הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הסיום של דוד המלך
חלק א'- שושנים לדוד
"המורה אנחנו כבר בשבת!" צהלו תלמידותי שגילו את פרקי "שירי המעלות" המוכרים בסתם יום של חול.
"עוד שניה אנחנו מסיימות את כ-ל התהילים!!" דיווחו לי בהתרגשות תוך דפדוף נמרץ וספירת המזמורים שנותרו.
מתחילת שנה ייסדנו מנהג קדוש - אמירת שני פרקי תהילים לאחר התפילה. הילדות גילו צדיקות יתר, אורך רוח, וכוח התמדה מעורר השתאות ופשוט אמרו פרק אחר פרק, בקול ונעימה.
לפעמיים ביום בו נתקלנו בפרק ארוך וקשה במיוחד, הייתה אי מי מהקפיציות יותר, שתפילת שחרית על כל מזמוריה וניגוניה הספיקה לה די והותר, מתלוננת על הקושי שבתוספת, לעתות דחק שכאלו הייתי שולפת להן את הקלף המנצח והעיניים הנוצצות שלהן היו מקבלות ברק נוסף מידית.
הסיום הקדוש שכל כך מתקרב!
כל יום בתהילים שהסתיים בהצלחה- גרר התפעלות עמוקה מצדנו. וואו! אנחנו כל כך מתקרבות!
"המורה מה יהיה בסיום?" היו מתלמידותי שואלות בפנים מלאות ציפייה.
"אוהו!" הבטחתי נאמנה. "יהיה נפלא! סיום קדוש לכבוד דוד המלך! מסיבה יפה וחגיגית!"
"סיום זה עם ממתקים?" שאלו כל פעם מחדש. "וודאי!" עניתי נהנית מהפרצופים המרוצים.
"ופרסים?" הקשו שוב ושוב.
"מה זאת אומרת!!" השבתי בקול הוודאי ביותר שהיה לי בשבילן. בתוספת הביאור הקבוע:
"האם אתן חושבות שזה דבר קטן להגיד ספר תהילים?? לא ולא! אנחנו ממתיקות דינים מעל כל עם ישראל ועוזרות לכל החולים והמסכנים!! אז בטח שצריך סיום קדוש ומיוחד מאוד מאוד!" דברי הנלהבים עשו את שלהן, מידי יום התווספו פתקים לפינת "רפואה שלמה" התלויה בלוח המודעות. הקליפסים לא עמדו בעומס ונשברו אחד אחד, באין תומך, עברה הפינה לניילונית מאולתרת שהוטמנה ביומן שלי, עד שאמצא אטבים טובים באמת, שיש להם יכולות קבלה לכל צרות ישראל, שיתמעטו במהרה בימינו אמן.
"המורה, רק עוד ארבעה ימים נשארו לנו!" הודיעה לי הדסה חגיגית ביום ראשון אחד. "איזה כיף!!" צווחו בגיל כולן. "הסיום הענק של התהילים עם הממתקים וההפתעות, הסיום של דוד המלך!" הרקיעו ברגע לשחקים.
התהילים בא לפרוע את חובו. חשבתי ברוב עייפות וגערתי בעצמי בפעם הכמה, את וההתלהבות שלך! עכשיו עם כל העומס של סיום המחצית והתעודות, צריך לארגן סיום שאת בעצמך לא יודעת מה התכוונת שהלהבת אותן כך! כמעט נלחצתי באמת, עד שהתנחמתי כמעה. ארבע ימים זה המון זמן. ירחם המרחם עד אז.
בבוקרו של יום שלישי, ההתרגשות מלאה את כיתתנו עד אפס מקום ממש, כשהותרנו את שני הפרקים האחרונים לאומרם בעוז והדר בסיום עצמו.
קריאות התארגנות דחופות נשמעו מכל עבר:
"לא לשכוח לבוא עם חולצה לבנה ותסרוקת כזו מהממת כזו!" הזכירה רותי בהיסחפות שיא תוך הדגמה מהי תסרוקת מהממת כזו.
"אני מביאה ממתק!" צווחה רחלי שבשורה השלישית והחלה בהתייעצות דחופה עם יעל, איזה ממתק הוא הכי שווה. "רק ממתק? אמא שלי תכין עוגת קרם!" קיפצה אסתר ממקומה מתחילה לדמיין את העוגה הנרקמת קומות קומות "היי? למה דווקא את? המורה לא בחרה אותך, אמא שלי גם רוצה להכין עוגה!" מעכה לה את עוגת הדמיון אביגיל ללא רחמים.
עשיתי הערכת מצב מהירה. חייבים להוריד את מפלס הציפיות, ומהר!
"ילדות יקרות!" קראתי הכי חזק, עד שהן שתקו.
"מחר יתקיים אי"ה סיום קדוש ונפלא של דוד המלך. לא צריך להביא כלום!! ואפילו לא כלום!" נזכרתי בבקשות המרובות לאחרונה מההורים. לא שייך לבקש עוד, שלא יתקיים בי "עוד מעט וסקלוני" כמובן לא באבנים אלא בטלפונים תמהים, על דרישות הבת המוגזמות.
"המורה, את תביאי כל כך הרבה ממתקים לבד? זה יהיה לך קשה!!" החוותה נועה את דעתה המתחשבת.
"הסירי דאגה מליבך נועה יקרה, אני אסתדר, ואתן לא שוכחות להביא מערכת כמו תמיד!" התרתי בהן בפנים חמורות. רק זה חסר לי, להסתבך עם המקצועיות.
אחר הצהרים, הבנתי שאם אין אני לי מי לי, צריך לפעול ומהר.
"קדימה לעיר!" אמרתי לעייפות האינסופית, אולי תתחשב ותתעורר קצת. אחרי דין וחשבון עם ילדי, סוכם שאקח נציגה נבחרת, במקרה זה אסתוש בת השמונה, למען תבחר לאחיה וגם לתלמידות את הפרסים השווים והמתאימים ביותר, כי אמא לא תמיד יודעת מה ילדים באמת אוהבים, וזה לא שאמא לא הייתה ילדה, פשוט, זה היה כל כך מזמן, שצריך כאן ייעוץ צעיר ורענן ועל הדרך זמן איכות נחמד, שיהיה.
יצאנו אני ואסתוש עטופות במעילים ועגלת קניות נגררת אחרינו.
"אמא, נלך להכל בשקל?" שאלה ביתי וברק פרסי בעיניה.
הנהנתי בראשי להסכמה. הכל בשקל הצילה אותי לא פעם, והיא מוזמנת לעשות זו גם היום.
לאחר כמה דקות של עליה הגענו לפאתי המדרחוב. התנועה הדלילה של ההולכים והשבים הייתה קצת תמוהה אומנם, אבל כשהגענו ל"הכל בשקל" ונתקלנו בדלת נעולה על מסגר ובריח, הבנתי בדיעבד את הסיבה.
"היום יום שלישי אסתוש.. אין חנויות, שכחנו לגמרי!!" אסתוש גילתה תושיה והזכירה לי שיש עוד חנות של שקל בהמשך הרחוב ואולי היא כן פתוחה?.. לאחר חמש דקות הליכה תקוותינו התבדתה שוב.
"ריבונו של עולם, מה נעשה עכשיו?? אני לא מגיעה מחר בידיים ריקות לדל"דיות שלי.. אתה חייב לעזור לי" אמרתי לה' ואסתוש ששמעה קיבלה על עצמה להיות השליחה הטובה, ולאתר לי חנויות שפתוחות בכל זאת.
"אמא! הנה בזאר ההלבשה פתוח וגם המאפיה, תראי! אה! והבית מרקחת שם!"
"טוב, בואי אסתוש, נחזור לסופר, נקנה ממתקים, ממתקים זה גם טוב" חזרנו מאוכזבות לכיוון הסופר, עברנו דרך בניין שגם בתחתיתו יש חנויות. לפתע צדה עיני חנות חד פעמי, היי היא פתוחה! אולי משם תבוא הישועה?? נכנסו ומיד התחלנו מסתובבות בין סכינים למזלגות, והררי צלחות בשלל צבעי הקשת.. "אמא, אולי תקני להן כזה!!" ליטפה אסתי סט צלחות ניקי מנייר פרגמנט, בחמדה.
"זה נחמד, אבל לא מתאים לדוד המלך" חתמתי.
אסתי המשיכה בחיפושים, סוקרת את תכולת הארונות, ועיני כלות.. סיום של דוד המלך!! כמה הן חיכו! ואני כמובן חיכיתי לרגע האחרון. ועכשיו, מה נעשה? אבא.. אני רוצה להביא להן משהו!! משהו שישמח אותן, משהו שקשור לתהילים, שיש בו משמעות. ויש כאן רק פלסטיקים בצורות שונות!
הגענו לפינת חד פעמי לימי הולדת. היו שם בלונים. נו, ניקח בלונים, זה תמיד נחמד. "קחי אסתוש תשמרי לאמא"
אסתי שמחה להשתמש בעגלת הקניות הקטנה, ואני המשכתי לבהות בהיצע האינסופי של החד פעמי.
החלטתי לא לוותר. אני חייבת פרס! משהו! דוד המלך. מלמלתי. מה יהיה? נזכרתי שלהגיד את שמות הצדיקים זה סגולה נפלאה לשנות את הטבע.. התחלתי למלמל.. דוד מלך ישראל. רבי נחמן בן פייגא. אברהם יצחק ויעקב.. בום!
"היי!! אסתוש! תראי שם!"
לנגד עיני המשתאות התנוססו ממש בפינת יום ההולדת סיכות שושנים חמודות להפליא. כאילו מצוירות. נזכרתי בתפילה שבסוף התהילים, שם נאמר: "להכרית את כל החוחים, את כל הקוצים הסובבים את השושנה העליונה.."
עם ישראל הם השושנה של ה'. והתהילים מפרידים ממנה את כל הסוגים והקוצים, כלומר- את כל העברות והדינים שנדבקו אליה בעל כורחה שלא בטובתה. זה פרס פשוט מקסים!! זה מתאים וקדוש!!
מיד התחלנו בקטיפת השושנים שהוצבו אי שם בזווית לא נוחה בעליל. המחיר הסביר עודד אותי והוכיח נחרצות שהייתה כאן התערבות שמימית.
דוד המלך!! זה אתה שלחת את השושנים הלא חד פעמיות האלו לחנות הפעמית הזו או מה??!
שמחה ומאושרת צעדתי עם אסתוש לקופה. התור היה ארוך, ככה זה שכל העיר סגורה בשלישי. צריך לבוא לאיזה מקום, לא? התבוננתי ביופין של השושנים, כל שושנה נראתה קצת אחרת אבל כולן יפות ומיוחדות. אחת יותר מהשניה.
ממש כמו התלמידות שלי, ממש כמו עם ישראל בעצם.
בעודי מהרהרת, והנה קראיתה של אסתי קרקעה אותי חזרה:
"אמא תראי!"
"ששש.... מה יש?" השקטתי את הנלהבת שהקפיצה חוץ ממני עוד כמה אנשים שחלמו חלומות בדרך לקופה.
אסתי הצביעה בניתורים לכיוון המוכר. מאחורי המוכר היה סטנד ועליו מחזיקי מפתחות עם תהילים קטן מעוטר באבני חן. מהמם!!
"אסתי, את גאון! איך ראית את זה?!" מעכתי אותה בלי שאף אחד יראה.
אסתוש חייכה בענווה, ואני ניגשתי לברר את מחירם של התהילים.
המחיר הגבוה יחסית לא הותיר לי לקנות לכל הילדות, אבל זה דווקא טוב! מצויין אפילו!! תהיה לנו תוכנית! נעשה הגרלה! לקחתי שלושה מחזיקים.
נרגשת יצאנו מחנות הפעמית הישר לסופר. אוספת חטיפים בנדיבות פזרנית כמעט. "אמא למה את קונה להן כל כך הרבה" שאלה בדאגה אסתוש בתור נציגת האחים הדואגת לשלומם הטוב ושלא יקופחו חלילה.
לבסוף התגברה אסתוש על הדאגה הכנה, ומצאה לי במבה מיוחדת שנראה שנבראה רק בשביל הסיום שלנו, במבת לב עם פסי שוקולד במהדורה מוגבלת. איך ידעו אוסם שהתלמידות שלי אמרו עם כל הלב את התהילים? אספנו עוד כמה ממתקים (כמובן שאסתוש הנדיבה לא קופחה) ויצאנו מהסופר.
זהו. הכל מוכן לי למחר. מזמור לתודה! איזה התרגשות. העייפות התחלפה בציפיה מתוקה. הן כל כך ישמחו!
אבל מה שהלך שם בסיום, עלה על כל דמיון..
המשך יבוא אי"ה מתישהו..
אשמח לשיפוצים. תודה רבה!
