הוא היה כזה. עוד בישיבה. רק שהפעם יש לזה מיקרופון".


עד כאן הסיפור.

ממש צמרמורת אחזה בי כשקראתי את המילים של בנימין. הוא היטיב לתאר את התחושה שרבים מאיתנו חשים.

ה"עיתונאי" הזה, אוי לו ואבוי לנפשו, עשה חילול ה' נורא. איך אפשר לשמוח על מותם של חיילים? איך אפשר להשתמש ב"ערכי היהדות" כדי להצדיק דבר כזה? הרי אפילו לגוי אסור לשמוח לאיד!

כל מי שגינה אותו (כולל אשר שלמה שהשתכנע לבסוף), צדק לגמרי. זה לא רק עניין של דעות פוליטיות. זה עניין של יושר, של מוסר, של אהבת ישראל.

והסרטון הזה? "חופש ליהדות"? איזה חילול שם שמיים! הוא משתמש ביהדות כדי להצדיק את השנאה שלו? הוא חושב שהוא יותר חכם מגדולי ישראל?

הדברים של זאבי ומשה יש בהם הרבה מן האמת. לפעמים אנשים מחפשים תשומת לב בכל מחיר, אפילו אם זה אומר להיות חריגים ושונים. אבל זה לא תירוץ. אסור לנו לתת להם במה.

השאלה על סאטמר מעניינת. יש כאלה שיגידו שהם עושים אותו דבר כפי שסבר בהתחלה אשר שלמה, אבל אני חושב שיש הבדל גדול. סאטמר חולקים על הציונות מסיבות אידאולוגיות, אבל הם לא שמחים על מותם של יהודים. הם לא תומכים באויבים שלנו.

וכמובן אני מסכים עם נפתלי. זה לא התחיל עכשיו. האנשים האלה תמיד היו קיצוניים, אבל עכשיו יש להם פלטפורמה להפיץ את השנאה שלהם.

בשורה תחתונה:
הסיפור מעורר מחשבות ונוגע בנקודות רגישות. חופש מחשבה, נאמנות, בגידה. מה המניע של הבוגד. הסכנה שבהקצנה. והשאלה המרכזית "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה" שמעסיקה את כולם ומעוררת דיון נוקב בין דמויות הסיפור.

התייחסותי לגבי סגנון הכתיבה.
הכתיבה קולחת ומשלבת הומור, ביקורת ואמפתיה. הדמויות מגוונות ומייצגות קשת רחבה של דעות. רובי המתמיד, ישעיה הבנברקי, משה השתקן, נפתלי הסנגור, חיימי הפסיכולוג, נוחם הג'ינג'י, שמעון המלומד, זאבי הגבוה, אשר שלמה, וכמובן בנימין הפיקח - כל אחד מהם תורם את נקודת המבט שלו לדיון.

גם אהבתי את השימוש בשפה עשירה ובביטויים ייחודיים שמוסיפים צבע וחיים לסיפור ומעבירים את האווירה בצורה חיה.

אם שואלים אותי מה אנחנו צריכים לעשות במקרה כזה? התשובה היא חד משמעית. להוקיע אחד כזה.

אז תודה רבה על הסיפור והנמשל. זה גרם לי לחשוב הרבה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
במחילה, אבל הייתי מציע לחלק לקוראים שקיות הקאה לפני שהם נחשפים לדברי הבלע והגועל של אותו בוגד נאלח. חוצמיזה שלא הבנתי למה צריך 1,299 מילים כדי להסביר מה לא טוב ברוע בהתגלמותו?!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
לא הבנתי למה צריך 1,299 מילים כדי להסביר מה לא טוב ברוע בהתגלמותו?!
אני מבין את התמיהה שלך, אבל לדעתי הסיפור לא עוסק רק בגינוי פשטני של הרוע, אלא בעיקר בניסיון להבין את התופעה הזו לעומקה. להבין איך אדם שגדל בערוגות החרדיות מגיע למצב שהוא נתפס כ-בו-גד בציבור שלנו ובציבור כולו. ובאמצעות הדיאלוג של הדמויות בסיפור ניתן להבין את המורכבות של הנושא, את הניואנסים בציבור החרדי, דעות סאטמר לעומת דעות קיצוניות אחרות או בכלל דעות אחרות, ובעיקר מה המניע של אותו יצור.

יתר על כן, הסיפור לא מתמקד רק בפוסט ספציפי. הוא עוסק בשאלה רחבה יותר, אדם חרדי שיוצא נגד הקונצנזוס החרדי, נתפס כב-וגד בגלל עמדותיו הפוליטיות, או בגלל שהוא מערער על הסמכות של גדולי התורה על ההנהגה שלהם לציבור?
ואת זה הכותב בא להביע ולחדד לקורא. שבכל מצב, גם לולא הפוסט הנורא, הדעות של האיש לא מקובלות על הציבור שלנו, לא בגלל שהוא מתנגד לרעיון הלאומני ואוחז בדעות שמאלניות, אלא בגלל שהוא בו-ג-ד בדרכם של רוב גדולי התורה שלא הלכו בדרך הזו.

כמובן זו ההתרשמות שלי מהסיפור. כמו כל קורא. ואני לא בא לייצג את כותב השורות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
חוצמיזה שלא הבנתי למה צריך 1,299 מילים כדי להסביר מה לא טוב ברוע בהתגלמותו?!
האמת היא שמה שהכי תפס אותי בסיפור הזה, זה זה:
הסיפור לא מתמקד רק בפוסט ספציפי. הוא עוסק בשאלה רחבה יותר, אדם חרדי שיוצא נגד הקונצנזוס החרדי, נתפס כב-וגד בגלל עמדותיו הפוליטיות, או בגלל שהוא מערער על הסמכות של גדולי התורה על ההנהגה שלהם לציבור?
גם אני קראתי על העיתונאי החרדי שמאלני הזה ודפדפתי הלאה. החסרת משוגעים אנוכי? אבל כאן, הדגשת משהו מאוד מעניין שלא חשבתי עליו - הערעור על סמכות גדולי הדור. אמנם איפשהו בתת ההכרה הסיבה שדפדפתי הלאה היתה בגלל שעיתונאי, חרדי או לא, לא אמור לעניין אותי כי תכל'ס רק המילה של גדולי הדור היא הקובעת, אבל אין ספק שצריך וראוי להדגיש את זה.
מה גם שאשר שלמה העלה נקודה מעניינת שגם עליה לא חשבתי וזה עצר אותי לרגע:

אחד מהם היה אשר שלמה.
"אתם כותשים אותו בזים לו ומלגלגים עליו ובגלל מה? הדעות שלו?! זה מצדיק להדביק כינויי גנאי של בוגד למי שבחר לכפור ברעיון הלאומנות הישראלית. הציונית ולא עבר על שום איסור ולאו מהתורה?".
כי באמת, יש לנו נטיה לאהוב את הימין ולשנוא את השמאל, כי השמאל בדרך כלל הוא נגד התורה, אז זה די אוטומטי אצלנו. אבל כאן חשבתי לעצמי שבאמת, איזה איסור מהתורה הוא עבר שככה משמיצים אותו?
ולכן התשובה היא בדיוק זו של בנימין:
"ולכן! מי שמחליט על דעת עצמו שעמדת היהדות מתנגדת לכיבוש הפלסטיני, מי שבעת מלחמה בוחר להכפיש ולהאשים את מדינת ישראל שכוללת בתוכה חרדים וחילונים, משרתי צבא וחובשי ספסלי בית המדרש - הוא בוגד! הוא בוגד לא בגלל ההתנגדות לרעיון הלאומני, אלא בגלל שהוא בוגד בגדולי ישראל, בהנהגת הגדולים!"
תודה לך @הספרן שעזרת לנו לחדד את הבעייתיות של האדם הלא נורמלי הזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
להבין איך אדם שגדל בערוגות החרדיות מגיע למצב שהוא נתפס כ-בו-גד בציבור שלנו ובציבור כולו. ובאמצעות הדיאלוג של הדמויות בסיפור ניתן להבין את המורכבות של הנושא, את הניואנסים בציבור החרדי, דעות סאטמר לעומת דעות קיצוניות אחרות או בכלל דעות אחרות, ובעיקר מה המניע של אותו יצור.
אבל כאן חשבתי לעצמי שבאמת, איזה איסור מהתורה הוא עבר שככה משמיצים אותו?
אילו רק היו לו דעות שמאלניות הבעיה היתה הבגידה בגדולי ישראל, אבל זה ממש לא נעצר שם. אותו עלוב חגג את מותם של חמישה יהודים ע"י האויב! מלבד מה שזה מעלה תחושת קבס ושאט נפש אצל כל מי שלב יהודי פועם בקרבו, זוהי בגידה במובנה המילוני! מצטער, אבל אני לא מבין את הצורך להתפלסף בנושא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
אילו רק היו לו דעות שמאלניות הבעיה היתה הבגידה בגדולי ישראל, אבל זה ממש לא נעצר שם. אותו עלוב חגג את מותם של חמישה יהודים ע"י האויב! מלבד מה שזה מעלה תחושת קבס ושאט נפש אצל כל מי שלב יהודי פועם בקרבו, זוהי בגידה במובנה המילוני! מצטער, אבל אני לא מבין את הצורך להתפלסף בנושא.
כי שוב אתה בוחר להתמקד בדמות ספציפית שחרגה לגמרי. אבל כפי שכתבתי זו לא המטרה בספור. זו ההתרשמות שלי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
במחילה, אבל הייתי מציע לחלק לקוראים שקיות הקאה לפני שהם נחשפים לדברי הבלע והגועל של אותו בוגד נאלח. חוצמיזה שלא הבנתי למה צריך 1,299 מילים כדי להסביר מה לא טוב ברוע בהתגלמותו?!
לענ"ד, המסר של הסיפור הזה נדרש יותר למצבים פחות קיצוניים - לדוגמא ברצון של מבינים כאלו ואחרים להנחיל לנו פרשנות ותפיסות מעוותות בהרבה נושאים עדינים שנוגעים לעולמנו, שאכן חדי העין שיעקבו אחריהם (הצייצניים מעדכני חדשות והמסתעף למיניהם, שאגב, פעם גם בפרוג כמעט שלא קיבלו במה...) יבינו בנקל מה ומי עומד מאחוריו (כלל לא בטוח שבנימין מאלו....) אבל הרוב, בכלל לא יבחינו בין תכלת לקלא אילן - ולכן יהיה לכאורה יותר תועלתי אם בעל המאמר יכניס בתוך הסיפור דוגמא כזו !!

בכל אופן תודה רבה @הספרן למאמר !!
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

אל אקצה

פרולוג

הוא היה גבוה כזה, וכשהוא חייך השפתיים שלו רטטו בקצוות.

אני הרגשתי שהוא מפחד, אבל לא הבנתי למה. הוא ישב ליד השולחן היפה של הסלון, ודיבר עם מוסא. אני ישבתי על הרצפה לידם, וציירתי ציור למוסא, האח הכי אמיץ שלי, כמו שאבא קורא לו. מוסא הוא הבן הגדול, ואני הקטן. הוספתי לציור את הקו האחרון, והראיתי אותו למוסא. אני ציירתי דגל, עם משולש כזה בצד, ושני פסים לרוחב. הדגל שמוסא מאוד אוהב. מוסא הניח את הדף על השולחן, והראה לחבר שלו. החבר חייך עוד פעם את החיוך הרוטט שלו, ושאל אותי: "עלי, מה תרצה להיות כשתהיה גדול?"

"לוחם חרות!" קראתי, והיד שלי זזה בדיוק כמו שמוסא לימד אותי.

"בלי לפחד?" מוסא ניסה לאתגר אותי.

עווית חלפה על פניו של הבחור ההוא, ואני הנהנתי, התלתלים שלי קופצים מעלה- מטה.

בלי לפחד.

את הבחור ההוא לא ראיתי יותר.
***​

הוא היה בוגד. בוגד נאלח אפילו, וזה היה טמטום מצידנו שלא גילינו אותו בזמן.

כי כשגילינו את זה, בסופו של דבר, זה היה מאוחר מדי.

בערך בשעה שלוש לפנות בוקר, כשכולם כבר ישנו, נשמע רעש של כלי רכב כבדים בחוץ. אני הייתי הראשון להתעורר, והדבר הראשון שעשיתי באותה אשמורת היה לרוץ להעיר את מוסא. כשהגעתי לחדר שלו גיליתי שלא הייתי הראשון להתעורר, מוסא קם לפני. וכנראה שהוא קם הרבה לפני, כי כשהגעתי לחדרו ראיתי אותו לבוש בבגדיו הרגילים, ועומד על אדן החלון, מוכן לקפוץ החוצה. הוא הבזיק אלי חיוך קטן, לחש לי כמה מילים, סיים ב: "להתראות, אח קטן וחמוד שלי", ונעלם אל תוך החושך הסמיך שבחוץ.

וגם את מוסא, אחי, לא ראיתי יותר.
***​

באותו לילה לא ראיתי יותר את מוסא, אבל דברים אחרים כן ראיתי.

ראיתי את החיילים מקיפים את הבית האהוב שלי. ראיתי אותם נכנסים פנימה, מעירים בגסות את אבא ואמא היקרים שלי. ראיתי אותם דוחפים את כולנו החוצה, רועדים בפיג'מות הדקות שלנו.

אחר כך שמעתי.

שמעתי את השיניים של אחיי נוקשות זו לזו. שמעתי את הקול שמשמיעים המגפיים המגושמים שלהם כשהם פוגעים ברצפה של הבית שלי. שמעתי קולות נפץ קלושים של חפצים שנופלים על הרצפה ונשברים להמון חתיכות זוהרות.

והרגשתי.

הרגשתי את הקור חודר לי עמוק לגוף, אולי אפילו עד לעצמות. הרגשתי אהבה ודאגה למוסא, האח שאני הכי אוהב, וכנראה רץ לו בודד ברחובות הצרים. הרגשתי את הרעד של אבא, כשחיבקתי אותו, לפני שחייל גבוה ובלונדיני הפריד בינינו.

אבא מלמל בשקט, רק אני שמעתי, "הכל בגלל מוסא, יא איבני. בחור אמיץ, אבל קצת יותר מדי".

ואז החייל ההוא העמיד אותי עם הפנים מול הקיר.

ואת מה שקרה עד הבוקר, כבר לא ראיתי יותר.
***​

כל שארית הלילה חיבקתי חזק את הדובי שלי, לקחתי אותו אלי מיד לאחר שמוסא נעלם לי, ממלמל מילות ניחומים אל תוך האוזן העגולה שלו. מבטיח לו שאשמור עליו היטב, שאקיים בכך את הרצון של מי שנתן לי אותו.

ובבוקר נכנסנו בחזרה הביתה.

אמא רצתה להישאר בחוץ. היא הודיעה שהיא לא מסוגלת לראות את הבית המטופח שלה שבור ורצוץ. אבא לא הגיב לה. במקום זאת הוא פנה אליי, זיק רחמים מהבהב בעיניו. "עלי," הוא התכופף אליי, וראיתי איך האחים שלי מקנאים, "מה תעדיף?"

ידעתי שזו התשובה שגבר אמיתי היה עונה בכזה מצב, ושאבא יאהב אותה. "להיכנס הביתה. ברור!" עניתי. הבטתי עמוק לתוך האישונים השחורים של אבא, והוא לשלי. אחר כך תקע את כף ידו בידי, חייך חיוך קצת עקום, ונכנסנו ביחד.

אפשר לומר שמה שראיתי שם הפתיע אותי.

הדבר היחיד שהיה שלם לגמרי זה הרצפה. השולחן החמוד של הסלון שכב על גבו, הרגליים שלו היו באורכים שונים, ולא כולן אותו דבר, כמו קודם. הווילון היפה שאמא השיגה רק זמן קצר קודם לכן היה על הכיסאות ההפוכים, ומבין הקרעים המכוערים שנפערו בו הציצו אליי שברי הנרגילה של אבא.

מזל שלא הייתי יחף, הזכוכיות עלולות היו לפצוע אותי.

ואז נזכרתי בציור ההוא שציירתי למוסא, הדגל שמזכיר לי אותו. בידיים חשופות חיפשתי אותו, בכל הבית.

הוא לא היה בשום מקום.

שנים אחר כך הבנתי שהוא היה אחת ההוכחות שלהם, הדגל הזה. דגל פלסטין.

הציור שלי שלא ראיתי יותר.
***​
בתחילת המלחמה העולם נתן לנו לגיטימציה אך לאט לאט העולם חזר להרגליו ולדעותיו המקוריות.
ואז היה לי רעיון לסיפור , סיפור שיהפוך לסרטון הסברה.
אפילו היה לי תסריט מסודר ודמויות.
כמובן שזה לא יצא לפועל...

מעלה אותו כאן, מעניין אותי לדעת מה תאמרו עליו
כמובן שהסיפור כתוב בצורה הכי פשוטה, כמו סיפור ילדים.


היה היה ילד קטן שמאוד אהב להציק לאנשים.
במיוחד הוא אהב להציק לילד שישב לידו בגן.
הוא צעק עליו, בעט בו, ירק עליו.
הילד היה מתעצבן בקולי קולות, אבל לא מחזיר לילדון.
וגם כשהגננת אמרה לילד הקטן "נו נו נו פלסטין!"
פלסטין לא התייחס והמשיך להציק לחברו לספסל.

יום אחד פלסטין עשה מעשה נורא.
והילד כעס מאוד, רדף אחריו והחליט ללמד אותו לקח.
הגננת שנמאס לה שפלסטין עושה שטויות. החליטה לחפש מישהו שישמור עליו.

בהתחלה היא הלכה לסבא אירן ובקשה "אולי אתה יכול לשמור על הנכד שלך?"
וסבא אירן מיד ענה "אני שומר עליו מרחוק"
הגננת אמרה "טוב, ננסה ללכת לסבא השני, סבא סעודיה"
וסבא סעודיה ענה "אני עסוק, תחפשי משהו אחר"

הלכה הגננת וחפשה מי יכול לשמור על פלסטין הקטן.
"אולי אמא מצרים תסכים" ומיד דפקה בדלת הבית.
אמא מצרים פתחה את הדלת וענתה "לא ולא, פלסטין שלי ילד גדול, יכול להסתדר לבד" וסגרה את הדלת.

ושוב הגננת נשארה לבד, בלי אף אחד שידאג לפלסטין הקטן.
פתאום עלה לגננת רעיון! "הרי ירדן מאוד אוהב את פלסטין, הוא בטוח ישמח לעזור"
אבל גם ירדן לא הסכים.
ואפילו הדוד קטאר שתמיד מביא מתנות שוות לפלסטין, לא מוכן לעזור.

פנתה הגננת כה וכה "מי יכול לעזור לי?"
והנה היא רואה ממולה את חברו האומלל של פלסטין. ואז הבריק הרעיון במוחה.
ניגשה הגננת לחבר ואמרה "פלסטין באחריותך! שמור עליו"
והלכה...
קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה