ביקורת ספרים וסופרים - העבר מול הרצוי

  • הוסף לסימניות
  • #22
על כן אמרתי, שאיני בא לדבר עליך כעליך.
אני מדבר הן מצד הסופר, שביקורת שחתומה על ידי מישהו, היא כלי לגיטימי שהוא צריך להתמודד מולו.
ואילו ביקורת אנונימית היא בדרך כלל בעייתית.
והן מצד הכותב הרגיל, שנזהר יותר בדברים עליהם הוא חתום.

על כן גם אם אתה אישית כשר לגמרי בדץ, יבואו אחריך האנונימיים האחרים ויגלו למקום מים הרעים, ומי יוכל להבחין בין תכלת לקלא אילן.
לשונך רבנית להפליא ולהשתומם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
אם אני מבין נכון, אם ביקשת להשיב על הביקורות הללו, משמע אתה מדבר על ביקורות אובייקטיביות, על עניינים אובייקטיביים, אידיאולוגיים או אחרים. הביקורת שלי דנה את הסובייקט, את התחושה של הקורא, במקרה הזה אני. הסופר אינו מאן דאמר בעניין הזה, אין לו מה להשיב, ולא צריך לחזר אחרי תגובתו. חווית הקריאה היא לא עניין לוויכוח, אלא להבעה.

וכך היו מפלפלים והולכים בחילוקים דקים עד אור הבוקר.

מעדיף לדבר על העניין, ולא על הביקורת הספציפית המשובחת עד מאוד שלך.
נניח שהסכמנו על הביקורת שלך שהיא כשרה ומהודרת לכל הדעות.

כעת האשכול הזה בא לדון בביקורות ספרים בכלל, ועל כך הבעתי את דעתי.

כמדומני שאף אתר או עיתון שהוזכרו כאן כהוכחות לצדק השיטה, לא היה מפרסם ביקורות אנונימיות על ספרים. בוודאי שלא בקביעות.

זה יכול להיות מצוי בבלוגים פורחים, אבל אלו בוודאי אין להם אינטרס לשמור על יושרה או על כללי אנושיות.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #24
לפעמים, בא מישהו עם נדוניה אופוזיציונית מהבית, ואז הוא מחפש על מה אפשר להלביש את ההתנגדות הזו. נראה לי שמישהו כאן לא קרא/הבין את דברי.

מה אכפת לך מה הם כתבו?
מדוע אתה מסתער כאווזה רחמנייה המגוננת על אפרוחיה לגונן על הביקורת שלך?

הם בסך הכל כתבו את החוויה האישית שלהם כשקראו את הביקורת שלך...

זו הייתה התחושה שלהם כקוראים. במקרה זה - הם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
מה אכפת לך מה הם כתבו?
מדוע אתה מסתער כאווזה רחמנייה המגוננת על אפרוחיה לגונן על הביקורת שלך?

הם בסך הכל כתוב את החוויה האישית שלהם כשקראו את הביקורת שלך...

זו הייתה התחושה שלהם כקוראים. במקרה זה - הם.
מי אמר שאכפת, טרחתי להודות לכל אחד מהם, להסכים עם חלק מהדברים ולחלוק על אחרים.
מכל מקום, אם נשתמש בלשונך, אין הנדון דומה לראיה, הרי הוא אשר חילקתי כמה הודעות אחורנית:
אם אני מבין נכון, אם ביקשת להשיב על הביקורות הללו, משמע אתה מדבר על ביקורות אובייקטיביות, על עניינים אובייקטיביים, אידיאולוגיים או אחרים. הביקורת שלי דנה את הסובייקט, את התחושה של הקורא, במקרה הזה אני. הסופר אינו מאן דאמר בעניין הזה, אין לו מה להשיב, ולא צריך לחזר אחרי תגובתו. חווית הקריאה היא לא עניין לוויכוח, אלא להבעה.
הם לא דיברו על החוויה, הם דנו אובייקטיבית אם הביקורת שלי לגיטימית. וודאי שחשוב לי כמו אווזה רחמניה להוכיח שהיא כן, כפי שהיה חשוב לך בשעתו להגיב על המתקפה האידיאולוגית. לו היו כותבים סובייקטיבית שכתיבתי הזכירה להם צחנה של אשפת מוצאי שבת, או מזכירה כתיבה של ילד בן חמש - לבטח הייתי שותק כדג!

תימה עליך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
מספרים על אחד מגדולי המתאבקים (ולא בעפר תלמידי חכמים), שלא סבל מענווה יתירה.
פעם שאל אותו המתמודד שהפסיד מולו: "אולי תסביר לי מה היו הטעויות שלי במאבק, שבגללן ניצחת אותי?" (תורה היא וללמוד אני צריך!)

השיב לו המנצח: הטעות שלך הייתה שעלית לזירה.


לכתחילה לעלות לזירת וויכוח מולך זו בוודאי טעות עבורי.
בפרט כאשר אני מעריך מאוד את כתיבתך, כמעט סוגד לה.


על על פנים, לסיכום ובטרם אנטוש את הזירה בבושת פנים:
הבעתי את דעתי הענייה שביקורת אנונימית אינה ראויה.
הבעת את דעתך העשירה שאין בה בעיה ואף אין הבדל בינה לבין ביקורת חתומה.

אשתמש מעט בלשונך: זה לא עניין לוויכוח, אלא לתחושה.

הן כמבקר והן כמבוקר - אני חש שביקורת אנונימית היא עוול לסופר.

ומעתה, כל הרוצה לחוש יבוא ויחוש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
רק נקודה אחרונה, לפני שתברח, עצור רגע:
אל תשכח שאין המדובר בעיתון חתום ומסוגר שעורכיו קשוחים וזעופים, כאן פורום, וסופר שבאמת רוצה להגיב, מוזמן..................
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
לו היו כותבים סובייקטיבית שכתיבתי הזכירה להם צחנה של אשפת מוצאי שבת, או מזכירה כתיבה של ילד בן חמש - לבטח הייתי שותק כדג!

האם הם היו כותבים כך בשמם ולשמך?
ואיך היית חש למקרא דברים אלו? סבבה לגמרי?

מעניין. בלי ציניות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
רק נקודה אחרונה, לפני שתברח, עצור רגע:
אל תשכח שאין המדובר בעיתון חתום שעורכיו קשוחים וזעופים, כאן פורום, וסופר שבאמת רוצה להגיב, מוזמן..................

שוב, כאן בדיוק חוסר השוויון בין סופר שמגיב בשמו לבין ניק אנונימי שיכול להיות כל אחד.

זה מריח כמו חוסר הגינות. או כמו אשפה של מוצאי שביעי של פסח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
לא. גרוע מאד מן הסתם. ולעולם לא הייתי כותב כך על אחר.

יפה מאוד.
כלומר, זה שהכתיבה שלך סובייקטיבית לא ממש עוזר לסופר.
הוא עלול לקחת את הדברים ללב.
ולכן, ראוי שתהיה הגון וכמו שכתבת על שמו - כתוב בשמך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
יפה מאוד.
כלומר, זה שהכתיבה שלך סובייקטיבית לא ממש עוזר לסופר.
הוא עלול לקחת את הדברים ללב.
ולכן, ראוי שתהיה הגון וכמו שכתבת על שמו - כתוב בשמך.
לא כתבתי ולא אכתוב על אף אחד שהוא כותב כמו ילד בן חמש. כדי שלא יקח את הדברים ללב. אם כן אכתוב זאת, בשמי, לא יקח ללב?
ולא תפסתי את הקטע של ההוגנות, בגלל שהוא גר בתל אביב גם אני צריך לעבור להתגורר שם? מה הקשר?
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #34
לא כתבתי ולא אכתוב על אף אחד שהוא כותב כמו ילד בן חמש. כדי שלא יקח את הדברים ללב. אם כן אכתוב זאת, בשמי, לא יקח ללב?

אם תכתוב זאת בשמך, ייקח הרבה פחות ללב.
כאמור לעיל, ביקורת אנונימית פוגעת בסופר הרבה יותר, כי אינו יודע ממי הגיעה, האם זה מי מדורשי שלומו, סתם טוקבקיסט, או בעל אינטרסים.

בסך הכל הוכחתי מדבריך שזה שהביקורת סובייקטיבית לא גורם לסופר לא להיפגע ממנה.


ולא תפסתי את הקטע של ההוגנות, בגלל שהוא גר בתל אביב גם אני צריך לעבור להתגורר שם? מה הקשר?

אתה מדבר לפי הצד שאצלך אכן ביקורות אנונימיות ושאינן - שוות בתוכנן.
אצל רוב בני האדם זה שונה. לפענ"ד.
וכאמור, יכולים להיות בעלי אינטרסים, מתחרים, סתם קנאים...

כאשר אדם חותם בשמו, הוא מחויב לתוכן בהרבה יותר, והתוכן יהיה מן הסתם קרוב יותר לאמת, ולא התלהמות פוגענית חפה מכל מחויבות.


קצת מתיש לחזור על עצמי ככלב השב על קיאו-סורנטו.

ניסיתי לפרוש כבר לעיל, הבה נסכם שהסכמנו שלא להסכים.

אולי יבוא מישהו חכם ממני ויסביר אותי טוב יותר. ואולי אותך.

ליל מנוחה אנונימי נומי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
שמע @מ"ם :
הבה נמצא את הפרמטרים לקראת ניסוח """"הקוד האתי של הביקורת"""" או: קווים לדמותה של ביקורת נאותה.
להלן המשתנים העיקריים (חלקם לפחות), ומהם צריך לבחור מה חיוני, מה לא, והלכה למעשה: איזה מבחן ובאיזה ציון צריכה הביקורת לעבור כדי לעבור. המבחן יקרא "מבחן @קנקן מלא/@קורג/@מרחבית/@מ"ם" .

הסופר:
  1. סופר מתחיל/סופר מנוסה/סופר צמרת. לא הרי הביקורת לזה כהרי לזה.
  2. סופר רגש/מתח/סיפורי צדיקים, מול סופר-עיתונאי-פובליציסט, שחשוף מטבע הדברים יותר.
הספר:
  1. ספר חדש שהוציא עתה אפו לאויר העולם/ספר מדף/ספר שכבר נגנז מהמדפים (ואין/כמעט אין השפעה על המכירות)
הביקורת:
  1. שמאל דוחה וימין מקרבת, שילוב של סופרלטיבים עם מילות גנאי. מול התקפה ברברית שאפילו לא מתחילה ב"שלום וברכה".
  2. ירידה לגופו של סופר. או סיכול ממוקד ליצירה שלו.
  3. פסילה גורפת וטוטאלית (אפילו של סיפור אחד). לעומת פעולה כירורגית.
  4. אמירות שמשליכות בעקיפין על כושרו הכללי של הסופר, על היכולות שלו בכלל ובספרות. או כאלו שלא פוגעות בבלתי מעורבים.
  5. השורה התחתונה והסך הכולל שלילי או חיובי.
  6. אידיאולוגית/ניסוחית/לשונית/ספרותית/רוחנית/צרכנית.
המבקר (מוקדש ל@מ"ם):
  1. אנונימי, אם לאו.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #37
לא הייתי מגיב שוב לולא תייגתני, ועוד ג' פעמים בהודעה אחת...

"הבה נמצא את הפרמטרים לקראת ניסוח """"הקוד האתי של הביקורת"""" או: קווים לדמותה של ביקורת נאותה."

ברור שעל זה הדיון! כמו שהדגשתי חזור והדגש.
גם אם נניח שהביקורת הוולדרית הייתה מייאחוז - באשכול כאן דנים לקביעת נורמות בביקורות הפורום, שחלקן - יש להניח - לא תיכתבנה על ידך.


"המבקר: אנונימי, אם לאו".

מגוחך להעמיד את זה בפני עצמו, כתנאי באדם. וכמו שהורחב הרחוב והרחב.
זה לא רק ה"גברא", זה גם ה"חפצא". הביקורת כולה שונה כאשר הכותב חתום עליה בשמו.

וכן, אני סבור שמבחן הכרחי והגיוני לפרסום ביקורת נשכנית, הוא האם יש לכותב אומץ לעמוד מאחוריה בשמו האמיתי.

ההבדל הקטן בין פאשקוויל לבין ביקורת לגיטימית.


כבר חלקו על כך גם לעיל וטענו שאפילו בשם המלא אין להתיר ביקורת.
אבל דעתי האישית היא שאני מוכן לקרוא גם משפטים קשים כאשר חתום מאחוריהם בנאדם.
ואני בעד ביקורת, בעד הסגנון שלא עושה הנחות, בעד לשים דברים על השולחן -

עם התנאי הקטנטן הנ"ל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
אני אענה לשאלה הראשונית ל מרא דאתרא
אני בעד ביקורות, ביקורת טובה לכל דבר, משביחה אותו ומקפיצה אותו מדרגה, ובנוסף המקום כאן מכובד ומכבד, וכל עוד יש כאן ציבור שמגיב און ליין ומדייק, תקום צעקה על חריגה מכללי המוסר והאתיקה, ולכן מבחינה מסויימת זה טוב יוותר מאשר בעיתון, שישמיע המבקר את דעתו, העורך יכריע, והביקורת תהפוך לנחלת הכלל, כאן, הכלל אינו גדול כל כך, והמבקרים עחל המבקר רבים. וה'עורך' זמין.

לענין האנונימיים, מאחר ואנוכי כזה, קשה לי להביע דעה.

בכל מקרה כמדומה שמן הראוי שנשואי הביקורת יביעו דעה לא אתייג אותם כי רבים הם כאן, אבל נשמח כמדומני כולנו לשמוע את דעתם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
לענין האנונימיים, מאחר ואנוכי כזה, קשה לי להביע דעה.

דבריך (וכן דברים דומים בפרטי) מזכירים לי את רב בית הכנסת שעלה בשבת האחרונה לתבוע מקהילתו להזדרז לשלם כסף עבור הבניין ההולך ונבנה, כפי שנקבע 20 אלף ש"ח לבית אב.

כשירד מהבמה הבחין שבית הכנסת מתחלק לשניים:

חצי אהבו את דבריו - אלו שכבר שילמו.
וחצי כבר לא אמרו לו שבת שלום - אלו שעדיין לא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
דבריך (וכן דברים דומים בפרטי) מזכירים לי את רב בית הכנסת שעלה בשבת האחרונה לתבוע מקהילתו להזדרז לשלם כסף עבור הבניין ההולך ונבנה, כפי שנקבע 20 אלף ש"ח לבית אב.

כשירד מהבמה הבחין שבית הכנסת מתחלק לשניים:

חצי אהבו את דבריו - אלו שכבר שילמו.
וחצי כבר לא אמרו לו שבת שלום - אלו שעדיין לא.
ורק אני עמדתי ליד הבימה עם קופסת טבק בידי המושטת, ממתין לאן אני שייך.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

כולנו אוהבים לקבל פרגונים, זה ממש כמו דלק עבור עשיה.
בעיקר עבור כתיבה.

לפעמים שולחים לי תודות על ספרים שכתבתי. (גם ביקורות בונות).
בהתחלה הרגשתי מבוכה שיש אנשים שרוכשים את הספרים או שקוראים אותם, וגם הפידבקים היו מביכים אותי (זה משמח אבל גם מביך). תחושה של: אבל לא אני באמת כתבתי... למה צריך להודות לי?
או: באיזו זכות אני מקבלת תודות? למה שיודו לי? ועוד מחשבות מקטינות.
ותחושת התנגדות: למה מגיע לי יחס?
מסתבר שצריך ללמוד להיות בצד שמקבל יחס ופרגונים, זה קשה, אבל אפשרי.
*
מצד שני, גם קשה לי לפרגן לכותבים באופן גלוי. תחושה שהכתיבה היא משהו אישי, וכותבים לא באמת צריכים את התודה שלי, בנוסף, לפעמים התרומה של הקריאה כל כך גדולה וקשה להגדיר במילים עד כמה הכתיבה מדהימה וכו'.
וכן, אני חושבת שככותבים אנחנו לא באמת אמורים לצפות שיקראו אותנו או כדי לקבל הערכה, אלא צריכים לכתוב ולצאת לאור כי זה מה שצריך, כמו שעובדים אחרים עושים את עבודתם כי צריך ולא משנה אם הם מבלים מחמאות או גערות. (למשל ראש הממשלה מקבל הרבה ביקורת שלילית אבל הוא פועל מתוך תחושת שליחות, כך צריך בכל מקצוע, אמנם אפשר להקשיב לביקורות אבל להקשיב יותר לעצמך)
כך שמי שיש לו כשרון כתיבה או יש לו מה לומר - שיעביר הלאה.
לא צריך לצפות לאישור ולא לחשוש כ"כ מדחיה.
אבל לפעמים כן יש ערך לומר תודה רבה, לא רק עבור הכותבים, אלא גם עבור הקוראים שיכולים לצאת נתרמים ומחפשים חוות דעת לראות מה כדאי ומתאים להם לקרוא.

אולי כאן באשכול הזה תכתבו תודות לכותבים, או תעלו תודות שקיבלתם (באישור השולחים, למרות שזה אנונימי חשוב לדעתי לבקש רשות).
דבר אחד אני יכולה לומר בגנות הספר הזה:
אסור לקנות אותו בימים הנוראים.
אבל זה בדיוק מה שעשיתי בטעותי, ואחרי כמה פרקים ומגוון פרצי צחוק בלתי נשלטים (שסובבו אליי כמה ראשים מופתעים) - הבנתי שעליי לגנוז אותו לימי זמן שמחתנו.
כמובן, הוא לא זכה ללוות אותי לתוכם - כבר בשבת האזינו זכו בני משפחתי להאזין לפרצי צחוק נוספים וכמובן - לציטוטים נבחרים ("אמא, מה כל כך מצחיק??") - וסיימתי אותו עוד לפני ששלושה כוכבים שלחו אותי לימי המעשה המועטים שטרם חג האסיף.
וכמובן - לבלגן המייצג שלנו, שמי ייתן ויהיה אסיף.
***
רותי קפלר, הסופרת והאמא של האמא של הבלגן, מציינת בתודות שהסיפורים לא מבוססים על המשפחה שלה. והיא מציינת שסיפור הספה הקרועה היה באמת, אבל לא מגלה אצל מי.
ובכן, עליי להתוודות כאן: הסיפור הזה התרחש אצלנו, כמעט ככתבו וכלשונו (למעט שינויים ספרותיים פה ושם). רק שאין לי מושג מי הביא אותו לידיעת הסופרת המהוללה, שאיתה לא זכיתי לערוך היכרות אישית...

[ואם אתם מעוניינים לשמוע אנקדוטת המשך לסיפור הנ"ל, מוזמנים לקרוא את הסוגריים:
הספה שלנו ז"ל ירדה לעולמה ליד הפח בערב פסח אחד, לאחר שנוערה היטב מכל מה שהתחבא בחור שלה, כמובן - חור שהגיע עד לקרקיעתה.
ואז, דקות ספורות אחר כך, ילד משתמט מעבודות הפסח, שהעדיף לשבת על החלון, הזעיק אותנו אליו בקריאות.
ולנגד עינינו נגלה המחזה הבא: הספה שלנו, זו שכבר לא יכלה עוד לשמש אותנו, ננשאת בידי שני סודנים גברתנים. אחד מחזיק אותה מקדימה - והשני ראשו מציץ הישר מתוך החור הענק, ומשם הוא סוחב את הספה...]
***
ובכן, באמת אין לי מושג אילו מצלמות נסתרות הציבה רותי בביתנו (בעצם אין סיכוי שזה מה שהיא עשתה - אחד הילדים ודאי כבר היה מוצא את המצלמות הללו ומשחק ו/או מפרק אותן...) - בכל אופן, הזדהיתי מאוד עם הרבה מהתיאורים בספר (גם אם למפלצת שלנו קוראים בשם אחר - אולי יבוא יום ואספר עליה), ובתיאורים אחרים נאנחתי לרווחה, נו, אצלנו זה לא כל כך נורא... (אבל לא את כל מה שנורא אצלנו מצאתי בספר, שתדעו.)
אצלי עדיין מכשפת הסדר מנסה להשתלט על הזירה, מתהדרת בכל מיני שיטות מיסוך צדקניות (על אוזניות שמעבירות שיעור תורה ומעבירות בנחת את הסדר - שמעתם?) אבל היא לומדת להתאזן אט אט.
עד הפעם הבאה שמפלצת הבלגן מחסלת עוד מקלף. או עט. או "אישור לערב כיתה שצריך להביא אותו חתום עד מחר, אמא! אה, ואני גם אמורה להביא מקלף, אנחנו מכינות צ'יפס".
***
אבל בואו נדבר גם על הרגעים שבהם הספר העלה בי דמעות.
לא דמעות צחוק, דמעות התרגשות.
הפרק שמשווה בין מבחן הגמר לבין מבחן החיים, למשל?
דמעות. של הבנת האמת של החיים. שבהם מצוי המבחן האמיתי.
או התובנה הפשוטה לכאורה, על אלה שעומדים מאחורי הבלגן - האוצרות שחנן אותנו ה' ושלא היינו מוותרים עליהם?
לחלוח בעיניים. (טוב, אולי גם כי בדיוק אחד מהאוצרות האלה שוב פילח מעדן מהמקרר, והחל להאכיל בו את עצמו ואת הרצפה. אבל באמת שהוא אוצר מתוק, ולא רק בגלל המעדן הדבוק ללחייו!)
אין ספק - בתוך כל ההומור הרב, רותי לא שכחה להכניס גם את העומק הרגשי ומעבר לו שהיא אלופה בו.
ואני מודה לה גם על כך.
***
ומילה על הכריכה, היצוקה (שוב) באומנות זכוכית:
היא מדהימה ומבטאת לגמרי את מה שהתבקש ממנה (וגם משכה עיניים סקרניות מילדי הבלגן הפרטיים שלי) -
אבל דבר אחד אני לא מבינה: איך אומנות זכוכית כזו יכולה לשרוד בבית של הבלגן??
***
הייתי יכולה להגג כך עוד ועוד, אבל מה לעשות שהעט בדיו עומד להיגמר, והמפלצת הפרטית שלנו בלעה את כל שאר העטים?

(טוב, נו, על מי את עובדת, גברת, כולנו יודעות שאת משתמשת במקלדת...
מפלצת בלגן שלי, את שומעת?? המקלדת שלי, וכל המחובר אליה, היא מחוץ לתחום שלך לגמרי, מובן?
נו, אם המפלצת שלי קלטה את זה - אולי יש סיכוי שהיא תהפוך יום אחד למפלצת סדר, ותייצר לנו ספר המשך ל"אמא של הבלגן"...)




קישור לביקורת האישית שכתבתי על הספר הקודם היצוק בזכוכית:
וכמובן, תיוג של האמא של הספר הזה:
@Ruti Kepler

פעם ראשונה שלי בכתיבת ביקורת ספרות, אשמח לביקורת על הביקורת.

כריכה נוגה ומסתורית משהו, של עדר כבשים במנהרת יער עמוקה-עמוקה, מחפה על דפי ספר מטלטל.
כן, אני יודעת שצמד המילים האלו זוכה בלי מאמץ בתחרות הקלישאות הבינלאומית. אף על פי כן, אינני נמנעת מן השימוש בו, כיוון שהוא מיטיב לתאר את החוויה האישית שהספר הזה העניק לי.

הווה
בתחילת הספר מופיעה שרי, אישה צעירה ואם לקטנטנים, שבאופן מפתיע חלקית מקבלת מכתב פיטורין. הוא, מלבד הטלטלה ה'רגילה' שהוא ממיט על ראשו של כל מי שאוחז בו, מעיר בליבה שדים שהיו מורדמים היטב במהלך השנים האחרונות.
צבי, בעלה, הינו אדם בעל ראייה רחבה וכושר ניתוח מעולה. הוא שונא את עובדת היותו פריט בעדר המגזרי, ומשתמש בתכונותיו השכליות כדי לבחון מחדש דברים שבסביבת גידולו אסור לפתוח. הוא מיישם את מסקנותיו: מוסיף מנהג לא מקובל, משמיט אחר, כיוון שלא מצא לו מקור מספק. מתיר לעצמו להימצא במקומות בו אדם בעל חזות כשלו אינו מחזה נפוץ, כיוון שבבדיקתו לא מצא בהם פסול. ובאופן כללי משיל מעצמו את תלבושת הצמר העדרית החונקת.
שרי רואה מהצד, תוהה, נבוכה. צבי שולף נימוקים ערוכים היטב על כל אחד מהשינויים שהוא מוציא לפועל. הוא בסך הכול ירא שמיים וגם למדן, איש טוב ובעל מתחשב וגם קשוב לדעתה. אין לה מה לבוא אליו בטענות, גם אין לה סיבה ממשית לדאוג. אך דאגות אינן זקוקות לסיבות. שרי רואה ושותקת, שומעת ובולעת, עדה לתהליך שבעלה עובר ונושכת שפתיים, מחניקה סוד.
צבי מתאמץ כל כך לרצות את שרי. שרי מנסה כל כך להכיל את דרכו הייחודית של בעלה. שרי לא אומרת מילה. צבי שומע גם מילים שלא נאמרות. פני הבית שלהם רגועים ושלווים, אבל סערות גועשות תחתם.
רות, החברה ששרי הכירה בליל דמעות אחד, מייצגת את מי שאינו מחויב לתלבושת המגזרית. היא משקפת, בדרכה הישרה והמבקשת, את האמת שקיימת, אולי, בהשלכת המוסכמות הציבוריות.

עבר
במקביל, מופיעים בספר מנחם ורחלה, זוג שהקדים, כל אחד בנפרד, לעלות מאירופה לארץ ישראל, ובכך נפשם הייתה להם לשלל. השמועות הקשות מאירופה מבהירות להם שהם נותרו יחידים ממשפחתם.
הם מקימים את ביתם זמן קצר לפני קום המדינה. דרכם, מתחילתה, רצופה תהיות ושאלות. פעילות המחתרת, החברים שמאמצים מנהגים שונים ממה שהכירו באירופה, רוח ציונית ומסורת שמרנית. מותר ואסור מתערבבים עם רצוי ופחות. שחור לבן והרבה-הרבה אפור.
מילותיו של אבא של מנחם, הופכות לצוואה: עשה לך רב. זה לא קל, זה דורש מחיר יקר, אבל הם לא בוחרים בדרך הקלה דווקא. הם מקריבים את הקשרים הקרובים ביותר, בציוויו של הרב. במהלך שנים ארוכות של נתק, הידיעה שדעת תורה היא זו שהנחתה את דרכם, היא המרגוע היחיד שהם מצליחים להביא לליבם המדמם עדיין.

מתחבר
הקשר הדי-צפוי בין מנחם ורחלה לצבי ושרי, מתגלה בערך באמצע הספר בדמות קשר של סבא-סבתא ונכדים. הביקורים של צבי ושרי בבית האבות מחברים את שתי זירות הסיפור בקשר שמחד- מאחד את הדמויות, ומאידך- מדגיש את הקוטביות בין התמסרותם של מנחם ורחלה לדעת תורה, לבין צבי שאינו חושש לבחון בעצמו ולהסיק מסקנות.
מתישהו, אחרי הרבה כאבים ושתיקות, שבע נפילות וקימות, צבי ושרי מוצאים את הדרך. הבית שלהם הופך לרגוע ושליו באמת, לא רק נראה כזה.
בשלב זה גם מתחילים להתרחש, באופן יזום ושאינו, התפתחויות שמבקשות לאחות קרעים בני שישים שנה.
ובסוף, כמו שאומרים כולם, שישה עשורים אינם נמחקים בכמה מילים, אבל צעד אחד בדרך חזרה, נעשה. וזה הרבה כל כך.

אנשים
מי שטעם, כבר יודע, הסופרת אינה נוהגת לכתוב על מלאכים. היא גם אינה נוהגת לכתוב על רשעי עולם. היא כותבת פשוט על אנשים. אנשים שבדרכם האנושית נופלים וקמים, מנסים שוב ומצליחים או שלא, ואז קמים שוב ומנסים דרך שלישית שעובדת או שגם לא. תמיד, בסוף, הם תופסים את הכיוון הנכון.

פלוס
מסקנה. היא חדה. התהליך העמוק שעוברת כל אחת מדמויות הסיפור מאפשרת לקורא להכיר את הנושא על כל שלביו, לפגוש את כל הטיעונים לכל אחד מהצדדים, 'לצלול לחומר' ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת.
בדרכה המשובחת מגישה הסופרת סיפור בנוי היטב. ניכר שכל חומר שהוזכר בספר, הוצג לאחר עבודת שטח יסודית. אין בו אזכורים מעורפלים של נושאים בלתי מובנים, עם כמה מילים שנועדו ליצור רושם, ואת השאר תשלימו בעצמכם.
הרקע לזירה של מנחם ורחלה מוציא את החומר משיעור היסטוריה על תקופת קום המדינה להופעה חיה שבריטים ואצ"ל ובלפור ומלחמת תש"ח הם התפאורה שלה. חוויה מענגת למי שאינו מחבב נתונים היסטוריים יבשים, אך את הפן האנושי של ההיסטוריה, המונגש הרבה פחות, לוגם בשקיקה.

מינוס
כיוון שהספר נועד בעקיפין ללבן סוגיה מורכבת, הוא משתמש הרבה בסיפורים, רעיונות או ציטוטים ממקורות תורניים. אלו בוודאי מוסיפים נופך ועומק, אך לעיתים פוגמים ברצף העלילה.
כך, למשל, קיימות בספר סצנות שהוכנסו, לדעתי, רק כדי ליצור מצע מתאים לשתילת הסיפור. או פרק שלם שרובו מציג דיון-ויכוח של דמויות, תוך התייחסות מינימלית לעלילה אקטיבית. ובאופן כללי, כאשר דמות מסיפור מתחילה בעצמה לספר סיפור, הקורא עלול קצת לשכוח איפה הוא.
אך גם המינוס הזה הוא רק ביחס לספריה האחרים של הסופרת. מצד עצמו הספר הזה ראוי לדעתי לתואר 'יצירת מופת'.

ובסוף
איני משחררת לחלל העולם המלצה קולקטיבית לרוץ לקרוא את הספר. אינני מתערבת לקוראים בטעמם הספרותי.
רק זאת אומר, אם קראתם עד פה,
ראשית- תודה לכם, זה היה ארוך, אני יודעת.
שנית- כנראה שהדמויות דיברו אליכם, או רק נגעו בלב שלכם, מבלי לומר מילה. לכם אני מציעה להשיג את הספר ולפנות לו זמן.
ואם תעשו כן- אשמח לשמוע על החוויה שהוא העניק לכם.​
גילוי נאות: הטקסט הנ"ל נכתב ע"י בת אנוש המזדהה ככותבת השורות.
הוא עבר עריכה דקדוקית בלבד של פיסוק ומיקוף לפי כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות צ'אט GPT.


המסע אל קצה הארץ / דבורי רנד

בטרם אגש לניתוח ולביקורת, אציין בנימה אישית שזהו אחד הספרים האהובים עליי ביותר בכל הזמנים. הוא לא יורד כבר שנים מהעשירייה הפותחת. הוא גם הספר שאני ממליצה תמיד למי שמחפש משהו כיפי ומרתק לקרוא, ודוחפת בחרדת קודש חינוכית — יען כי הנוער הולך ומידרדר — לכל בייביסיטר שנועצת עיניים חמדניות בספרייה הביתית.

המסע אל קצה הארץ הוא רומן היסטורי שמבוסס באופן אמין למדי, עם חירויות ספרותיות מסוימות כמובן, על אירועים אמיתיים מהמאה ה-17.
אל תתנו למילה "היסטוריה" להרתיע אתכם או לגרום לעיניכם להתגלגל בנוסח "את שיעורי היסטוריה השארתי בתיכון, תודה". אמנם זהו ספר שהרקע ההיסטורי שלו מהודק כמעט לכל סצנה ופרק, אך אל נא באפכם. הספר הזה עוד יכיר לכם את המילה "היסטוריה" מחדש, כי בין הדפים שלו היא הופכת לעוד דמות יפהפייה ורבת פנים.

האקספוזיציה — או בלאדינו זה נשמע יותר טוב

כבר בעמוד הראשון הקורא נוחת באלגנטיות באמסטרדם היהודית של המאה ה-17, אבל את זה הקורא אינו יודע. הוא מוצא את עצמו יושב על כתפו הצנומה של יוסף, הנער שנחת לו בקהילה היהודית ההולנדית לאחר שנמלט מפרעות בעיירת מכורתו זמושץ שבמחוז לובלין, ומגלה את העולם דרך עיניו הרדופות של הגיבור.
יוסף נופל לעולם זר, בו קהילת היהודים האנוסים שברחו מתחומי שליטת המלכים הקתוליים משגשגת לה על גדת נהר האמסטל. דרך ימיו הראשונים של יוסף באמסטרדם הקורא מגלה בהדרגה עוד טפח בסמטאות המפותלות של שכונת היהודים, ועוד טפחיים באורחות חיי הקהילה.
הסופרת משבצת באומנות דמויות אמיתיות (ר' שאול מורטירה ולהבדיל ברוך שפינוזה) בין הדמויות הבדיוניות, ולכל אחת מהן חיים וצבע משלה, בעוד יוסף הצעיר מהלך ביניהן בצעד מהוסס ומבויש ומנסה ללמוד עוד ועוד מילים בפורטוגזית, בהולנדית ובלאדינו.
הוא מאומץ על ידי משפחתו של ר' מנשה בן ישראל, ומקבל במתנה כאח גדול את שמואל בן ישראל, עלם חמודות שבזמן שהוא לא מנהל את בית הדפוס המוציא לאור את ספרי הקודש וההגות של אביו, הוא מלמד את יוסף עוד פרק בהליכות עולם, אהבת ה' וחדוות חיים. בין לבין הוא נותן קולו בפיוט, במוסר השכל ובעוד סיפור מרתק.

הכתיבה — או כך כותבים סיפור שמספרת דמות בתוך סיפור

הכתיבה יפהפייה, נעימה, פשטנית — ללא הצטעצעות ומשחקי מילים.
אין מילה חסרה או מיותרת בספר הזה. הוא לא ארוך ועמוס כמו ספרים אחרים של הסופרת, הוא גם לא חסר ומותיר עודף מקום לדמיון.
מי שמתלונן על עודף מילים כששמואל בן ישראל פוצח בעוד סיפור על המלך ארתור, מחמיץ את התענוג שבסיפור בתוך סיפור. וכאלו יש כאן למכביר. יחד עם יוסף, הקורא ממתין בכיליון עיניים לרגע בו תנוח על שמואל הרוח, והוא יפצח בסיפור נוסף על וילם השתקן.
ואם זה לא מספיק, זרקו עלינו אקסטרה סוכריות (לא טופי — סוכריות קרמל חלביות) בדמות פיוטים ממיסי לב, ששוטפים את העיניים בעברית יפה וצחה, עד שכמעט אפשר לשמוע אותם באוזניים.

הדמויות — או הנער, הפייטן והנוכל הספקן

יוסף, הנער הקטון עם העיניים הריקות שחזו בזוועות ת"ח ות"ט, בעל הלב התמים והטהור — הוא דמות שקל כל כך לאהוב.
הוא דמות שהקורא מצפה לכל מילה שתצא מפיה — והוא לא מנדב הרבה.
הוא דמות שהקורא מחכה לגלות את סודה האפל.
יוסף הילד, הגדל לנער והופך לבחור, מביא היישר אל לב הקורא שאיפה כמוסה שקל מאוד להזדהות עמה: הרצון להיות שייך למישהו; הרצון להיות אהוב; הרצון להיות שייך למשהו גדול ממנו.
ככל שהוא גדל, הוא רוצה לבחור בטוב — אבל לא מוותר על זה שהטוב יבחר בו בתמורה.

ושל מי הפנינה הזו, על הטוב הבוחר בנו, אם לא של שמואל? בנו הצעיר של ר' מנשה בן ישראל, מנהל בית הדפוס שלו, בחור כארז ומורה הדרך של יוסף הצעיר.
הייתי מוכנה לשלם כפול על ספר שבו מתחילתו ועד סופו אזכה לקרוא ציטוטים והגיגים של שמואל, שנראה שיש בו מיזוג מושלם של תכונות של דמות משנה שקשה לא לאהוב.

אליהם מצטרפים ר' מנשה ואשתו הרבנית רחל, חבריו של יוסף לספסל הלימוד, פרנצ'סקה — בתו הצעירה של הרב, ר' שאול מורטירה (דמות אמיתית), כמה נערים פוחזים, ואפילו דמות נבל מוצלחת המתבססת אף היא על דמות אמיתית של ממש.
דרך הסיפורים הקולחים שלהם — מפיהם של ר' מנשה (בתוספת חיוך חם ואוהב), של שמואל (בתוספת הומור דק וכובש ומוסר השכל עדין וערב לאוזן) ושל הרבנית רחל (בגיבוי אגסים מסוכרים ואהבת אם) — מוצגת לנו הדמות הנסתרת של הספר הזה: ההיסטוריה.
והיא כובשת כמו עוד דמות קפריזית, שובבה, עקשנית ומלאת פניות ופינות אפלות.

ומכאן, לנבל. ברוך שפינוזה — הנבל שקל ונוח לשנוא אותו בכל לב, אם מתבססים על הדעה שגורסת שסיפור טוב מספק לקורא מישהו לשנוא בהתלהבות.
על פניו, הוא לכאורה משמש כדמות רשע די שטוחה: הוא כופר בעיקר, ראוי לחרמות והשמטות שהוטלו עליו, זומם מזימות אפלות שמסבכות את יוסף, את שמואל ואפילו את ר' מנשה, ואף מנסה להסית ולהדיח את יוסף הצעיר והנוח להשפעה — היישר אל זרועות כת הספקנים שהוא מטפח בדווקנות מטרידה.
אבל לברוך יש תפקיד נוסף: הוא משמש מעין דמות מראה ליוסף הצעיר. גם הוא וגם יוסף רוצים את אותו הדבר — להיות שייכים למישהו, להיות שייכים למשהו גדול מהם.
בבואתו של יוסף, הניצבת אל מול זו של ברוך, מחדדת את משמעות בחירותיו של יוסף — עבורו ועבור הקורא. יוסף בוחר להשתייך למשפחת בן מנשה ולהיות ראוי לאהבה שהם מרעיפים עליו. הוא רוצה להפוך לתלמיד חכם הראוי למסירותם, ולהשתחרר מתסמונת המתחזה שהוא סוחב לאורך מרבית הספר.
וברוך, לעומתו, נשמט ומנודה מהקהילה היהודית, ובוחר להשתייך למשהו אחר שגדול ממנו — חברת המשכילים הנוצרית.
יוסף רוצה להתמסר לחזונו של ר' מנשה — לקרב את הגאולה ולהביא את היהודים אל קצה הארץ. וברוך מתמסר לחזון הפרטי שלו: להטיל ספק בכל מה שניתן ולעקור תורה מהשורש באמצעות כישוריו כתלמיד עילוי לשעבר בישיבתו של ר' מנשה.
הוא הולך רחוק — אבל במן כפייתיות חולנית, אינו מרפה מעובדת יהדותו, ויוצר את הזרם הרעיוני ממנו התפתחה "ביקורת המקרא" הכפרנית.

על אף ששורשי הספר נטועים עמוק בהיסטוריה של המאה ה-17 בהולנד ובאנגליה, הוא אינו מרגיש מונחה־עלילה. לאורכו של הסיפור, הדמויות ומסען הפנימי הן שמובילות את המסע החיצוני — אל אנגליה, אל קצה הארץ ואל האור והאמת.
העיקריות והחשובות שבדמויות לא רק מסייעות ליוסף הצעיר במסעו להכיר את עצמו ולפלס את דרכו בעולם הגשמי והרוחני, הן מספקות לקורא חוויה של חיבור לעולם ישן של מסירות נפש, אהבת ה' ואהבת הבריות האמיתית.
כל שיחת נפש בין יוסף לשמואל, כל סיפור או הסבר מלא כיסופים לציון של ר' מנשה, מרגשים ומחברים את הקורא וגורמים לו להתגעגע עוד קצת לימים בהם היינו ילדים, וטרדות היומיום הרגיל עוד לא השכיחו לנו את הרצון לגאולה שלמה ועכשיו.

אי אפשר להישאר אדישים כשקוראים על ר' מנשה, ששולח את הבן היחיד שנותר לו לאחר שאיבד את בנו הבכור, היישר אל לוע הסכנה האינקוויזיטורית, רק כדי להכניס בסתר עוד תינוק יהודי בבריתו של אברהם אבינו.
והעיניים לא נשארות יבשות בטקס הברית המדובר.



העלילה — או מסע של אלף מילים מתחיל בספר אחד

העלילה נעה סביב הגשמת חלומו של ר' מנשה בן ישראל ליישב בחזרה את אנגליה ("קצה הארץ") ביהודים, לאחר שגורשו ממנה יותר מ־300 שנה קודם לכן, ונעה בעקבות המכשולים בהם הוא נתקל בדרך להגשמתו, האנשים והעלילות שבדרך.
לצד זאת אנחנו נהנים מעוד כמה קווי עלילה צדדיים, הקשורים בעיקר בהתפתחותו של גיבור הסיפור הראשי, יוסף, שהספר הוא גם סוג של רומן חניכה והתבגרות שלו.
את כל התהליך הזה מלוות אנקדוטות וסיפורים היסטוריים על ההיסטוריה של עצמאות הולנד, על עלילותיהם הנפתלות של כמה ממלכי אנגליה האמיתיים והאגדיים — שלא ברור אם היו באמת — ועוד כמה דמויות מרתקות.

למי שלא מונח בחומר ההיסטורי ולא בהכרח מחבב היסטוריה, אלו חלקים מענגים ומרתקים שמוסיפים עומק לסיפור של ר' מנשה ומשפחתו.
הם עוברים אל יוסף הסקרן ואל הקורא כמובן, בלשונו הזהב של שמואל.
למי שכן מונח בחומר — זו לא עוד חזרה משמימה על הסיבות לפריצת מלחמות השושנים או על אגדות המלך ארתור, אלא מבט חדש ורענן שלוקח כל אפיזודה היסטורית יבשה ומוציא ממנה מסר שחודר היישר ללב.
לא רק רלוונטי לשלב בהתבגרות וההתגברות בו נתון יוסף, אלא רלוונטי גם עבור הקורא באשר הוא.

העלילה איטית והדרגתית. לעיתים היא מזנקת קדימה, ולעיתים נעצרת להפוגה ולמחשבה.
אבל זה אורגני, זה הגיוני, זה מעורר מחשבה — ולא דוחף קדימה רק לקרוא מה קרה בסוף, אלא לטעום כל מילה ופסקה בנפרד וליהנות ממנה.
אין יותר מדי הפתעות, גם לא בגילוי הסוד האפל של יוסף.
קורא שם לב לפרטים קטנים יוכל בנקל לעלות על הטוויסט הראשי בעלילה.
אבל כשהכול כתוב בכזה חן ועדינות — זה לא באמת משנה.
הגילוי הצפוי הוא עוד צעד אורגני.

עוד כמה מחשבות — או למה לנו פנטזיה כשיש רומן היסטורי?

הספר הזה מעורר מחשבה סביב השאלה מדוע אין לנו מספיק רומנים היסטוריים על מדף הספרים החרדי.
האם זה בגלל החשש שלא ימכרו מספיק בגלל התיוג שלהם כרומנים היסטוריים?
או שמא משום שהם דורשים מהמושכים בעט לערוך תחקירים מקיפים ומדויקים, לצבור כמויות של חומר עוד בטרם נכתבה מילה בודדה?
האם בגלל שכתיבתם דורשת מהכותב לאהוב, לחקור ולהעריך את מה שכבר קיים בתולדות האדם — ולא רק את מה שברא מוחו שלו?

לסיכום

ספר מלבב מכל בחינה אפשרית.
תענוג בקריאה ראשונה ומרגיש כמו לחזור הביתה בכל קריאה אחרת.
ספר שכיף לחזור אליו בכל הזדמנות כמו לחבר טוב.
כי "אמת מארץ תצמח".
ביקורת ספרות "פרי פלסטין"
ברצוני לשתף אתכם בסיפור נפלא שקראתי כאן. קיבלתי את אישורו של ידידי הכותב להעתיק אותו לקהילת כתיבה. ובנוסף לסיפור, צרפתי בסופו את ההתרשמות שלי הן מבחינת סגנון הכתיבה והן מבחינת התוכן והמשמעויות שלו. אשמח לקבל את חוות דעתכם על הסיפור ועל הניתוח.

איך הפך חכמולוג מהישיבה לבוגד בכנס הבוגרים

מאז ומתמיד הוא נחשב לטיפוס חריג בנוף הישיבה. בעל דעות חריגות, רחוק מהקונצנזוס שאהב לאתגר את הסביבה הקרובה. מין חכמולוג כזה, עוף מוזר.
אבל אז לא ייחסו לכך חשיבות, ידעו שהוא כזה, כבדו אותו והניחו לו במוזרותו. אבל לא עכשיו. עשרים שנה חלפו מעת חבשו את ספסלי הישיבה, ובכנס בוגרים שנערך לו אי שם בפאתי בני ברק הלחה, הנייעס שהתגלגל בין שולחנות מפוארים, נרות בוהקים, ודפי הוראת קבע, היה על החכמולוג שהפך לבוגד.

הם דסקסו עליו כל האירוע. העלו אותו על המוקד. וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אם נרצה לסכם את השיג ושיח 'ההגיוני' שהופגז בין הדגים למנה העיקרית, הייתה זו שאלה אחת שחזרה על עצמה - "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה, כל כך תחתונה שמנהרות עזרה הקבורות חמישים מטר במעבה האדמה או מקבלו הפרסי בפורדו זו תקרה גבוה של המקום שהוא כעת עומד עליו?".

"למה בעיניכם הוא בוגד?", שאל רובי המתמיד שעלילות העולם הנפתל והמסואב שבחוץ - היו רחוקים ממנו כמרחק הרצועה העזתית לעזרת תורה הירושלמית.

"מי שבחר לדאוג יותר מכל לפלסטינים ביו"ש עזה ושאר כוכים, ומכפיש את עם ישראל, הוא בוגד. חד וחלק!". טען ישעיה הבנברקי בטון נחרץ. והמתגודדים מסביב הנהנו בראשם לאות הסכמה. אפילו הירושלמים שביניהם.

"בזיון. מה שהוא גורם למשפחה שלו, ולנו חברי הילדות מהישיבה המפוארת!!". התפוצץ משה השתקן בעצבנות לא אופיינית. ושוב חזרו על עצמם הנהוני הראש.

"גדלנו התבגרנו, להכפיש את חברינו לספסל הלימודים, בלי לברר אחת ולתמיד מה גרם לו לבחור בדרך הזו - לשנות תפיסת עולם ולהחזיק בדעות אחרות, זה לא הוגן". הציע מישהו מהצד. היה זה נפתלי. זה שאפילו את הטבח בישיבה שהיה מקדיח צ'ולנטו לעיתים קרובות, דן לכף זכות.

"מה יש לברר?", ישעיה הזדעק שוב. "הוא בוגד שפל ונאלח שממיט בושה וחרפה על הציבור החרדי. נקודה". סיים את טיעונו בהנפת יד קמוצה לעבר הרצפה, כמו בא לסמן סוף פסוק ולחתום את הדיון.

מהשולחן הסמוך היישר לנייעס התוסס והמבעבע, "חיימי הנמוך" כפי שכינו אותו בני הישיבה ומאז תפס גובה לא רע, שמע את משפט הסיכום של שעיה, והחליט להרביץ בפני הנכוחים את משנתו הפסיכולוגית.

"חברים, אולי ננסה לדמיין את עצמנו במקום שלו, אולי נאתגר לרגע את התפיסה הציבורית שגדלנו עליה, ונעמת אותה עם 'אידאלים' אחרים שהבוגד מאמין בהם. ולא, לא כדי לדון אותו לכף זכות", קרץ לעבר נפתלי והמשיך. "אלא ראשית כל לדון אותנו, לברר היכן אנחנו כציבור יהודי חרדי שלא שותף לדעות השמאל, ולא דוגל בלאומנות הימין, אלא יונק את השקפתו מתורת ישראל, בוחר להתייחס לסוגיית הכיבוש ושליטה בעם אחר?!". חיימי סיים את דבריו, והרגיש שהוא גבה בעוד סנטימטר כשכולם האזינו לטיעוניו בשקט.

"מה זה אידאלים? סוג של חלות?". שוב היה זה רובי המתמיד. שבעולם תורני אידאלי, היה מקבל דירה קומפלט בבית וגן, לו ידעו ערכו. ולא ידעו.

"זו מילה שמאלנית". צעק נוחם הג'ינג'י בבוז ניכר.

"לא נכון. אידיאל זה רעיון מופתי שמייצג שלמות. בדרך כלל מתייחס לסט ערכים הומניים שחברנו החכמולוג לשעבר והבוגד בהווה אימץ לעצמו בלילה קודח". היה זה שמעון שהתנדב במילים מתקתקות ובארשת חשיבות להסביר למתמיד המושלם ולג'ינג'י הזועם את פירוש המילה הלועזית.

הם המשיכו לדסקס עליו. ובין הרבים שבזו וגידפו אותו, היה גם מיעוט שניסה לערוך דיון אובייקטיבי. לפחות ניסה.
אחד מהם היה אשר שלמה.
"אתם כותשים אותו בזים לו ומלגלגים עליו ובגלל מה? הדעות שלו?! זה מצדיק להדביק כינויי גנאי של בוגד למי שבחר לכפור ברעיון הלאומנות הישראלית. הציונית ולא עבר על שום איסור ולאו מהתורה?".

בנימין הפיקח שאימץ עד כה את פלך השתיקה - אל מול קולות ההתלהמות והאמוציות הלוהטים, החליט שהגיע הזמן. הגיע הזמן להרביץ בחבר'ה מעט תבונה מלווה בהשקפה ברורה והרבה שכל. אבל הכרוז באולם הכריז על ברכת המזון. ובנימין הוכרח לשמור בבטן את המלים שכמעט נפלטו מפיו.

רגע לפני שהחבר'ה התפזרו, התרומם בנימין מכיסאו. קולו היה שקט אך נוקב. "חברים", פתח, "שמעתי את דבריכם, את הכעס והאכזבה, את תחושת הבגידה. אבל האם עצרנו לרגע לחשוב מהי באמת בגידה?".

הוא השתהה לרגע, עיניו סורקות את פני הנוכחים. "האם בגידה היא לחשוב אחרת? האם בגידה היא להחזיק בדעות שאינן תואמות את שלנו? או שמא, בגידה אמתית היא לבגוד בערכים שלנו עצמנו ערכי התורה?".

האוויר נעשה דחוס. ישעיה הבנברקי הסתודד עם משה השתקן, ניכר היה שהמילים של בנימין מטלטלות אותם.

בנימין הביט ישירות אל אשר שלמה, והמשיך. "חברינו משכבר הימים שהחליט לייצג את הציבור החרדי, בחזות שלו, בנפנופים בפסוקים מהתורה וחזלי"ם מהגמרא וטוען שמדינת ישראל היא כובשת, וזה סותר ליהדות. האם הוא בר הכי לדברר את היהדות?!" בנימין הגביר את קולו, נימת הזעם החלה לצוץ. "יש גדולי ישראל. יש להם דעה מוצקה בכל עניין, והם מעולם לא הורו לנו ללחום בכיבוש, על אף שהם מחזיקים בדעות שמתנגדות לרעיון הלאומני במתכונת הציונית - מעולם לא יצאו חוצץ בציבור נגד מדינת ישראל וצבאה בנקודה הזו, מעולם לא הורו לשליחי דרבנן להטיף מוסר לצבא והעם!".

בנימין הרים את קולו מעט. "ולכן! מי שמחליט על דעת עצמו שעמדת היהדות מתנגדת לכיבוש הפלסטיני, מי שבעת מלחמה בוחר להכפיש ולהאשים את מדינת ישראל שכוללת בתוכה חרדים וחילונים, משרתי צבא וחובשי ספסלי בית המדרש - הוא בוגד! הוא בוגד לא בגלל ההתנגדות לרעיון הלאומני, אלא בגלל שהוא בוגד בגדולי ישראל, בהנהגת הגדולים!". סיים לפרוס את משנתו בפני הנוכחים.

השקט השתרר. קולות נקישות בקנקן התה נשמעו כמו תופים מהדהדים. משפטיו של בנימין ריחפו באוויר, עוטפים את הנוכחים בשכבה דחוסה של מחשבה.

ואז זאבי הגבוה נשען קדימה, קולו כמעט לחש:
"אני עדיין תוהה איך הוא הגיע לשם, לקרוא תגר על גדולי ישראל. איך הוא הדרדר לאותם מחוזות זרים, רחוקים מכל מה שלמדנו, רחוקים מהעולם החרדי התורני, איך?".

"תשומת לב. ריקנות מבעבעת, שגורמת לו להבליט את עצמו בדעות חריגות...". זרק משה שאיבד מכבר את שתיקתו.

"כשהלב ריק - אתה ממלא אותו ברעיונות. לפעמים מבריקים לפעמים אפורים, מתוך דרישה נואשת להרגיש. להיראות", השלים אותו זאבי.

"גם", אמר בנימין, "אבל נדמה לי שזה עמוק יותר". משה הנהן. שפתיו קמוצות.

"מעבר לתשומת לב", אמר בטון רגוע "יש אנשים שאוהבים להרגיש את עצמם חכמים, שלא נגררים אחרי העדר. אנשים שהלאומנות, מדינה ועם זרים להם, כי העיקר זה האובייקט, הפרסונה". הוא פלט בזלזול את המושגים הלועזיים.
"הוא לא באמת בעד הפלסטינים, הוא בעד עצמו. הוא לא בעד ערכי צדק הוא בעד הנגיעות' שלו... להיות החכם שבחבורה. המקורי. המבריק. זה שתמיד יודע טוב מכולם. אפילו מגדולי ישראל!".

כולם הנהנו בראשם מלבד אשר שלמה שעדיין פקפק בדברים. "במה הוא שונה מדעות סאטמר?", מלמל לעצמו.

***

למחרת התפרסם דיווח חדשותי על עיתונאי "חרדי" שנעצר בעקבות פוסט שהעלה אמש... בו הביע שמחה על מותם של חמישה חיילים שנפלו בקרב בבית חנון.

"העולם טוב יותר הבוקר, ללא 5 צעירים שהשתתפו באחד הפשעים האכזריים נגד האנושות… זוהי קריאה לכל אמא ישראלית: אל תהיי הבאה לקבל את הבן בארון כפושע מלחמה. סרבו".

כתב בפוסט המחליא שעורר סערה ציבורית וזכה לגינויים נרחבים. וגם אשר שלמה שנדהם מחברו לשעבר, הצטרף לגינוי.
"מי שביום בו נופלים חיילים - מטיף מוסר למולדתו בשם 'ערכי היהדות', אינו רק תועה. הוא בוגד.
לא בנו - אלא בגדולי ישראל כולם!".

מאז עברו חמשה ימים. חברם לשעבר השתחרר למעצר בית בתנאים מגבילים. ובסרטון התיאטרלי שפרסם זמן קצר לאחר שחרורו הצהיר החכמולוג: "רק בימים אלה הבנתי כמה חשוב החופש ששווה למענו לשבת בכלא. הגיע זמן חופש לעזה. הגיע זמן חופש לחטופים ולאסירים. הגיע זמן חופש ליהדות. חופש מפשיזם, מעליונות גזע, משליטה בעם אחר. תודה לכל אחד ואחת שעמדו לצידי".

נפתלי... שצפה בסרטון מלמל לעצמו. "זה לא התחיל עכשיו. תמיד הוא היה כזה. עוד בישיבה. רק שהפעם יש לזה מיקרופון".


עד כאן הסיפור.

ממש צמרמורת אחזה בי כשקראתי את המילים של בנימין. הוא היטיב לתאר את התחושה שרבים מאיתנו חשים.

ה"עיתונאי" הזה, אוי לו ואבוי לנפשו, עשה חילול ה' נורא. איך אפשר לשמוח על מותם של חיילים? איך אפשר להשתמש ב"ערכי היהדות" כדי להצדיק דבר כזה? הרי אפילו לגוי אסור לשמוח לאיד!

כל מי שגינה אותו (כולל אשר שלמה שהשתכנע לבסוף), צדק לגמרי. זה לא רק עניין של דעות פוליטיות. זה עניין של יושר, של מוסר, של אהבת ישראל.

והסרטון הזה? "חופש ליהדות"? איזה חילול שם שמיים! הוא משתמש ביהדות כדי להצדיק את השנאה שלו? הוא חושב שהוא יותר חכם מגדולי ישראל?

הדברים של זאבי ומשה יש בהם הרבה מן האמת. לפעמים אנשים מחפשים תשומת לב בכל מחיר, אפילו אם זה אומר להיות חריגים ושונים. אבל זה לא תירוץ. אסור לנו לתת להם במה.

השאלה על סאטמר מעניינת. יש כאלה שיגידו שהם עושים אותו דבר כפי שסבר בהתחלה אשר שלמה, אבל אני חושב שיש הבדל גדול. סאטמר חולקים על הציונות מסיבות אידאולוגיות, אבל הם לא שמחים על מותם של יהודים. הם לא תומכים באויבים שלנו.

וכמובן אני מסכים עם נפתלי. זה לא התחיל עכשיו. האנשים האלה תמיד היו קיצוניים, אבל עכשיו יש להם פלטפורמה להפיץ את השנאה שלהם.

בשורה תחתונה:
הסיפור מעורר מחשבות ונוגע בנקודות רגישות. חופש מחשבה, נאמנות, בגידה. מה המניע של הבוגד. הסכנה שבהקצנה. והשאלה המרכזית "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה" שמעסיקה את כולם ומעוררת דיון נוקב בין דמויות הסיפור.

התייחסותי לגבי סגנון הכתיבה.
הכתיבה קולחת ומשלבת הומור, ביקורת ואמפתיה. הדמויות מגוונות ומייצגות קשת רחבה של דעות. רובי המתמיד, ישעיה הבנברקי, משה השתקן, נפתלי הסנגור, חיימי הפסיכולוג, נוחם הג'ינג'י, שמעון המלומד, זאבי הגבוה, אשר שלמה, וכמובן בנימין הפיקח - כל אחד מהם תורם את נקודת המבט שלו לדיון.

גם אהבתי את השימוש בשפה עשירה ובביטויים ייחודיים שמוסיפים צבע וחיים לסיפור ומעבירים את האווירה בצורה חיה.

אם שואלים אותי מה אנחנו צריכים לעשות במקרה כזה? התשובה היא חד משמעית. להוקיע אחד כזה.

אז תודה רבה על הסיפור והנמשל. זה גרם לי לחשוב הרבה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה